הדרך

מבוא

האם אלה החיים שאנחנו אמורים לחיות? האם זה כל מה שיש? לצעירים יש אופטימיות טבעית, אבל גם היא מוכתמת לאחרונה בהבנה שהעתיד לא בהכרח יהיה טוב יותר מהעבר, ואולי הוא כלל לא צופן שגשוג חומרי לכולנו. משבר האקלים, מגפה עולמית, מלחמות, אי־יציבות כלכלית ופוליטית — כל אלה מאיימים על תחושת האופטימיות. ככל שאנו מתבגרים, שאלת המשמעות הולכת ומתחדדת. איזה עולם נשאיר לילדים שלנו? ואילו חיים נחיה אם לא יהיו לנו ילדים? לשם מה אנחנו חיים בכלל? והאם בחרנו במסלול הנכון?

התרבות שלנו, שמשתנה לנגד עינינו במהירות עצומה, מתקשה לתת מענה עמוק ורחב לשאלות האלה. יש לנו טכנולוגיות מדהימות, אבל הן לא פותרות את הבדידות. השפע שמגיע לבתים שלנו מהחנויות לא פותר את תחושת המחסור והחרדה. לא לגמרי ברור אם החיים הטובים שאנחנו מחפשים אמורים להתקיים במסגרת משפחה, בזוגיות או ביחידנות. אפילו ההתקדמות המופלאה של הרפואה לא הביאה לשיפור של ממש בהתמודדות הנפשית שלנו עם הידרדרות הגוף, עם מחלות ועם המוות שלנו ושל הקרובים לנו. במידה מסוימת ההתפתחויות החיוביות האלה — והן באמת חיוביות במובנים רבים — הביאו לתנועת מטוטלת הפוכה בתודעה האנושית: התקשורת, השפע והרפואה מנכיחים עוד יותר את הצל הגדול של הבדידות, הפחד והכאב.

אנחנו זקוקים לאנשים חכמים מאוד שמבינים את יסודות הבעיה וגם מכירים מניסיון אישי את הדרך לפתרון. אדם כזה היה גוטמה, מורה הודי שחי במאה הרביעית לפני הספירה וידוע יותר בכינוי "בודהה" — זה שהתעורר. הוא מתאר את ההתעוררות מהחלום המסויט שהתודעה הסובלת נמצאת בו כשחרור וחופש, הגעה ליעד בטוח ושקט. כולנו טעמנו טעם כלשהו של המעבר הזה, אם התעוררנו מחלום רע ושמחנו לגלות שהוא אינו המציאות, ואם "התעוררנו" מכמה ימים או שבועות של מצב נפשי מעיק כמו לחץ, חרדה או דיכאון, וחזרנו לראות שהעולם, ואנחנו עצמנו, לא נוראים כמו שהיה נדמה לנו קודם לכן.

להתעוררות הזו, אני רוצה לטעון, יש רבדים. אפשר להסיר שכבות, כמו קליפות של בצל, ולגלות דרגות הולכות ומעמיקות של חופש מכבלים — הרגלים, דפוסים גלויים וחבויים, השפעות חברתיות ונטיות נפשיות סמויות. בסופו של דבר אפשר להגיע ללבו הריק של הבצל ולהשתחרר מהעריצות של החשיבות העצמית ושל ההשתוקקות להיות מישהו או משהו אחר. זו דרך יפה גם בהתחלה, גם באמצע, וככל שאני מבין, גם בסוף.

למרות האופי הרוחני של הדברים האלה, גם בחיי השגרה אפשר לטעום את טעם ההתעוררות, למשל ביציאה לטבע, או בנסיעה אל מחוץ לסביבה הרגילה שלנו. לכמה רגעים נדמה שהדברים מתבהרים, שהלב מתרחב ומתמלא פליאה ואהבה. משתררת איזו נינוחות ומתעוררת חדווה. חבל שרגעים כאלה לא נמשכים יותר זמן. הם אינם באמת נירוונה או התעוררות רוחנית שלמה, אבל הם מזכירים לנו שההרגשה הזו מוכרת, אפשרית, בתחום ההשגה האנושית בחיים האלה, וששווה לחפש את הדרך אליה.

