השתאות

אבל אולי לעולם לא נמצא אותם? הצבנו את הטלסקופ במרפסת בליל סתיו בהיר, בקצה של אחת מחלקות החושך האחרונות שנותרו במזרח ארצות הברית. היה קשה למצוא חושך טוב כל כך, וכמות כה נדיבה של חושך במקום אחד מילאה את השמיים באור. הפנינו את הכוונת למעלה, להציץ מבעד לעצים הסוככים על הבקתה השכורה. רוֹבּין התרחק מהעינית — בני העצוב, היחיד במינו, שעוד מעט ימלאו לו תשע, והיה מסוכסך עם העולם.

"בדיוק כך," אמרתי. "אולי לעולם לא נמצא אותם."

תמיד השתדלתי לומר לו את האמת, אם ידעתי את האמת ואם היא לא הייתה קטלנית. הוא בין כה וכה ידע מתי אני משקר.

אבל הם בכל מקום, נכון? אתם הוכחתם את זה.

"טוב, לא בדיוק הוכחנו."

אולי הם רחוקים מדי. אולי יש יותר מדי חלל ריק או משהו.

זרועותיו הסתחררו כשַבשבת, כפי שעשו בכל פעם שמילים הביסו אותו. שעת השינה הלכה והתקרבה, וגם זה לא הועיל. הנחתי את ידי על רעמת שערו הפרוע והערמוני. שערו היה בצבע שלה — של אָלי.

"ומה אם אף פעם לא נשמע משם שום ציוץ? מה זה יאמר לנו?"

הוא הרים את ידו באוויר. אליסה נהגה לומר שכשהוא מתרכז, אפשר לשמוע אותו מהמהם. עיניו הצטמצמו ובהו אל העמק המיוער והחשוך תחתינו. ידו האחרת ניסרה את גומת הסנטר שלו — הרגל שחזר אליו בכל פעם שאימץ את מוחו. הוא ניסר כל כך במרץ שהייתי מוכרח לעצור בעדו.

"רוֹבִּי. הֵיי! הגיע הזמן לנחות."

כף היד שלו נחלצה משם כדי להרגיע אותי. הוא בסדר. הוא רק רוצה לשהות עוד דקה עם השאלה, לרוץ איתה אל תוך החושך, כל עוד אפשר.

מה אם אף פעם לא נשמע משהו, אבל ממש אף פעם?

הנהנתי אל המדען שלי בעידוד — לאט־לאט. סיימנו עם התצפית להלילה. ערב צלול מזה שהיה לנו לא ייתכן, ודאי לא במקום שנודע בגשמיו. ירח מלא היה תלוי באופק, שמנמן ואדום. מבעד לחופת העצים נשפך שביל החלב, מראהו חד כל כך שנדמה שהוא בהישג יד — אין־ספור מתכות מנקדות את האפיק השחור. אם מצליחים לא לזוז כמעט אפשר לראות את הכוכבים מסתחררים.

שום דבר חד־משמעי, זאת אומרת.

צחקתי. הוא גרם לי לצחוק לפחות פעם ביום, לפרקי זמן נכבדים. כמה התרסה הייתה בו. כמה ספקנות רדיקלית. הוא היה כל כך אני. כל כך היא.

"לא," הסכמתי. "שום דבר חד־משמעי."

אבל מה אם כן היינו שומעים ציוץ. זה היה אומר המון!

"אכן." בלילה אחר יהיה מספיק זמן להגיד מה בדיוק זה היה אומר. אבל עכשיו הגיע הזמן לישון. הוא הצמיד את עינו לטלסקופ והסתכל בפעם האחרונה בליבה הנוצצת של גלקסיית אנדרומדה.

אבא, אפשר שנישן בחוץ הלילה?

הוצאתי אותו מבית הספר לשבוע ולקחתי אותו ליער. שוב היו לו צרות עם הילדים בכיתה, והיינו זקוקים לפסק זמן. ובוודאי לא גררתי אותו עד להרי הסמוקי רק בשביל למנוע ממנו לישון לילה אחד בחוץ.

