רשימה שחורה 2 - רחוק מדי

1
לילי

הרסתי כל אדם וכל דבר שהיה חשוב לי רק כדי להגן על האובססיה שלי כלפיך, קיין. ועדיין לראות אותך עוזב — גם אם רק ליום עבודה רגיל, כמו היום — זה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי.

אתה מהסס. כאילו קורא את המחשבות שלי ומרגיש את מה שאני מרגישה.

"לא כיף לעזוב אותךְ," אתה אומר לי כשאנחנו מגיעים לדלת הראשית.

התיק שלך מחכה במבואה הקטנה בכניסה, מונח על שולחן הקונסולה האלגנטי העשוי מעץ אפריקאי שחור. שני שומרים עומדים על המשמר במסדרון מצדן האחר של הדלתות הכפולות. בהתחשב ברמת האבטחה במקום, נראה שכמעט שום פולש לא יכול להגיע לפנטהאוז.

אני יודעת את האמת — אתה לא מרחיק אנשים מבחוץ, אלא שומר עלי בפנים.

"כמו שאומרים, רחוק מהעין, קרוב אל הלב." אני מחייכת, אף על פי שמשהו שחושק בך חונק לי את הגרון.

"היית רחוקה מהעין שלי מספיק," אתה אומר, והשריר בלסת שלך זע. יש התלקחות של כעס בעיניך הכהות, והזעם חורך כמו להבה אמיתית. לרוב אתה מקפיד לחסום אותו, אבל אני יודעת שהוא שם. אני רק לא יודעת אם זאת הפרֵדה שלנו שמכעיסה אותך — או שוּבי.

היינו רחוקים זה מזה כמה שנים. יותר מהזמן שהיינו יחד. אולי לעולם לא תסלח לי, אבל בפועל היית אמור לשנוא אותי על כך שפגשת אותי מלכתחילה.

התשוקה שלי אליך היתה חזקה מדי, ואני אישה אנוכית.

"אם היית קרובה יותר אל הלב שלי, סטארה," אתה ממלמל במבט הצורב את פני, "היית נחנקת."

אני לא חושבת שאתה יודע עד כמה ההצהרה הזאת נכונה. הנחישות והאמביציה שלך, האינטליגנציה והכריזמה... אתה בוער באש פנימית שצורבת את נשמתי, וכשאנחנו מתאחדים הלהבות מכלות כל דבר מסביבנו.

אני מתקרבת ונצמדת אליך, זרועותי מחליקות סביב המותניים הצרים שלך. פלג גופך העליון מוצק וחמים. תמיד היית האש לקרח שבי, ואני נמסה לתוך גופך, חמוקי הזעירים מתאימים את עצמם למישוריך הנוקשים. אתה מחבק אותי באנחה עמוקה, מעקל את גופך הגבוה בצורה מגוננת. בזרועותיך אני מוגנת. אבל מעולם לא היית מוגן בזרועותי.

"אני אהיה כאן ואחכה לך," אני מבטיחה, מפני שאני יודעת שאתה צריך לשמוע זאת. אתה מספיק חכם לא להאמין לכל דבר שאני אומרת, אם אתה מאמין בכלל במשהו שאני אומרת. ובכל זאת, אתה יודע שאני אוהבת אותך מעל לכל היגיון. זה היה הדבר היחיד שיש בינינו והדבר היחיד שאנחנו זקוקים לו באמת.

בפינה נסתרת בראשי אני מדמיינת סצנה אחרת. שנינו עומדים ליד דלת הכניסה, ממהרים לצאת ליעדים שונים כדי להתחיל את היום. השפתיים שלנו נפגשות בחיפזון ואנחנו צוחקים באושר, מפני שהעולם שייך לנו ואין בנו שום פחד. אנחנו מאוהבים בטירוף, בלי חרדות. בלי פחד שהפרֵדה הזאת תהיה האחרונה.

השפתיים שלך נצמדות לקודקוד ראשי. "אני מקווה שאת מתכננת את ירח הדבש ההוא. ברגע שאקר"א פלוס מושקת, אנחנו עפים מפה."

