הקדמה
שם הספר פלשׂתינה (א"י) הוא השם הרשמי העברי של ארץ ישראל המנדטורית. בהתאם למסורת האירופית שתחילתה בפרובינקיה סוריה-פלשתינה הרומית, נקבע השם 'פּלשתינה'. הוספת ראשי התיבות של השם המקראי 'ארץ ישראל' למסמכים מנדטוריים רשמיים נעשתה לבקשת ההנהגה היהודית.
במאה העשרים התגלגל המונח פּלשׂתינה מציון גאוגרפי למשמעות פוליטית 'פלסטין', ובימינו הוא מזוהה עם הערבים הקוראים לעצמם 'פלסטינים'. מבחינה היסטורית, מונח זה מעולם לא ייצג אומה כלשהי שכינויה נגזר מהשם פלשׂתינה. ככינוי לועזי לארץ ישראל זוהתה פּלשׂתינה עם מולדת העם היהודי בלבד, ולא בכדי רק לעבר היהודים נשמעו הקריאות האנטישמיות "שובו לפלשתינה!".
ואכן בשנות המנדט המסמכים, השטרות והמטבעות — בכל אלה נכתב בעברית "פלשתינה (א"י)". דוגמות:
למטה מימין: מטבע מיל, שנמצא בשימוש כמטבע במהלך המנדט הבריטי בארץ ישראל מ-1927 עד 1948. אלף מילים שווים ללירה אחת של ארץ ישראל. על המטבע מופיעה המילה "פלשתינה" בערבית, אנגלית ועברית, ובגרסה העברית מופיעה בסוגריים הקיצור ל"ארץ ישראל". (צילום: Arabmuslim12 / wikimedia)
מאת Arabmuslim12. - נוצר בידי מעלה היצירה ., HYPERLINK "https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/"CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=14818277
למטה משמאל: (צילום: وسام زقوت / wikimedia) מאת Arabmuslim12. - נוצר בידי מעלה היצירה ., HYPERLINK "https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/"CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=14818277
לדוגמאות נוספות של שטרות ומטבעות מתקופת המנדט סרקו את הברקוד או היכנסו לקישור:
בעיני שלטונות המנדט, 'הפלשתינאים הילידים' (יהודים, מוסלמים, נוצרים וכולי) היו כלל האוכלוסייה שנפקדה בארץ ישראל ב-1922. לפי המפקד, התושבים שחיו בארץ לפני עריכתו נחשבו ל'מקומיים'. יוצא אפוא שנמנו בו גם תושבים שהיגרו ארצה מראשית כיבוש הארץ בידי הבריטים בימי מלחמת העולם הראשונה. חיזוק לכך אנו מוצאים בנתוני המפקד המופיעים בטבלה 23, עמוד 58. בכותר שלה נכתב: אנשים בעלי לאום פלשתינאי (Persons of Palestinian Nationality). העדות הממוינות בטבלה הן יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
זאת ועוד, בפרסום של המכון המלכותי לעניינים בין-לאומיים (Chatham House — The Royal Institute of International Affairs) נכתב: "The total figures published in 1943 gave the enlistment figures for Palestinians as 29,000, of which 21,000 were Jews, and 8,000 Arabs". נראה שהמונח פלשתינאים (Palestinians) מתייחס ליהודים ולערבים כאחד.
חרף השימוש במונח 'פּלשׂתינה' להגדרת אוכלוסיית הארץ כולה לא נתגלעה מחלוקת סביב זהותה היהודית של ארץ ישראל. למשל בדוח ועדת פיל (1937) פּלשׂתינה המערבית (ארץ ישראל) מכונה 'פּלשׂתינה היהודית', ואילו עבר הירדן שנועד להיות מדינת הפּלשׂתינים הערבים נקרא 'פּלשׂתינה הערבית'. אף בקוּם המדינה עדיין נכתב פּלשׂתינה (בעברית) על גבי שטרות מדינת ישראל ולירות א"י נכתב לצד Palestine Pound.
בעיצומם של ימים אלה, כשהאנטישמיות מתעצמת לממדים שלא הכרנו כמותם מאז תום מלחמת העולם השנייה, ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לחקור עד תום את הסוגיות העומדות בלב הסכסוך הישראלי-ערבי. התעמולה הארסית האנטי יהודית שולחת זרועותיה לקצוות תבל והמיתוסים שהיא מפזרת מוצאים מסילות ללב הדור הצעיר באשר הוא. בימים שהאדמה רותחת תחת רגלי היהודים ותומכיהם, מדשדשת ההסברה הפרו ישראלית. הבורות, הריחוק מתקופת השואה, אי היכולת להתחרות בתקציבי ענק המממנים את התעמולה האנטי יהודית-ישראלית, הזנחת השדה ההסברתי במשך עשרות בשנים ועוד תרמו להשחרת פניה של ישראל.
במעמתים בין תומכי ישראל למתנגדיה החריפים חוזרות טענות שווא על גזלת ארץ ישראל מידי הפלסטינאים, רחמנא ליצלן. השונאים מבטלים במחי יד גם ראיות מוחשיות המחזקות את זכותם ההיסטורית של היהודים על הארץ, כמו מקורות קדומים וממצאים ארכיאולוגיים.
למרבה הצער, גם יוצרים מקרבנו נופלים לרשת הכזבים. הינה לדוגמה בפרק הראשון של סדרת הדוקו: המנדט: הימים בהם שלטו הבריטים בארץ ישראל ששודרה בכאן 11 הובאו הדברים הבאים: במסגרת איגרות מקמהון-חוסיין הבטיחו הבריטים את ארץ ישראל לערבים; הערבים לחמו לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה ועוד.
לתיקון התיאור המעוות, כשפרסמתי ברשת החברתית את ספרי איגרות מקמהון-חוסיין, הצהרת בלפור ושאלת ארץ ישראל: מיתוס ההבטחה הכפולה (2023), הסברתי שהוא סותר לחלוטין את הטענה המרכזית של הפרק הראשון בסדרת הטלוויזיה 'המנדט'. הואיל והספר הנוכחי הוא המשך לקודמו, אנצל את ההזדמנות הזאת לבסס את עיקר קביעתי דרך המפה הבאה המלווה במקרא:
Hussein, the French and the Jews", is adapted from "Creative Commons a map of Ottoman Syria in 1918 based on these maps" by User:HD1986, used under CC BY-SA 3.0 https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Ottoman_Syria_1918.png and "Creative Commons Faisal ephemeral "KINGDOM of SYRIA"" " by Busterof666, used under CC BY-SA 3.0. https://commons.wikimedia.org/wiki/File:FEisalKingdom.png " Book Cover: The Real Meaning of the British Pledge for Hussein, the French and the Jews" is licensed under CC BY-SA 4.0 by Yoni Rainey.
