שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר.

הגדה הראשונה

הולדת הבודהא המואר

בשבט השאקיא נולד יום אחד

הבודהא – היחיד והמיוחד

המנצח, הכובש

שמרתיע את מארא הגדול.

המואר. הרואה הכל.

Samayutta Nikaya 1, 134

שש. ערב. אני פוסע על שפת הנהר עם בני. מרחוק אני שומע את יללת התנים. אני מסמן לי לעצמי, רק לידיעתי, שאני בשיפולי ההרים, במקום המפגש של החיים והמתים, שיש בו הנאה רק למי שממתין לפגרים, רק למי שביתו בוואדי, שמתעורר בלילות, שראייתו – מבטים ממוקדים וצרים; שאינו צד, שאינו נוטל חלק במאבקי החיים המוארים. שרובץ וממתין בצד.

לא כמו בני שאינו ממתין לעולם, לעולם ממהר. לאן אתה ממהר, בני? אתה ממהר מן ההמון אל הלבד – אתה מוכרח?

בגדה השנייה פוסעות הנשים.

זאת לא תשובה.

לא, זאת לא תשובה. זאת הגדה השנייה. הגדה השנייה לעולם אינה תשובה לגדה הראשונה; מה שמנוגד אינו יכול להיות פתרון למה שמיוחד – להיות שניים אף פעם אינו הפתרון ללא להיות אפילו אחד.

אני אומר: "לשילוש יש איכויות שנלמדות בייסורים, אך קשים מהם הייסורים של להמשיך וללכת הלאה, לאחר המפגש האנושי הקצר. שוב לעמוד לגורלך, להיות לבד".

נהרות של אור ודגים מתים: אני יוצא לחפש

בראשית היה הדבר.

לפני ארבעים וחמש שנה נולדתי מן האין אל היש.

בראשית היה הדבר, היתה המלה – הכריז יוחנן, שהכיר את אבינו שבשמים אך לא את הורי: בראשית שלי היו שתיקות, אנחות כבושות, מלמולי מבוכה, בלבולים. אמי אולי אמרה תודה, אולי חשבה – אז ככה זה כשלא נזהרים.

אבי עקב אחרי ההריון ממרחק בטוח, מחייך לעצמו בסיפוק; בבקרים טפח לאמי במתינות על בטנה.

הוציא את המשקפת: הגדיל. הקטין. פנה אל החלון והתבונן בציפורים.

"זה בא", הוא אמר וטפח, "זה (כלומר אני) בא".

עטוף מי שליה וסקרן המתנתי לבואי אל העולם – לחוש את המים שעליהם אלך ואת מי הנהר שאליו אוטל.

נולדתי פג ובימי הראשונים הייתי קטן כל־כך, שמבקרים בפגייה היו מתקשים למצוא אותי בתוך האינקובטור. הייתי מכוסה שמיכת צלילים, מוקלטים בתדר נמוך, של הרקוויאם של פורה: אמי שמעה מאבי שהאזנה למוזיקה קלאסית עוזרת להתפתחות המנטלית של תינוקות והחליטה לנסות.

בתוך הרקוויאם שכבתי, צנוף ומקופל – ממתין לאות שהתקבלתי בעולם.

יונק חלב; מסמן לאמי בצרחות ופעיות ינקות את הגבולות של השתיקות.

עם לידתי נעלם אבי בפעם הראשונה, משתמט מחיי הפגיים והצווחים כפי שהשתמט ממוותים חרישיים, חשאיים, צבאיים.

כשנעלם, בילדותי, הייתי מטיח את הראש בקיר בזעם, אבל בסבלנות השמורה לקדושים, ומעיר בי ניצוצות רדומים של ייחוד. הייתי נהיה משיח יה – מעיז אל ביתי מטר אסטרואידים שינחתו בחסות מכת החושך, שהיתה בעיני הנוראה מכל עשר המכות.

לא חש כאב, רק צער, כאשר ראיתי את הטיח נושר, את הקיר נסדק אלי, ובתוכו חשמל ומים, סגורים מפני בטיח, בלוקים וצינורות.