"מה דעתך על שלג?" אני מציעה. "ערמות של שלג. בקתה מרוחקת בלי שום דבר אחר לאורך קילומטרים. איש לא נכנס ואיש לא יוצא ללא מפלסת שלג. אח ענקית ומולה ערֵמה של שמיכות וכרבוליות. וג'קוזי מהביל במרפסת."

"מושלם." אתה נסוג לאחור ומנשק את קצה אפי. "אני אחמם אותך."

אין שום ספק שתחמם אותי. התשוקה שלך אלי עזה כמעט כמו תשוקתי אליך.

אני מטה את הראש לאחור ובוחנת את פניך. היופי שלך נשגב. הלסת המרובעת, האף המחודד, עצמות הלחיים הגבוהות עד כדי כך שיש שקעים מתחת. פנים שגורמות למלאכים לשיר, עם שפתיים מלאות וחושניות המפתות אישה לחטוא. והעיניים האלה, כמעט שחורות, עם ריסים עבים שהיו עושים אותך יפה אם לא היית כזה גברי.

הלוואי שרק המראה והגבריות רבת העוצמה שלך היו מושכים אותי אליך. התאווה מתלהטת ואז מכלה את עצמה. בתחילה אמרתי לעצמי שזה מה שיקרה בינינו, אבל מעולם לא האמנתי בכך. מרגע שנפגשנו ראית אותי. מבטך הנלהב מנקב שכבות של זהויות כדי לראות לתוך נשמתי. ובמקום שאחרים היו מוצאים בו פחד, אתה מצאת אהבה.

אתה מנמיך את הראש ומסתער על פי בנשיקה עמוקה ושופעת. יש בה להט וחֵמה, משיכה וכמיהה. התעלסנו עם הזריחה, ואני עדיין מרגישה את טביעות ידיך ופיך על עורי, ובכל זאת הנשיקה שלך מסגירה רעב שמעיד כי אינך מסופק.

האם היא תיעלם פעם, תחושת הזמן השאוּל?

חסר נשימה, אתה נסוג ומצמיד את המצח שלך למצחי. "זה עינוי."

אתה הודף אותי בפתאומיות ולוקח את התיק שלך, פותח במשיכה חדה את הדלת כאילו אתה לא עוזב עכשיו, כאילו לא תלך בכלל. הבריח כמעט נסגר בנקישה לפני שאתה פותח שוב את הדלת ומוצא אותי בדיוק באותו מקום שהשארת אותי. "אני אוהב אותך."

השפתיים שלי מתעקלות והיד מכסה את לבי הפועם. "אני יודעת."

בדממה שאתה משאיר אחריך עם לכתך, אני משחררת את הנשימה העצורה וכתפי נופלות. אנחנו רגילים להיות לבד, אבל עכשיו... צער ממלא אותי.

לרגע אחד, הפנטהאוז שקט ודומם. נדמה שהוא רדום כשאתה נעדר, נח עד שתשוב עם עוצמת האש המשתוללת שבך. האריחים תחת רגלַי היחפות חמים, מחוממים בקרינה אינפרה אדומה, ובכל זאת אני מדמיינת שהם משמרים את חומך כמו סלע הניצב בשמש.

אני מבודדת בצערי, עם דם על הידיים.

המגדל שאנחנו גרים בו נד ברוח באנקה נוגה. הצליל מוכר ובאופן משונה נשמע לי כמו קינה מנחמת.

עכשיו כשהרגתי את ואלוֹן לאסקה וסיפרתי לך את סודותי הגרועים ביותר, אני רוצה להשיל את הזהות הבדויה שאימצתי כדי להיכנס לחייך. לילי רבקה ייטס יכולה סוף־סוף למצוא את מנוחתה בתחתית האוקיינוס האטלנטי. אתה יודע שאני לא היא, האישה המושלמת ההיא שהיתה טובת לב ונטולת אנוכיות שאין לה שום שלדים בארון.

אבל אתה בכל זאת רוצה אותי.

ואף על פי כן, כל אדם אחר בחייך חושב שאתה נשוי ללילי. אסור שהם יֵדעו שלילי היתה שקר.

ואם כך, נראה שאני לא באמת מבודדת. האישה שאת חייה ואת בעלה גנבתי מאפילה עלי, רודפת את הכפילה שלה כל דקה בכל שעה של כל יום.

