על מים סוערים

ההתנקשות

שלהי חודש מרץ 2013.

קלטתי אותם בזווית העין, חובשים כובעים שחורים על פניהם. באפלת הלילה נראו צלליותיהם לאורם הקלוש של פנסי הכביש.

השעה הייתה קצת אחרי חצות הלילה. הכביש דומם וריק. הרמזור בצומת ירכא — אדום. ברגע שעצרתי בצומת הם החלו להתקדם לכיוון הרכב שלי בפסיעות מהירות.

אחד מהם צמצם טווח ועצר מול החלון בצד בו ישבתי. השני התרחק ונעמד בצד המקביל.

האם יש מי שמרגיש שברגעים הבאים עלולות להיות הנשימות האחרונות של חייו? אין לי תשובה ברורה לזה. באותו רגע לא ממש חשדתי בשניים. הייתי באמצע שיחת טלפון חשובה. רק לאחר מכן, כאשר שחזרתי את המאורעות, החלו לעלות בי ספקות. ייתכן שבסתר לבי ידעתי.

כעבור שבריר שנייה הסיט הבחור שמשמאלי את מעילו ושלף אקדח שחור.

רק אז נפל לי האסימון: מה שחששתי ממנו בשבועות האחרונים, הפך למציאות.

השמים היו מעוננים, הירח נראה במעומעם. באינסטינקט ראשוני לחצתי בכל הכוח על דוושת הגז בתקווה להימלט. אבל זה היה מאוחר מדי. הבחור כיוון את האקדח לראשי.

כעבור רגע נשמעה ירייה.

אני זוכר שבאותו רגע הרחתי ריח חריף של אבקת שרפה והרגשתי באופן מוחשי וצורב את פגיעת הכדור, כמו כווייה של להבה, רק כואבת פי כמה. למזלי, המתנקש החטיא את ראשי והכדור עבר מבעד לצלעות ומשם פילס לעצמו דרך אל הריאות.

המשכתי ללחוץ על דוושת הגז בפרץ אדרנלין שנבע בי משום מקום, בתקווה להתרחק מהצומת ומהמתנקשים, יודע שיש לי דקה אחת, אולי שתיים, לפני שאאבד את ההכרה ואז שני המתנקשים יוכלו לסיים בקלות את המשימה שלשמה הגיעו.

"מה קרה? הכל בסדר?!" נשמע קול חרד מעבר לקו. בת שיחתי שמעה בזמן אמת את רעם הירייה ואת הנשימות המהירות והמאומצות שלי, אך עדיין לא הבינה מה קורה.

"ירו בי", נשמתי באיטיות, מחרחר. "תשלחי בבקשה אמבולנס לכיוון עכו".

זכרתי שליד הבית שלהם חונה בדרך כלל אמבולנס פרטי וקיוויתי נואשות שהיא ובעלה יזעיקו אותו. מה שאכן התרחש.

בינתיים הדם המשיך לזלוג בתוכי ומילא את חלל הבטן, מקשה על הריאות לבצע את פעולתן. נשמתי בכוחותיי האחרונים וחשתי כיצד אני עומד לאבד את ההכרה בכל רגע. בכוחותיי האחרונים הצלחתי לבצע עוד שתי שיחות, למד"א ולמשטרה, ודיווחתי על מה שקרה — ראש עיריית עכו נורה לפני רגע - ועל המיקום שלי.

לאחר מכן, ברגעים האחרונים שעוד נותרו לי, כאשר כבר הרגשתי איך מסך ערפל מכסה את עיניי, לחשתי את שני פרקי התהילים שידעתי בעל פה.

"לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ".

ואז, סמוך מאוד לצומת כפר מכר, מלמלתי בכוחות אחרונים ובנשימות מאומצות את הפרק השני.

"שִיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ..."

וזהו. יותר אני לא זוכר...