כי באתי לעולם עם תחושה ברורה של ייעוד. היתה לי משימה להשלים ולא יכולתי לשאת השתמטויות ומשתמטים.

על מנת להגן עלי מפני תוצאות זעמי הוקפתי שידות כחולות מעץ כבד ומגירות סגורות וקירות: ארבעה של חדרי ועוד אין־ספור של בית הדירות.

מוקף מכל עבר – לא נותרה לי הרבה ברירה – באתי לאט לאט פנימה, אל הליבה, אל התוך, לא כמו ילדים אחרים שהתמחו בעמידות־ידיים, גלגלונים, טיפוס על חבלים – לא אני!

רק בערב, בלילה – הייתי יוצא החוצה מתוך הפנים של הבפנים, זוחל בזהירות מתוכי אל המגע הצורב והנחשק של החוץ. אל החושים.

הייתי מפגיש אבני צור זו בזו, בחושך, אבל אף פעם לא הצלחתי לספור את הניצוצות, בשביל לדעת בבירור מה אני רוצה מהעולם שם בחוץ ולבקש משאלות.

לא הצלחתי להצית באמת את האש.

מחפש עיניים בחושך ופוגש מגירות.

ובדמיוני: עיניים יוקדות, רוקדות.

עיני טורפים באות בי, מקוות וכבות.

קדוש ולא נגלה הייתי ישו או בודהא בקלות רבה יותר מאשר הייתי אילי פלר – מי שאני; בקלות מגיר, אם מישהו צריך, אור או מור – ולא היה קל לשים לב שאני גם מפליץ. שצריך לראות מה נוזל מהאוזניים או מהאף: לנער, לאוורר.

"אולי מה שיש לו זה כמו מחזור של בנים", לחשה אמי לרופא בלי שאשמע.

"אולי זה השם של הילד?", התפלא הרופא.

"אילי, לא אולי, כלומר לא, בוודאי", ניסתה אמי גם לדייק וגם להיות מנומסת.

"אה! אם ככה, גברת פלר, זה כנראה שום דבר עם אילי, כי צריך להביא בחשבון שזה יום חמסין והילד רגיש כל־כך, אולי?".

בבוקרי ילדותי הייתי מוצא כל יום על הכיסא, מוכנים, זוג תחתונים ריחניים, מעומלנים. לא, אין לי על מה להתלונן – זכיתי בכל ההטבות הניתנות לקדושים על מנת להתמודד עם הפיתויים הקשים.

הייתי קם, מכין סנדוויץ' עם גבינה לבנה וזיתים מגורענים, ועולה ברגל לבית־הספר. את הסנדוויץ' הייתי עוטף בנייר פרגמנט, בסודות ובשתיקות.

"לא זורקים אוכל אצלנו בבית", היתה אמי אומרת לי בשפה נשוכה.

דרכי לבית־הספר נזרעה לכן במחסנים של סנדוויצ'ים כבושים בשלוליות. רק באביב, כשיבש הבוץ והשלוליות התכרכמו לקרומים דקים, הייתי פודה מן העפר את המומיות של כריכי הארוחות־עשר, פותח את הניירות וזולל בתאווה את מה שהחזירה לי האדמה בתכריכי הזמן והמרחק.

ידעתי: יש אנשים ששנים רבות עומדים לידה וסתם מחכים.

כי אמא אדמה – לא תמיד היא מחזירה.

בבוקרי נעורי, לפני הדומייה הטורפת אותי אל שנתי, נהגתי לחבק מזרן קרוע, קרוש כתמי קרטון של זרעי־אהבות.

בבוקרי גברותי, בצבא, הייתי כותב להורי שלא אצא בשבת וחותם שנבחרתי: אני – מספר מוות. ידעתי שהמדבר, השוקע אל אוהלי המסריח והאפל, מדבר אלי, ואני בוער ואינני אוּכּל.

חברי, שחזרו נרגשים מהיציאה, היו מתגודדים סביבי, מעודדים אותי – ומחכים למוצא פי.