ספרי האחרון העוסק במיתוס ההבטחה הכפולה הסתיים בעיון בהצהרת בלפור. הממצאים הארכיוניים הראו מעל לכל ספק שהיא לא הייתה תולדה של מדיניות בריטית, אלא תוצאה של הסכמה רחבה מצד כל מדינות ההסכמה שהצטרפו אליה מדינות אחרות. מדיניותן הכירה בכך שהיהודים הם הקבוצה האתנית היחידה שהיא בעלת זיקה לארץ ולכן יש לסייע להם להקים את מולדתם בארץ ישראל. בחזון המדינות, יצירת רוב יהודי מוחלט בארץ באמצעות סיוע בעלייה יהודית רחבה תהיה ערובה להקמת המדינה היהודית שגבולותיה מהירדן ועד הים.
ספר ההמשך פלשתינה (א"י) מתמקד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה וימי השלטון הבריטי בארץ ישראל משנת 1919 ועד שלהי מלחמת העצמאות ב-1949.
הספר מתעמת עם מעילתה של בריטניה בתפקיד שהוטל עליה, מתוקף החלטת חבר הלאומים ב-1922, לסייע ליהודים להקים את ביתם הלאומי שעתיד להיות מדינת לאום יהודית. בתיאור נרחב מובלטים האמצעים שבהם נקטו הבריטים למימוש האינטרסים שלהם: התרשלות מכוונת, כנראה, ברישום הכניסות של ערבים לארץ ואי הסדרת הקרקעות בארץ; רשימת בעלות ערבית על 94% משטחי ארץ ישראל כבסיס להקמת מדינה ערבית ועוד.
במעלליהם דרסו הבריטים את החלטות חבר הלאומים ואת יתר ההחלטות הבין-לאומיות שבאו אחריהן.
התנהלותה של בריטניה הולידה שלוש סוגיות מרכזיות בחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני: היקף ההגירה הערבית לארץ בתקופת המנדט; כמה אחוזים מכלל אדמות ארץ ישראל היו בבעלות ערבית וכמה ערבים אכן הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש"ח.
סוגיית ההגירה הערבית וסוגיית הפליטות מובילות לשאלה, כמה מן הערבים שברחו זכאים למעמד פליט, לפי ההגדרה הבין-לאומית המקובלת. כלומר כמה ערבים נחשבים פליטים לפי הקריטריונים הבאים:
ערבים שחיו בארץ לפני 1922 ולא היו בעלי אזרחות זרה.
צאצאים של ערבים שחיו בארץ בראשית המנדט הבריטי ונולדו בארץ, ולא היו בעלי אזרחות זרה.
ב-1982 תורגם לאנגלית מחקרו של אריה ל. אבנרי The Claim of Dispossession: Jewish Land-Settlement and the Arabs, 1878-1948. מחקר זה נשען על מקורות ארכיוניים רבים ועל מחקרים של חוקרים בעלי שם. מבין כל החיבורים האקדמיים שדנו בסוגיות ההגירה הערבית, הפליטות הערבית ושאלת הקרקעות, נראה שממצאיו של אבנרי היו הקרובים ביותר למציאות. למרבה הצער, כעבודותיהם של קודמיו כן עבודתו של אבנרי לא זכתה ליחסי ציבור ראויים, לכן ממצאיו לא נודעו ברבים. אלמלא כן, היה ספרו משמש אבן שואבת לפעילים פרו ציוניים העוסקים בהסברה, וכך היה שמו יוצא לפניו כבר סמכא.
למרבה הפלא, ג'ואן פיטרס הפכה לאוטוריטה בנושא ההגירה הערבית לארץ ישראל. רבים מייחסים לה בטעות את זכות הראשונים על ממצאיה. ספרה מאז ומקדם (1984) קצר הצלחה שיווקית יוצאת דופן חרף הביקורות החריפות שהשמיעו אנשי אקדמיה. למשל המזרחן יהושע פורת כתב על ספרה 'מאז ומקדם' שהוא "זיוף גמור... לא ההיסטוריוגרפיה ולא העניין הציוני מרוויחים דבר ממיתולוגיזציה של ההיסטוריה" (Mrs. Peters's Palestine, January 16, 1986). למרות זאת 'מאז ומקדם' דחק הצידה את תרגום מחקרו של אבנרי, שראה אור שנתיים בלבד קודם לכן, ואף את מחקריהם החשובים של קודמיו.
לדאבוני פעילי הסברה ישראלים פרו ציוניים וחובבניים נופלים בפח במעמתים, כשהם מצטטים מספרה של פיטרס פסבדו עובדות שנכתבו בידה בשוגג. לעיתים פעילותם ההסברתית בלתי אפקטיבית והיא אף מזיקה להסברה הישראלית בעימותים עם תעמלנים מלומדים אנטי ציונים, משופשפים ובעלי מענה לשון, כדוגמת ג'סטין מקארתי ,הנמנה עם מכחישי השואה הארמנית, ומחקריו על הדמוגרפיה בארץ ישראל מהתקופה העות'מאנית ועד קום המדינה שנויים במחלוקת.
לאור הדברים האלה ועל רקע ההתפתחויות המדיניות והחברתיות בארץ ובעולם במאה העשרים ואחת, חיוני לדעת על בוריין את העובדות ההיסטוריות מאז מלחמת העולם הראשונה ועד שלהי ימי המנדט, ולהכיר בחשיבותן, בפרט לנוכח מלחמת הדמים 'חרבות ברזל' (2023) שחווינו.
ראוי שנוכל להתמודד עם התעמולה המשומנת הפרו פלסטינית שמפיצה גרסה 'מעודכנת' של מפות אובדן האדמות של פלסטין. במפותיהם המופיעות כיחידה אחת, הם צובעים בירוק את האדמות שלתפיסתם השתייכו לפלסטינים, ובלבן — את האדמות השייכות ליהודים. אם בעבר הציגו את סדרת המפות ההיסטוריה הפיקטיבית מ-1946, הרי בהווה הוסיפו עליה סדרת מפות שתחילתן ב-1917, דהיינו שנת הצהרת בלפור. במפת 1946 סומנו בלבן 6% מאדמת ארץ ישראל כשטחי היהודים, בשעה שבמפת 1917 סומנה ארץ ישראל כולה בירוק, לאמור: אדמת פלסטין היא מנהר הירדן ועד הים התיכון.
בהוספתם את מפת 1917 מחקו התעמלנים הפרו פלסטינים את קיומן ואת פעילותן של העלייה הראשונה (1882–1903) ושל העלייה השנייה (1904–1914). צידוקם היחיד למפת 1917 נסמך על הבדיה שבאיגרות מקמהון-חוסיין הובטחה ארץ ישראל לערבים. המפות הממחישות כביכול את תהליך גזלת אדמות פלסטין בידי ישראל נפוצות בכל רחבי העולם. כצפוי יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) מנפנף בתצלומיהן בנאומיו באו"ם או בכל כינוס פוליטי. המפות תלויות קבע מאחורי ראשו כמעין מורשת מקודשת.
הספר פלשתינה (א"י) מתבסס על ניתוח שכלתני של חיבורים אקדמיים שקדמו לו. מוצגים בו תיקונים ושיפורים לממצאיהם ולמסקנותיהם של אנשי מחקר. מטבע הדברים, המחקר הנדון מושתת על חומרים ארכיוניים הכוללים מסמכים ונתונים סטטיסטיים בנושאים הבאים: דמוגרפיה, הגירה וקרקעות בארץ ישראל בשנים 1949-1919.
