בדולח וסכינים

1
ילדה טובה

א. כן, אבל

״את סבלת ממנו? את?״ היא שאלה בזעם, ומיד הוסיפה: ״אני, אני סבלתי ממנו! כל החיים סבלתי ממנו!״

זאת הייתה אחת השיחות האחרונות שלנו לפני שהקשר בינינו נותק.

נותק שוב.

כמעט עשור חלף מאז פגישתנו האחרונה.

הניתוק הקודם שלנו נמשך ארבע שנים. הוא התחיל אחרי שהיא טלפנה אליי ותבעה שאכחיש. שאחזור בי. שאומר שמה שקרה — לא קרה. כשסירבתי, הודיעה: ״אם ככה, אני לא רוצה לדבר איתך יותר לעולם״, וטרקה את הטלפון.

הנצח ההוא נמשך ארבע שנים, והסתיים, כך האמנתי, כאשר היא ניסתה שוב להיות לי אימא, ואני השתדלתי שוב להיות לה בת.

רק כמה ימים לפני השיחה ההיא, שבה היא הסבירה לי שהיא, רק היא, סבלה ממנו, היא עוד התפארה באוזניי: ״את רואה? השתלם לי. צדקתי!״

צדקה שנשארה איתו עד הסוף, כי כשמת, והיא הייתה לאלמנתו, נותרו בחזקתה הבלעדית לא רק הרכוש והחסכונות אלא גם המעמד: אשת טייס, אשת מפקד טייסת, אשת נספח אווירי, אשת קברניט באל על. היא צדקה כי הצליחה לוותר כל חייה על החיים, ובזכות זאת, כעת, בזקנתה, הכול שלה ורק שלה.

זמן לא רב אחרי השיחה שבה הזכירה לי שוב עד כמה סבלה כל החיים, נפערה בינינו שוב התהום.

השיחה הכמעט אחרונה ההיא התנהלה — כמו רוב השיחות בינינו — בטלפון.

״אבל את בחרת בו —״ ניסיתי לענות לה, ״ואני הייתי ילדה״.

היא לא שמעה אותי, ואם שמעה — לא הקשיבה, ולכן המשיכה: ״אם באמת כל כך סבלת —״ את המילה האחרונה, ״סבלת״, הטעימה בלעג, ״למה לא סיפרת לי אז, בזמן? מה זה נתן לך, לדבר אחרי כל כך הרבה שנים? מה ציפית, שאני אקום ואעזוב אותו? לא יכולתי! ובכלל, הרי רק למענך נשארתי איתו!״

ואז היא שאלה: ״מה את רוצה, תגידי? לחסל אותי? כמו שהרגת אותו? את כל כך אכזרית! אפילו בנות שהתעברו מאבא שלהן לא עוזבות אותו כשהוא חולה, אבל את — את פעם אחת לא הואלת להגיע אליו! את יודעת שרגע לפני שהוא איבד את ההכרה בפעם האחרונה ואחר כך מת הוא שאל עלייך? שאל אם באת, אבל את — לא! לא באת! השארת אותי ככה, לטפל בו לבד״.

ומיד, כמעט באותה נשימה, הוסיפה:

״מה את חושבת — שאני לא יודעת שכל מה שסיפרת נכון? אבל מה יקרה לי אם אני אאמין לך? אני אמות. זה מה שאת רוצה, שאני אמות?״

ואכן, היא סבלה ממנו. אולי לא ״כל החיים״, אבל כמעט.

מתי באמת התחיל הסבל?

האם עוד בקיבוץ, כשהייתה בת ארבע עשרה, נערה שזמן לא רב לפני שנפגשו שניהם לראשונה נסה על נפשה מביתה שבדמשק, הגיעה לארץ ישראל ונקלטה אצל הדודים, והוא — ניצול שואה בן שבע עשרה — למד עברית כדי שיוכל לדבר איתה?

מתי התחיל להישמע הפסקול המתמיד — החרון, התיעוב ההדדי — שליווה את חיי כולנו?

ומתי הסתיים?

מן הסתם נמשך ממש עד יום מותו.

ובכל זאת, היא הייתה שם, לצידו, בבית החולים, עד הרגעים האחרונים.

לימים אמרה לי: ״מה לעשות. אני כמו כלב. אני נאמנה״.

וכמה ימים קודם לכן אמרה לי: ״את חושבת שמה שאמרת לא השפיע עליי? מאז שסיפרת לי התעללתי בו, רק שתדעי לך״.

הדים מהדברים שהתעופפו בלי הרף בבית הוריי, הבית שגדלתי בו, נשארו חתומים בי, והם ממשיכים להישמע גם עכשיו, כמעט שני עשורים אחרי שגופתו נטמנה באדמה.

מאז ומתמיד שמעתי אותם, ממש מבראשית, מההתחלה, עוד לפני שהצלילים נפרדו זה מזה, עוד לפני שניתקו מזרם הקולות, עוד לפני שנעשו מובחנים, עוד לפני שנהפכו למילים.