חזרנו פנימה להצטייד לקראת המסע. הקומה התחתונה הייתה חדר אחד גדול מחופה עץ שהדיף ניחוחות אורן ושמץ קותלי חזיר. המטבח הצחין ממגבות לחות ומטיח — ריחות של יער גשם ממוזג. על ארונות המטבח היו פתקיות דביקות: הפילטרים לקפה מעל המקרר. בבקשה להשתמש בכלים אחרים! הוראות בתיקיית ספירלה ירוקה היו פרושות על השולחן החבוט מעץ אלון: תקלות מוזרות בצנרת, מיקום לוח החשמל, מספרי טלפון למצב חירום. על כל מתג בבית הייתה מדבקה עם כיתוב: תקרה, מדרגות, מסדרון, מטבח.

החלונות בגובה התקרה נפתחו אל מה שמחר בבוקר יהיה מרחב משתרע של הרים מתנשאים ומשתפלים. זוג ספות גסות ובלויות ניצבו משני צידי האח העשויה אבן וקושטו בתהלוכות של איילים קוראים, סירות קאנו ודובים. בזזנו את כל הכריות, הוצאנו אותן החוצה והנחנו אותן על משטח העץ במרפסת.

אפשר שנאכל חטיפים?

"זה לא רעיון טוב, חבוב. אוּרסוּס אמריקנוּס. יש שניים כאלה בכל קילומטר רבוע, והם יכולים להריח בוטנים מפה ועד קרוליינה הצפונית."

לא יכול להיות! הוא זקף אצבע. אבל זה מזכיר לי!

הוא רץ חזרה פנימה ושב ובידו ספר קטן בכריכה רכה: היונקים של הרי הסמוקי.

"אתה רציני, רובי? חושך מצרים פה."

הוא הציג בפניי תאורת חירום, מהסוג שנטען באמצעות ארכובה. המכשיר ריתק אותו כשהגענו באותו בוקר, והוא דרש שאסביר לו איך הקסם פועל. מאז לא נמאס לו לייצר עוד ועוד אלקטרונים משלו.

התמקמנו במחנה הארעי שלנו. הוא נראה שמח, וזאת הייתה כל המטרה של הטיול המיוחד הזה. שכבנו על היצועים שפרשנו על קורות העץ השקועות, אמרנו ביחד בקול את התפילה החילונית הישנה של אימא שלו ונרדמנו תחת ארבע מאות מיליארד כוכבי הגלקסייה שלנו.

מעולם לא האמנתי לאבחנה שהרופאים הצמידו לבן שלי. כאשר מצב רפואי מכונה בשלושה שמות שונים זה עשורים רבים, כאשר נדרשות שתי תת־קטגוריות כדי להסביר תסמינים סותרים לחלוטין, כאשר בעיה שאינה קיימת נהיית בתוך דור ההפרעה המאובחנת בשכיחות הגדולה ביותר בקרב ילדים במדינה, כששני רופאים שונים מבקשים לרשום שלוש תרופות שונות — משהו פה לא בסדר.

רובין שלי לא תמיד ישן היטב. הוא הרטיב במיטה כמה פעמים בעונה, והבושה רבצה עליו. רעשים ערערו אותו; הוא אהב להנמיך את עוצמת הקול בטלוויזיה עד שהייתה נמוכה מכדי שאוכל לשמוע. הוא שנא כשבובת הקוף שלו, העשויה מגבת, לא הייתה במקומה הקבוע מעל מכונת הכביסה. הוא השקיע את כל דמי הכיס שלו במשחק קלפי החלפה — אִספו את כולם! — אבל שמר את כל הקלפים מנוילנים וממוספרים באלבום מיוחד, בלי שנגע בהם.

הוא היה מסוגל להריח פלוץ מהעבר האחר של אולם קולנוע מלא. הוא התרכז במשך שעות במינרלים של מדינת נוודה, בשמות מלכי ומלכות אנגלייה או בכל דבר שאפשר לסדר בטבלאות. הוא שרבט בכל רגע נתון, עמֵל על פרטים קטנים שנעלמו מעיניי. הוא צייר מכונות ובניינים מורכבים במשך שנה שלמה. ואחר כך בעלי חיים וצמחים.