לסיום, כולי תקווה שמחקר זה יוסיף נדבך נוסף להראות כי תיאורי הציונים קרובים יותר לאמת ההיסטורית מאשר המציאות ההיסטורית המדומה שמפרסמים האנטי ציוניים.
יוני רייני
2024
מבוא
א. רקע היסטורי
ההכרה הבין-לאומית ביהודים כלאום של ארץ ישראל איננה מקרית. מהמאה ה-19 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה לא הייתה בארץ ישראל או בכל רחבי סוריה רבתי קבוצה לאומית. אמנם מוסלמים דוברי ערבית היוו את הרוב המוחלט בסוריה ובארץ ישראל, אך רבים מקרבם לא היו ערבים. בתקופות שונות היגרו לאזורים האלה בני עמים שונים שהיו נתונים למרות העות'מאנית. במרחבים אלה היו כל כפר או חמולה מעין לאום העומד בפני עצמו. הזהות ה'לאומית' הטריטוריאלית של כל דובר ערבית הייתה מתוחמת בתוך גבולות הכפר ולא חרגה ממנו. מעולם לא הייתה זהות ערבית לאומית אחידה.
בניגוד גמור למוסלמים היו היהודים עצמם בעלי זהות לאומית אחידה שהתבטאה הן בחיבור הפנימי ביניהם הן בזיקתם הלאומית לארץ ישראל. אחת מביטוייה של הלאומיות היהודית הארץ ישראלית הייתה רכישת אדמות שלא נועדו להתיישבות בלבד. מעבר לכך, היהודים הם האומה היחידה שטיפחה את הארץ ואת נופיה, ובפעולותיהם הצהירו על כוונותיהם להיאחז בקרקע לצמיתות.
היהודים זכו להכרה בין-לאומית בזכותם הלאומית על ארץ ישראל במסגרת החלת עקרון ההגדרה העצמית על העמים הכבושים. קדמו לכך התנאים שהעמידה ארצות הברית להצטרפותה להילחם לצד מדינות ההסכמה, במחצית הראשונה של 1917:
א. השטחים שייכבשו בידי מדינות ההסכמה לא יסופחו.
ב. עקרון ההגדרה העצמאית יוחל על העמים הכבושים.
ב-4 ביוני 1917 יצאה צרפת ב'הצהרת קמבון' המכירה בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל. חמישה חודשים לאחר מכן, נחתמה 'הצהרת בלפור' המכריזה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל עקב תיאום בין בריטניה, צרפת, ארצות הברית ושאר בעלות הברית.
לימים הדגיש שר החוץ הבריטי, הלורד ג'יימס בלפור, שאלמלא הצהרת קמבון שקדמה להצהרתו, לא היה ביכולתו לחתום על המסמך המדיני ההיסטורי התומך בחזון הציוני. וכשנשאל בלפור ביוני 1917 מדוע אינו יוצא בהצהרה משלו, ענה שללא הסכמת בעלות בריתה של בריטניה כצרפת וכארצות הברית לא היה מסוגל לצאת בהצהרה בריטית.
מעצמות ההסכמה ומדינות שונות שלא היו מעורבות במלחמה קיבלו את הנוסח הבריטי במהלך 1918. בוועידת סן רמו באפריל 1920 הסכימו ראשי המעצמות המנצחות ליישם את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. ב-1922 אישר חבר הלאומים את הסכם סן רמו והעניק לבריטניה את המנדט על פלשׂתינה. בהתאם לכתב המנדט התחייבה בריטניה לסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל לעמוד בכוחות עצמם, ולהקים שלטון משלו כשיבשילו התנאים לכך. משימותיו של המנדט הבריטי היו לעודד עלייה יהודית לארץ ישראל; לסייע לעולים להתיישב בארץ; להקים בה מדינת לאום יהודית כשישיגו היהודים רוב דמוגרפי מוחלט. הקמת המדינה היהודית הותנתה בהתחשבות בזכויותיהם האזרחיות של המיעוטים הלא יהודיים.
דא עקא, בריטניה לא נטשה את מדיניותה האימפריאליסטית והקולוניאליסטית חרף התחייבותה לעשות כן בימי מלחמת העולם הראשונה. היא התכוונה להשתלט, דה פקטו, על המזרח התיכון תוך ניצול המנדט שהוענק לה. שאיפתה העיקרית הייתה לדחוק את רגלי צרפת מהמזרח התיכון, כדי ליצור רצף טריטוריאלי מעיראק ועד מצרים. למימוש מאווייהם פעלו הבריטים לשאת חן בעיני ערביי האזור הזקוקים לסיועם. מנקודת מבטם, הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל הייתה שמה קץ לתוכניתם. ואכן, מכשול נכון לאינטרס המובהק שלהם במזרח התיכון.
בניגוד לרוב העדות בארץ, ליהודים החלוצים שהגיעו ארצה בעיקר ממזרח אירופה ומתימן, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ומימי העלייה הראשונה ואילך, היו תוכניות מעשיות להפרחת השממה, ליישוב האדמות הלא ראויות ולשיפור איכות החיים בכל תחום שהוא. הבריטים קלטו שבעתיד הנראה לעין עשוי להתגשם החזון הציוני, הודות להשכלתם המערבית של מתיישבי הקבע היהודים, הודות לכישרונותיהם ולדחפם העז להגשים את החזון הציוני בכל מחיר.
אם כן, מסיבות אלה ואחרות שקלה בריטניה לסייע להקמתה של מדינה ערבית עצמאית, מתוך הנחה שתלותה בממלכה המאוחדת ודאית. כך בפועל יתממש היעד שהציבה לעצמה בשטחי ארץ ישראל.
עד מהרה תורגמו האינטרסים הבריטיים למעשים. כדי לקבל גושפנקא חוקית לצעדיהם העניקו הם לסעיפי כתב המנדט פרשנות מסולפת, עוד לפני צאתו של הספר הלבן. למשל בכתב המנדט נאמר בסעיף 6: המינהל בארץ ישראל יסייע לעלייה יהודית ויעודד התיישבות צפופה של יהודים, תוך שמירה על הזכויות והמעמד של הלא-יהודים בארץ. אלא שהבריטים נתנו לסעיף 6, הקורא להתיישבות צפופה של יהודים בארץ ישראל בעידודם, פרשנות משלהם. הם החליטו שסעיף זה מעניק להם את הזכות לצמצם את עליית היהודים במקרה שהיא פוגעת באוכלוסייה הלא יהודית. וכך פילסו לעצמם דרך להקשות על עליית יהודים ארצה, מאחר שכביכול היא מכבידה על חיי כלל האוכלוסייה. הבריטים התעלמו מהמציאות במפגיע. הרי כ-70% מערביי הארץ הביעו את תמיכתם בעלייה היהודית מראשית שנות ה-20 ואילך. הם שיבחו את השיפור בתנאי חייהם מבחינה כלכלית ותברואתית ועוד. רוב ערביי הארץ אף ציינו שהעלייה מספקת מקורות פרנסה ללא יהודים.