ידעתי זה כבר שאני הנבחר. שאבי קצין והוא יבין.

כי בלילות, משך כל חיי, עדיין שב אבי ומספר לי בכבדות על אחוות לוחמים, על חוקי הג'ונגל, על שבועתו של מוגלי.

בעיני אש לא ישנות הייתי משנן את חוק הג'ונגל: "דם אחד לנו – לכם ולי".

את הדברים האלו סיפרתי גם לבני.

רוח אלוהים (והמריבות עם אשתי, לימים גרושתי) נחתה אותי במרוצת השנים אל בין שוברי הגלים, לשם נמלטים הדייגים, כולם גברים, כדי לשתוק כל הלילה, לחזור בבוקר כשהנשים יוצאות לעבודתן, ולהמשיך ולשתוק – הפעם מתוך כבוד לשרידים של אדוות הלילה הקלות: מעגלים שמתחילים במקום בו החכה פוגשת במים ומתפשטים אל האינסוף.

אדוות סבילות אך מפתות, לוחכות את החוף, שוכחות את עצמן, שופכות שוב ושוב את עצמן אל עצמן.

הייתי הולך על החוף בערב. הולך על הגבול המסנוור של האור, מחפש את הקצה, את קו הארגמן של השקיעה שיודיע שאפשר סוף־סוף להרפות.

שיחות דייגים – מקל. פיתיון בקצה חוט: "ערב טוב, איך היה לך היום?".

היום רק מתחיל למרות שהוא נגמר, כמו אתמול כמו מחר. כמוני הזמן הולך במעגלים, לכאורה במתינות, למעשה – גם הוא במחוגיו ממהר אל מקום מוכר.

"אתה הולך?".

"לא. אני הולך עכשיו הביתה. אני חוזר".

"מחר יבואו דגים?".

"יבואו".

"מחר תבוא יותר מהר".

ואני חוזר אל ביתי, שבו טיח מלוח הוא עורם המתקלף של הקירות. אל בידי, בידתי, אשתי וגרושתי.

אבל קודם לכן אני מסמן לי על המזח היכן בדיוק נפרדים החושך והאור.

שאדע: לשם אוכל לחזור.

לפעמים שוב עובר לפני הבוקר, הלום בירה לילית וגעגועים לידידות גברית ולקצף המלוח של הים. עובר על המזח החלקלק וכאילו לא בכוונה נכשל, מועד ובועט בדלי, שופך דגים שמחזירים את אור הלבנה אל הים.

כי לו גם רבו הברואים מספור – אני נודר להצילם.

אני חוזר: כי לו גם רבו הברואים מספור – אני נודר להצילם.

"סליחה", אני אומר.

רגע של שתיקה, רגע "יחרב ביתך", ואז גוברת הידידות של הלילות.

"כפרה".

כשהיה החשמל הסטטי של השתיקות מעיק מדי הייתי מוצא מפלט קולני בבית של שלומי. הייתי מספר לו על הידידות הנפלאה בין מוגלי וחיות היער ומצפה שייקח דוגמה. הוא היה שואל אם אני רוצה להישאר לצהריים, צהריים בדיוק היתה מוכנה.

אמא של שלומי, שהחזה קצת נשפך לה מתוך השמלה, היתה אומרת לו "הבאת אורח? תארח!", ולי, בחיוך מרעיף בלי שן טוחנת, היתה אומרת "ברוך הבא".

אחרי הצהריים אבא שלו היה חוזר מהעבודה במשטרה. לפעמים הוא היה מעיף נשיקה לשלומי ולאחיו הקטן ליטוף. לפעמים הוא היה נכנס הביתה בסערה.

"כדאי לתפוס מרחק", שלומי היה אומר, "אחרת נצטרך להישאר ולשמוע אותם רבים. למה הוא נועל את הבית – לא תהיה לנו ברירה".

