הערות מקדימות למהדורה העברית
עבודת המחקר והכתיבה של ספר זה הסתיימה ב-2021, לפני התרחשותם של שני אירועים בסדר גודל היסטורי בישראל. הראשון הוא המשבר הפוליטי והחוקתי העמוק שהתחולל, ועודנו מתחולל, סביב קובץ החוקים והצעות החוק שמכונים "הרפורמה המשפטית". השני הוא כמובן אירועי 7 באוקטובר 2023, הטבח שביצע חמאס ביישובי עוטף עזה והמלחמה שפרצה בעקבותיו.
מי שצפה בהתרחשויות הקשורות לרפורמה המשפטית בישראל עשוי בקלות לחשוב שהממשלה ה-37, המקדמת סדר יום דתי ולאומני ומעניקה קול וכוח פוליטי לקבוצות קיצוניות שאפשר לכנותן פשיזם יהודי, היא תאונה היסטורית. יש נוחות מסוימת באפשרות "להאשים" את הנסיבות המיוחדות שהובילו את ישראל לנקודה זו — סבבי בחירות בלתי נגמרים, מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, ראש ממשלה שעומד למשפט. אך הניתוח המוצע בספר מראה כי ההפך הוא הנכון: המשבר הפוליטי בישראל של 2023 הוא תולדה של מגמות פוליטיות, תרבותיות ורגשיות שקיימות בישראל כבר שנים רבות, ואולי אף מאז קום המדינה. למעשה, התהליכים ההיסטוריים והמבנים הרגשיים המתוארים בספר שימשו קרקע פורייה לצמיחתם של שחקנים פוליטיים אנטי־דמוקרטיים, שכוחם הלך וגדל בעשורים האחרונים.
אחת מאיתנו דחתה במשך רוב הקריירה שלה כסוציולוגית את הרעיון בדבר חשיבותה של האידיאולוגיה, אך חקר הפופוליזם גרם לה להכיר כעת בערכו. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית צברה ראיות רבות לכך שהחשיבה שלנו עתירת פגמים והטיות. על אף ההבדלים הרבים והמשמעותיים בין הסוציולוגיה לפסיכולוגיה, המחקר הסוציולוגי אינו יכול להתעלם מהממצאים הללו. הטיות וטעויות חשיבה הן תוצר של המגבלות המובְנות של ההיגיון האנושי, של הקשב המוגבל שאנו כבני אדם מסוגלים להעניק לעולם סביבנו; אבל הן גם מעוצבות ומופעלות באופן שיטתי על ידי פוליטיקאים פופוליסטים וגופים אחרים. במקרה של המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל, מדובר במערכת רעיונית סדורה המתפשטת דרך ארגונים במימונם של מיליארדרים שמרנים וליברטריאנים שמטרתם לערער ולהרוס את הדמוקרטיה. ג'פרי יאס וארתור דנצ'יק, שני בעלי הון יהודים והתורמים העיקריים של מכון המחקר השמרני "פורום קהלת", אשר יזם את הניסיון לשינוי המשטר בישראל, הם רק דוגמה לדרכים הרבות שבהן כסף מעוות ומערער תהליכים דמוקרטיים. (באוגוסט 2023 הפסיק דנצ'יק את תמיכתו הכספית בפורום קהלת, אך אין בכך כדי לתקן את הנזק שכבר נעשה.) במקרה זה מדובר ברעיונות שמקורם בקבוצות מיעוט בחברה הישראלית ובגורמים שנמצאים מחוץ למדינה המעוניינים לחתור תחת המשטר הדמוקרטי.
ייתכן שבסופו של דבר המאבק הנחוש של החברה האזרחית יישא פרי ומעמדה של מערכת המשפט בישראל ישתקם ויחזור למצבו שלפני הבחירות לכנסת בנובמבר 2022. ייתכן גם שלא. אבל תהיה תוצאתו של המשבר הנוכחי אשר תהיה, שתי טענות מרכזיות בספר יעמדו בתוקפן: ראשית, פופוליזם הוא גרסה מקדימה של משטרים פוליטיים רדיקליים וסמכותניים. שנית, יש רגשות שמציפים את הזירה הפוליטית ומשתלטים עליה עד שהם מטשטשים עובדות וראיות ואף מובילים לעמדות ולפעולות המנוגדות לאינטרסים העצמיים.