בסילוף המטרות של כתב המנדט ובמעילתם בתפקידם זרעו הבריטים את ניצני הסכסוך הישראלי-ערבי באזור. צביעותם הזדקרה לא רק במניעתם את העלייה היהודית לארץ ישראל, אלא גם בפתיחת שעריה לפני מוסלמים מארצות ערב השכנות (בעיקר מחורן וממצרים). שלטון המנדט העדיף אותם על פני הערבים המקומיים משום נחיצותו בכוח עבודה זול. כפועל יוצא מהגירת החוץ של המוסלמים נפגעו מקורות הפרנסה של ערביי הארץ.
מנקודת מבט דמוגרפית, לפי הדוחות של שלטון המנדט, רק מאות אחדות של מהגרים ערבים נרשמו בשנה, אם כי בפועל דוחות בריטיים פנימיים, דוחות של מוסדות ערבים ויהודים דיווחו על אלפים ועשרות אלפים מהגרים ומהגרי עבודה ערבים לארץ ישראל, בעיקר בשנות ה-30 ובמהלך מלחמת העולם השנייה. ובאשר להגירתם של יהודים לארץ, משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד שלהי שלטון המנדט עקבו הבריטים בהקפדה אחר נתוני העלייה שלהם בלבד.
בהמשך הֵפֵרו הבריטים את כתב המנדט בְּרֵישׁ גְּלֵי. ב-1939 פרסמו את הספר הלבן שהתנער לגמרי מהחלטות חבר הלאומים. עיקריו היו כדלקמן: ביטול הקמת הבית הלאומי היהודי; הקמת מדינה ערבית שבה מיעוט יהודי באישור חבר הלאומים; הגבלת העלייה היהודית ל-75,000 יהודים בלבד במשך חמש שנים. מעבר למספר זה תתאפשר עלייה יהודית רק בהסכמת הערבים. יתר על כן, מניעה מהיהודים לרכוש קרקעות ב-95% משטחי הארץ; ולבסוף הקמת מדינה ערבית עצמאית תוך 10 שנים וביטול הוראות כתב המנדט. יודגש כי בהתאם לספר הלבן, האוכלוסייה היהודית היושבת בארץ, היא ואין בלתה, תהווה את המיעוט היהודי ולא מעבר לכך.
חרף דחיית הספר הלבן בידי ועידת המנדטים של חבר הלאומים התקבעה המדיניות הבריטית עד שלהי תקופת המנדט. הבריטים פרסמו את חוקי הקרקעות (1940), ובחסות עיקרי הספר הלבן ביקשו לממש את מדיניותם. הם הגבילו את רכישת הקרקעות בידי יהודים, ועד שלהי המנדט ערכו סקר של הסדרת קרקעות באזורים שכיסו את האדמות שבבעלות יהודית בלבד. ב-1943 רשמו הבריטים את כל הקרקעות, שלא היו בבעלות יהודית (כ-94%), בבעלות ערבית על אף שלא הסדירו את הקרקעות בכל הארץ כולה (לעיון נרחב בנושא ראו פרק ו).
בפרוץ מלחמת השחרור נהרו ערבים מהארץ לארצות ערב. בהתאם להגדרות של אונר"א, הם נחשבו לפליטים. עד עצם היום הזה מצהירים הערבים שהם אדוני הארץ וטוענים שמאז ומעולם חיו בה ורק מחמת המלחמה גורשו ממולדתם. מסיבה זו הם תובעים את זכות השיבה לאדמותיהם. היהודים דוחים על הסף את טענתם ואומרים שהם אינם פליטים. שכן רבים מקרבם היגרו ארצה בתקופת המנדט. ועוד, הפליטים היהודים שהתיישבו בארץ התאזרחו בה. בשונה מגורלם של הפליטים הערבים, הם לא גודרו במחנות פליטים להנצחת הסטטוס המשפיל שלהם.
המחלוקת סביב שאלת הקרקעות אף היא עומדת בעינה. הערבים הציגו את מסמכי הבריטים הקובעים שחלק הארי של קרקעות הארץ היו בבעלותם, ולכן מן הדין היה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל. העמדה היהודית נחרצת: רישומי הקרקעות של הבריטים נעשו שלא כדין. יתרה מזאת לא נערך בארץ שום סקר הסדר קרקעות מעבר לאזורים בעלי השפעה יהודית שלימים הוצע שתוקם בהם מדינה יהודית (החלטה 181). נוסף על כך, כשסיפחה ירדן את יהודה ושומרון באורח לא חוקי, החליט הממשל הירדני לרשום, באופן שרירותי, בעלות ערבית על קרקעות שסופחו בשטחים אלו.
ב. נושא המחקר ומטרתו
במוקד העיון של מחקר זה עומדים הדמוגרפיה, אומדני ההגירה, הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל והפליטות בשנים 1949-1919. מטרתו היא להשלים, לתקן ולשפר נתונים על תחומי המחקר הנדון ולהציג את המסקנות הנובעות מהפערים בין הנתונים, ההערכות וההסברים המופיעים בספרות המחקרית שקדמה לעיון זה לבין ממצאי המחקר הנוכחי. בהתבסס עליהם מבקש המחבר לממש את מטרת העל של עבודתו: עקירת מיתוסים (ציוניים ואנטי ציוניים) שחדרו לספרות המחקרית האקדמית ולמאמרי דעה פובליציסטיים בעיתונות הכתובה או המקוונת.
כפועל יוצא משדה המחקר יופרכו שלושה מיתוסים נפוצים:
1. ההגירה הערבית הייתה מועטה בתקופת המנדט הבריטי: עורכי המחקרים שהתבססו על נתוני הבריטים בלבד הסיקו שההגירה הערבית לארץ הייתה מועטה.
2. למעלה מ-700,000 ועד כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש"ח: לטענת התעמולה הפרו פלסטינית, כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת השחרור. מחקרים המתיימרים להיות אובייקטיבים נשענים על נתוני לשכת הסעד של הפליטים הערבים ובהסתמך עליהם קובעים שמספרם נע בין 726,000-711,000.
3. בבעלות הערבים היו 94% מאדמות ארץ ישראל: ההיסטוריונים הפרו פלסטינים טוענים שלא היה מן הצדק להקים מדינה יהודית — לא בכל שטחי ארץ ישראל ולא בגבולות תוכנית החלוקה. לדבריהם, 94% מארץ ישראל היו בבעלות ערבית. להצדקתם, הם מציגים את נתוני הבריטים על בעלות הקרקעות שפורסמו ב-1 באפריל 1943, כהוכחה לבעלות ערבית על 94% מאדמות ארץ ישראל, ורק 6% הנותרים הם בבעלות יהודית. הואיל והנתונים הללו מופיעים בדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), הם טוענים שכך היה המצב ב-1946. ואכן המפה המוצגת בידם מבוססת על הנתונים הבלתי קבילים הללו.