התרבות הבודהיסטית מציעה דרך כזו. אני מכנה אותה "תרבות", כי כל מילה אחרת נראית לי מצומצמת מדי. "תרבות" היא רחבה מספיק כדי לכלול פילוסופיה, פסיכולוגיה, עצות מעשיות, תרגול, מוסדות ומבנים חברתיים. מה שגוטמה לימד הוא הגרעין שבלב התרבות הזו. זהו גרעין אנושי מאוד, שמעמיד במרכז את האדם, את תודעתו, קשייו ושאיפתו לטוב. זו אתיקה פסיכולוגית יותר מאשר מערכת דתית־אמונית. לגבי הרבה שאלות מטפיזיות הבודהה שמר על שתיקה, שכל אחד יכול לפרשה בהתאם לנטיות לבו. לגבי שאלות אחרות הוא בחר לא לשמור על שתיקה, ואי־השתיקה הזו הגיעה לידינו בתור אוסף עצום של דרשות, כתבים וסיפורים, שחלקם עתיקים מאוד — גוף ידע שמכיל, בין השאר, עצות והדרכה בתחומים של פילוסופיה מעשית, פסיכולוגיה, דיבור, פעולה ומדיטציה. כמה מדהים ומרגש לחשוב על כך שעד לפני 150 שנה לא הייתה כל היכרות איתו במערב. המפגש שלנו עם התרבות הבודהיסטית הוא חדש יחסית, ואנחנו עדיין מנסים לפענח ולתרגם את הדברים באופן שיהיה מובן ומועיל כאן ועכשיו.

מעֶבר למיינדפולנס

הדרך שלימד הבודהה גוטמה בנויה מכמה וכמה נתיבים. היא מורכבת, עשירה ומעשית מאוד. היא כוללת מדיטציה ומיינדפולנס, אבל לא רק באופנים שאנחנו מלמדים במערב.

עסקתי בהוראת מיינדפולנס וכתיבה עליו, ואני מכיר היטב את התועלת שבמדיטציה, כלומר אימון בהשקטה ואיזון של הנפש. אני גם מכיר היטב את החשיבות של תשומת לב, או מיינדפולנס. אבל למרות ששני ההיבטים האלה מרכזיים בתרבות הבודהיסטית, הם לא חפים מקשיים ומגבלות. אחת המגבלות היא שתרגול מדיטציה הוא עניין קשה ומסובך בשביל הרבה אנשים. זו עובדה. מי שמצליחים להתגבר על המשוכה הזו מרוויחים, אבל זה שער שקשה להיכנס בו, במיוחד ללא הכנה או רקע מתאים. נדמה לי שהקושי הזה יותר נפוץ מכפי שרובנו מוכנים להודות בפומבי. קשה לפנות זמן, לשבת בלי לעשום כלום, ולהפנות את המבט פנימה בשיטתיות. גם מי שעשו זאת במהלך קורס כלשהו יתקשו להמשיך בהרבה מקרים.

מיינדפולנס הוא רק אחד ההיבטים של הדרך. יש לו חשיבות, אבל משום מה כשהרעיונות האלה היגרו למערב הוא הפך להיבט יחיד כמעט. אמנם גם במקור הוא היה חלק חשוב ומרכזי מהדרך — אבל חלק אחד מתוך תפיסת עולם רחבה ועשירה. יותר מזה, כפי שנראה בפרק השביעי, מה שהבודהה לימד על מיינדפולנס שונה ממה שנהוג ללמד בקורסי מיינדפולנס במאה העשרים ואחת. אני מאמין שיש תועלת במדיטציה בכל מקרה, אבל העיסוק בה במנותק מההקשר של הדרך כולה עלול ליצור בעיות ועיוותים במקרים מסוימים.

