לעולם לא ימצאו אותך

שנה לפני כן

הר מַלמבֵּרגֵט, מחוז נוֹרבּוֹטֵן

זעזוע עמוק פילח את הר מַלמבֵּרגֵט באותו הלילה. רעידה חזקה שבעקבותיה מיטות ריחפו מעל פני הרצפה וכלי זכוכית וחרסינה התנפצו. עם עלות השחר, אישה מבוגרת תתקשר לאגודת הדיור ותבקש להעפיל לראש רשימת ההמתנה לדירה חדשה. גם אב משפחה בן עשרים ושבע יעשה כמוה, אחרי שיֵצא לגינה ויגלה שתלת האופן של בתו איננו. בטח נגנב, הוא יחשוב במורת רוח וייחס זאת לגנבים ולאספסוף ולשיעורי הפשיעה הממריאים בקהילה, עד שיבחין בסדק שחוצה את גינת ביתו ויבין שתלת האופן נבלע בבטן האדמה.

אלו היו מסוג הדברים שגרמו לאנשים לעזוב את מַלמבֵּרגֵט מבלי להעיף מבט לאחור, חרף הידיעה שהם תמיד יתגעגעו למקום שבו גדלו.

טומי אוֹגַ'ה לא התעורר מהרעידה, אלא מצלצול הטלפון. תוך דקות ספורות הוא כבר היה במכונית עם כוס קפה וכריך. נותרו ארבע שעות עד עלות השחר, ופנסי המכונית האירו את דרכו בחשכה. הנורות בחלק גדול מפנסי הרחוב נשרפו ואיש כבר לא טרח להחליף אותן. עמודי תאורה אחרים פורקו.

טומי פנה לעבר חנות הֵרמֵלִין והשאיר את הרכב ליד הסרטים שנמתחו בסמוך למספר בתים ישנים, כדי למנוע כניסת סקרנים. הבתים האלו נשמו את ההיסטוריה בת מאות השנים של הר מלמברגט, ונבחרו לשימור. הוא בעצמו גדל במלמברגט בבית דירות שנהרס כבר לפני שנים. הילדות נעלמה, נבלעה בבולען הגדול שנפער בקרקע וזכה בפי התושבים לכינוי "הבור".

טומי אוג'ה לא טרח להמתין לקולגה שהיה בדרכו מיֶלִיבַרֶה. הוא לקח איתו את המצלמה ונכנס לבית. דאגות ביטוח הזניקו אותו מהמיטה. אם ערכת חרסינה או מסך טלוויזיה שטוח התנפצו, זו עדיין תהיה האחריות של חברת הביטוח לפצות את בעלי הנכס, לא של יזמי פרויקט העברת הבתים.

בעוד כחודש חברת ההובלה תרוקן את הבתים האלה מכל הריהוט והחפצים. לאחר מכן תתחיל העבודה הקשה, הכוללת חפירות מסביב ליסודות, השחלת רמפות וקורות פלדה ואבטחת ארובות לצורך ניוד הבתים בשלמותם לכתובתם החדשה. בעלי הדירות ירהטו אותם מחדש, כך שבקושי תורגש הטלטלה שהבית עבר, פרט לעובדה שהנוף עוצר הנשימה של הר מלמברגט, לרבות צריח הכנסייה והרי האלפים מסביב, יוחלף ביער של עצי אשוח למרגלות גבעת קוּסקוֹל.

אלו שגרים פה הם בני מזל, חשב טומי בזמן שעבר בין החדרים ותיעד את הנזקים. הם יזכו לעבור עם הבתים שלהם, או לפחות עם חלק ממה שהרכיב והיווה בית, מה שזה לא יהיה.

ערימת ספרים נפלה משידה. מסגרת של תמונת כלולות מצהיבה בשחור־לבן נסדקה מעט. טומי צילם את הנזק, ולרגע היה נדמה לו שהוא שומע את היבבות של החתן והכלה. הוא בהה בפנים המצולמות, ברצינות התהומית שהונצחה ברגע חגיגי לפני מאה שנים. הסדק חצה את צווארו של החתן ואת פני הכלה.

"הגזמת, טומי אוג'ה," הוא נזף בעצמו בקול.