כשהיינו מחליקים על המעקה במורד חדר המדרגות היינו שומעים מאחורינו את הדלת נטרקת, היינו שומעים: "שתמות אבן־שפטוט", היינו שומעים אותו צוחק צחוק חם, הוא היה צועק "אני ימות אשתי, אני ימות" והיא "אבל מתי כבר? כמה אפשר?", "אני לא יודע מתי, אהובה", "הכל אתה יודע, הכל אתה יודע, רק מרוב ששתית ומרוב שעשית אתה כבר לא זוכר מי אתה". "מה עשיתי לך?" "לא לי". "נא באמא שלך שתחיה, בואי נראה אותך". "שתמות עמרם". "אם הייתי מת איך היית רואה, מה?". "נא!". "בוא אני אזכיר לך".

"לא זוכר. לא יודע מתי פעם אחרונה".

היינו עושים את דרכנו בין שבילי אש ודרקונים קסומים, עם ריחות של קורנית וליטופים כואבים של קידה שעירה וסירה קוצנית.

בחוץ היינו יושבים עד התחלת הלילה ועושים מדורה. חתולים שתומי עין היו מסתובבים לידנו. אני הייתי מלטף אותם, שלומי היה משליך לעברם אבנים קטנות.

"תבוא תאכל אצלנו ערב? על החתולים אתה מסתכל?", הוא אמר בצחוק, "אנחנו לא אשכנזים – אצלנו אין צער על בעלי־חיים".

"לאכול", רציתי לתקן את שלומי, כמו אבא שלי שמתקן את הטעויות של המלים ושל המחשבות.

"נעלה הבית – יש בורקס", שלומי אמר.

"כבר אפשר?", שאלתי בשביל לברר אם הם עוד בחיים.

"בורקס תמיד יש הרבה, לא תדאג. כולה בורקס – לא הרבה עבודה. לא עוף, לא בשר".

בזמנים אחרים הייתי יושב בחדרי ומדמיין לי יבשת אחרת. מקום שבו אוכל להיות מחובק, מעורסל, קצת מעורפל, להוציא לשון ולטעום את טעם פני במקום שבו הוא מתחלף ממוצק לנוזל.

על שפת הים – נח. קרוב למים רגע – ים, רגע – חול. ציפור אפריקאית שורקת בשקט שירים קצביים אך עצובים. הקנים רוכנים זה אל זה, חוככים צל בצל.

אני ילד שמשחק על הגבול בין הים לחול. החול נוטף בין אצבעותי. אני יודע שיידרשו לי אלפי שנים על מנת ליצור מבנים יציבים של נטיפים וזקיפים.

אני נזכר מה בידי אמרה לי פתאום בשלושים: "אתה זוכר, אילילי – בסיני היו לנו הזיונים הכי גנובים".

אני מחייך. גופי מדונג, כמעט נמס והופך לדבש; שיני הלבנות יהיו מאובנות ויימצאו להן כשהים ייסוג, יום אחד.

הלכתי בחורף מבוסס בבוץ, עוקב במבטי אחרי אשדי המים שזרמו בשולי הכבישים אל הים והתהום, מלטף בטיפות הערומות הרכות של המלקושים את כפות הידיים החלקות־חשופות של גופי הילדי; מנסה לזרום עם הגשם העכור, הנושא אתו מקלות של ארטיק וספינות נייר.

התעניינתי במיסטיקה מגיל שבע: רציתי לזרום, לעבור מגדה לגדה – לחצות את הנהר.

חשבתי שאם אתרחק אל הגדה שמנגד, אוכל להתחמק מהעיניים הרואות כל של אמי.

"ללבוש מעיל". "כן, אמא". "לנעול מגפי גומי – רק בחוץ". "בסדר, אמא!". אי־אפשר לנעול אותן בתוך הבית, זה מביא בוץ.

והבוץ מביא את הזיכרונות.

מי שזוכר לא יכול לוותר; לו אסור.

אבל אסור גם להיות חוט דק של אור וחום על ההרים הנשקפים מבעד למעקה המרפסת.

אסור למות.

הלכתי במגפי החדשים, החורקים, המבריקים, שנקנו לי לכבוד יום הולדתי, בזרם, בנהר.