כאמור, הדרך במובן הרחב כוללת הרבה היבטים מלבד מדיטציה, והם מועילים, מבריקים ורלוונטיים היום כמו שהיו לפני 2,500 שנה. היא עונה על שאלות יסודיות מאוד: איך כדאי לחשוב; איך ליצור הרמוניה פנימית; איך לחיות בהרמוניה עם אחרים; איך לטפח שקט ואיזון; ואיך לנהל את האנרגיה החומרית והנפשית שלנו. קורסי מיינדפולנס מוגבלים לתחום (החשוב) של אימון תשומת הלב להשקטה, ליציבות ולשינוי ההתייחסות שלנו אל מה שאנחנו חווים. אבל קיים עולם שלם של אתגרים שאימון תשומת הלב לבדו לא יכול לפתור: סוגיות של יחסים בין־אישיים, אתיקה, תקשורת, דעות ואמונות. הדרך מקיפה את כל ההיבטים האלה.

הדרך רלוונטית בימינו ותהיה רלוונטית גם בעתיד

אנחנו חיים בעולם חילוני, שמניעים אותו חידושים טכנולוגיים, ולפעמים נוטים להעריץ את החדש ולזלזל ברעיונות עתיקים. ובאמת, האם דברים שנאמרו בצפון הודו במאה הרביעית לפני הספירה עשויים להיות רלוונטיים בתל אביב, לונדון או ניו יורק במאה ה־21?

את התשובה אפשר לבסס חלקית על "חוק לינדי", שניסח המתמטיקאי בנואה מנדלברוט ופורסם בגירסה קצת שונה בספרו של נסים טאלב:1 ככל שרעיון או מוצר בלתי מתכלה הוא ותיק יותר, עולה הסיכוי שהוא יתקיים גם בעתיד. זו מעין גרסה הפוכה של תוחלת חיים: בעוד תוחלת החיים של בני אדם הולכת ופוחתת עד המוות, תוחלת החיים של הרעיונות הולכת וגדלה ככל ש"חייהם" ארוכים יותר. בהקשר הזה טאלב מציין את הביטחון שהוא חש בקשר למשקאות כמו קפה, תה ויין, שמלווים את התרבות האנושית אלפי שנים, לעומת החשדנות שלו כלפי משקאות חדשניים וממותקים שנמכרים בבקבוקי פלסטיק. באופן דומה, ספר שמודפס כבר מאה שנה כנראה יעניין קוראים גם בעוד מאה שנה, אבל תוחלת החיים הצפויה של ספר בן שנתיים תהיה בממוצע רק שנתיים נוספות.

חוק לינדי לא עוסק בתוכן או בערך האמת של רעיונות עתיקים, אלא בתוחלת שלהם. אבל הוא מזכיר שיש לנו סיבות טובות לסמוך על מה שהיה טוב לבני אדם ושירת אותם במשך אלפי שנים, ולחשוד ברעיונות והמצאות חדשים. החידושים הטכנולוגיים שנראים כמו חלק בלתי נפרד מהמציאות נמצאים איתנו בסך הכול שנים ספורות. הם בהחלט עשויים להיעלם מהנוף, ואחרים יתפסו את מקומם.

יש היגיון אבולוציוני שעומד בבסיס הדברים האלה. משהו שעמד בפני התנגדויות ואתגרים ושרד במשך אלפי שנים הוא בהכרח בעל כמה תכונות יסודיות שאפשרו לו להצליח כל כך. הוא כנראה רלוונטי להרבה אנשים, מושך ומועיל, ועם זאת גמיש מספיק כדי להתאים את עצמו לסביבה משתנה. זה כמובן לא מבטיח שהוא טוב במהותו או חסין בפני קריסה, אבל יש יסוד להניח שהוא עדיף על משהו שהומצא אתמול או לפני עשור. מבין האמונות הגדולות שהלהיבו את בני האדם, הקומוניזם החילוני בן מאה השנים נעלם כמעט מעל פני האדמה, אבל הדתות הגדולות עדיין איתנו.

ברוח הזו אפשר לראות שהלימוד הבודהיסטי הוא אחד המבנים האינטלקטואליים היציבים בעולם. בהודו של המאה הרביעית לפני הספירה היו לא מעט מורים רוחניים. אפשר לספור על יד אחת את האסכולות הרלוונטיות גם 2,500 שנה מאוחר יותר, ואפשר לספור על אצבע אחת את האסכולה שעודה רלוונטית במרחבים הגיאוגרפיים העצומים בין יפן לטיבט, ובעת המודרנית גם באירופה וארצות הברית. האצבע הזו מצביעה על דברי הבודהה גוטמה.

