השיבה למגדים
חזרתי אל כפר הנוער מגדים מן הסנטוריום שעל הכרמל כאשר היתה עונת התפוזים בשיאה.
רוב שטחו של השרון היה נטוע בפרדסים לכל מלוא העין, מאופק עד אופק. הפירות הכתומים־זהובים זרחו בתוך העלווה הירוקה כמו המוני פנסים דולקים, נוצצים. הגשמים המרובים שירדו אז היטיבו עם הפרי ותרמו לעסיסיותו, למתיקותו, לצבעו הזהוב המאיר ולריחו המשכר. ממעוף הציפור נבלע הכפר בפרדסים שסביבו.
אך המישור החולי של הכפר שאליו חזרתי נראה עירום בהשוואה לכרמל הירוק והמיוער. לפני שער הכניסה לכפר עמד צריף דל מעץ, ובמרחק מה ממנו היו פזורים משני צדדיו מבני־קומתיים אחדים – לבנים, פשוטים, עירומים מדשא ומשיח, כאילו צמחו מן החול, ולידם אף לא פרח אחד לשמח את העין. רק עצי האקליפטוס המרשימים, שהתנשאו אל על והיו פזורים בדבוּקות, שיוו למקום רכות מסוימת והעניקו לו אופי של כפר. כאן, בכפר של עליית הנוער, עברו עלי ימי ילדותי ונעורי, שיותר מכול נחרתו בזכרוני בריח האקליפטוס לאחר הגשם ובטעם התפוז.
בעוברי בין עצי האקליפטוס הנישאים שאפתי לקרבי את ריחם המשכר של העלים שנטפו טיפות של גשם, מאותם גשמי ברכה שהביאו ליבול תפוחי הזהב המבורך שהצמיח השרון.
בשעות הפנאי המעטות שהיו לנו, חניכי כפר הנוער, אהבתי לשוטט בפרדסים שבקרבת הכפר ובאקראי, כמעט בהיסח הדעת, הייתי קוטפת תפוז שצד את עיני. לאחר שקילפתי את קליפתו הריחנית־השמנונית נגסתי בהנאה בפלחים הבשרניים, העסיסיים והמתוקים.
האביב, שהגיע עם החמסינים, הרווה את צמאוני בעסיס הוולנסיה בעלת הקליפה הדקה־העדינה, בשונה מקליפתו העבה ומלאת הגמָמיות של תפוז השמוטי המבשיל בחורף. אלה היו הרגעים היותר יפים שליוו את יתמות ילדותי בכפר, והם חקוקים בזכרוני מאז.
לקליטתי בכפר הנוער לא נלוותה אותה אינטימיות של שיבה הביתה, המתאפיינת בריח תבשילי המטבח הביתי, בטעם כוס השוקו החמים והמתוק ובמראה המיטה ועליה שמיכה קלילה, השטיח שעל הרצפה, כוננית הספרים, הפרחים באגרטל והווילונות הפרחוניים. כל אלה נעדרו כליל מן הקליטה הטיפוסית של מוסד לילדים – קליטה קרה, רשמית, ללא שמץ של רכות, וממרחק של כמה עשרות שנים – פוגעת ומשפילה. לא שמחה ולא התרגשות נלוו אליה, גם לא נגיעה אישית של חיבה, חיוך, אמפתיה. שכול וחידלון אפיינו את התקופה שלאחר השואה, ועוד ילדה יתומה אחת בכפר לא שינתה את האווירה הכללית של יתמות, לא הוסיפה עליה ולא גרעה ממנה.
תפקידי הראשון ב"שיתוף", הוא מחסן הבגדים של כל חניכי הכפר (מוסד שבקיבוצים הוותיקים נקרא "קומונה"), היה לרקום את שמות החניכים על הבגדים: ישבתי על שרפרף ולפנַי ערימת בגדים. על הקירות סביבי נקבעו מדפים מקרשים של עץ פשוט, שחולקו לתאים האישיים של החניכים.
במתחם ה"שיתוף", בחדר הסמוך לזה שבו רקמתי את השמות, טרחו שתי פועלות שהיו עובדות־חוץ. האחת היתה גברת בינדר, תושבת המושבה, שיום יום גיהצה, מתוך ערימה גדולה, מכנסיים וחולצות חאקי מאריג כותנה. השנייה, גברת סריאל, היתה מתקנת קרעים במכנסיים, בחולצות ובסדינים, משחילה גומי בפיז'מות ובתחתונים, תופרת כפתורים שחסרו בחולצות או במכנסיים. ערימות הבגדים שדרשו תיקון לא גדלו ולא קטנו, ותמיד התנשאו לגובה רב.