הלחימה בעמק

הפציעה הראשונה שלי, הקודמת לזו שתיארתי והמשמעותית יותר מבחינה מסוימת, התרחשה במלחמת לבנון הראשונה, בקרב במערב ביירות. סיימתי באותם ימים קורס קצינים וחזרתי ללבנון לפקד על המחלקה שלי, בגדוד 12 של חטיבת גולני. נכנסנו משדה התעופה בביירות לכיוון נמל ביירות, בעוד חטיבת הצנחנים פשטה מדרום לצפון. הקרב הזה היה צפוי להיות מהיר וקצר, אך הסתבך ונמשך שעות ארוכות.

חצי שעה קודם לכן נפצע המג"ד. הוא חטף טיל שפגע ברגלו, והמחבלים, שהבחינו ביער האנטנות המתנשא, העריכו ששם נמצא הדרג הפיקודי וכיוונו את רוב האש לשם, מה שסיבך לחלוטין את ניסיונות החילוץ שלו. אלא שכל החלטה אחרת משמעותה הייתה להפקיר אותו לחסדי הטילים שהתפוצצו מכל עבר.

קראתי לחובש ויחד גררנו את המג"ד במהירות לעבר התאג"ד והמשכתי להילחם, יורה צרורות לעבר הבניינים שבהם התבצרו מחבלי אש"ף.

בינתיים הסמג"ד הצליח להגיע אלינו כדי לנהל את הקרב שהלך והסתבך.

מספר דקות לאחר שחילצנו את המג"ד, זה תפס גם אותי: טיל אר־פי־ג'י התפוצץ משמאלי וכל העיניים והפנים שלי התמלאו ברסיסי ברזל חדים. לא הצלחתי לראות וגם לא הצלחתי לפתוח את העיניים. הכל היה שחור.

החובש הצליח למשוך אותי לאחור מתוך התופת, ואף טיפל במספר פצועים שפונו אף הם.

רצתה ההשגחה העליונה ושבועיים לאחר ששפיגל, המג"ד הקודם של הגדוד סיים את תפקידו, הוא קיבל הוראה: כשהמסוק שעליו נמצאים המג"ד בידרמן ולנקרי נוחת בבית חולים ברמב"ם, אתה עולה עליו וחוזר איתו ללבנון, להמשך פיקוד.

גם כן סיום תפקיד.

פינו אותי לג'וניה, צפונית לביירות, ומשם המסוק לקח אותי לבית חולים רמב"ם. כמה ימים של טיפולים וביקשתי לחזור ללבנון. ברוך השם, למרות שמאוד חששתי, לא איבדתי את הראייה וחוץ מכמה רסיסים שנותרו בקרנית עד היום, אני מתפקד כרגיל. אומנם הציעו לי להישאר בבית הבראה לשבוע או שבועיים, אבל לא יכולתי. לא כשהחיילים מהמחלקה שלי עדיין נלחמים בלבנון.

חזרתי.

הזמן חלף והתקדמתי בצבא בסולם הדרגות, הפכתי לסמ"פ ואחר כך למ"פ. אנחנו גולני, נמצאים תמיד בקו הראשון. במשך שלוש שנים אין גזרה שלא החזקנו. צור — צידון — ביירות — עאליי — הרי השוף — בקעת הלבנון — סולטן יעקב ועוד.

מדי פעם ירדנו לגולן לאימון קצר וחזרנו שוב ללבנון, ללא אמצעי תקשורת סדירים עם הבית. אני זוכר שלאחר שהוריי לא שמעו ממני יותר מחודשיים, אמא הלכה לבדוק אצל קצין העיר אם אני עדיין חי ולא נמצא ברשימת החללים...

הקו הכי קשה בלבנון היה דווקא בגזרת מערוב / צור, חודש אחרי שהגענו לשם, הנגמ"ש בו שהינו עלה על מטען והתעופף כחצי מטר באוויר. גוש פלדה אימתני שעף ומתרסק חזרה אל הקרקע. אני שישבתי חשוף מקדימה, חטפתי שמונה רסיסים מהפיצוץ לאורך הזרוע. למרות הפגיעה, הצלחתי לפקד על החיילים שלי מתוך האש שאפפה בבת־אחת את העמק מכל כיוון.