ההצהרות שהצהיר היו תעלומות יוצאות דופן בעיני כולם מלבדי. הוא ידע לצטט סצנות שלמות מסרטים, אפילו אחרי צפייה אחת בלבד. הוא חזר ודקלם זיכרונות עד אין־סוף, וחדוותו גדלה עם כל חזרה וחזרה על הפרטים. כשסיים לקרוא ספר שמצא חן בעיניו, הוא היה חוזר מיד לעמוד הראשון ומתחיל לקרוא בו שוב. הוא היה מתפרץ ומאבד שליטה בגלל זוטות, אבל באותה מידה של קלות היה עולה על גדותיו מרוב אושר.

בלילות קשים, כשרובין חיפש מקום מפלט במיטתי, הוא רצה לשכב בצד הרחוק ביותר מאין־ספור מקורות האימה שמחוץ לחלון. (גם אימא שלו רצתה תמיד לשכב בצד הבטוח יותר.) הוא חלם בהקיץ, התקשה לעמוד בזמנים, ונכון, הוא סירב להתמקד בדברים שלא מעניינים אותו. אבל הוא מעולם לא זז בעצבנות או התרוצץ סביב או דיבר בלי הפסקה, והוא היה מסוגל לשבת בשקט שעות עם דברים שהוא אוהב. מי יוכל להסביר לי איזו לקות הלמה את כל זה? איזו הפרעה הייתה יכולה להסביר אותו?

השערות היו בשפע, כולל תסמונות המקושרות למיליארדי הרעלנים שמרוססים בכל שנה על אספקת המזון של המדינה. רופא הילדים השני של רובין היה להוט למקם אותו "על הספקטרום". רציתי לומר לאיש הזה שכל מי שחי על הפלנטה האקראית והקטנה הזו נמצא על הספקטרום. זאת המשמעות של ספקטרום. רציתי לומר לאיש הזה שהחיים עצמם הם הפרעה על הספקטרום, ושכל אחד מאיתנו מזמזם על פני הקשת בתדר ייחודי כלשהו. ואז רציתי להחטיף לו אגרוף. אני מניח שגם זאת תסמונת שיש לה שם.

מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים.

כשבית הספר הִשעה את רובין ליומיים והביא רופאים משלו לטפל במקרה, הרגשתי כמו אחרון הריאקציונרים המיושנים. מה כבר יש להסביר? בגדים סינתטיים גרמו לו אקזמה נוראה. הילדים בכיתה נטפלו אליו כי הוא לא הבין את הרכילות המרושעת שלהם. אימא שלו נמחצה למוות כשהיה בן שבע. כלבו האהוב מת מרוב בלבול כעבור כמה חודשים. אילו עוד סיבות להתנהגות מופרעת רופאים מחפשים?

כשראיתי שתרופות לא עוזרות לבן שלי, פיתחתי תאוריה מגוחכת: החיים הם דבר שצריך להפסיק לתקן. הבן שלי היה יקום זעיר שמעולם לא העזתי לקוות שאוכל להבין. כל אחד מאיתנו הוא ניסוי, ואנחנו אפילו לא יודעים מה הניסוי בודק.

אשתי הייתה יודעת איך לדבר עם הרופאים. אף אחד לא מושלם, היא אהבה להגיד. אבל בחיי, כולנו כל כך יפים כשאנחנו מאכזבים.

הוא היה ילד, ולכן מטבע הדברים הוא רצה לראות את לאס וגאס של הרי הסמוקי. שלוש עיירות דחוקות זו לזו ובהן מאתיים מקומות שאפשר להזמין בהם פנקייק: מה יש לא לאהוב?

יצאנו מהבקתה ונסענו עשרים וחמישה קילומטרים מפותלים לאורך נהר מהמם ביופיו. הנסיעה ארכה כמעט שעה. רובין התבונן במים מהמושב האחורי, סורק בעיניו את האשדות. בינגו חיות בר היה עכשיו המשחק האהוב עליו.

ציפור גבוהה! הוא קרא.