כאשר היו חניכי הכפר חוזרים מבית הספר שבמושבה, שם למדו, ולפני ארוחת הצהריים, היו הבנים נכנסים לעתים קרובות אל ה"שיתוף" במבול של בקשות: להחליף גרביים שנקרעו, חולצה שהתלכלכה, או לבקש ממחטה במקום זו שאבדה. כולם דיברו בבת אחת ובקול רם מדי, וכולם כאחד רצו שאמלא מיד את דרישותיהם; לא ידעתי מה לעשות קודם.
לאחר חודשים ארוכים של החלמה שלֵווה בסנטוריום שעל הכרמל מצאתי את עצמי פתאום בסיטואציה בלתי נסבלת. הייתי משוכנעת שנקלעתי למקום שאיני שייכת אליו, אף על פי שהעבודה ב"שיתוף" נחשבה לקלה, נוחה ושקטה לעומת ענפי משק אחרים בכפר, ומשום כך שיבצו אותי בה.
בימי שישי, כאשר היו החניכים באים אל ה"שיתוף" כדי לקחת את חבילות הבגדים הנקיים והמגוהצים, נעשה המקום לשוק ססגוני, קולני ורועש. לכך תרמו בעיקר הבנים, שנראו בעיני כפראי אדם היפר־אקטיביים, כוחניים, קולניים וחסרי נימוס אלמנטרי, שאף שִרבבו פה ושם מלים גסות.
עם זאת, בתוך השקט והעגמומיות היום־יומית של העבודה האפרורית, הציפו הבנים את ה"שיתוף" במשב רוח רענן ושובב של צחוק ואנרגיית־נעורים מתפרצת, ובכך הפיגו את השעמום היום־יומי.
לאחר שהות ארוכה בסנטוריום, באווירה הרגועה והמרגיעה עם לִחשושי עצי האורן, נדמה היה לי שנקלעתי לג'ונגל, לעולם שונה וזר לגמרי מזה שהייתי רגילה בו, מה עוד שחבורת הילדים שאליה סופחתי היתה מגובשת ברובה עוד מבתי ילדים בפולין ובגרמניה שלאחר השואה, ואני הייתי נטע זר בקרבם.
ציפיתי שאתחבר מחדש לחנה, חברתי מהסנטוריום ששהתה בו יחד אִתי תקופה קצרה יחסית וחזרה לכפר לפנַי, אבל היא התיידדה עם פרידה והשתלבה יפה בקבוצה. קיוויתי שלפחות יצרפו אותי לחדרן, כי רק אותן היכרתי ממחנה המעבר בעתלית, שבו התגוררנו באותו אוהל. זכרתי שליד אוהל זה, שהיה לנו בית זמני בימינו הראשונים בארץ, היה ברז שממימיו התזנו זו על זו, ובימי החמסין האופייניים לאביב הארצישראלי השתכשכנו בשלולית שנוצרה סביבו. אך עתה צורפתי, לאכזבתי הרבה, לחדר שגרו בו ארבע בנות שלא הִכַּרתי כלל.
מיטה מול דלת
רבקה, המטפלת של "קבוצת הגרעין" שאליה צורפתי, הובילה אותי אל חדרי, נושאת את מצעַי. היא, ואני בעקבותיה, עלינו אל הקומה השנייה של הבניין שלימין שער הכניסה לכפר. הלכנו לאורכה של המרפסת הפתוחה, המחברת את כל חדרי הקומה, עד שהגענו לחדר הקיצוני. נכנסנו אליו ואז ראיתי בו ארבע מיטות מוצעות, ורק על המיטה שמול הדלת היה מוטל מזרן חשוף. הבנתי שזו תהיה מיטתי. מיקומה לא מצא חן בעיני. הייתי מעדיפה גומחה פרטית, מוצנעת מעין כול, בעוד שהמיטה שנועדה לי ניצבה גלויה עם כל פתיחת דלת. אני, שהייתי רגילה לשקט, חששתי מחשיפה בלתי פוסקת בכלל ולרעש בפרט.
היתה זו שעת צהריים ודיירות החדר שכבו על מיטותיהן. הן בחנו אותי מכף רגל ועד ראש, ולי היתה הרגשה שאינני רצויה כילדה חמישית בחדרן.