הליברליזם נמצא תחת מתקפות רבות ומגוונות. חלקן מעלות ביקורת מוצדקת ומצביעות על חולשותיו; חלקן נשמעות מפיהם של "אידיוטים שימושיים", שמבקרים את הליברליזם בשם הרחבת "הסובלנות וההבנה" כלפי אידיאולוגיות פשיסטיות או פרה־פשיסטיות; וחלקן נועדו לשרת אינטרסים אישיים וקבוצתיים, בעיקר מצד קבוצות דתיות ושמרניות. הספר עומד על כך שחתירה תחת הליברליזם, מתוחכמת ככל שתהיה, תומכת — במודע או שלא במודע — בכוחות סמכותניים ואנטי־דמוקרטיים.
לעומת הרפורמה המשפטית, שאוששה רבות מהטענות בספר, אירועי 7 באוקטובר חשפו נקודות עיוורון שלו, במיוחד בפרק הראשון. פרק זה דן במה שאפשר לכנות "פחד דיפוזי", כלומר פחד מפני איום שנוכח בדמיון הרבה יותר מבמציאות. ואולם, אירועי 7 באוקטובר 2023 הם ראיה כואבת ומזעזעת לכך שהפחד המתואר היה נטוע במציאות. זהו פחד מפני איומים מוחשיים שהתממשו בצורתם המחרידה ביותר. זאת ועוד, התפיסות הפוליטיות של אזרחים ישראלים רבים השתנו בעקבות האירועים, ולכן גם תוכן הראיונות היה משתנה שינוי ניכר אילו ערכנו את המחקר לאחר אוקטובר 2023 — ובעקבותיו גם כמה מהמסקנות בפרק ובספר כולו. אף על פי כן, הטענות העיקריות המוצגות בפרק הראשון לא איבדו ממשקלן. נהפוך הוא: העובדה שטבח מחריד וקטלני כזה התרחש דווקא תחת ממשלה שרבים ממסריה מושתתים על פחד דיפוזי, מוכיחה ביתר שאת שהשימוש הפוליטי בפחד ועליונות הדוקטרינה הביטחונית אינם מגבירים את ביטחונם של האזרחים, ואולי אף פוגעים בו. השחקנים הפוליטיים שהתיימרו לדאוג לביטחון מעל לכול נכשלו בכך כישלון חרוץ והפקירו לגורלם עשרות אלפי ישראלים.
אירועי הטבח ימשיכו ללוות את החברה הישראלית ויותירו בה צלקות למשך שנים רבות. ובכל זאת, המחקר המוצג בספר, ובפרט הדיון בפחד, רלוונטיים לדעתנו יותר מתמיד. ראשית, עולות שאלות הנוגעות לדומיננטיות של הפחד בתודעת האזרחים בישראל: האם מדינה המושתתת על פחד יכולה לקיים חברה אזרחית דמוקרטית לאורך זמן? האם העיסוק המוגבר בפחד בשדה הפוליטי תורם לשמירה על ביטחונם של האזרחים הלכה למעשה? לפי מחקרנו, התשובה על שתי השאלות היא "לא". שנית, נוצר מצב שבו מצד אחד אירועי 7 באוקטובר יצרו רובד חדש של אימה בציבוריות הישראלית, שנוסף למשקעים ההיסטוריים של טראומות שחווה העם היהודי; ומצד אחר הפוליטיקה הפופוליסטית ממשיכה להתקיים ואף לשגשג. התלכדות הגורמים האלה מגבירה את האיום על הדמוקרטיה הישראלית.
פחד, סלידה, טינה ואהבה חסרת גבולות למולדת הם רגשות פוליטיים עוצמתיים. קל ליפול בקסמם. אך דווקא בשל כך יש לשאוף להתעלות מעליהם כדי לאפשר את קיומה של חברה אזרחית פלורליסטית ודמוקרטית במדינה סבוכה ומשוסעת כמו ישראל. ביטחון צבאי אינו יכול להתקיים ללא חברה אזרחית חסונה, וחוסן זה תלוי במארג הערכים שהמדינה מפיצה ומעודדת או לחלופין משתיקה ומדכאת.