יש לכך ודאי סיבות היסטוריות ותרבותיות רבות, שאינן רק העומק והאיכות של הרעיונות הבודהיסטיים, אבל יש גם סיבות אינהרנטיות. התנאים החומריים והסביבה הכלכלית השתנו מאוד במהלך אלפיים השנים האחרונות, אבל התודעה האנושית לא השתנתה כמעט בכלל. והדברים שגוטמה לימד כוללים הבנה מעמיקה של פעולת התודעה האנושית — מה מעורר בה סבל ומה מאפשר שחרור מהסבל. אנוכיות, תאווה, חמדנות, אובססיביות, איבה ונקמנות תמיד היו בעיה. נראה שגם הפתרון עמיד בפני פגעי הזמן: חוכמה, נדיבות, אי־היאחזות, חברות ומדיטציה.

גם חלק מהמבנים החברתיים של העת העתיקה עדיין קיימים. כמו אז, גם היום רבים מאיתנו חיים במשפחה, יש לנו הורים, אחים, חברים, בני זוג, ילדים. יש לנו עבודה, הכנסות והוצאות. אנו חיים ביישובים עירוניים או כפריים לצד אנשים אחרים. אנחנו נולדים, אוהבים, חולים ומתים. הרבה ממה שהבודהה לימד על התודעה האנושית, הפוטנציאל שלה והאתגרים שהיא פוגשת, רלוונטי גם היום. הוא התווה במיומנות רבה דרך שמובילה את ההולכים בה לשחרור מהכבלים שכולאים את כולנו ברשתות של סבל וקושי.

דרך אצילית בעלת שמונה חלקים, שפתוחה לציבור הרחב

הדרך היא מתכון עם יומרה עצומה — להביא אותנו לשחרור מסבל, להתעוררות ממה שמכביד ומעיק, לחיים של שמחה, שלווה ובהירות. זהו שחרור מהכאב של התגלגלות חוזרת ונשנית בעולם שאינו גן עדן, בלי לחזור לגן העדן. מלבד הבודהיזם ישנן מסורות אחרות של חוכמה מעשית בעלות מטרות דומות. אני מכיר היטב את הדרך של הבודהה גוטמה, אבל שילבתי בספר גם תובנות ותרגולים ממסורות אחרות, במיוחד מיוון העתיקה ומהפסיכולוגיה המודרנית. כביטוי לחופש המחשבה ולפתיחות שלו, הבודהה עצמו ציין שכל רעיון שמוביל לאותה התכלית מקובל ומומלץ, בלי קשר להשתייכותו למסורת או דת כלשהי.

ההנחיות של גוטמה לתלמידיו עוצבו ושויפו במשך ארבעים וחמש שנות הוראה, והן המשיכו להתעצב במשך אלפיים וחמש מאות שנים נוספות בידי תלמידים ומורים שגילו בעצמם את הערך שלהן. הוא קרא למה שגילה "הדרך", או הדרך לשחרור. הוא לא המציא את הדרך ולא חצב אותה במו ידיו, אלא מתאר אותה כדרך שהתגלתה לו, שמובילה אל יעד שהיה קיים מאז ומתמיד ויהיה קיים לעולם. היעד הזה מתואר כיציאה ממעבה היער אל מקום פתוח, אל עיר עתיקה:

הדבר דומה לאדם ההולך ביער ורואה דרך עתיקה, שביל ישן שהלכו בו אנשים בעבר. הוא ילך בה. וכשיגיע יראה עיר גדולה, עיר מלכותית, שאנשים גרו בה בעבר, והיא הייתה נפלאה, והיו בה גנים ופרדסים ובריכות לוטוסים וחופים.