רבקה הניחה את המצעים על כיסא ואמרה לי לסדר את המיטה. את הסדין לא היתה לי בעיה לפרושׂ על המזרן ולקפל את קצותיו פנימה, וגם עם הציפית של הכרית הסתדרתי, אבל התקשיתי להכניס את שמיכת צמר הגפן הכבדה לתוך הציפה. ניסיתי פעם ופעמיים ולא הצלחתי. שמעתי את לחשושי הבנות מאחורי גבי וידעתי שהן לועגות לי. צחקוקיהן לא הותירו ספק בכך. כאשר נואשתי ממאמצי פניתי אל המטפלת שעמדה לידי:
"גברת רבקה, אני מבקשת שתעזרי לי להכניס את השמיכה לתוך הציפה".
צחוק קולני ופרוע פרץ מפי ארבע הבנות. סובבתי את ראשי לעברן ושאלתי:
"מה כל כך מצחיק בכך שאני מבקשת עזרה?"
רבקה התקרבה אלי ולחשה באוזני:
"תקראי לי פשוט רבקה, בלי 'גברת'. כך נהוג אצלנו".
"הפעם", אמרה רבקה בקול רם, על מנת שכל הבנות תשמענה, "אעזור לך, אבל להבא תזכרי שאצלנו כל חניך משרת את עצמו ללא עזרה".
"אבל אני אף פעם לא הִצעתי מיטה בעצמי", התנצלתי.
"מעכשיו תלמדי להציע את מיטתך בעצמך", סיימה רבקה את לקחהּ הקצר והסתלקה מן החדר.
בזמן שנאבקתי לשווא להכניס את השמיכה הכבדה לתוך הציפה, העפתי מבט של חוסר אונים לעבר כל בנות החדר. אחת מהן, ג'ינג'ית ומתולתלת שיער, הרימה את ראשה מעל הספר שקראה, קמה, פסעה לעברי וללא אומר ודברים הזיזה אותי הצִדה והכניסה את שמיכת צמר הגפן הכבדה לתוך הציפה בקלות, בזריזות ובמיומנות.
עקבתי אחרי תנועותיה בתקווה לזכור אותן להבא, כדי לא להזדקק עוד לעזרה מאיש. הילדה הג'ינג'ית הזדקפה, הביטה בי ואמרה בסיפוק:
"זהו, עכשיו יש לך מיטה מסודרת".
"תודה", אמרתי לה. "שמי אלה".
"ואני מירה", ענתה. כך התוודענו זו לזו, ומאותו יום היינו, מירה ואני, חברות.
לאחר זמן הצטרפתי אל חניכי קבוצתי, שלמדו בבית הספר במושבה מגדים. התקבלתי ללימודים בכיתה ה' לאחר כתיבת חיבור, שנחשב למבחן כניסה. למעשה אמורה הייתי ללמוד בכיתה ו', אבל הזמן שעבר עלי בנדודים מארץ לארץ ברחבי אירופה והשהייה הממושכת בסנטוריום שעל הכרמל גזלו ממני שנת לימודים שלמה.
מירה היתה גם חברתי לספסל הלימודים. היא היתה בוגרת ממני בשנה, ילדה מנומשת בעלת שיער אדמוני־זהוב, אף קטן וזקור ופה שלא פסק מלדבר. בשל כך כונתה "פטפטנית", והיו שהוסיפו "פטפטנית גדולה". מירה היתה גבוהה משאר בנות הקבוצה ורזה מאוד, אף על פי שאכלה בתיאבון כמויות אדירות של אוכל.
רשעותהּ של גיטה
החורף היה גשום וקר. גברת הוכברג, אשתו של מנהל הכפר, היתה אם הבית הראשית של הכפר וגם האחראית על מחסן הבגדים החדשים במתחם ה"שיתוף" ועל חלוקתם לחניכים. מתוקף תפקידיה אלה דאגה גם לצרכים חריגים וייחודיים של חניכים מסוימים. לחנה ולי, למשל, לאחר ששבנו מהחלמה ממושכת בסנטוריום, סיפקה גברת הוכברג, מחשש שנצטנן ונחלה בדלקת הריאות, גם מעיל גשם עם ברדס ומגפי גומי, פריטים שלא נופקו לכל שאר החניכים. כמו כן קיבלנו, חנה ואני, כל בוקר כוס חלב חם. הדבר נעשה בגלוי, לעיני כל הקבוצה, וזה היה מביך וכלל לא נעים.