המשך הפרק בספר המלא
הקדמה
שם הספר פלשׂתינה (א"י) הוא השם הרשמי העברי של ארץ ישראל המנדטורית. בהתאם למסורת האירופית שתחילתה בפרובינקיה סוריה-פלשתינה הרומית, נקבע השם 'פּלשתינה'. הוספת ראשי התיבות של השם המקראי 'ארץ ישראל' למסמכים מנדטוריים רשמיים נעשתה לבקשת ההנהגה היהודית.
במאה העשרים התגלגל המונח פּלשׂתינה מציון גאוגרפי למשמעות פוליטית 'פלסטין', ובימינו הוא מזוהה עם הערבים הקוראים לעצמם 'פלסטינים'. מבחינה היסטורית, מונח זה מעולם לא ייצג אומה כלשהי שכינויה נגזר מהשם פלשׂתינה. ככינוי לועזי לארץ ישראל זוהתה פּלשׂתינה עם מולדת העם היהודי בלבד, ולא בכדי רק לעבר היהודים נשמעו הקריאות האנטישמיות "שובו לפלשתינה!".
ואכן בשנות המנדט המסמכים, השטרות והמטבעות — בכל אלה נכתב בעברית "פלשתינה (א"י)". דוגמות:
למטה מימין: מטבע מיל, שנמצא בשימוש כמטבע במהלך המנדט הבריטי בארץ ישראל מ-1927 עד 1948. אלף מילים שווים ללירה אחת של ארץ ישראל. על המטבע מופיעה המילה "פלשתינה" בערבית, אנגלית ועברית, ובגרסה העברית מופיעה בסוגריים הקיצור ל"ארץ ישראל". (צילום: Arabmuslim12 / wikimedia)
מאת Arabmuslim12. - נוצר בידי מעלה היצירה ., HYPERLINK "https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/"CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=14818277
למטה משמאל: (צילום: وسام زقوت / wikimedia) מאת Arabmuslim12. - נוצר בידי מעלה היצירה ., HYPERLINK "https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/"CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=14818277
לדוגמאות נוספות של שטרות ומטבעות מתקופת המנדט סרקו את הברקוד או היכנסו לקישור:
בעיני שלטונות המנדט, 'הפלשתינאים הילידים' (יהודים, מוסלמים, נוצרים וכולי) היו כלל האוכלוסייה שנפקדה בארץ ישראל ב-1922. לפי המפקד, התושבים שחיו בארץ לפני עריכתו נחשבו ל'מקומיים'. יוצא אפוא שנמנו בו גם תושבים שהיגרו ארצה מראשית כיבוש הארץ בידי הבריטים בימי מלחמת העולם הראשונה. חיזוק לכך אנו מוצאים בנתוני המפקד המופיעים בטבלה 23, עמוד 58. בכותר שלה נכתב: אנשים בעלי לאום פלשתינאי (Persons of Palestinian Nationality). העדות הממוינות בטבלה הן יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
זאת ועוד, בפרסום של המכון המלכותי לעניינים בין-לאומיים (Chatham House — The Royal Institute of International Affairs) נכתב: "The total figures published in 1943 gave the enlistment figures for Palestinians as 29,000, of which 21,000 were Jews, and 8,000 Arabs". נראה שהמונח פלשתינאים (Palestinians) מתייחס ליהודים ולערבים כאחד.
חרף השימוש במונח 'פּלשׂתינה' להגדרת אוכלוסיית הארץ כולה לא נתגלעה מחלוקת סביב זהותה היהודית של ארץ ישראל. למשל בדוח ועדת פיל (1937) פּלשׂתינה המערבית (ארץ ישראל) מכונה 'פּלשׂתינה היהודית', ואילו עבר הירדן שנועד להיות מדינת הפּלשׂתינים הערבים נקרא 'פּלשׂתינה הערבית'. אף בקוּם המדינה עדיין נכתב פּלשׂתינה (בעברית) על גבי שטרות מדינת ישראל ולירות א"י נכתב לצד Palestine Pound.
בעיצומם של ימים אלה, כשהאנטישמיות מתעצמת לממדים שלא הכרנו כמותם מאז תום מלחמת העולם השנייה, ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לחקור עד תום את הסוגיות העומדות בלב הסכסוך הישראלי-ערבי. התעמולה הארסית האנטי יהודית שולחת זרועותיה לקצוות תבל והמיתוסים שהיא מפזרת מוצאים מסילות ללב הדור הצעיר באשר הוא. בימים שהאדמה רותחת תחת רגלי היהודים ותומכיהם, מדשדשת ההסברה הפרו ישראלית. הבורות, הריחוק מתקופת השואה, אי היכולת להתחרות בתקציבי ענק המממנים את התעמולה האנטי יהודית-ישראלית, הזנחת השדה ההסברתי במשך עשרות בשנים ועוד תרמו להשחרת פניה של ישראל.
במעמתים בין תומכי ישראל למתנגדיה החריפים חוזרות טענות שווא על גזלת ארץ ישראל מידי הפלסטינאים, רחמנא ליצלן. השונאים מבטלים במחי יד גם ראיות מוחשיות המחזקות את זכותם ההיסטורית של היהודים על הארץ, כמו מקורות קדומים וממצאים ארכיאולוגיים.
למרבה הצער, גם יוצרים מקרבנו נופלים לרשת הכזבים. הינה לדוגמה בפרק הראשון של סדרת הדוקו: המנדט: הימים בהם שלטו הבריטים בארץ ישראל ששודרה בכאן 11 הובאו הדברים הבאים: במסגרת איגרות מקמהון-חוסיין הבטיחו הבריטים את ארץ ישראל לערבים; הערבים לחמו לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה ועוד.
לתיקון התיאור המעוות, כשפרסמתי ברשת החברתית את ספרי איגרות מקמהון-חוסיין, הצהרת בלפור ושאלת ארץ ישראל: מיתוס ההבטחה הכפולה (2023), הסברתי שהוא סותר לחלוטין את הטענה המרכזית של הפרק הראשון בסדרת הטלוויזיה 'המנדט'. הואיל והספר הנוכחי הוא המשך לקודמו, אנצל את ההזדמנות הזאת לבסס את עיקר קביעתי דרך המפה הבאה המלווה במקרא:
Hussein, the French and the Jews", is adapted from "Creative Commons a map of Ottoman Syria in 1918 based on these maps" by User:HD1986, used under CC BY-SA 3.0 https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Ottoman_Syria_1918.png and "Creative Commons Faisal ephemeral "KINGDOM of SYRIA"" " by Busterof666, used under CC BY-SA 3.0. https://commons.wikimedia.org/wiki/File:FEisalKingdom.png " Book Cover: The Real Meaning of the British Pledge for Hussein, the French and the Jews" is licensed under CC BY-SA 4.0 by Yoni Rainey.