2
לילי

1 במאי 1999 

רוב האנשים חושבים שיזהו את המוות, קוצר הנשמות המפורסם העטוי גלימה ומצויד בחרמש. אבל היא אף פעם לא הסתירה את קסמיה בדרך שכזו. המעטה שלה היה מפל של שיער בצבע אוֹבְּסידיאָן בוהק, והיא הניעה את גופה בצורה מפתה, מצוידת בלהב חיוכה האדום מדם. ידעתי זאת מפני שהיא היתה אמי.

התכוננתי להגעתה על ידי טיפול קפדני בהופעתי, בדיוק כמו שהחדירה בי. הדגשתי את הריסים העליונים בתנועה מיומנת של פרק היד, ויצרתי אפקט המדמה עין חתול. באותה תנועה השתמשתי מוקדם יותר באותו היום לפני שיצאתי לבית הספר, אבל ניקיתי את הפנים והתחלתי מחדש. האיפור שלי — השריון, כמו שאמא כינתה זאת — חייב להיות רענן ומושלם.

כשהייתי מוכנה הפניתי את תשומת לבי לדירה. מיהרתי לפתוח את החלון. אמא העדיפה אוויר צח. אני העדפתי להשאיר את החלונות סגורים כשהייתי לבד. הרגשתי מוגנת יותר בלי הרעש התזזיתי של התחבורה בברוקלין. כשהחלון היה סגור, רעשי העיר מתחת הפכו לרטט עמום, כמו זרימת דם סביב מפלט הרחם. אמא שלי כבר לא גרה איתי, אבל היא הגנה עלי ופרנסה אותי, ודירת הסטודיו שגרתי בה היתה לי המקום הבטוח בעולם. לעתים קרובות נזכרתי בה בתוך הדירה בצורה חיה כל כך, כאילו היתה תמיד איתי.

חברי להקת קרידנס קלירווטר רבייבל שרו על התבוננות מבעד לדלת האחורית שלהם דרך המשטח המסתובב שליד הטלוויזיה. אמא אהבה מוזיקה מתקופה אחרת וחשבה שהמוזיקה העדכנית לוקה בחסר. מלבד פרינס, שלדבריה היה מוזיקאי מוכשר במיוחד, היא לא התרשמה מאמנים עכשוויים. האוויר הדיף ריח של פריחת וניל ודובדבן, באדיבות הנר שדלק על שולחן הקפה המכוסה בצעיף. אמא שלי אהבה חללים שמדיפים ריח טוב ובמיוחד נשי. מושק ואלגום היו גבריים מדי.

היא שנאה גברים. לא ידעתי למה. אף פעם לא שאלתי, מפני שהזמן המשותף שלנו היה קצר ונדיר כל כך ולא רציתי לפגום בו על ידי כך שאכניס לתוכו אי־נעימויות. אבל זה העסיק אותי. בייחוד מפני שגברים אהבו אותה; הם היו עושים למענה כל דבר. הם פשטו את הרגל, פירקו את המשפחות שלהם והרסו את חייהם. חלשים מטבעם, היא הסבירה לי לעתים קרובות. מתאימים רק לחנופה ולהפריה.

אבל תמיד היו לצדה גברים, גם אם הם לא שרדו לאורך זמן. בכל פעם שפגשתי אותה היה איתה גבר חדש. דֶרֶק. ריינַלדוֹ. פְּייר. ג'רמי. תומאס. הָאן. וכל כך הרבה שמות אחרים ששכחתי. לא התמקדתי בהם בזמן שדיברה. היה מעניין יותר לראות כמה נלהבת — או לא — היתה כשתיארה אותם.

כשסיימתי להתאפר הסתכלתי על עצמי בעין ביקורתית. האם השיער שלי לגמרי חלק, בלי שום גל או בליטה? האם השפתון מרוח במדויק או נראה כמו כתם לא אחיד?

את נערה יפה כל כך, אמרה המורה שלי למדעים בשנה שלפני כן. את לא חייבת להתאפר בכלל.