כל שאר החניכים קיבלו, במסגרת חלוקת הבגדים לחורף, מכנסיים ארוכים, סוודר, בטלדרס, נעליים גבוהות, גרבי צמר, גופייה עם שרוול ארוך וחולצת פלנל. אלה סיפקו את הצרכים הבסיסיים לחורף ואף אחד לא התלונן – פרט לגיטה, שהתגוררה יחד אִתי באותו חדר.
גיטה היתה נערה שחומה משהו, מקורזלת שיער ובעלת פנים רחבות ושטוחות ואף פחוס. מעולם לא ראיתי אותה נינוחה או מחייכת כמו רוב הנערות, מאלה שניחנו בתום נעורים. היא היתה תמיד נרגנת, רוטנת, כעוסה. לפעמים ריחמתי עליה, כי חשבתי ששֵד שוכן בקרבה. אחותה הבוגרת ממנה היתה גם היא חניכת כפר הנוער בקבוצה בוגרת יותר, אבל בניגוד לגיטה היתה נעימת סבר, חברותית וחביבה, וכשצחקה (והיה זה לעתים קרובות למדי) הופיעו בפניה העליזות שתי גומות חן.
גשם זלעפות ניתך על הארץ כשהתעוררתי בבוקר. קמתי מן המיטה וניגשתי אל הארון להוציא את מגפי הגומי. הרגשתי שמגף אחד כבד ממשנהו. כשהפכתי אותו, נשפך ממנו נוזל צהוב שריחו כריח שתן. תמהתי איך הגיע הנוזל הזה אל המגף שלי. רציתי ללבוש את מעיל הגשם, אך גיליתי קרע גדול ומכוער בגב המעיל. לא הבנתי מה קורה.
רצתי אל רבקה המטפלת, שסובבה בין החדרים ודרבנה חניכים ישנוניים לקום, לסדר את המיטות, לשטוף את הרצפות וכיוצא באלה פעילויות שגרתיות של בוקר. הראיתי לה את הקרע במעיל הגשם, סיפרתי לה על השתן במגף – ותוך כדי כך נזכרתי שפעם נעלמה לי נעל; ערב אחד, כשחזרתי מחדר האוכל, היו כל מחברותי מפוזרות בחדר; ובשבת אחת, לאחר ארוחת הצהריים, נמצאו כל בגדי מחוץ לארון, מפוזרים על מיטתי. רבקה הקשיבה לטענותי בכובד ראש ושאלה:
"את יודעת מי מן הבנות עושה את הדברים האלה?"
"אני לא בטוחה", עניתי, "אבל ודאי זאת לא מירה, גם לא ניקול, ולבטח לא חמדה; עם כולן אני ביחסים טובים".
"את ודאי חושדת במישהי שאינה מחבבת אותך..."
"גיטה לא מדברת אִתי. היא לא מתייחסת אלי בכלל".
"אם את חושדת בה", אמרה רבקה, "תגידי לי עכשיו, כדי שאוכל לטפל בבעיה".
"אני אמנם חושדת בגיטה, אבל אינני רוצה להיראות כמלשינה".
"זה לא עניין של הלשנה. הנערה מציקה לך, ואם לא נעצור אותה היא תמשיך להציק לך עוד ועוד", אמרה רבקה.
"אז מה עלי לעשות על מנת למנוע ממנה להציק לי?"
"דבר ראשון", אמרה רבקה, "אני מציעה שאת ומירה תשימו לב להתנהגותה של גיטה. אבל עכשיו כבר מאוחר, מהרי לארוחת הבוקר".
למחרת בבוקר יצאה גיטה מן החדר, משאירה את הדלת פתוחה לרווחה בזמן שהתלבשתי ליד מיטתי – שעמדה, כאמור, ממש מול הדלת.
סמוך לחדרנו היה חדר של בנים, וכאשר היתה דלת חדרנו פתוחה יכלו הבנים שעברו במרפסת לראות בקלות מה נעשה ליד מיטתי. מיהרתי להתלבש מבלי לשים לב לכך שהדלת פתוחה, ורק כאשר הרמתי את עינַי ראיתי מולי קבוצת בנים עומדים, מצטחקים ומפריחים לחלל האוויר מילים גסות. מיד סגרתי את הדלת בטריקת זעם ושאלתי את הבנות מי פתחה אותה, מקפידה להיישיר את מבטי אל גיטה, שהעמידה פנים כאילו היא עסוקה בענייניה.
מירה, שהבחינה בנעשה, אמרה אל גיטה ישירות:
"את יצאת מהחדר ונכנסת אליו והשארת את הדלת פתוחה לרווחה. מדוע לא סגרת אותה?"