"איזה מין?"

הוא דפדף במדריך החי והצומח שלו. חששתי שהוא יחטוף בחילה מהנסיעה. אנפה? הוא שב ופנה אל הנהר. כעבור עוד חמישה פיתולים בדרך הוא שוב צעק.

שועל! שועל! ראיתי אותו, אבא!

"אפור או אדום?"

אפור. ואו, אני לא מאמין!

"השועל האפור מטפס על עצי אפרסמון כדי לאכול את הפירות."

אין סיכוי. הוא חיפש במדריך היונקים של הרי הסמוקי. הספר אישר את דבריי. הוא נאנק וחבט בזרועי. מאיפה אתה יודע את כל הדברים האלה בכלל?

הדפדוף בספרים שלו לפני שהתעורר עזר לי להקדים אותו בכמה צעדים. "הֵיי. אני ביולוג, נכון?"

איכס... טְרוֹביולוג.

חיוכו הרחב בדק אם הוא חצה גבול איום ונורא. פערתי את פי, חצי בתדהמה וחצי בשעשוע. כעס — זו הייתה הבעיה שלו, אבל כזה שרק לעיתים נדירות נהפך לרשעות. בכנות, קצת רשעות אולי יכלה לגונן עליו.

"הופה, אדוני. הצלחת להתחמק מלהיות בעונש בשארית שנתך השמינית על פני כדור הארץ."

חיוכו התקבע, והוא חזר לצפות בנהר. אלא שכעבור עוד קילומטר וחצי בדרך ההררית המתפתלת הוא הניח את ידו על כתפי. אסטרוביולוג. אני סתם צחקתי, אבא.

הסתכלתי בכביש ואמרתי לו: "גם אני."

עמדנו בתור לכניסה ל"מוזאון המוזרויות של ריפְּלי". המקום ערער את שלוותו. ילדים בגילו התרוצצו סביב והתקבצו בלהקות של תוהו ובוהו מאולתר. הצווחות שלהם גרמו לרובי עוויתות לא רצוניות. כעבור חצי שעה של מופע אימים הוא התחנן בפניי שנלך. הוא הסתדר טוב יותר באקווריום, אפילו שהטְריגוֹן שניסה לצייר לא היה מוכן לעצור בשביל שהוא יצייר אותו.

אחרי ארוחת צהריים של צ'יפס וטבעות בצל עלינו על רכבל לגשר השמיים. הוא כמעט הקיא על רצפת הזכוכית שבאמצע הגשר. באגרופים קמוצים ובלסתות מהודקות הוא הכריז שהמקום נהדר. כשחזרנו למכונית נראה שהוא חש הקלה כי גַטלינבּוּרג כבר הייתה מאחורינו.

הוא היה מהורהר בנסיעה חזרה לבקתה. זה בטח לא המקום שאימא הכי אהבה בעולם.

"לא. הוא כנראה לא היה נכנס אפילו לרשימת שלושת הגדולים שלה."

הוא צחק. הצלחתי להצחיק אותו, אם בחרתי את הרגעים הנכונים.

הלילה היה מעונן מכדי לצפות בכוכבים, אבל שוב ישנו בחוץ, על הכריות הגסות שעליהן מצוירת תהלוכת איילים קוראים ודובים. שתי דקות אחרי שרובין כיבה את הפנס שלו לחשתי: "מחר יום ההולדת שלך," אבל הוא כבר ישן. דקלמתי בשקט את התפילה של אימא שלו בשביל שנינו, כדי שאוכל להרגיע אותו אם יתעורר בבהלה כי שכח.

הוא העיר אותי בלילה. כמה כוכבים אמרת שיש?

לא יכולתי לכעוס עליו. אפילו כשהוא קטע לי את השינה, שמחתי שהוא עדיין צופה בכוכבים.

"קח כל גרגיר חול שיש בכדור הארץ ותכפיל אותו במספר העצים. מאה אוקטיליון."

גרמתי לו לומר עשרים ותשעה אפסים. כעבור חמישה עשר אפסים, צחוקו התחלף ברטינות.