ספרי האחרון העוסק במיתוס ההבטחה הכפולה הסתיים בעיון בהצהרת בלפור. הממצאים הארכיוניים הראו מעל לכל ספק שהיא לא הייתה תולדה של מדיניות בריטית, אלא תוצאה של הסכמה רחבה מצד כל מדינות ההסכמה שהצטרפו אליה מדינות אחרות. מדיניותן הכירה בכך שהיהודים הם הקבוצה האתנית היחידה שהיא בעלת זיקה לארץ ולכן יש לסייע להם להקים את מולדתם בארץ ישראל. בחזון המדינות, יצירת רוב יהודי מוחלט בארץ באמצעות סיוע בעלייה יהודית רחבה תהיה ערובה להקמת המדינה היהודית שגבולותיה מהירדן ועד הים.
ספר ההמשך פלשתינה (א"י) מתמקד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה וימי השלטון הבריטי בארץ ישראל משנת 1919 ועד שלהי מלחמת העצמאות ב-1949.
הספר מתעמת עם מעילתה של בריטניה בתפקיד שהוטל עליה, מתוקף החלטת חבר הלאומים ב-1922, לסייע ליהודים להקים את ביתם הלאומי שעתיד להיות מדינת לאום יהודית. בתיאור נרחב מובלטים האמצעים שבהם נקטו הבריטים למימוש האינטרסים שלהם: התרשלות מכוונת, כנראה, ברישום הכניסות של ערבים לארץ ואי הסדרת הקרקעות בארץ; רשימת בעלות ערבית על 94% משטחי ארץ ישראל כבסיס להקמת מדינה ערבית ועוד.
במעלליהם דרסו הבריטים את החלטות חבר הלאומים ואת יתר ההחלטות הבין-לאומיות שבאו אחריהן.
התנהלותה של בריטניה הולידה שלוש סוגיות מרכזיות בחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני: היקף ההגירה הערבית לארץ בתקופת המנדט; כמה אחוזים מכלל אדמות ארץ ישראל היו בבעלות ערבית וכמה ערבים אכן הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש"ח.
סוגיית ההגירה הערבית וסוגיית הפליטות מובילות לשאלה, כמה מן הערבים שברחו זכאים למעמד פליט, לפי ההגדרה הבין-לאומית המקובלת. כלומר כמה ערבים נחשבים פליטים לפי הקריטריונים הבאים:
ערבים שחיו בארץ לפני 1922 ולא היו בעלי אזרחות זרה.
צאצאים של ערבים שחיו בארץ בראשית המנדט הבריטי ונולדו בארץ, ולא היו בעלי אזרחות זרה.
ב-1982 תורגם לאנגלית מחקרו של אריה ל. אבנרי The Claim of Dispossession: Jewish Land-Settlement and the Arabs, 1878-1948. מחקר זה נשען על מקורות ארכיוניים רבים ועל מחקרים של חוקרים בעלי שם. מבין כל החיבורים האקדמיים שדנו בסוגיות ההגירה הערבית, הפליטות הערבית ושאלת הקרקעות, נראה שממצאיו של אבנרי היו הקרובים ביותר למציאות. למרבה הצער, כעבודותיהם של קודמיו כן עבודתו של אבנרי לא זכתה ליחסי ציבור ראויים, לכן ממצאיו לא נודעו ברבים. אלמלא כן, היה ספרו משמש אבן שואבת לפעילים פרו ציוניים העוסקים בהסברה, וכך היה שמו יוצא לפניו כבר סמכא.
למרבה הפלא, ג'ואן פיטרס הפכה לאוטוריטה בנושא ההגירה הערבית לארץ ישראל. רבים מייחסים לה בטעות את זכות הראשונים על ממצאיה. ספרה מאז ומקדם (1984) קצר הצלחה שיווקית יוצאת דופן חרף הביקורות החריפות שהשמיעו אנשי אקדמיה. למשל המזרחן יהושע פורת כתב על ספרה 'מאז ומקדם' שהוא "זיוף גמור... לא ההיסטוריוגרפיה ולא העניין הציוני מרוויחים דבר ממיתולוגיזציה של ההיסטוריה" (Mrs. Peters's Palestine, January 16, 1986). למרות זאת 'מאז ומקדם' דחק הצידה את תרגום מחקרו של אבנרי, שראה אור שנתיים בלבד קודם לכן, ואף את מחקריהם החשובים של קודמיו.
לדאבוני פעילי הסברה ישראלים פרו ציוניים וחובבניים נופלים בפח במעמתים, כשהם מצטטים מספרה של פיטרס פסבדו עובדות שנכתבו בידה בשוגג. לעיתים פעילותם ההסברתית בלתי אפקטיבית והיא אף מזיקה להסברה הישראלית בעימותים עם תעמלנים מלומדים אנטי ציונים, משופשפים ובעלי מענה לשון, כדוגמת ג'סטין מקארתי ,הנמנה עם מכחישי השואה הארמנית, ומחקריו על הדמוגרפיה בארץ ישראל מהתקופה העות'מאנית ועד קום המדינה שנויים במחלוקת.
לאור הדברים האלה ועל רקע ההתפתחויות המדיניות והחברתיות בארץ ובעולם במאה העשרים ואחת, חיוני לדעת על בוריין את העובדות ההיסטוריות מאז מלחמת העולם הראשונה ועד שלהי ימי המנדט, ולהכיר בחשיבותן, בפרט לנוכח מלחמת הדמים 'חרבות ברזל' (2023) שחווינו.
ראוי שנוכל להתמודד עם התעמולה המשומנת הפרו פלסטינית שמפיצה גרסה 'מעודכנת' של מפות אובדן האדמות של פלסטין. במפותיהם המופיעות כיחידה אחת, הם צובעים בירוק את האדמות שלתפיסתם השתייכו לפלסטינים, ובלבן — את האדמות השייכות ליהודים. אם בעבר הציגו את סדרת המפות ההיסטוריה הפיקטיבית מ-1946, הרי בהווה הוסיפו עליה סדרת מפות שתחילתן ב-1917, דהיינו שנת הצהרת בלפור. במפת 1946 סומנו בלבן 6% מאדמת ארץ ישראל כשטחי היהודים, בשעה שבמפת 1917 סומנה ארץ ישראל כולה בירוק, לאמור: אדמת פלסטין היא מנהר הירדן ועד הים התיכון.
בהוספתם את מפת 1917 מחקו התעמלנים הפרו פלסטינים את קיומן ואת פעילותן של העלייה הראשונה (1882–1903) ושל העלייה השנייה (1904–1914). צידוקם היחיד למפת 1917 נסמך על הבדיה שבאיגרות מקמהון-חוסיין הובטחה ארץ ישראל לערבים. המפות הממחישות כביכול את תהליך גזלת אדמות פלסטין בידי ישראל נפוצות בכל רחבי העולם. כצפוי יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) מנפנף בתצלומיהן בנאומיו באו"ם או בכל כינוס פוליטי. המפות תלויות קבע מאחורי ראשו כמעין מורשת מקודשת.
הספר פלשתינה (א"י) מתבסס על ניתוח שכלתני של חיבורים אקדמיים שקדמו לו. מוצגים בו תיקונים ושיפורים לממצאיהם ולמסקנותיהם של אנשי מחקר. מטבע הדברים, המחקר הנדון מושתת על חומרים ארכיוניים הכוללים מסמכים ונתונים סטטיסטיים בנושאים הבאים: דמוגרפיה, הגירה וקרקעות בארץ ישראל בשנים 1949-1919.