מתי הם התחילו להיחרת ולדמם?

ההבנה התבהרה אולי בפעם הראשונה שהוא שלח אותי אליה, אל המרפסת האחורית של הדירה ביפו. היא ישבה שם זמן־מה אחרי שמשך אותה בכוח מהמעקה.

כבר ידעתי: אבא הציל את אימא, כי היא רצתה לקפוץ למטה ולמות.

הוא אמר: ״לכי אליה. תחבקי אותה. תרגיעי אותה...״

אבל כשהתקרבתי אליה היא כעסה והדפה אותי מעליה.

מה ידעתי כשעמדתי שם, במרחק בטוח, עם האגודל בפה — כלומר לפני גיל ארבע, שהרי בגיל ארבע כבר הפסקתי למצוץ אצבע — והבטתי בה, כפופה לתוך עצמה ומייבבת?

״אוי! תעשה לי טובה, אולי תדבר קצת יותר בשקט, השכנים לא צריכים לדעת את הצרות שלנו...״

״למה את משתיקה אותי? אני דווקא אצעק יותר חזק ועוד יותר חזק. לא אכפת לי מהשכנים, שיתפגרו! כולם חרא!״

״אתה מצליח להוציא ממני את הרע ביותר... פלא שאתה עדיין בחיים. אני רוצה להרוג אותך כאן ועכשיו עם המזלג שביד שלי...״

״פָק אוֹף!״

ב. איפה אני?

אני בת שמונה. ואני מפחדת. אימא עצובה. העיניים שלה שחורות והיא לא רואה כלום. גם לא אותי. היא שוכבת על השטיח, וכל המציאות מתמוססת, נשאבת לתוכה ונעלמת. איפה אני? מה יקרה לי?

בהזדמנות אחרת, ביום שהיא כן יכולה לדבר, אני מוצאת באלבום תצלום ומראה לה.

היא שולחת מבט חטוף אל התצלום ואומרת: ״זה? זה בכלל לא צילום אמיתי מהחתונה שלי... לא נשאר לי ממנה אפילו צילום אחד. את ההינומה הזאת נתנה לי מישהי כמה ימים אחרי כן, וככה הצטלמתי״.

״פקינג הֵל, כמה פעמים אני צריך להגיד לך שכל סִפרה צריכה להיות בטור נפרד? זה פשוט משגע אותי! כמה חסרת אחריות את יכולה להיות?״

״אתה לא מתבייש לומר לי שאני חסרת אחריות? ועוד בענייני כספים? על כל דבר יש לך מה להעיר לי? אני לא מוכנה לרשום שום הוצאות! נמאס לי מהמריבות האלה. אם לא היית כל כך מלחיץ אותי הייתי רושמת אותן, אבל הכול איתך כל כך בלחץ שכבר אין לי חשק לעשות כלום! אז לא רשמתי את הספרות בנפרד, אז מה? בכלל, יש לך כזאת גישה מחורבנת לכל דבר שממש אסור לבוא איתך במגע!״

ג. אייכמן

אני בת עשר. אנחנו עומדים בכביש הראשי, מחכים לאוטובוס.

איפה האוטו של אבא? למה אנחנו לא נוסעים איתו? למה לא הלכתי היום לבית הספר?

״מה, את באמת לא יודעת? לא שמעת בלילה את הצעקות?״

אני שותקת.

״חשבתי שאת מבינה לבד״.

אני מסתכלת על אימא.

״אבא שלך כבר לא אוהב אותנו. יש לו אישה אחרת. הוא אוהב אותה. אנחנו נוסעים לתל אביב, לסבא וסבתא. ולא נחזור אליו לכאן. שיישאר לו עם האישה הזאת שהוא אוהב״.

אני שוכבת בחושך, במיטה לא שלי. סבא שלי עומד ליד הפתח של הדלת וצועק על אבא שלי שמבקש להיכנס: ״תסתלק מכאן ואל תחזור! אתה אייכמן! אתה יותר גרוע מאייכמן!״

הוא לא זוכר שאייכמן הרג לאבא את ההורים?

לאימא שלי יש אימא ואבא ואח ואחות ולאבא שלי אין כלום, ועכשיו מגרשים אותו החוצה לחושך?

הוא זקוק לי!

אני שוכבת בחושך שאפשר לסלק אם לוחצים על כפתור אבל לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, לא יכולה לצאת אל אבא ולהושיע אותו מהבדידות, מהיתמות. בכל העולם יש לו רק אותי. רק אני בת משפחה אמיתית שלו. עם קשר דם. כן, עם אימא הוא בחר להתחתן, אבל רק כשנולדתי...

אבא שלי יתום, הם שכחו?