פתאום: ברכי פיק, רגע של פקפוק, רעם מרוחק. ענני כבשים שחורים, עבים.

הפיפי התכווץ כשהמים הקרים חדרו אל תוכי. הבטן פכפכה. אני עצמי נמס ומפכה.

וכשלא אהיה עוד מעט – מי יישאר על המזח; מי יבכה?

"בוא'נה, אילי", אמר לי שלומי בצער, "תיזהר לא להירטב. ככה לאט לאט אתה נמס. אתה נעלם. ההורים שלך ידאגו המחץ אם תיעלם. תעשה לז'וז'ו טובה – אם לא לי אז בשבילם".

הבן, הקודש, הרוח. הנְקָבות החלולות האינסופיות. אני יוצא לחפש את האח, את האב – אחת, שתיים, שלוש; אני דופק על גזע עץ. אני מתבונן לאחור ומקווה שהפעם, אם אחכה, הם יבואו לשחק אתי.

אני מחפש ומחפש אבות ואחים עד סוף היום, ושוב, ושוב.

יעברו עוד שנים עד שייוולד לי בן.

ושנים עד ששוב אוליד לי אח ואהוב.

גם בסיפור שלי יש מקומות ספורים של בראשית, שבהם מלים נאמרות, תפילות באות בשפתי הפות, ואותן מלים גם נשמעות.

אני יוצא לחפש.

כשהיה החשמל הסטטי של השתיקות מעיק מדי הייתי מוצא מפלט קולני בבית של שלומי. הייתי מספר לו על הידידות הנפלאה בין מוגלי וחיות היער ומצפה שייקח דוגמה. הוא היה שואל אם אני רוצה להישאר לצהריים, צהריים בדיוק היתה מוכנה.

אמא של שלומי, שהחזה קצת נשפך לה מתוך השמלה, היתה אומרת לו "הבאת אורח? תארח!", ולי, בחיוך מרעיף בלי שן טוחנת, היתה אומרת "ברוך הבא".

אחרי הצהריים אבא שלו היה חוזר מהעבודה במשטרה. לפעמים הוא היה מעיף נשיקה לשלומי ולאחיו הקטן ליטוף. לפעמים הוא היה נכנס הביתה בסערה.

"כדאי לתפוס מרחק", שלומי היה אומר, "אחרת נצטרך להישאר ולשמוע אותם רבים. למה הוא נועל את הבית – לא תהיה לנו ברירה".

כשהיינו מחליקים על המעקה במורד חדר המדרגות היינו שומעים מאחורינו את הדלת נטרקת, היינו שומעים: "שתמות אבן־שפטוט", היינו שומעים אותו צוחק צחוק חם, הוא היה צועק "אני ימות אשתי, אני ימות" והיא "אבל מתי כבר? כמה אפשר?", "אני לא יודע מתי, אהובה", "הכל אתה יודע, הכל אתה יודע, רק מרוב ששתית ומרוב שעשית אתה כבר לא זוכר מי אתה". "מה עשיתי לך?" "לא לי". "נא באמא שלך שתחיה, בואי נראה אותך". "שתמות עמרם". "אם הייתי מת איך היית רואה, מה?". "נא!". "בוא אני אזכיר לך".

"לא זוכר. לא יודע מתי פעם אחרונה".

היינו עושים את דרכנו בין שבילי אש ודרקונים קסומים, עם ריחות של קורנית וליטופים כואבים של קידה שעירה וסירה קוצנית.

בחוץ היינו יושבים עד התחלת הלילה ועושים מדורה. חתולים שתומי עין היו מסתובבים לידנו. אני הייתי מלטף אותם, שלומי היה משליך לעברם אבנים קטנות.

"תבוא תאכל אצלנו ערב? על החתולים אתה מסתכל?", הוא אמר בצחוק, "אנחנו לא אשכנזים – אצלנו אין צער על בעלי־חיים".

"לאכול", רציתי לתקן את שלומי, כמו אבא שלי שמתקן את הטעויות של המלים ושל המחשבות.