לסיום, כולי תקווה שמחקר זה יוסיף נדבך נוסף להראות כי תיאורי הציונים קרובים יותר לאמת ההיסטורית מאשר המציאות ההיסטורית המדומה שמפרסמים האנטי ציוניים.
יוני רייני
2024
מבוא
א. רקע היסטורי
ההכרה הבין-לאומית ביהודים כלאום של ארץ ישראל איננה מקרית. מהמאה ה-19 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה לא הייתה בארץ ישראל או בכל רחבי סוריה רבתי קבוצה לאומית. אמנם מוסלמים דוברי ערבית היוו את הרוב המוחלט בסוריה ובארץ ישראל, אך רבים מקרבם לא היו ערבים. בתקופות שונות היגרו לאזורים האלה בני עמים שונים שהיו נתונים למרות העות'מאנית. במרחבים אלה היו כל כפר או חמולה מעין לאום העומד בפני עצמו. הזהות ה'לאומית' הטריטוריאלית של כל דובר ערבית הייתה מתוחמת בתוך גבולות הכפר ולא חרגה ממנו. מעולם לא הייתה זהות ערבית לאומית אחידה.
בניגוד גמור למוסלמים היו היהודים עצמם בעלי זהות לאומית אחידה שהתבטאה הן בחיבור הפנימי ביניהם הן בזיקתם הלאומית לארץ ישראל. אחת מביטוייה של הלאומיות היהודית הארץ ישראלית הייתה רכישת אדמות שלא נועדו להתיישבות בלבד. מעבר לכך, היהודים הם האומה היחידה שטיפחה את הארץ ואת נופיה, ובפעולותיהם הצהירו על כוונותיהם להיאחז בקרקע לצמיתות.
היהודים זכו להכרה בין-לאומית בזכותם הלאומית על ארץ ישראל במסגרת החלת עקרון ההגדרה העצמית על העמים הכבושים. קדמו לכך התנאים שהעמידה ארצות הברית להצטרפותה להילחם לצד מדינות ההסכמה, במחצית הראשונה של 1917:
א. השטחים שייכבשו בידי מדינות ההסכמה לא יסופחו.
ב. עקרון ההגדרה העצמאית יוחל על העמים הכבושים.
ב-4 ביוני 1917 יצאה צרפת ב'הצהרת קמבון' המכירה בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל. חמישה חודשים לאחר מכן, נחתמה 'הצהרת בלפור' המכריזה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל עקב תיאום בין בריטניה, צרפת, ארצות הברית ושאר בעלות הברית.
לימים הדגיש שר החוץ הבריטי, הלורד ג'יימס בלפור, שאלמלא הצהרת קמבון שקדמה להצהרתו, לא היה ביכולתו לחתום על המסמך המדיני ההיסטורי התומך בחזון הציוני. וכשנשאל בלפור ביוני 1917 מדוע אינו יוצא בהצהרה משלו, ענה שללא הסכמת בעלות בריתה של בריטניה כצרפת וכארצות הברית לא היה מסוגל לצאת בהצהרה בריטית.
מעצמות ההסכמה ומדינות שונות שלא היו מעורבות במלחמה קיבלו את הנוסח הבריטי במהלך 1918. בוועידת סן רמו באפריל 1920 הסכימו ראשי המעצמות המנצחות ליישם את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. ב-1922 אישר חבר הלאומים את הסכם סן רמו והעניק לבריטניה את המנדט על פלשׂתינה. בהתאם לכתב המנדט התחייבה בריטניה לסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל לעמוד בכוחות עצמם, ולהקים שלטון משלו כשיבשילו התנאים לכך. משימותיו של המנדט הבריטי היו לעודד עלייה יהודית לארץ ישראל; לסייע לעולים להתיישב בארץ; להקים בה מדינת לאום יהודית כשישיגו היהודים רוב דמוגרפי מוחלט. הקמת המדינה היהודית הותנתה בהתחשבות בזכויותיהם האזרחיות של המיעוטים הלא יהודיים.
דא עקא, בריטניה לא נטשה את מדיניותה האימפריאליסטית והקולוניאליסטית חרף התחייבותה לעשות כן בימי מלחמת העולם הראשונה. היא התכוונה להשתלט, דה פקטו, על המזרח התיכון תוך ניצול המנדט שהוענק לה. שאיפתה העיקרית הייתה לדחוק את רגלי צרפת מהמזרח התיכון, כדי ליצור רצף טריטוריאלי מעיראק ועד מצרים. למימוש מאווייהם פעלו הבריטים לשאת חן בעיני ערביי האזור הזקוקים לסיועם. מנקודת מבטם, הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל הייתה שמה קץ לתוכניתם. ואכן, מכשול נכון לאינטרס המובהק שלהם במזרח התיכון.
בניגוד לרוב העדות בארץ, ליהודים החלוצים שהגיעו ארצה בעיקר ממזרח אירופה ומתימן, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ומימי העלייה הראשונה ואילך, היו תוכניות מעשיות להפרחת השממה, ליישוב האדמות הלא ראויות ולשיפור איכות החיים בכל תחום שהוא. הבריטים קלטו שבעתיד הנראה לעין עשוי להתגשם החזון הציוני, הודות להשכלתם המערבית של מתיישבי הקבע היהודים, הודות לכישרונותיהם ולדחפם העז להגשים את החזון הציוני בכל מחיר.
אם כן, מסיבות אלה ואחרות שקלה בריטניה לסייע להקמתה של מדינה ערבית עצמאית, מתוך הנחה שתלותה בממלכה המאוחדת ודאית. כך בפועל יתממש היעד שהציבה לעצמה בשטחי ארץ ישראל.
עד מהרה תורגמו האינטרסים הבריטיים למעשים. כדי לקבל גושפנקא חוקית לצעדיהם העניקו הם לסעיפי כתב המנדט פרשנות מסולפת, עוד לפני צאתו של הספר הלבן. למשל בכתב המנדט נאמר בסעיף 6: המינהל בארץ ישראל יסייע לעלייה יהודית ויעודד התיישבות צפופה של יהודים, תוך שמירה על הזכויות והמעמד של הלא-יהודים בארץ. אלא שהבריטים נתנו לסעיף 6, הקורא להתיישבות צפופה של יהודים בארץ ישראל בעידודם, פרשנות משלהם. הם החליטו שסעיף זה מעניק להם את הזכות לצמצם את עליית היהודים במקרה שהיא פוגעת באוכלוסייה הלא יהודית. וכך פילסו לעצמם דרך להקשות על עליית יהודים ארצה, מאחר שכביכול היא מכבידה על חיי כלל האוכלוסייה. הבריטים התעלמו מהמציאות במפגיע. הרי כ-70% מערביי הארץ הביעו את תמיכתם בעלייה היהודית מראשית שנות ה-20 ואילך. הם שיבחו את השיפור בתנאי חייהם מבחינה כלכלית ותברואתית ועוד. רוב ערביי הארץ אף ציינו שהעלייה מספקת מקורות פרנסה ללא יהודים.