לאחר הפציעה השנייה פוניתי לבית החולים בנהריה ומשם לרמב"ם, ואחרי ארבעה ימים חזרתי שוב לחזית. היינו אמורים להחליף קו. תחושה עמוקה ניקרה בי שהמחבלים צופים בנו ויודעים מתי אנחנו מחליפים קווים, חפיפת קו הייתה נקודת התורפה שלנו, והמחבלים רק חיכו להזדמנות.

באותו לילה, יום לפני ההחלפה, נכנעתי לתחושותיי והחלטתי לשלוח חוליה למארב. המ"כ דיווח לי בקשר שהוא מבחין בתֵּילִים (חוטי תיל משוכים לאורך הכביש, מה שמסמן על מטענים מוטמנים) בציר שהיינו אמורים לעבור בו, אך הוא לא הצליח לראות עד היכן חוטי התיל מגיעים.

שלחתי עוד חוליה, גם החיילים הללו הבחינו בתֵּילים בהמשך הדרך, אבל גם הם לא הצליחו לזהות עד היכן חוטי התיל מגיעים. כששלחתי חוליה שלישית ביקשתי מהם שיביטו סביבם ויבדקו את כל האזור. החיילים זיהו לפנות בוקר דמויות חשודות על ההר. החלטתי לאגף את הדמויות ויחד עם פלוגה שלמה טיפסנו למעלה וגילינו שישה מחבלים שממתינים לצד מצבור כלי נשק ושלושה מטעני צד מוכנים להפעלה שממתינים לאלה שיעברו בציר.

המחבלים נכנעו ללא קרב. הפתענו אותם בצורה מושלמת. הם הרימו ידיים וטענו שהם סתם רועים שעברו באזור. שלחתי אותם למחנה המעצר של השב"כ בצידון והמשכתי הלאה בחפיפת הקו המתוכננת ומעבר לקו שאותו נועדנו לתפוס.

יום לאחר מכן, במהלך החפיפה, נהרג אחד המ"מים שהחליף אותנו מגדוד 50. בחור יפה עיניים, צעיר. כל חייו היו לפניו. אבל הם הסתיימו בלבנון, באבחה רגעית.

זה היה קו קשה. היו המון פצועים, אבל בדרך נס הצלחתי לשמור על הפלוגה שלי ללא חיילים מתים. אומנם נפצעו חיילים גם בפלוגה שלי, אבל בחסדי שמים אף אחד לא נהרג.

לאחר כחמש שנים בגולני נשלחתי שוב לבה"ד 1, הפעם כמפקד פלוגה לצוערים. מפקד בית הספר היה שאול מופז, לימים הרמטכ"ל ה-16 ושר הביטחון. למרות שאני מגולני והוא מהצנחנים, נרקמו בינינו קשרי חברות אמיצים. מופז ניסה לשכנע אותי להמשיך הלאה בקריירה צבאית משמעותית, כמו שחלמתי תמיד. מנגד, דורית שהייתה חברה שלי באותו זמן, התנגדה. היא - שגדלה כל ילדותה בבסיסים צבאיים מתוקף תפקידו של אביה, שהיה איש צבא קבע, ויודעת שלאנשי צבא אין באמת חיי משפחה - לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. ובעוד היא הציבה אולטימטום או היא או הצבא, שאול מופז קבע לי ראיון אצל הקצח"ר, אלוף איציק מרדכי, להערכת המשך, על מנת שאחתום לעוד שש שנים.

*

הגעתי לקצח"ר בשעה ובתאריך שנקבעו לי. שליש צבאי בעל סבר פנים קפדן קיבל את פניי והציע לי להיכנס. בהחלטה של רגע ביקשתי ממנו לחכות עוד כמה דקות בחוץ, לחשוב מעט.

התיישבתי במדרגות, בכניסה למשרד, והעברתי ביני לבין עצמי טיעונים לכאן ולכאן.