אותו אדם ידווח למלך או לשר שלו: הוד מלכותך, עליך לדעת שכשהלכתי ביער ראיתי דרך עתיקה, שביל ישן שהלכו בו אנשים בעבר. וכשהלכתי בשביל ראיתי עיר גדולה, עיר מלכותית, שאנשים גרו בה בעבר, והיא הייתה נפלאה, והיו בה גנים ופרדסים ובריכות לוטוסים וחופים.

עליך לבנות את העיר הזאת!

ואז השר או המלך יבנו את העיר. ואחרי זמן מה היא תהיה פורחת ומשגשגת, שייכת לציבור, מלאה באנשים, שופעת ומבורכת.

באותו האופן אני ראיתי דרך עתיקה, שביל ישן, שבו צעדו מי שהתעוררו התעוררות שלמה בימים עברו.

ומהי אותה דרך עתיקה? זו פשוט הדרך האצילית בת שמונת החלקים: השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, פרנסה נכונה, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, ואיסוף נכון של התודעה.²

אם כן, הדרך אינה בדיוק אחת, אלא מורכבת משמונה חלקים. מבט קצר בחלקים שלה מראה שהיא מקיפה מאוד. היא ודאי אינה רק מדיטציה או שיטה פילוסופית זו או אחרת. והמטפורה של הדרך מצביעה על עובדה פשוטה נוספת: כדי להגיע לעיר הנפלאה עלינו להתחיל לצעוד, כלומר להיות מעורבים ופעילים במסע. אמנם אי אפשר לאלץ התעוררות מתוך רצון בלבד, אבל היא גם לא תנחת עלינו סתם ככה. כדי להגיע אליה, צריך ללכת בכיוון מסוים. וכמו בכל מסע, כדאי להצטייד בסבלנות והתמדה. אם אנחנו מכירים את ההנחיות או יודעים לקרוא את המפה, הדרך תוביל אותנו בכיוון הנכון. אבל אם נצעד בכיוון ההפוך, אנחנו עלולים לא להגיע לעולם. המטפורה של הדרך אל העיר מצביעה גם על החשיבות של קבלת הדרכה ממישהו שכבר צעד בה. כשצועדים בדרך, אומר גוטמה הבודהה, מתחילים לראות ולהבין ישירות את התהליכים שמובילים לסבל, דיכאון, חרדה, קונפליקטים וייסורים; וכשרואים אותם, אפשר להתחיל לפעול כדי להשתחרר מהם.

הטקסט שמתאר זאת מסתיים במילים הבאות:

... משידעתי באופן ישיר את כל זה, הנחיתי את הנזירים, הנזירות, ואת הגברים והנשים מן היישוב. וכך דרך התרגול הרוחני נעשתה פורחת ומשגשגת, שייכת לציבור, מפורסמת וידועה בין בני אדם ואלים.³

יש בזה מסר דמוקרטי ומעודד: הדרך אינה סודית; היא אינה אזוטרית; והיא לא מיועדת רק ליחידי סגולה. היא שייכת לציבור, לכולנו, בדיוק כמו אותה עיר עתיקה שנבנתה מחדש.

מי היה הבודהה גוטמה

מי שלימד את הדרך הזו והסביר אותה מן הסתם היה קודם כול מורה ומדריך. בספרות הקדומה הוא מוצג כבעל שני צדדים. מצד אחד הוא אדם שנולד, חי, סבל, חיפש פתרון, מצא אותו, לימד אותו, חלה ומת. מצד שני, הוא זה שהתעורר לגמרי — חופשי, חסר מאפיינים, בלתי ניתן לתיאור, ולכן חורג אל מעבר לחיים ומוות כפי שאנחנו מבינים אותם.

בהיבט האנושי שמו גוטמה, ולפעמים סידהרתה־גוטמה. סיפורו מוכר מאוד בארצות הבודהיסטיות באסיה, והוא חשוב שם לפחות כמו סיפוריהם של אברהם ומשה ביהדות, מוחמד באסלאם וישו בנצרות.