תודות
פרופ' שי לביא, ראש מכון ון ליר, היה מעורב בתהליך המחשבה על המחקר בתחילתו, הרבה לפני שהפך לטקסט ממשי על הדף. הוא תמך בפרויקט עוד כשהיה בחיתוליו ועזר לפרק ולהרכיב מחדש את הטענות המרכזיות בו. בלי החזון שלו הספר לא היה רואה אור, ואנו מודות לו על כך מקרב לב. חלקים רבים בספר הם פרי דיאלוג מרתק שפרופ' אבנר בן־זקן השכיל ליצור בתפקידו כראש המכון למחשבה ישראלית. במידה רבה, הספר הוא תולדה של הדיונים עם אבנר ועם חברי המכון: בועז אמיתי, מרדכי כהן ופרופ' תמר הוסטובסקי ברנדס. תודה גדולה לפרופ' דני פילק, שקרא והעיר הערות מהותיות בנדיבות ובחוכמה האופייניות לו. תודה גם למכון לוי אשכול לחקר החברה, הכלכלה והמדיניות בישראל על תמיכתו במחקר. לבסוף, תודתנו לצוות ההוצאה לאור של מכון ון ליר: לראש ההוצאה היוצאת ד"ר טל כוכבי על הליווי המסור של הפרויקט מתחילתו, לראשת ההוצאה רונית טפיירו שליוותה את תהליך הכתיבה של הספר ואת תרגומו לעברית בסבלנות ובתבונה, ליונה רצון על תהליך ההפקה המקצועי והיעיל, למתרגמת שונמית ליפשיץ, לעורכת הלשון לידר ארצי ולחברי וחברות המערכת המדעית של מכון ון ליר על הערותיהם החשובות.
הקדמה
התולעת שבתוך התפוח
בהרצאה שנשא בווינה בשנת 1967 השמיע תאודור אדורנו למאזיניו כמה אמירות שלמרבה הפלא הן רלוונטיות גם לימינו, למרות ההבדלים הגדולים בין התקופות. לדבריו, על אף קריסתו הרשמית של הפשיזם, התנאים לעלייתן של תנועות פשיסטיות ממשיכים להתקיים בחברה: הגורם לכך לדעתו היה הנטייה לריכוז הון, נטייה שרווחת גם בימינו ו"משמעה הוא, היום כבעבר, האפשרות להידרדרות מתמדת של שכבות אוכלוסייה שהתודעה המעמדית הסובייקטיבית שלהן בורגנית לחלוטין, ואשר מעוניינות לשמר את הפריבילגיות שלהן, את הסטטוס שלהן, ולחזקו ככל האפשר". הקבוצות הבורגניות שנעו כלפי מטה הן אלה ה"נוטות היום כבעבר לתעב את הסוציאליזם, או את מה שהן מכנות סוציאליזם, כלומר, הן אינן מאשימות בפוטנציאל ההידרדרות האישי שלהן את המנגנון המחולל אותה, אלא את אותם אלו שהתייצבו באופן ביקורתי נגד השיטה שבה היה להן פעם סטטוס מסוים, לפחות לפי תפיסות מסורתיות".1
בשורות קצרות אלו כרך אדורנו יחדיו רבות מהתובנות העיקריות של התיאוריה הביקורתית. מבחינתו הפשיזם אינו תאונה של ההיסטוריה. הוא גם אינו סטייה. נהפוך הוא, הפשיזם פועל בתוך הדמוקרטיה והוא חלק ממנה. אם נשתמש בדימוי שחוק, הפשיזם הוא תולעת השוכנת בתוך התפוח; אי־אפשר לראותה בעין בלתי מזוינת, והיא מרקיבה את הפרי מבפנים. באנתולוגיה העוסקת באסכולת פרנקפורט מנסחים זאת כך: "אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקה אסכולת פרנקפורט המוקדמת הוא חוסר היכולת לסרטט גבול ברור בין הקיצוניות של הפשיזם הפוליטי ובין הפתולוגיות החברתיות היומיומיות של הקפיטליזם הבורגני במערב".2 פירושו של דבר שהפשיזם אינו חייב להיות משטר שלם ומלא. למעשה, הוא יכול להיות נטייה או מקבץ של נטיות ורעיונות פרגמטיים שפועלים מתוך הדמוקרטיות עצמן.