״תסתלק!״ סבא ממשיך לצעוק, ״שמעת? לא רוצים אותך כאן אצלנו בבית! לא, לא, מה פתאום, תשכח מזה, אתה לא יכול להיכנס לראות את הילדים... לראות אותה? היא בכלל לא רוצה אותך! לך מכאן!״

אימא מסתובבת כל הזמן מחדר לחדר בבית של סבא וסבתא. פעם אחת היא הסתגרה בבית השימוש, ומישהו נבהל, ומישהו דפק לה על הדלת מבחוץ וצעק: ״מה עשית? מה עשית לעצמך? תפתחי את הדלת! תפתחי כבר!״

כל היום מתלכלכות לי הידיים מהעיתונים. אני קוראת את העדויות. אני מניחה בצד את הדף עם אימא שמספרת על הילדה שלה ומסתירה אותו בכף היד שלי.

הילדה אמרה, ״אני פוחדת למות״.

הילדה שאלה, ״למה אנחנו לא בורחים?״

״אבל —״ האימא מסבירה לשופטים, לעצמה (אולי גם לילדה), ״לא יכולנו... איך יכולנו?״

״מלאך המוות שאל אותי״, היא אומרת, ״במי את רוצה שאני אירה קודם, בך או בילדה?״

״אימא״, אני מתחננת כשאימא נוגעת בעיתון, ״לא את זה, לא, אל תקראי את זה... זה קשה מדי״.

דף אחר: אישה אחרת מספרת על התינוק שלה, על מה ש...

״תעזבי את זה, אימא״, אני אומרת, ״זה לא בשבילך״.

כעבור ארבעים שנה אזכיר לה: ״ואיך מיינתי את העדויות ממשפט אייכמן והסתרתי אותן ממך? איך הגנתי עלייך, שלא תקראי את החלקים הקשים מדי?״

והיא תקצוף ותתיז בקוצר רוח: ״מי ביקש ממך לעשות את זה?״

ואז תסתבר טעותה של הילדה בת העשר שהתיימרה להגן על אימא שלה, שחששה לה כי פחדה שהיא פגיעה מדי.

ואולי הטעות התרחשה הרבה אחר כך, עשרות שנים אחר כך, כשהזכרתי לה את הצורך להגן עליה? טעיתי כי לא הבנתי שאני חייבת להגן עליה שוב, הפעם מפני ההבנה שהיא הטילה עליי להגן עליה. 

אייכמן ישב בתא הזכוכית והקשיב בפה עקום. הוא אשם ישיר או עקיף? לא הייתה לו ברירה? הוא רק מילא פקודות? ״כן אדוני, אבל...״ הוא אמר שוב ושוב בגרמנית: ״יָבוֹל — אַבֶּר...״

אמרתי לעצמי שאני בכלל לא רוצה שהאייכמן הזה יקבל עונש מוות. אני רוצה שהוא דווקא ימשיך לחיות, ושבבית הסוהר כל הזמן יראו לו ויזכירו לו כל מה שהוא עשה. למות זה עונש קל מדי בשבילו.

בצהריים אימא הסתכלה עליי ועל הרצפה שליד הספה: ״מה זה? מה זה כאן כל הערימה הזאת של השערות? זה ממך? את תלשת אותן ככה? תראו מה הילדה עשתה לעצמה! אלוהים! יש לה עכשיו קרחת כאן, בצד...״

כעבור כמה ימים הוא הושיב אותי במרפסת שחלון נפתח אליה מהחדר שאימא יושבת בו. רק בעתיד ייוודע לי שהכול היה מתוכנן.

״כן, אבא. נכון. כן. אני רוצה. כן. אתה יודע. בשביל מה אני צריכה להגיד את זה עוד פעם? טוב. בסדר. הנה, אני אגיד: אני רוצה שאימא ואנחנו נחזור הביתה. אני מבקשת שלא נישאר יותר אצל סבא וסבתא״.

ובעתיד היא תגיד לי: ״חזרתי אליו בגללך. כי את רצית וביקשת״.

״אני לא מוכן שהכלבה תשב פה על הכורסה. היא מסריחה. אני לא מוכן שהיא תמשיך לחיות בבית הזה. זה בלתי נסבל. היא משתלטת פה על כל הסביבה״.

ושוב: ״אני לא מוכן לראות את הפרצוף שלה כשאנחנו אוכלים. תעיפי את הכלבה הזאת מהבית!״

ושוב: ״אני לא מוכן שהכלבה תעיר אותי בבוקר בשביל לצאת החוצה! כלב צריך להיות מחוץ לבית! רק זה חסר לנו... אני לא מוכן למודל הזה של כלב בית כמו שהיה בבית של ההורים שלך שהילדים ממש התלקקו כל היום עם הכלבה... אני מודיע לך שהכלבה הזאת לא תישאר בבית! או היא או אני...״

״אין לך רגשות! איך אתה יכול לבעוט בה ככה? אתה מופרע! היא לא מסריחה. זה ריח של כלב. איך אפשר לזרוק כלב בחוץ? ואני דווקא אוהבת שהיא מעירה אותי בבוקר״.