"אם היית אסטרונום בעת העתיקה, היית משתמש בספרות רומיות ולא היית יכול לכתוב את המספר. גם היית מקדיש לזה את כל החיים."

לכמה כוכבים יש פלנטות?

המספר השתנה בקצב מהיר. "לרובם כנראה יש אחת לפחות. להרבה מהם יש כמה פלנטות. רק בשביל החלב יכולות להיות תשעה מיליארד פלנטות דמויות כדור הארץ באזורים הישיבים של הכוכבים. עכשיו תוסיף את עשרות הגלקסיות האחרות בקבוצה המקומית..."

ומה אז, אבא?

הוא היה ילד שקשוב לאובדן. "השתיקה הגדולה" הכאיבה לו, כמובן. ממדי הרִיק השערורייתיים הובילו אותו לשאול את אותן שאלות ששאל אנריקו פַרְמִי באותה ארוחת צהריים מפורסמת בלוס אלָמוס, שלושת רבעי מאה קודם לכן. אם היקום גדול וקדום יותר מכפי שכולנו יכולים לדמיין, בהחלט יש לנו בעיה.

אבא? אם יש כל כך הרבה מקומות לחיות בהם, איך זה שאין אף אחד בשום מקום?

בבוקר העמדתי פנים שאני לא זוכר איזה יום היום. הייתי שקוף לחלוטין בעיני בני, שזה עתה מלאו לו תשע. בזמן שהכנתי דייסת שיבולת שועל סופר־מפוארת עם שש תוספות שונות, רובין התנדנד מצד לצד, נשען על השיש וניתר בהתרגשות כמו מקל פוגו. שברנו שיא מהירות באכילה על הקרקע.

בוא נפתח את המתנות.

"את המה? אתה מניח פה הנחה די רצינית, אה?"

לא הנחה. היפותזה.

הוא ידע מה הוא עומד לקבל. הוא התמקח איתי כבר חודשים: מיקרוסקופ דיגיטלי שמתחבר לטאבּלט שלי ומאפשר לו להציג תמונות מוגדלות על המסך. הוא בילה את כל הבוקר בניסויים ברפש ביצות, בתאים מפנים הלחי שלו ובצד התחתון של עלה אדר. הוא היה יכול לבלות את כל החופשה שלנו בהתבוננות בדגימות וברישום במחברתו.

חששתי שאגרום לו לצאת מכליו מרוב התרגשות כששלפתי את העוגה שקניתי בחשאי במכולת הקטנה בסגנון שנות החמישים שלמרגלות ההר. פניו זרחו לפני שהתעשת.

עוגה, אבא?

הוא זינק היישר אל האריזה, ששכחתי להסתיר. הוא בחן את המרכיבים והניד בראשו לשלילה.

אבא, זה לא טבעוני.

"רובי. זה יום ההולדת שלך. זה קורה רק פעם ב... מה? פעם בשנה, פחות או יותר?"

הוא סירב לחייך. חמאה. מוצרי חלב. ביצים. אימא לא הייתה אוכלת את זה.

"הו, אני ראיתי את אימא שלך אוכלת עוגה יותר מפעם אחת!"

התחרטתי על המילים האלה ברגע שהן יצאו מפי. הוא נראה כמו סנאי נבוך, מתלבט אם לקחת את כל הטוּב המפתה שהושט אליו או לברוח בחזרה אל תוך היער.

מתי?

"היא חרגה מהכללים מפעם לפעם."

רובין בהה בעוגה, מאפה גזר תמים וזך שסגולותיו היו דוחות כל ילד אחר. גן העדן קצר המועד של יום הולדתו פתאום שרץ נחשים.

"זה בסדר, גיבור שלי. אפשר להאכיל בה את הציפורים."

טוב. אפשר שנטעם קצת קודם?

טעמנו. בכל פעם שטעם העוגה שימח אותו, הוא התעשת ושוב נעשה מהורהר.

מה היה הגובה שלה?

הוא ידע מה היה הגובה שלה, אבל היום הוא היה זקוק למספר.

"מטר וחצי. עוד מעט תעבור אותה. היה הייתה אצנית, אתה זוכר?"