מצד אחד, כל החיים שלי חלמתי על קריירה צבאית והנה אני כאן, ניצב על שפת הבאר ומשחזר בראשי את כל המסלול שעברתי, מהריצות לפני הגיוס - כדי להיות בכושר קרבי, הערכים שספגתי בישיבה התיכונית והרצון להעביר אותם הלאה, לחיילי. המעבר ממפקד כיתה למפקד למחלקה ואז למפקד פלוגה, הדאגה האין סופית לחיילים שלי והקרבות בלבנון. מצד שני, הייתה דורית, אישה מדהימה, חכמה ונפלאה, ולא רציתי לאבד אותה. רציתי לצעוד לצידה כל חיי. אבל היא כבר הבהירה לי חד משמעית — אם אני בוחר בקריירה צבאית, זה אומר שאני אמשיך בצבא, אבל בלעדיה.

העברתי בראש טיעון לכאן וטיעון לכאן, עד שפתאום הבזיק במוחי טיעון נוסף - הרי כבר נפצעתי פעמיים. בפעם הראשונה זאת הייתה פציעה מורכבת, אם הפגיעה הייתה מתרחשת עשרה סנטימטרים שמאלה - לא הייתי פה היום. מי ערב לי שבפעם השלישית יהיה לי את אותו מזל?

באותו רגע יצא לעברי השליש הצבאי וגער בי שהאלוף מחכה. התרוממתי וביקשתי ממנו שימסור לאלוף את התנצלותי הכנה. החלטתי שאני משתחרר ולא ממשיך.

עד היום אני זוכר את המבט ההמום על פניו של השליש. פשוט הסתובבתי וחזרתי לבה"ד 1. שם פגשתי את שאול מופז, התנצלתי והסברתי לו מה היה המניע להחלטתי. צבא זה רק לתקופה, אבל משפחה זה לנצח. אמשיך לתרום במילואים.

ב-31 ביולי 1985 השתחררתי, וב-11 לאוגוסט התחתנתי.

למרות שוויתרתי על קריירה צבאית משמעותית, לא התחרטתי על כך. ככלל, אני לא מתחרט על דברים שעשיתי, ואני חושב שכל אחד צריך לאמץ את הכלל הזה, להסתכל רק קדימה, בלי להביט על הדברים שהחמצנו או פספסנו בחיים, כי הצער שבמחשבות הללו לא יעניק לנו כלום, מלבד כאב לב.

לאחר השחרור התחלתי לעבוד בחברה למתנ״סים כרכז פרויקטים, אבל לא זנחתי את הצבא. עשיתי 60 ימי מילואים בשנה, תעסוקה מבצעית בלבנון, עזה ויהודה ושומרון. ביום בהיר הציע לי המג"ד של הגדוד, חנן מוסקוביץ', שאצא לקורס מג"דים.

סירבתי. קורס מג"דים משמעותו שכחודש וחצי, כל משך ימי הקורס, לא אהיה בבית, ואחר כך המשמעות תהיה שאצטרך לעשות מאה ימי מילואים בשנה. והרי הבטחתי לדורית שהבית קודם לצבא.

אבל מוסקוביץ' לא הרפה, לילה לפני מעצר באחד הכפרים הוא הסיר את המעיל שלו, עם דרגות סגן האלוף, שם אותו על כתפיי ואמר לי: "לנקרי, החלטתי בשבילך. על המבצע הזה תפקד אתה ובסיומו תלך לקורס מג"דים, כי בינינו מה ההבדל בין שישים למאה יום?"

הלילה בכפר היה קר ושקט. סיימנו את המבצע ברוך השם בהצלחה.

יצאתי לקורס מג"דים כפי שמוסקוביץ' ביקש ולאחר מכן קיבלתי את הפיקוד על הגדוד. והמשכתי כמפקד גדוד 8101 בחטיבת אלכסנדרוני.

אלוף פיקוד צפון באותם ימים, גבי אשכנזי, העניק לי את דרגות סגן האלוף והמשכתי בשירות משמעותי עד לסוף שנת 2002.

משם, עברתי להילחם בקרב הבא של חיי.