בין היתר טוען אדורנו שהקפיטליזם מגלה נטיות לריכוזיות של רכוש וכוח (לא מפתיע כלל לשמוע רעיון כזה מפי מרקסיסט, וזו טענה שגם מי שאינו מרקסיסט יתקשה להתווכח עימה). אדורנו לא היה עד לדרך המפתיעה שבה תהליכי בחירות דמוקרטיים נחטפו בידי הון מרוכז, ולכן אפשר להסיק כי הוא התייחס לדינמיקה המעמדית שריכוז ההון יצר בתוך החברות הליברליות. נטיות כאלה מאיימות ללא הרף לפַחֵת את מעמדם של אותם מעמדות בורגניים שקודם לכן תרמו לשיטה הקפיטליסטית ואף יצאו נשכרים ממנה. שימו לב שאדורנו מתמקד בבורגנות (תערובת של המעמד הבינוני־גבוה וחלקים מהמעמד הבינוני) ורואה בה, ולא בפרולטריון, סוכנת של הפשיזם החדש הזה. בדברי אדורנו מהדהדת מסורת בסוציולוגיה שראתה בפשיזם ביטוי לפחד מפני מוביליות כלפי מטה,3 ולטענתו אותו מעמד שמחזיק משכבר הימים בזכויות יתר תומך בפשיזם כאשר הוא חש איום על זכויותיו. נראה אפוא שאובדן זכויות יתר הוא מוטיבציה מרכזית לתמיכה במנהיגים אנטי־דמוקרטיים.4 אם כן, לדברי אדורנו, הרצון לשמור על זכויות היתר או הפחד לאבד אותן הם כוח מניע בפוליטיקה בכלל ובפוליטיקה הפשיסטית בפרט.
טענה נוספת של אדורנו, ואולי החשובה ביותר (לפחות לספר זה), היא ששורשי ההזדהות עם הפשיזם נטועים בדרך חשיבה מסוימת על סיבות — כלומר, איך אנו עונים על השאלה מדוע דברים הם כפי שהם — ובדרך מסוימת של הטלת אשמה ואחריות. מעמד הבורגנות, שהריכוז הכלכלי גורם לאובדן מעמדו וזכויות היתר שלו, לא יאשים בכך את השיטה הקפיטליסטית עצמה. במקום זאת הוא יטיל את האשמה על מבקריה של השיטה. אדורנו מדבר בתמציתיות, אך אפשר להבין מדבריו שאנשי מעמד הבורגנות יקלטו את העולם החברתי כאילו מבעד לקָמרה אובסקורה, דימוי מהופך של העולם החיצוני. בהמשך למסורת המרקסיסטית של ביקורת האידיאולוגיה (Ideologiekritik), הוא מזהה תהליך קוגניטיבי חשוב מאוד שפועל בקדם־פשיזם: חוסר יכולתו של האדם להבין את שרשרת הסיבות המסבירה את מצבו החברתי. לדבריו, העולם החברתי יכול להיות מעוות מן היסוד. הבורגנות (וכנראה גם מעמדות אחרים) אינה יכולה לזהות כראוי את הסיבות לאובדן זכויותיה ולפיחות שחל במעמדה, ולפיכך היא אינה יכולה להתלכד מאחורי מי שאולי אינם מגינים בדיוק על האינטרסים שלה, אבל לכל הפחות מטילים ספק בשיטה האחראית לכך.