הוא הנהן, יותר לעצמו מאשר אליי. קטנה אך אימתנית.

ככה היא כינתה את עצמה כשהתכוננה לקרב בגבעת הקפיטול. אני אהבתי לכנות אותה "קטנה אך פלנטרית". גנבתי את הכינוי מסונטה של נרודה2 שדקלמתי לה פעם בליל סתיו שהסתיים בחורף. נאלצתי להיעזר במילים של גבר אחר כדי להציע לה נישואים.

איך אתה קראת לה?

תמיד נלחצתי כשהוא הצליח לקרוא את מחשבותיי. "אה, בכל מיני שמות. אתה זוכר."

אבל מה למשל?

"למשל אָלי, קיצור של אליסה. ואלילה, כי סגדתי לה כמו שסוגדים לאלילה."

מיס ליסי.

"היא תמיד שנאה את הכינוי הזה."

אימא. קראת לה אימא!

"לפעמים. כן."

זה כל כך מוזר, באמת. הושטתי יד לפרוע את שערו. הוא נרתע אבל הניח לי לגעת בו. תזכיר לי איך קיבלתי את השם שלי?

הוא ידע איך קיבל את השם שלו. הוא שמע את הסיפור יותר מכפי שהיה בריא לו לשמוע. אבל הוא לא שאל כבר חודשים, ולא היה לי אכפת לחזור על הדברים.

"בפגישה הראשונה שלנו אימא שלך ואני הלכנו לצפות בציפורים."

זה היה לפני מדיסון. לפני הכול.

"זה היה לפני הכול. אימא שלך הייתה מבריקה! היא זיהתה ציפורים על ימין ועל שמאל. סִבּכֵי העולם החדש וקיכלים וחטפיות — כל אחת מהציפורים האלה הייתה ידידה ותיקה שלה. היא אפילו לא הייתה צריכה לראות אותן. היא זיהתה אותן לפי האוזן. בינתיים אני עמדתי שם ולא ידעתי מה אני מחפש, הסתבכתי עם כל מיני סוגים מבלבלים של ציפורים חומות שלא הצלחתי להבדיל ביניהן..."

והתחרטת שלא הזמנת אותה לסרט?

"אה. אז כן שמעת את הסיפור הזה פעם."

אולי.

"ואז סוף־סוף ראיתי כתם מדהים בצבע אדום־כתום בהיר. ניצלתי. התחלתי לצעוק, הנה, הנה, הנה!"

ואימא אמרה: "מה אתה רואה? מה אתה רואה?"

"היא מאוד התרגשה בשבילי."

ואז קיללת.

"יכול להיות שקיללתי, כן. הרגשתי כל כך מושפל. 'אוי. סליחה. זה רק אדום־החזה, רובין.' הנחתי שאף פעם לא אראה שוב את האישה הזאת."

הוא חיכה לשורת המחץ, שמשום־מה שוב היה מוכרח לשמוע בקול רם.

"אבל אימא שלך הסתכלה במשקפת כאילו הממצא שלי היה צורת החיים הכי אקזוטית שראתה אי־פעם, ובלי שהסירה את העיניים מהציפור היא אמרה: 'רובין הוא הציפור האהובה עליי.'"

ובאותו רגע התאהבת בה.

"באותו רגע ידעתי שאני רוצה להיות איתה הכי הרבה זמן שאפשר. ככה אמרתי לה, אחר כך, כשהכרנו טוב יותר. התחלנו לומר את זה כל הזמן. בכל פעם שעשינו משהו ביחד — כשקראנו עיתונים או צחצחנו שיניים או עסקנו בחישובי מיסים או הוצאנו את הזבל. בכל פעם שעשינו משהו תפל או משעמם שלקחנו כמובן מאליו. היינו מחליפים מבטים, קוראים זה לזה את המחשבות ואחד מאיתנו היה פולט: 'רובין הוא הציפור האהובה עליי!'"

הוא קם וערם את הצלחת שלו על זו שלי, לקח אותן לכיור ופתח את הברז.

"הֵיי! היום יום ההולדת שלך. תורי לשטוף כלים."