בסילוף המטרות של כתב המנדט ובמעילתם בתפקידם זרעו הבריטים את ניצני הסכסוך הישראלי-ערבי באזור. צביעותם הזדקרה לא רק במניעתם את העלייה היהודית לארץ ישראל, אלא גם בפתיחת שעריה לפני מוסלמים מארצות ערב השכנות (בעיקר מחורן וממצרים). שלטון המנדט העדיף אותם על פני הערבים המקומיים משום נחיצותו בכוח עבודה זול. כפועל יוצא מהגירת החוץ של המוסלמים נפגעו מקורות הפרנסה של ערביי הארץ.
מנקודת מבט דמוגרפית, לפי הדוחות של שלטון המנדט, רק מאות אחדות של מהגרים ערבים נרשמו בשנה, אם כי בפועל דוחות בריטיים פנימיים, דוחות של מוסדות ערבים ויהודים דיווחו על אלפים ועשרות אלפים מהגרים ומהגרי עבודה ערבים לארץ ישראל, בעיקר בשנות ה-30 ובמהלך מלחמת העולם השנייה. ובאשר להגירתם של יהודים לארץ, משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד שלהי שלטון המנדט עקבו הבריטים בהקפדה אחר נתוני העלייה שלהם בלבד.
בהמשך הֵפֵרו הבריטים את כתב המנדט בְּרֵישׁ גְּלֵי. ב-1939 פרסמו את הספר הלבן שהתנער לגמרי מהחלטות חבר הלאומים. עיקריו היו כדלקמן: ביטול הקמת הבית הלאומי היהודי; הקמת מדינה ערבית שבה מיעוט יהודי באישור חבר הלאומים; הגבלת העלייה היהודית ל-75,000 יהודים בלבד במשך חמש שנים. מעבר למספר זה תתאפשר עלייה יהודית רק בהסכמת הערבים. יתר על כן, מניעה מהיהודים לרכוש קרקעות ב-95% משטחי הארץ; ולבסוף הקמת מדינה ערבית עצמאית תוך 10 שנים וביטול הוראות כתב המנדט. יודגש כי בהתאם לספר הלבן, האוכלוסייה היהודית היושבת בארץ, היא ואין בלתה, תהווה את המיעוט היהודי ולא מעבר לכך.
חרף דחיית הספר הלבן בידי ועידת המנדטים של חבר הלאומים התקבעה המדיניות הבריטית עד שלהי תקופת המנדט. הבריטים פרסמו את חוקי הקרקעות (1940), ובחסות עיקרי הספר הלבן ביקשו לממש את מדיניותם. הם הגבילו את רכישת הקרקעות בידי יהודים, ועד שלהי המנדט ערכו סקר של הסדרת קרקעות באזורים שכיסו את האדמות שבבעלות יהודית בלבד. ב-1943 רשמו הבריטים את כל הקרקעות, שלא היו בבעלות יהודית (כ-94%), בבעלות ערבית על אף שלא הסדירו את הקרקעות בכל הארץ כולה (לעיון נרחב בנושא ראו פרק ו).
בפרוץ מלחמת השחרור נהרו ערבים מהארץ לארצות ערב. בהתאם להגדרות של אונר"א, הם נחשבו לפליטים. עד עצם היום הזה מצהירים הערבים שהם אדוני הארץ וטוענים שמאז ומעולם חיו בה ורק מחמת המלחמה גורשו ממולדתם. מסיבה זו הם תובעים את זכות השיבה לאדמותיהם. היהודים דוחים על הסף את טענתם ואומרים שהם אינם פליטים. שכן רבים מקרבם היגרו ארצה בתקופת המנדט. ועוד, הפליטים היהודים שהתיישבו בארץ התאזרחו בה. בשונה מגורלם של הפליטים הערבים, הם לא גודרו במחנות פליטים להנצחת הסטטוס המשפיל שלהם.
המחלוקת סביב שאלת הקרקעות אף היא עומדת בעינה. הערבים הציגו את מסמכי הבריטים הקובעים שחלק הארי של קרקעות הארץ היו בבעלותם, ולכן מן הדין היה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל. העמדה היהודית נחרצת: רישומי הקרקעות של הבריטים נעשו שלא כדין. יתרה מזאת לא נערך בארץ שום סקר הסדר קרקעות מעבר לאזורים בעלי השפעה יהודית שלימים הוצע שתוקם בהם מדינה יהודית (החלטה 181). נוסף על כך, כשסיפחה ירדן את יהודה ושומרון באורח לא חוקי, החליט הממשל הירדני לרשום, באופן שרירותי, בעלות ערבית על קרקעות שסופחו בשטחים אלו.
ב. נושא המחקר ומטרתו
במוקד העיון של מחקר זה עומדים הדמוגרפיה, אומדני ההגירה, הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל והפליטות בשנים 1949-1919. מטרתו היא להשלים, לתקן ולשפר נתונים על תחומי המחקר הנדון ולהציג את המסקנות הנובעות מהפערים בין הנתונים, ההערכות וההסברים המופיעים בספרות המחקרית שקדמה לעיון זה לבין ממצאי המחקר הנוכחי. בהתבסס עליהם מבקש המחבר לממש את מטרת העל של עבודתו: עקירת מיתוסים (ציוניים ואנטי ציוניים) שחדרו לספרות המחקרית האקדמית ולמאמרי דעה פובליציסטיים בעיתונות הכתובה או המקוונת.
כפועל יוצא משדה המחקר יופרכו שלושה מיתוסים נפוצים:
1. ההגירה הערבית הייתה מועטה בתקופת המנדט הבריטי: עורכי המחקרים שהתבססו על נתוני הבריטים בלבד הסיקו שההגירה הערבית לארץ הייתה מועטה.
2. למעלה מ-700,000 ועד כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש"ח: לטענת התעמולה הפרו פלסטינית, כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת השחרור. מחקרים המתיימרים להיות אובייקטיבים נשענים על נתוני לשכת הסעד של הפליטים הערבים ובהסתמך עליהם קובעים שמספרם נע בין 726,000-711,000.
3. בבעלות הערבים היו 94% מאדמות ארץ ישראל: ההיסטוריונים הפרו פלסטינים טוענים שלא היה מן הצדק להקים מדינה יהודית — לא בכל שטחי ארץ ישראל ולא בגבולות תוכנית החלוקה. לדבריהם, 94% מארץ ישראל היו בבעלות ערבית. להצדקתם, הם מציגים את נתוני הבריטים על בעלות הקרקעות שפורסמו ב-1 באפריל 1943, כהוכחה לבעלות ערבית על 94% מאדמות ארץ ישראל, ורק 6% הנותרים הם בבעלות יהודית. הואיל והנתונים הללו מופיעים בדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), הם טוענים שכך היה המצב ב-1946. ואכן המפה המוצגת בידם מבוססת על הנתונים הבלתי קבילים הללו.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