"אני לא עשיתי שום דבר", ענתה גיטה, מסמיקה עד שורשי שערותיה.
"אבל אני ראיתי אותך יוצאת מן החדר", התעקשה מירה. "את הקדמת את כולנו, יצאת ראשונה מהחדר וחזרת ראשונה ולא סגרת את הדלת, לא בצאתך ולא בבואך, השארת אותה פתוחה לרווחה לקור, לרוח, למבטיהם הסקרניים של הבנים ולהלצותיהם הגסות. מדוע את משקרת?"
גיטה לא הגיבה. היא המשיכה לסדר את מיטתה, כאילו שאלתה של מירה אינה מופנית אליה.
רתחתי מזעם. לא יכולתי להבליג עוד. הזדרזתי לסדר את מיטתי וירדתי אל רבקה, שסובבה בקומה התחתונה. סיפרתי לה על מה שגיטה עוללה לי שוב, והיא הבטיחה לדבר עם המדריך.
הגעתי ממקום מוגן של השגחה רפואית קפדנית, שבו פרט לאכילה ולמנוחה לא נקפתי אצבע. ואילו בכפר, למן הרגע שפקחתי את עינַי בבוקר ועד שעליתי מותשת על יצועי לשנת לילה, הייתי נתונה בפעילות מתמדת, ללא הפסקה, בהתאם לסדרי החיים בו: השכמה, סידור המיטה, שטיפת הרצפה, לימודים בבית הספר שבמושבה, ואחרי ארוחת הצהריים שעתיים של עבודה. בערבים, נוסף על הכנת השיעורים, נערכו פעילויות חברה או התקיימו חוגים.
כרעתי תחת עומס המטלות, והמאמץ למלאן סחט ממני את כוחותי. שיוועתי למנוחה קצרה, לתפוס תנומה אחרי הצהריים, אבל הייתי חייבת להתייצב לעבודה למשך שעתיים.
כל חיי השתנו מן הקצה אל הקצה, מקיצוניות אחת אל קיצוניות שנייה, ונוסף לקושי לדחוס כל כך הרבה מטלות לתוך סדר יומי נאלצתי להתמודד עם נערה מרשעת וקנאית, שמצאה בי מושא להתעמר בו כדי לפרוק את תסכוליה.
הנחיתה מעולם מוגן, בעל צביון טיפולי, אל עולם של עשייה אינטנסיבית היתה קשה ובמידה מסוימת גם אכזרית. היא דמתה יותר למפץ מאשר לנחיתה רכה. החלטתי להעמיד את גיטה במקומה ולא לאפשר לה להציק לי עוד.
המדריך שלנו, אייל כוכבי, היה אדם תרבותי ורגיש בשנות השלושים לחייו, מחנך אהוב שהקדיש את כל זמנו ומרצו לקבוצה בכללותה ולכל ילד לכשעצמו. בזמן המלחמה שירת בצבא הוד מלכותו כקצין תרבות בבריגדה העברית. פניו היו עדינות כפני ילד, במידה רבה בשל שפתו התחתונה, שהשתרבבה מעט כלפי מטה. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מוזהבת, ששיוו לפניו רצינות. השילוב בין כובד ראש לשובבות מסוימת, וכן רגישותו וקפדנותו, דאגתו לנו והאכפתיות שלו עשו את אייל כוכבי למדריך האהוב ביותר בכפר הנוער במגדים.
לקראת ארוחת הבוקר עמד המדריך כוכבי בפתח דלת הכניסה לחדר האוכל. הוא קידם את פניהם של כל חניך וחניכה, בדק אם הם לבושים כיאות, נקיים ומסורקים. הוא הסביר לנו מהו חוש אסתטי ושיבח בפני כל הקבוצה חניך או חניכה שהקפידו ליישם זאת בהופעתם החיצונית.
כשכוכבי ביקש לשוחח אִתי, הבנתי שהמטפלת רבקה דיברה עִמו על מעלליה של גיטה. סיפרתי לו שמאז שסופחתי לחדרה של גיטה היא מציקה לי ללא הרף. זמן רב הבלגתי וחשבתי שהעניינים אִתה יסתדרו איכשהו, אבל כשתעלוליה הלכו והצטברו ונעשו נבזיים יותר ויותר, כמו להשאיר את דלת חדרנו פתוחה לרווחה בעת שהתלבשתי, החלטתי לא להבליג עוד.