אדורנו טוען שנטיות פשיסטיות ממשיכות להתקיים בחברות שלנו הן בשל תהליכים כלכליים של צבירת הון וריכוזו, הן בשל צורות חשיבה מעוותות ופגומות. האחרונות מתבטאות במיוחד באופן שבו אנו בונים סיבתיות, מסבירים אירועים ומייחסים אשמה, והן משקפות מה שג'ייסון סטנלי קרא לו בהקשר אחר "אידיאולוגיה פגומה". אידיאולוגיה פגומה, לפי סטנלי, גוזלת מקבוצות "את הידע על מצבן המנטלי, ולשם כך היא מסתירה מפניהן בשיטתיות את האינטרסים שלהן עצמן".5 כמובן, לא ברור מאליו מהם האינטרסים האמיתיים של מעמד או של קבוצת אנשים; כל ניסיון שיפוט באשר לסוגיה זו דורש מן החוקרת בהכרח הנחות מוקדמות מסוימות, ועליה להבחין בין אינטרסים אמיתיים לאינטרסים כוזבים ובכך לקחת לעצמה סמכות אפיסטמית מסוימת. כאשר מנסים להבין את העולם החברתי, נראה שאין מנוס משימוש בסמכות אפיסטמית כזאת. כך למשל, כאזרחיות איננו מאמינות לתיאוריות הקונספירציה המקודמות בידי QAnon וקבוצות אחרות, ויש חוסר תום לב בהעמדת פנים שטענותיהן שוות ערך לכתבת תחקיר מעמיקה בתקשורת. חשיבה — כל חשיבה — כוללת מחיקות, תזוזות, שגיאות והכחשות. הניתוח החברתי הביקורתי נועד לאתר את השגיאות והמחיקות הללו.
רעיון ביקורת האידיאולוגיה זכה לביקורת נרחבת,6 אך ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות מראות שאי־אפשר לוותר עליו בקלות. אחדים טענו שבחינה ביקורתית מתנהלת לרוב בחוסר תום לב (הביקורת הזאת הופנתה כלפי אחרים אך לא כלפי המבקרים עצמם), או שהיא מעניקה סמכות רבה מדי לחוקר, או שכל בחירה של הפרט היא רציונלית כי חשיבתו משקפת את העדפותיו. ואכן, ניתוח סוציולוגי חייב לכבד את הסיבות לבחירותיהם של האזרחים ואת דעותיהם. אסור לו ללעוג לדעה כלשהי או לבטלה. אבל בתקופה שבה פריחתן של תיאוריות קונספירציה הזויות משבשת את התהליכים הדמוקרטיים הכרוכים בגיבוש דעה, איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להניח שכל נקודות המבט שוות או מושכלות באותה המידה; ואיננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהמניפולציות שנוקט מעמד פוליטי שתחכומו הולך וגדל ואשר בקיא באופן יוצא מן הכלל באמנות המניפולציה ובהפרחת שמועות. הרשתות החברתיות, המפיצות מידע במהירות רבה, העצימו פי כמה וכמה את כוחן של אמנויות המניפולציה.7 כך, נגד רצוננו, אנו חייבים לחזור לרעיון ביקורת האידיאולוגיה.
אידיאולוגיה פגומה היא אידיאולוגיה שעומדת בתנאים האלה: היא סותרת את עיקרי האמונה שבבסיס הדמוקרטיה, אף שאזרחי הדמוקרטיה רוצים שהמוסדות הפוליטיים ייצגו אותם; יש בה סתירה בין העקרונות והיעדים האידיאולוגיים המוצהרים ובין המדיניות הקונקרטית (למשל, המנהיגים טוענים שהם מייצגים את האנשים הפשוטים, אך בה בעת הם מקדמים מדיניות שגורמת לעלייה חדה במחירי הדיור); היא מעוותת את הסיבות לחוסר שביעות הרצון של קבוצה חברתית; והיא מתעלמת מהפגמים של המנהיג (למשל שחיתותו או אדישותו כלפי רווחת האזרחים) או עיוורת להם. עם זאת, יש להדגיש שלא רק תומכיהן של תנועות או מפלגות קדם־פשיסטיות ופופוליסטיות נופלים למלכודת הקוגניטיבית הזאת. לכך יש דוגמאות רבות. ג'רום מקגאן טוען למשל שהשירה הרומנטית התכחשה לתנאים החומריים שבהם היא נוצרה, באמצעות התחמקויות מהם או מחיקות שלהם.8 הקומוניסטים הצרפתים שהאמינו במשטר הסובייטי בשנות החמישים של המאה הקודמת, כשהרצחנות של משטר סטאלין כבר הייתה ידועה, גם הם דוגמה למי שמחזיקים באידיאולוגיה פגומה.9
המשך הפרק בספר המלא