כתושב מלמברגט הוא ידע שחשוב לכבוש את הרגש. אתה חי את הרגע ומתמסר לו, לא בוכה על בתי קולנוע שנסגרו ולא על הקיוסק שבו קנית את קלפי ההוקי הראשונים לאוסף וכבר לא קיים. את האבן יש לחצוב, ולולא המחצבה לא היה קיים במלמברגט כלום — לא העיירה ולא המשאבים שבנו את שוודיה, רק מרחבים לרעיית איילים ושרשרת של הרים אלפינים. כמובן שהדבר הזה היה מוצא חן בעיני אנשים מסוימים משטוקהולם, אותם אנשים שהולכים לברים אופנתיים בלי להקדיש אפילו מחשבה אחת למקורות הרווחה שממנה הם נהנים. רווחה שנחצבה מתוך ההר.

ואז הוא שמע את זה שוב, לכל הרוחות.

אלו לא היו מילים, אלא יבבה שקטה, כזו שנספגה בקירות.

"תסתמו!" הוא שאג.

"עם מי אתה מדבר?"

טומי נפנה אל הבחור הצעיר שעמד בדלת, מחליף שגויס כי אחד העובדים הקבועים נאלץ להיעדר בשל תזוזת חוליה בעמוד השדרה. התזמון היה גרוע. העברת בית הייתה משימה מורכבת, ולא היה מקום לטעויות. סטייה זעירה בתכנון הייתה עלולה להוביל לקירות סדוקים. כלי התקשורת המקומיים תכננו ללוות את התהליך, ותושבי מלמברגט יתאספו לאורך שולי הכביש לצפות בהעברה כשסופסוף מפנים את העיירה כולה.

"אני רואה שהצלחת לקום," אמר טומי והחל לטפס לקומה השנייה.

הצעיר עמד במקומו ושאל, "מה זה היה?"

"מה?"

"זה נשמע כמו בעל חיים או משהו."

טומי אוג'ה ירד במדרגות. "גם אתה שמעת את זה?"

"יכול להיות שמישהו שכח את החתול שלו?"

הצנרת שוב זועזעה, דפיקות חלשות נשמעו. הם עמדו במקום ושתקו. הצלילים ריחפו מסביבם, התעמעמו ואז שוב חודשו ביתר שאת.

"המרתף," אמר הצעיר לבסוף. "זה בטח משם."

טומי נבר בין המפתחות, ניסה אחד ואז אחד אחר, עד שהדלת נפתחה. מדרגות מעוקלות הובילו מטה לחשכה, שם השניים נעצרו ליד דלת ברזל מוגפת במנעולים מסיביים. הקולות ככל הנראה עברו ברחבי הבית בדרך אחרת, אולי דרך הארובה.

"לעזאזל," פסק טומי ושב על עקבותיו. הצעיר מיהר אחריו.

הם הקיפו את הבית, ואז הם שוב שמעו את הקול. טומי ירד על ברכיו ליד חלון המרתף והדליק את הפנס. הזכוכית סנוורה אותו.

"תנפץ אותה," הציע הצעיר.

"אנחנו לא יכולים לגרום לנזקים."

"זה רק חלון. מה זה כבר משנה?"

הצעירים האלה צודקים לפעמים, חשב טומי כשהלך למכונית כדי להביא את כלי העבודה. כשחזר, היכה בחלון עם המברג.

חתיכות הזכוכית נחתו על רצפת האבן והשתררה דממה. טומי היה משוכנע שמדובר בטעות אחת גדולה, וכבר תכנן את נאום ההגנה שיישא בפני המנהל שלו בזמן שהצעיר תפס בפנס והאיר פנימה.

היו יותר משני מטרים עד לרצפה. טומי ידע את זה, מכיוון שהיה שותף מלא לכל החישובים ולכל התכנונים שנגעו לניוד של הבית הזה. החלון היה קטן מכדי להיכנס דרכו, גם אם מישהו יחליט לסכן את חייו בשביל חתול ארור.

לפתע הצעיר פלט צעקה ושמט את הפנס. הוא נסוג לאחור על החצץ, כאילו התכוון לזחול על ישבנו כל הדרך חזרה ליליברה. מבטו היה פרוע. באותו רגע בדיוק שמש הבוקר הפציעה מעל ההרים ושערו של הצעיר בהק כמו הילה.