ציינתי זאת בפני אמא כשהיא שאלה אותי איך היה בבית הספר. החיוך שלה התהדק בזוויות הפה. אני חושבת שאצטרך לדבר עם גברת בוּסטמַנטֶה, היא אמרה.

ידעתי בדיוק מתי התקיימה הפגישה, אף על פי שאף אחת מהן לא ציינה זאת לפני המועד או אחריו. ידעתי, מפני שגברת בוסטמנטה כבר לא הזמינה אותי לעבוד איתה אחרי השיעור — דבר שציפיתי לו מפני שחסך לי עוד שעה או שעתיים של זמן לבדי בבית — וכשהיא הביטה בי, היה פחד בעיניים שלה.

את נסערת, אמרה אמא שלי בביקור הבא. חסרה לך תשומת הלב שלה, גם אם תשומת הלב הזאת היתה מרככת אותך והופכת אותך קלה לעיצוב לפי איך שאת צריכה להיות בעיניה. אנחנו לא חלשות כאלה, אָרָסֶלי. אנחנו יודעות מי אנחנו, ואף אחד לא יכול לשנות אותנו. עלייך להיפטר מכל מי שרק ינסה.

היא היתה האדם היחיד שאי־פעם כינה אותי ארסלי, השם שבחרה עבורי. היא אף פעם לא הסגירה אותו בפני אף אחד אחר ולימדה גם אותי לא לגלות. ראיתי בכך משחק מהנה.

אם חיבבתי שֵׁם, יכולתי לקבל אותו עד שעברתי לבית ספר חדש ובחרתי שם אחר שאהבתי יותר.

אנחנו לא גרות בתוך קופסאות, היא אמרה לי. אנחנו לא לכודות בַּהכרח להיות דבר אחד למשך שארית חיינו. אנחנו חופשיות, את ואני. אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות.

אהבתי אותה כל כך. אף פעם לא שכחתי עד כמה התמזל מזלי להיות הבת שלה.

שמעתי את המפתח מחליק לתוך המנעול והסתובבתי במהירות, שערי הארוך נסתר. סירקתי את קווצות השיער הפרועות באצבעות, מחשש שתכעס. זאת היתה התרגשות שהרגשתי, לא מתיחות. בזמן שחברי לכיתה התמודדו עם חוסר ביטחון וקשיים בדימוי העצמי הנוגעים למראה גופם, ידעתי שגם אם לא נראיתי בדיוק כמו אמא שלי, הייתי דומה לה מספיק כדי להיות יפה. אמא שלי לא יכולה לייצר משהו שאינו יפה.

"שלום, יקירתי." קולה נשמע כמו שירת סירנה.

לרגע גמעתי את המראה שלה. גמעתי את העקבים המתנשאים עם רצועות הקרסול הצרות, את השמלה השחורה המהודרת בעלת הכתפייה האחת שחיבקה את גופה הרזה, את השיער השחור הנוצץ... אחר כך בלעתי את הפנים האלה. כאילו היו פני מלאך. מושלמות כל כך. סימטריות בכל מובן. עור חיוור כמו חרסינה עדינה ששימש קנבס לגבות כהות, עיני ברקת תחומות באייליינר שחור ושפתיים אדומות.

רצתי אליה, השלכתי את עצמי עליה כמו גלים המתנפצים על החוף. צחוקה המתנגן מילא את אוזנַי כשהיא הצמידה אותי אליה וריח ורדים מעורבב בריח הדרים הרווה את חושי. צליל לבה הפועם תחת אוזני היה הצליל האהוב עלי ביותר. עדיין צמחתי לגובה, כך שהיה עלי להתקמר מעט כדי להתאים למקום שאהבתי יותר מכול. היא היתה חמה; החיבוק שלה היה הדוק. במובן מסוים תמיד השתוקקתי אליה ועכשיו נאחזתי בה חזק, מנסה למלא את הריקנות.

"לא עבר כל כך הרבה זמן," היא אמרה צמוד לשערי, ולא סתרתי את דבריה אף על פי שעברו שבועות. ככל שגדלתי, גם ההיעדרויות שלה התארכו.