הוא שב והתיישב מולי ועל פניו מבט התסתכל לי בעיניים שלו.

אני יכול לשאול אותך משהו? ובלי לשקר. כנות חשובה לי, אבא. הציפור האהובה עליה באמת הייתה רובין?

לא ידעתי איך להיות הורה. רוב הדברים שעשיתי היו שחזור של מה שהיא נהגה לעשות. בכל יום עשיתי מספיק טעויות בשביל לצלק אותו לכל החיים. התקווה היחידה שלי הייתה שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי.

"האמת? האמת היא שהציפור האהובה על אימא שלך הייתה זו שמולה."

התשובה הרגיזה אותו. ילדנו הסקרן, המוזר ככל האפשר. משא תולדות העולם הכביד על כתפיו עוד לפני שלמד לדבר. הגיל האמיתי שלו הוא משהו בין שש לשישים, אמרה אלי, כמה חודשים לפני מותה.

"אבל רובין היה הציפור הלאומית שלה ושלי. בזכותו הכול נשאר מיוחד. רק אמרנו את המילה, וכבר החיים השתפרו. אף פעם לא חשבנו לקרוא לך בשם אחר."

הוא חשף שיניים. חשבתם איך זה להיות רובין?

"מה זאת אומרת?"

זאת אומרת, בבית ספר? בגינה? בכל מקום? אני צריך להתמודד עם זה, כל יום.

"רובי? תקשיב לי רגע. שוב ילדים נטפלים אליך?"

הוא עצם עין אחת ונעשה מרוחק. אם כל הילדים בכיתה ג' הם חארות מגעילים, זה נחשב שהם נטפלים אליך?

הושטתי את ידיי לבקשת מחילה. אליסה נהגה לומר: העולם הולך לרסק את הילד הזה.

"זה שם מכובד. לגברים ולנשים. אפשר לעשות איתו דברים טובים."

אולי על כוכב אחר. לפני אלף שנה. תודה לכם באמת.

הוא בהה אל תוך עינית המיקרוסקופ שלו, מתחמק ממני. הוא שב ושקד על רישומיו. צופה מן הצד היה עשוי לחשוב שהמחקר שלו אמיתי. המורה שלו בכיתה ב' כינתה אותו בדו"ח פנימי איטי אבל לא תמיד מדויק. היא צדקה בנוגע לאיטי וטעתה בנוגע למדויק. בבוא העת הוא יצבור דיוק רב יותר משהמורה תוכל להעלות על דעתה.

יצאתי למרפסת לשאוף את ניחוח העצים. מרחבי היער השתרעו מכל עבר. כעבור חמש דקות — שבטח חווה כנצח — רובין יצא החוצה והחליק אל מתחת לזרועי.

סליחה, אבא. זה שם טוב. ואני בסדר עם להיות... אתה יודע. מבלבל.

"כולם מבלבלים. וכולם מבולבלים."

הוא הניח דף נייר בידי. תראה. מה אתה חושב?

בפינה השמאלית העליונה הייתה צדודית של ציפור מצוירת בצבעי עיפרון, מביטה אל מרכז הדף. הוא צייר אותה היטב, כולל הצוואר המפוספס והכתמים הלבנים מסביב לעין.

"תראו מי פה. הציפור האהובה על אימא שלך."

ומה עם זאת?

צדודית של ציפור אחרת השקיפה מהפינה הימנית העליונה. גם בה לא היה אפשר לטעות: עורב שחור שכנפיו מכונסות, כמו גבר בחליפת טוקסידו שמתהלך וידיו מאחורי גבו. שם המשפחה שלי נגזר מהמילה בְּראן — עורב בשפה האירית. "יפה. הכול פרי מוחו הקודח של רובין בֵּרן?"

הוא לקח את הדף בחזרה ובחן אותו, וכבר התחיל לתכנן תיקונים מזעריים. אפשר שכשנחזור הביתה נדפיס מזה נייר מכתבים? אני ממש־ממש צריך נייר מכתבים.

"זה בהחלט אפשרי, ילד יום הולדת."