"ראית רוח רפאים או מה?"

טומי השחיל פנימה יד דרך הזכוכית המנופצת והעביר את אלומת הפנס על הקירות. הדממה בישרה רעות. הוא שמע את הדופק שלו ואת הקללות של עמיתו הצעיר. הוא ראה ארגזים וכיסאות פלסטיק מקופלים, שולחן טניס ישן ופוסטרים על הקירות. ואז הוא קלט תנועה בזווית העין, ידיים שהורמו והגנו על פנים. מי שהיה שם התכרבל כמו חיה, דחוק לקיר. קרטונים מקופלים וגרוטאות הקיפו אותו.

טומי נעץ מבט ולא הבין.

הצעיר עדיין יבב מאחוריו.

"תסתום," שאג טומי.

עכשיו הוא שמע את זה בבירור. הקול המריא מהפינה בין בטון ואריחים, ופילח את האוויר כמו חץ. זו הייתה זעקה של חיה כלואה, לא אנושית. זעקה של יצור שטרם התגבש לכדי בן אנוש. זעקת חרדה כמו של תינוק שהרגע הגיח לאוויר העולם. לטומי אוג'ה היו שלושה ילדים. הוא הכיר זעקות כאלה.

הוא נבר בכיסים וחיפש את הטלפון שלו. ידו רעדה כשהקיש את קומבינציית המספרים הפשוטה לשירותי ההצלה, והזמין אמבולנס וגם את המשטרה לרחוב לוֹנגַה רָאדֶן. המוקד היה ממוקם באוֹמֶאוֹ, חמש מאות קילומטרים דרומה, וטומי נדרש לחזור על הכתובת שלוש פעמים. המוקדנים לא ידעו דבר על הרחובות במלמברגט.

ואז הוא שוב זחל לעבר הצוהר, האיר עם הפנס על הפנים שלו כדי לא לסנוור את האיש למטה.

"הם בדרך," הוא צעק לתוך החשכה.

אף אחד לא ענה.

עכשיו

עמק אוֹדָאלֶן

איירה שיוֹדיִן עטפה כוסות קפה לתוך מגבות בזמן שאימא שלה החלה לפרוק את הקרטון הראשון.

"מה את עושה, אימא?"

"אני לא חושבת שיש לי צורך באלה."

"אבל אמרת שאת רוצה לקחת איתך את הספרים שארזת."

קֶרסטִין שיודין החזירה כמה ספרים לשידה ואמרה, "עדיף לי להישאר פה. חבל לשלם אלפיים קרונות בחודש, כשאני גרה כאן בחינם."

איירה צנחה על כיסא, ועייפות תהומית שטפה אותה. התהליך, שנמשך כבר שבועיים, היה כואב. בחירת חפצים מתוך חיים שלמים שיידחסו לתוך חדר בגודל שמונה־עשרה מטרים רבועים. קרסטין עדיין הייתה צעירה, בת שבעים וקצת, כשהדמנציה לכדה אותה בטפריה.

איירה כבר הפסיקה לספור את מספר הפעמים שבהם הצליחה לשכנע את אימא שלה לעבור לבית אבות סיעודי, ולמחרת זה כבר נשכח. לפעמים קרסטין שכחה מהעניין אחרי דקות בודדות. איירה ציינה לעצמה מה אימא שלה פרקה, כדי שתוכל לארוז את זה מחדש אחרי שקרסטין תירדם.

"איזה תמונות את הכי אוהבת?"

נותרו ריבועים בהירים על הקירות אחרי שהן הורידו את התמונות שהיו תלויות על הקיר מאז ומתמיד. תעתיק בשחור לבן של הנהר, מהתקופה שבה הקורות היתמרו מעל פני המים השוצפים. ציור שאחיה מגנוס צייר עוד לפני שהיא נולדה. אימא, אבא, ילד ושמש שהטילה אור זהוב על כולם.

והיו גם הבגדים שנארזו אחרי מאמצי שכנוע, וקופלו בקפידה בקרטונים, וכעת קרסטין שלפה החוצה ותלתה בחזרה בארון על הקולבים. איירה שיערה שבבית האבות הסיעודי לא מציעים שירותי גיהוץ לדיירים, ואחרי שראתה את הדיירים האחרים במקום, היא תהתה כמה זמן יעבור עד שאימה המהודרת תשלים עם חיים במכנסי טרינינג, אולי חצאית כשתצפה לביקור.