בחטיבת הביניים הן נמתחו עד שבוע. ברגע שהתחלתי ללמוד בתיכון, הן התארכו עד כמעט חודש. מדי כמה ימים היא התקשרה, הרגיעה את הצורך שלי בה בכך שהשמיעה את קולה. היא וידאה שיהיה לי מספיק כסף למלא את המטבח, ומדי כמה חודשים יצאנו לקניות — תמיד וינטג' — בשביל הכיף ובשביל דברים חיוניים כשהעונות התחלפו והרגליים שלי התארכו.

חיוני להתלבש בלבוש על־זמני, לא לפי צו האופנה, היא נזפה בי. ומוטב ללבוש בגדי מעצבים מאשר אשפה יד שנייה בייצור המוני.

"קוֹמוֹן וָא־טוּ, שֶׁרִי?" היא שאלה, בוחנת אותי. בבית הספר למדתי ספרדית; זה היה מעשי יותר. אבל בבית למדתי צרפתית וגם איטלקית, מפני שהיה חיוני יותר לדעת מה אנשים אמרו עלייך, בייחוד אם הם חשבו שאינך מבינה.

"מֶרבֵלוּ, מַנְטֵנוֹ קֶה טוּ אֶה אָה לָה מֵזוֹן!" חיבקתי אותה חזק יותר, מפני שזה היה נכון — היה נפלא שהיא היתה שוב בבית. אבל היא שחררה אותי, הושיטה יד לאחור לאחוז באמת ידי ולמשוך ממנה את זרועותי.

"תני לי לראות אותך."

היה קשה לסגת, מפני שתמיד קשה להרפות ממה שאת רוצה יותר מכל דבר אחר, אבל הצלחתי, מטה את הראש רק מעט כדי שהיא תוכל לבחון את פנַי.

האצבעות שלה הסיטו שערה סוררת מלחיִי, ואחר כך עקבו אחרי קו הגבות שלי. מרטתי אותן בקפידה, מעצבת אותן כך שיִדמו לשלה.

"את מושלמת," היא מלמלה בחיוך גאה. "בת שש־עשרה היום... איך השנים עפו מהר כל כך? כשתעזבי את הקן הקטן הזה בקרוב, העולם לא יֵדע מה הִכה בו."

בהלה רפרפה בבטן שלי כמו כנפי פרפרים. לעתים קרובות יותר ויותר היא דיברה על החיים שלי בחוץ, בעולם. מתי אראה אותה אז?

"אני אצטרף אלייך?" אני שואלת, אף על פי שאני יודעת שזאת לא התוכנית.

את תמיד איתי, היא נהגה לומר. יצרתי וטיפחתי אותך בתוכי, ממש מתחת ללב.

עיניה הירוקות נצצו כשצחקה. "אולי כשתגדלי קצת. את צעירה מכדי לחיות בעולם שלי."

העובדה שחיינו בשני עולמות שונים היתה כמו סכין בלב.

אחר כך הזכרתי לעצמי כמה התמזל מזלי. לחברים שלי היו אִמהות רגילות; אמא שלי היתה יוצאת דופן. אהבתי את העובדה שהיא שונה. היא רקדה כשהתחשק לה, אמרה מה שרצתה והכריחה את העולם להתאים את עצמו אליה. חברי לכיתה ארגנו מסיבות כשההורים שלהם יצאו ללילה, אבל אני שמרתי את המקדש שלי לעצמי. להביא מישהו הביתה יהיה כמו לחלוק אותה, ומראש היה לי רק מעט ממנה.

"חשבתי להכין מוקפץ!" אמרתי בהתרגשות. "או שאני יכולה להכין סלט תותים ועוף. אם נשתמש בתותים בסלט, לקינוח אנחנו יכולות לאכול עוגת אפרסקים."

"בשום פנים ואופן לא. את לא מבשלת את ארוחת יום ההולדת שלך. אנחנו יוצאות."

"אה... אנחנו לא חייבות." לא רציתי שנצא. העדפתי שנישאר לבד בשעות המעטות שהיא תהיה איתי. אולי היא תספר לי מה עשתה מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה.

"אמרתי לא, ארסלי." היא נעצה בי מבט שדיכא את המשך המחאה, לכן התרגזתי והתנועעתי בחוסר מנוחה, יותר מדי רגש נכלא בתוכי. "לבשל לעצמך זה טיפול עצמי. לבשל למישהו אחר זאת הקרבה, והקרבה היא טיפשות."