גוטמה נולד למשפחה עשירה וגדל כנסיך. הוריו ניסו להגן על נפשו הרכה מפני קשיי העולם, בין השאר בעקבות נבואה שלפיה הוא יהיה מנהיג רוחני גדול שיפרוש מחיי החומר וינטוש את משפחתו ורכושו. למרות זאת, כשבגר הוא התגנב ויצא מכלוב הזהב, והזדעזע עד עמקי נשמתו כשפגש בחוץ אדם זקן ואדם חולה, וראה גופה של אדם שמת. במידה רבה זהו סיפור התבגרות שנוגע בלב החוויה האנושית של התדהמה והפחד שמתעוררים עם ההבנה שזקנה, מחלה ומוות הם מה שצפוי לנו ולכל בני האדם. בסיפור הזה אנחנו גוטמה ואנחנו גם הדמויות שהוא פוגש. הדמות הרביעית שהנסיך פוגש היא מתרגל רוחני, פרוש מהסוג שקיים בהודו גם היום: אדם שעזב את ביתו ומקדיש את חייו לחיפוש אחרי הדרך לשחרור מהסבל שבחיים האלה. בעקבות החוויה הזו, גוטמה עזב את משפחתו ויצא למסע ארוך של חיפוש שהסתיים בליל ההארה, הלילה שבו חווה התעוררות והבין את השחרור ממעגלי הסבל. בנקודה הזו הוא הופך מאדם שמחפש תשובה למורה ומנהיג רוחני שמדריך אחרים.

תבליט אבן מהמאה השלישית לפנה"ס, שבו הבודהה אינו מופיע בדמות אדם אלא מיוצג באמצעות עץ ומזבח ריק. פרט מתוך הסטופה של ברהוט, כנראה מתקופתו של המלך אשוקה (268-232 לפהנ"ס), שליט האימפריה המאורית בהודו. מוזיאון הודו, קולקטה.

רק משעה שעבר את הטרנספורמציה, ההתעוררות השלמה, הוא מכונה הבודהה, "זה שהתעורר", וגם טטהאגהאטה, "זה שהוא ככה".⁴ מאותו הרגע הוא אינו עוד אדם ככל האנשים, אלא מגלם איכות מיוחדת שבלתי אפשרי לתאר במונחים רגילים. האיכות המיוחדת הזו מאפשרת לו להצביע על האמת שגילה, ואף מרמזת שהפוטנציאל לשחרור גלום בכולנו, אבל הוא חמקמק ולא ניתן לתארו בישירות ובפשטות. אולי מסיבה זו ביצירות האמנות הבודהיסטיות העתיקות ביותר הבודהה לא תואר בדמות אדם, בניגוד לפסלי הבודהה שאפשר לקנות היום בכל חנות מזכרות. בתקופה ההיא הוא יוצג באמצעות סמלים כמו עץ, שמש או טביעת כפות רגליים, שמרמזים על האיכות והמהות שלו, ולא על צורת הגוף האנושי. (ראו איור בעמוד 33)

חלקי הדרך

מבחינה ספרותית, הרגע שבו החל הבודהה גוטמה ללמד מכונה הנעת גלגל הדהמה. זו גם הכותרת של טקסט ידוע במסורת הבודהיסטית, שנחשב לדרשה הראשונה שהוא לימד. במהלך השנים נאספו עשרות אלפי טקסטים בודהיסטיים בקבצים שונים השייכים למסורות בודהיסטיות שונות, אולם בכולן הדרשה הזו נתפסת כמכוננת, ראשונה וחשובה מאוד, וכולן כוללות גרסה כלשהי שלה.

סיפור המסגרת מוצג בטקסט הזה בקיצור נמרץ, מתוך הנחה שהשומעים מכירים כבר את הפרטים. גוטמה נפרד מחמשת חבריו לדרך הרוחנית כשהבין שדרכם לא תוביל אותו לחופש שהוא מחפש. הוא התייאש מתרגולי הסיגוף שלהם אבל חשב שוודאי יש דרך רוחנית אחרת, שלמה יותר, שבמקום עינוי של הגוף כוללת השקטה של הגוף והתודעה, ואפילו הנאה ושמחה. המחשבה הזו התעוררה בעקבות הופעתו של זיכרון ילדות, שלדעתי הוא אחת התמונות היפות בספרות הבודהיסטית.⁵ גוטמה נזכר איך בילדותו ישב בצל עץ והביט באביו העובד בשדה. באותו רגע ילדות קסום התודעה שלו הייתה שקטה ושמחה. אפשר לדמיין את תחושת הביטחון השלו שנתנה לו השראה למדיטציה חדשה, שאין בה סיגוף, אלא אפשרות לחוות שמחה ורגיעה בגוף ובתודעה. בעקבות המהלך הזה השתנה התרגול הרוחני שלו, והוא הבין מהי הדרך לשחרור והפסקת הסבל. ההתעוררות שלו לא הייתה חסד עליון או מתת אל, אלא פרי תובנה שהאדם במרכזה.