הן היו צריכות להתייצב בבית האבות בתוך שבוע. לאחר מכן המקום שהוקצה לקרסטין יעבור לממתין אחר ואימא שלה תרד לסוף רשימת ההמתנה.

אבל למרות קוצר הזמן, איירה בכל זאת ענתה לטלפון כשהוא צלצל.

"מה העניינים?" שאל אוֹגוֹסט אֶנגֶלהָארדט כשאסף את איירה רבע שעה מאוחר יותר.

"מצוין."

אוגוסט פזל לעברה כשהאט ליד העלייה לכביש המהיר, חייך חיוך שלא היה רק קולגיאלי.

"האם כבר ציינתי שאני שמח לחזור?" הוא שאל.

אוגוסט היה צעיר מאיירה בחמש שנים. הוא חזר לאחרונה לתחנת המשטרה של קרָמפוֹרס אחרי שהות ארוכה בטרוֹלהֶאטַן. הוא ניסה את מזלו בכל קצוות המדינה, בדק מה יש לכל מקום להציע לו ובסוף החליט לחזור. איירה קיוותה שגם בגללה.

"לאן אנחנו נוסעים?" היא שאלה.

"קיבלנו דיווח על נעדר ממחוז נִילַנד. האנס רונה. לפי מה שידוע לנו, אין לו עבר פלילי."

"מי דיווח?"

"אשתו לשעבר. הבת לומדת בלוֹלֶאוֹ והתקשרה לאימא שלה כשהחלה לדאוג. עברו שלושה שבועות מאז הפעם האחרונה שהוא דיבר עם הבת."

איירה עצמה את העיניים. הכביש היה נעוץ ברשתית שלה, ומחשבות על שידת הספרים של אמה טרדו את מנוחתה. הן לא יוכלו להכניס יותר מדי רהיטים לחדר בבית האבות, כי אולי בקרוב יצטרכו לפלס את דרכן פנימה עם כיסא גלגלים. ההידרדרות של קרסטין הייתה מהירה.

* * *

האנס רונה התגורר בדירה ליד חנות אִיקַה בעיירה נילנד, והם חנו מחוץ לשורה של בתים דו קומתיים שהיו יכולים להיבנות בכל מקום במדינה — מטופחים אך חסרי ייחוד. איש האחזקה שהיה אמור להכניס אותם לבית איחר, אבל הגרושה המתינה מחוץ לדלת. היא לבשה חליפה והרכיבה משקפיים עם מסגרת לבנה לפי צו האופנה. שערה היה קצר ומוקפד.

"לא שמענו ממנו כבר שלושה שבועות," אמרה סֶסִילִיה רוֹנֶה. "הַאסֶה1 אמנם אדם לא קל, אבל הוא תמיד היה מאוד מחויב לעבודה שלו."

"במה הוא עוסק?"

"הוא שחקן, אבל הוא גם עושה כל מיני דברים כדי להשלים הכנסה. אתם יודעים, עבודות בנייה פשוטות, לפעמים כל מיני משימות בתחום הסיעוד. אני לא ממש בקיאה בפרטים, אבל לשחקן שגר בנילנד אין דרך אחרת להתקיים. הבת שלנו אומרת שהוא היה אמור להצטלם לסרט באומאו, ושהוא לא הגיע לצילומים. האסה אמנם חסר אחריות בהרבה מובנים, אבל אין סיכוי שהיה מפספס צילומים. בטח לא מאז הקורונה, כשלא הייתה לו אף הצעה במשך שבעה חודשים."

הפנדמיה הכתה קשות בכל העולם, ועולם התרבות היה בין הנפגעים העיקריים. בתי האבות הפכו למלכודת מוות עבור המבוגרים, וזו הייתה הסיבה שהמעבר של קרסטין נדחה שוב ושוב.

אוגוסט רשם את תשובותיה של הגרושה לשאלותיו. מי שמע מבעלה לשעבר לאחרונה, עם מי הוא נפגש והאם יש לו היסטוריה של תשישות נפשית או בעיות שתייה.