"נעלה הבית – יש בורקס", שלומי אמר.

"כבר אפשר?", שאלתי בשביל לברר אם הם עוד בחיים.

"בורקס תמיד יש הרבה, לא תדאג. כולה בורקס – לא הרבה עבודה. לא עוף, לא בשר".

בזמנים אחרים הייתי יושב בחדרי ומדמיין לי יבשת אחרת. מקום שבו אוכל להיות מחובק, מעורסל, קצת מעורפל, להוציא לשון ולטעום את טעם פני במקום שבו הוא מתחלף ממוצק לנוזל.

על שפת הים – נח. קרוב למים רגע – ים, רגע – חול. ציפור אפריקאית שורקת בשקט שירים קצביים אך עצובים. הקנים רוכנים זה אל זה, חוככים צל בצל.

אני ילד שמשחק על הגבול בין הים לחול. החול נוטף בין אצבעותי. אני יודע שיידרשו לי אלפי שנים על מנת ליצור מבנים יציבים של נטיפים וזקיפים.

אני נזכר מה בידי אמרה לי פתאום בשלושים: "אתה זוכר, אילילי – בסיני היו לנו הזיונים הכי גנובים".

אני מחייך. גופי מדונג, כמעט נמס והופך לדבש; שיני הלבנות יהיו מאובנות ויימצאו להן כשהים ייסוג, יום אחד.

הלכתי בחורף מבוסס בבוץ, עוקב במבטי אחרי אשדי המים שזרמו בשולי הכבישים אל הים והתהום, מלטף בטיפות הערומות הרכות של המלקושים את כפות הידיים החלקות־חשופות של גופי הילדי; מנסה לזרום עם הגשם העכור, הנושא אתו מקלות של ארטיק וספינות נייר.

התעניינתי במיסטיקה מגיל שבע: רציתי לזרום, לעבור מגדה לגדה – לחצות את הנהר.

חשבתי שאם אתרחק אל הגדה שמנגד, אוכל להתחמק מהעיניים הרואות כל של אמי.

"ללבוש מעיל". "כן, אמא". "לנעול מגפי גומי – רק בחוץ". "בסדר, אמא!". אי־אפשר לנעול אותן בתוך הבית, זה מביא בוץ.

והבוץ מביא את הזיכרונות.

מי שזוכר לא יכול לוותר; לו אסור.

אבל אסור גם להיות חוט דק של אור וחום על ההרים הנשקפים מבעד למעקה המרפסת.

אסור למות.

הלכתי במגפי החדשים, החורקים, המבריקים, שנקנו לי לכבוד יום הולדתי, בזרם, בנהר.

פתאום: ברכי פיק, רגע של פקפוק, רעם מרוחק. ענני כבשים שחורים, עבים.

הפיפי התכווץ כשהמים הקרים חדרו אל תוכי. הבטן פכפכה. אני עצמי נמס ומפכה.

וכשלא אהיה עוד מעט – מי יישאר על המזח; מי יבכה?

"בוא'נה, אילי", אמר לי שלומי בצער, "תיזהר לא להירטב. ככה לאט לאט אתה נמס. אתה נעלם. ההורים שלך ידאגו המחץ אם תיעלם. תעשה לז'וז'ו טובה – אם לא לי אז בשבילם".

הבן, הקודש, הרוח. הנְקָבות החלולות האינסופיות. אני יוצא לחפש את האח, את האב – אחת, שתיים, שלוש; אני דופק על גזע עץ. אני מתבונן לאחור ומקווה שהפעם, אם אחכה, הם יבואו לשחק אתי.

אני מחפש ומחפש אבות ואחים עד סוף היום, ושוב, ושוב.

יעברו עוד שנים עד שייוולד לי בן.

ושנים עד ששוב אוליד לי אח ואהוב.

גם בסיפור שלי יש מקומות ספורים של בראשית, שבהם מלים נאמרות, תפילות באות בשפתי הפות, ואותן מלים גם נשמעות.

אני יוצא לחפש.