הדרשה הראשונה מתחילה אחרי אותו לילה מכונן ואחרי שחזר ברגל אל חבריו, שהפכו עכשיו לתלמידיו הראשונים. הדרך מוצגת בה בקיצור נמרץ, אפילו נמרץ מדי. הבודהה מספר להם שהבין ארבע אמיתות הקשורות לסבל, לסיבות לסבל, לשחרור מסבל, ולדרך המובילה לשחרור מסבל. הדרך לשחרור מוצגת כדרך אמצע בין תרגול סגפני ובין התמסרות לעינוגי החושים. וכמו שראינו, הוא מתאר אותה כמורכבת משמונה חלקים.

אם הדברים עדיין נראים סתומים וקשים להבנה, זה לא במקרה. אמנם הדרשה הזו נחשבת לראשונה שהבודהה לימד, אבל יש סיבות לחשוד בדיוק ההיסטורי של ההצהרה הזו. קשה להאמין שדרשה כל כך קצרה ומקודדת נאמרה ככה, בעל־פה, לקבוצת אנשים שלא היה להם שום ידע קודם בנושא. סביר יותר, לדעתי, לראות בה מעין מבוא והקדמה ללימוד הבודהיסטי כולו. היא "ראשונה" כמו שההקדמה או תוכן העניינים בספר הם הדבר הראשון שקוראים. היא פותחת את המסע הלימודי הזה. אבל מי שמכירה את עולם הכתיבה יודעת שתוכן העניינים שמופיע בתחילת הספר הוא החלק האחרון שכותבים, לא הראשון. אפשר לשער שהדרשה הזו מילאה תפקיד דומה: כמו תוכן העניינים היא נועדה לשרטט את קווי המתאר של הדרך כולה.

כל זה לא אומר שהמעמד שבו הבודהה גוטמה לימד את חמשת חבריו הוותיקים לא התרחש במציאות. סביר להניח שהוא התרחש, והוא אף מתועד באופנים שונים בכתבים אחרים. כך או כך, זו דרשה מבואית, תקציר, סקיצה מהירה של הדברים שלימד עד מותו. הדרך עוסקת בסבל, בתסכול ובקושי שאנחנו חווים, ובפתרונות להם הלכה למעשה. אפשר לראות שהדרך לפתרון אינה חד־ממדית, אלא מקיפה היבטים רבים של החיים: איך אנחנו חושבים, מה אנחנו רוצים, איך אנחנו מדברים, פועלים ומתפרנסים, ואיך אנחנו מפעילים את התודעה עצמה. דרך שכאשר הולכים בה לומדים איך לחיות ומגיעים לסיום הסבל בחיים האלה ממש.

***

הספר שבידיכם לא מתיימר להיות מבוא לבודהיזם או פרשנות מקיפה לפי המסורת הבודהיסטית. אני משתמש במבנה של שמונת החלקים כדי להציג רעיונות, עצות ותרגילים מעשיים שלדעתי מתאימים לחיים שלנו בתקופה הנוכחית ובתרבות הזו. מדובר בפר שנות שלי להיבטים השונים של הדרך, פרשנות שמהולה בניסיון החיים שלי ובניסיונם של אחרים שאני סומך עליהם.

שמונת החלקים של הדרך מוצגים לפעמים תחת שלוש קטגוריות, שעוזרות לראות את הדרך כולה ממעוף הציפור: חוכמה, אתיקה ומדיטציה.

המשך הפרק בספר המלא