"האם יש בת זוג חדשה בתמונה?"

"לא נראה לי," ענתה ססיליה, אולי מהר מדי. "לא למיטב ידיעתי."

איירה סקרה במבטה את החצר, את המדשאה מכוסת העלים, את ההליכון שחנה מחוץ לאחת הדלתות. איש מבוגר שנעדר מהעבודה ולא עונה לטלפון, אינו בראש סדר העדיפויות של המשטרה. בדרך כלל היומנאי קיבל את התלונה, והמשטרה סייעה לקרובים להיכנס לדירה. התסריט הסביר ביותר היה שהנעדר יימצא בדירה ללא רוח חיים כתוצאה מהתקף לב, שבץ מוחי או התאבדות — בהנחה שלא סבל ממשבר גיל העמידה ויצא לבדו לטייל בהרים, גחמה שלא הייתה פלילית.

"אני מקווה שלא נמצא אותו שם בפנים," אמרה הגרושה ובקולה היה פחד. "שמעתי לאחרונה על הרבה מקרים של אנשים שמתו בבית, והגופה שלהם נמצאה רק אחרי שבועות. אני לא יודעת איך פַּלוֹמַה תחיה עם זה."

"פלומה?"

"הבת שלנו. היא ניסתה להשיג אותו שוב ושוב, וחשבה להגיע לכאן מלולאו, למרות שהיא בתקופת מבחנים. הבטחתי לה שאני אטפל בזה ושאחזור אליה כשאדע מה קורה."

איש האחזקה הגיע והכניס אותם לדירה של האנס רונה בקומה השנייה. הם דילגו מעל ערימת מעטפות לבנות ופרסומות, והריחו צחנה של אשפה ישנה. המבואה הובילה ישר למטבח. כמה ספלים וכוסות הצטופפו בכיור, בקבוקי יין עמדו על השיש. הצחנה נדפה משקית האשפה מתחת לכיור.

"אולי הוא שותה קצת יותר מדי," אמרה ססיליה מאחוריהם. "ייתכן שהבעיה החמירה מאז שנפרדנו. אני לא יודעת."

גם בסלון התגוללו כמה כוסות ובקבוקים מול מסך טלוויזיה עצום ממדים. הדלת לחדר השינה הייתה סגורה.

"עדיף שתמתיני במבואה," אמרה איירה.

האישה סכרה את פיה בידה ונסוגה לעבר הסלון במבט מבוהל. אוגוסט פתח את הדלת.

שניהם נשמו לרווחה יחד.

המיטה הייתה סתורה, כריות ושמיכה מלופפים זה בזה, אבל החדר היה ריק מאדם. איירה ואוגוסט כרעו וחיפשו מתחת למיטה, ולא מצאו דבר. שום סימן חריג לא היה בחדר, רק איש שלא הציע את מיטתו וקרא את יומניו של אוּלף לוּנדֶל לפני השינה. איש שחרק שיניים בשנתו, אם להסתמך על סד הלילה בתוך קופסת הפלסטיק הפתוחה. על סמך האוויר שעמד בחלל, החדר היה סגור מספר שבועות. האוויר היה חנוק, אבל לא בלתי נעים.

ססיליה רונה צנחה על כיסא והמתינה להם במטבח.

"הוא לא יכול לעשות את זה, פשוט להיעלם לבת שלו ולהשאיר אותי לטפל בהכל. זה כל־כך אופייני להאסה, הרבה דיבורים אבל כשזה מגיע לאחריות..."

"כמה זמן אתם גרושים?" שאלה איירה ופתחה את דלת המקרר. היא שמעה את האישה עונה ששלוש שנים, ושהפרידה הייתה ביוזמתה.

תוקף קרטון החלב פג לפני שבוע, הפסטרמה התקשתה בצדדים. אם האנס רונה עזב מרצונו, זה ככל הנראה לא היה מתוכנן.

ססיליה פרצה בבכי כבוש ומאופק. "כל־כך כעסתי עליו," היא אמרה. "ועכשיו זה מאוחר מדי."

איירה ראתה שאוגוסט מרים את העיתון החינמי מרצפת המבואה ואמרה, "אנחנו עדיין לא יודעים את זה. מוקדם מדי לקפוץ למסקנות."