בארוחת הבוקר, כשכל חניכי הקבוצה היו נוכחים, פתח המדריך כוכבי ואמר:
"היום שמעתי מפיה של חניכה חדשה, שזה עתה הצטרפה לקבוצתנו, על חברתה לחדר שמתעמרת בה. הבוקר היא הגדישה את הסאה כאשר פתחה את דלת חדרה לרווחה בזמן שהחניכה החדשה לא סיימה עדיין להתלבש והבנים מן החדר הסמוך נעמדו ליד הדלת הפתוחה, צחקו והעירו הערות לא יפות. אני מבקש מכם הצעות לעונש מתאים לנערה".
כל מי שרצה להגיב הרים יד.
"שתעשה את זה כל יום", הציע "מוישה הרומני" בבדיחות הדעת, לקול צחוקם של האחרים. אך היו גם חניכים שהתייחסו ברצינות למקרה. לבסוף התקבלה החלטה ברוב קולות: הנערה המציקה תורחק מן הארוחות הקבוצתיות למשך שבוע ימים.
כאשר החלה גיטה לרַצות את עונשה, היו חניכים שניסו להציק לי מכיוון שגיטה השתייכה ל"ילדי גראוברג", קבוצה שהתגבשה עוד בבית היתומים בפולין שלאחר המלחמה, ולאחר מכן עברה לגרמניה בדרכה לארץ ישראל. גיטה נחשבה בעיניהם לאחת משלהם, בעוד שאני, "ילדת חוץ" שזה עתה צורפה לקבוצה, הייתי עוף מוזר, עדינה כזאת, מנומסת עד כדי גיחוך, חריגה שכל בוקר היא מקבלת תוספת של כוס חלב, וכאשר קר ורטוב היא מתעטפת במעיל גשם עם ברדס ומתבצרת במגפי גומי, שלא כשאר חניכי הכפר.
רוב הילדים לא ראו בעין יפה את השוני, ואף על פי שגם חנה קיבלה הטבות חריגות לא התנכלו לה, מכיוון שהיא התמזגה כבר בקבוצה וראו בה אחת משלהם.
ימים של גשם בלתי פוסק, מלוּוים ברוחות עזות, גרמו לי לעצבות. אף על פי שמבחינה פיזית הייתי מוגנת, הרגשתי מבודדת בקבוצה. הגעתי אל קבוצת חניכים מגובשת שהשתלבו זה בזה, שבמשך הזמן רכשו ביטחון עצמי בתוך הביטחון הקולקטיבי – ואני, הזרה ש"פלשה" לתוך עולמם המגובש, לא היה לי במי להיעזר ולא על מי להישען על מנת להקל את השתלבותי.
חברותהּ של מירה אמנם הקלה עלי, אך היא עצמה לא היתה ילדה מקובלת ולא יכולתי להיעזר בה. חנה, שהיתה אִתי בסנטוריום, חייתה את חייה; פרט לשותפות הגורל שבמחלתנו לא היה לנו שום דבר אחר במשותף. הבנתי שעל מנת להחזיק מעמד ולרכוש לי עמדה של כבוד בקבוצת הילדים שאליה הוטלתי, עלַי להשתלב בה ויהי מה.
רוב הבנים ב"קבוצת הגרעין" היו כבני שלוש־עשרה. הם עברו כבר את גיל הילדות והיו לגברברים קטנים, ומטבע הדברים ניסו להרשים את הבנות ולהסב אליהם את תשומת לִבן בכל מיני דרכים: במחוות של עזרה להן, בהצטיינות בספורט, בהופעה נאה, לרבות משיחת שערם בברילנטין, ובהקפדה על לבוש מסודר, בעיקר בערבי שישי, לקראת קבלת השבת החגיגית. בהתקרב יום השבת דאגו הבנים שחולצת השבת הלבנה שלהם תהיה מגוהצת היטב ולא יהיה בה גם קמט אחד, ומכיוון שעבדתי ב"שיתוף" יכולתי להיענות לגחמותיהם של האיסטניסים שבהם, שהיו מבקשים תמיד החלקת גיהוץ נוספת. על אף שהיה בכך משום טִרחה ניסיתי להשביע את רצונם; ומכיוון שרוב הבנים האיסטניסים היו הבנים הדומיננטיים, נוצרו בינינו יחסים של כבוד והערכה הדדיים – אחד השלבים שבהם רכשתי לי בהדרגה מעמד שווה, ולאחר מכן אפילו מעמד של כבוד בין כל חניכי הקבוצה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