נשפתי בבהילות, מרוּקנת. כל חלומותי לשבת על כריות הרצפה ולאכול ליד שולחן הקפה הפכו לאבק. נהגנו לסעוד כך, בדירות שונות בחמשת רובעי העיר.

"אל תיראי מאוכזבת כל כך, אהובה." היא רכנה מטה וחיככה את האף שלה באפי. "היום יום ההולדת שלך! היום לפני שש־עשרה שנה כמעט הרגת אותי, ורק קומץ של אנשים יכולים להגיד את זה — או שיכלו, אם הם עדיין היו בחיים כדי לדבר על כך. חייבים לשרת אותך, להעריך ולהעריץ אותך, ילדתי המופלאה. עלייך להתרגל להיות במרכז תשומת הלב ולדעת איך לנצל זאת, מפני שנועדת לקבל הכול. הכול."

היא משכה אותי שוב לזרועותיה וחיבקה אותי חזק, אם כי לזמן קצר מדי. כשהרפתה, היד שלה חפנה את לחיִי. "עכשיו לכי תנעלי את הדיוֹר המקסימות ההן שמצאנו."

מיהרתי לעשות כבקשתה כי לא רציתי להיות רחוקה ממנה לזמן רב מדי. לא הצלחתי להתנער מהפחד שהיא עלולה להיקרא בכל רגע ולעזוב.

כשיצאתי מהארון בריצה, עם נעלי העקב שלי ביד, ראיתי אותה סוגרת את המגירה הנעולה בשולחן הפינתי שמצאנו במכירה פומבית שנים קודם לכן. לא ידעתי מה היא שמרה שם, מפני שתמיד לקחה איתה את המפתח ואף פעם לא חיטטתי. מה גם שתמיד הרגשתי את העיניים שלה נעוצות בי. אני לא יודעת אם היא באמת עקבה אחרי, אבל כך הרגשתי ולכן התנהגתי בהתאם.

היינו בחוץ כל הלילה, מתרוצצות בעיר. אכלנו יותר מדי פילה מיניון במסעדת פיטר לוּגר, והיה רק רגע אחד ששאלתי את עצמי — בתוך הראש — איך נשלם על כל זה. כשכיביתי את הנר על הקינוח, אמא צחקה. הרבה יותר כיף עכשיו כשאת גדולה יותר! היא אמרה. המתנה שלה היתה שרשרת עם תליון לב משובץ יהלום שפרח הלילי טבוע בתוכו. גם את פורחת, ארסלי! יצאנו לרקוד בבר שהסריח מוויסקי וסיגרים. שיחקנו ביליארד, ואמא שלי עקצה קבוצה של גברים שיכורים. הגענו הביתה כשהשמש האירה את האופק. אמא אמרה לי לשכב לישון ולא לדאוג בקשר לבית הספר כי היא תתקשר ותודיע שאני לא מגיעה. שום סדר חברתי נוקשה בשבילך היום!

התעוררתי לבסוף על הספה באחת בצהריים. משקלה העצום של הבדידות ירד עלי כשהמודעוּת חזרה. היא נעלמה. ידעתי זאת עוד לפני שבדקתי במיטה שלי, שהיא השתמשה בה הלילה כי היתה שלה. הדמעות היו חמימות וכבדות כשנפלו, וכשניגבתי אותן השיער ברקות שלי נרטב.

רק בשלוש הבחנתי במפתח אפס המבצבץ ממגירת השולחן הנעולה. הסתכלתי עליו זמן רב לפני שניסיתי להתעלם ממנו, אבל הוא קרא אלי בזמן שהתקלחתי ואחר כך בזמן שהכנתי את הארוחה שקיוויתי לבשל לה בערב הקודם. כשהתיישבתי על הרצפה ברגליים משוכלות, המבט שלי שב ונדד אליו. אמא שלי לא היתה אישה שעושה טעויות כאלה. לעולם אל תשאירי עקבות, נהגה לומר.

האם השאירה את המפתח בכוונה? למה?

המשך הפרק בספר המלא