מורשת הותורן 4 - האחים הותורן

שתים־עשרה שנים וחצי קודם לכן

גרייסון וג'יימסון הותורן הכירו את החוקים. אי־אפשר לעקוף את החוקים אם לא מכירים אותם. בבוקר חג המולד, אסור לכף רגלכם לדרוך מחוץ לחדרים שלכם לפני שבע־אפס־אפס.

מתחת לשמיכה, ג'יימסון הרים מכשיר קשר צבאי וקירב אותו אל פיו. "הזזת את השעונים קדימה?" הוא היה בן שבע ואחיו בן שמונה — שניהם בהחלט היו מבוגרים מספיק בשביל פרצה.

זה היה הטריק. האתגר. המשחק.

"הזזתי," אישר גרייסון.

ג'יימסון שתק לרגע. "ומה אם הזקן הזיז אותם בחזרה אחרי שהלכנו לישון?"

"אז נצטרך לעבור לתוכנית המגירה."

לבני משפחת הותורן תמיד היתה תוכנית מגירה. אבל הפעם לא היה בה צורך. בבית הותורן היו חמישה שעוני אורלוגין, וכולם צילצלו שבע פעמים בדיוק באותה שעה: 6:25.

הצלחה! ג'יימסון שמט את הווקי־טוקי שלו, העיף מעליו את השמיכה וזינק מהמיטה — הוא יצא מהחדר, רץ לאורך המסדרון, פנה פעמיים שמאלה ופעם אחת ימינה וחצה את המישורת אל גרם המדרגות המפואר. ג'יימסון טס. אבל גרייסון היה מבוגר בשנה, גבוה בשנה — וכבר הספיק להגיע מהאגף שלו והיה באמצע גרם המדרגות.

ג'יימסון ירד במדרגות שתיים־שתיים, עבר שבעים אחוז מהדרך ואז השליך את עצמו מעבר למעקה אל קומת הכניסה ונחת על גרייסון. שניהם נפלו בערבוביה של איברים וטירוף של בוקר חג המולד, ואחר כך מיהרו לקום על הרגליים, רצו כתף אל כתף והגיעו אל דלתות חדר האורחים בדיוק באותו הרגע — רק כדי לגלות שאחיהם בן החמש הצליח להקדים אותם.

זנדר היה מכורבל על הרצפה כמו גור. הוא פיהק, פקח אתת עיניו ומיצמץ אליהם. "חג המולד הגיע?"

"מה אתה עושה, זן?" גרייסון קימט את המצח. "ישנת כאן? החוקים אומרים..."

"אסור לכף רגלכם לדרוך," ענה זנדר והתיישב. "לא דרכתי. התגלגלתי." לנוכח מבטיהם הלטושים של האחים שלו, זנדר הדגים את הפעולה.

"התגלגלת כמו בול עץ מהחדר שלך עד לכאן?" ג'יימסון התרשם.

"בלי לדרוך." זנדר חייך. "ניצחתי!"

"הילד סידר אותנו." נאש בן הארבע־עשרה הצטרף אליהם בצעדים נינוחים והרים את זנדר על כתפיו. "מוכן?"

דלתות חדר האורחים, שגובהן ארבעה מטרים וחצי, היו סגורות רק פעם אחת בשנה, מחצות בערב חג המולד ועד שהבנים ירדו למטה למחרת בבוקר. ג'יימסון בהה בטבעות הזהב שעל הדלת ודמיין את הפלאים שמחכים להם בצד השני.

חג המולד בבית הותורן היה קסום.

"תפתח את הדלת, נאש," פקד גרייסון. "ג'יימי, תעזור לי עם זה."

ג'יימסון חייך חיוך רחב כשהידק את אצבעותיו סביב הטבעת לצדו של גרייסון. "אחת, שתיים, שלוש, משוך!"

הדלתות המלכותיות נפתחו וחשפו... שום כלום.

"הוא איננו." גרייסון קפא על מקומו בצורה לא טבעית.

"מה?" שאל זנדר, שמתח את צווארו כדי לראות.

"חג המולד," לחש ג'יימסון. שום גרביים. שום מתנות. שום פלאים או הפתעות. אפילו כל האביזרים נעלמו פרט לעץ, וגם הוא היה עירום מקישוטים.

גרייסון בלע רוק. "אולי הזקן לא רצה שנפר את החוקים הפעם."

זה העניין עם משחקים: לפעמים מפסידים.

"אין חג המולד?" קולו של זנדר רעד. "אבל התגלגלתי."

נאש הוריד את זנדר לרצפה. "אני אסדר את זה," נשבע חרש. "אני מבטיח."

"לא." ג'יימסון טילטל את ראשו. הוא הרגיש שהעיניים והחזה שלו שורפים. "אנחנו מחמיצים משהו." הוא אילץ את עצמו לקלוט כל פרט ופרט בחדר. "הנה!" אמר והצביע על נקודה סמוך לצמרת העץ, שם היה תלוי קישוט יחיד שהסתתר בין הענפים.

זה לא היה צירוף מקרים. לא היו צירופי מקרים בבית הותורן.

נאש חצה את החדר, תלש את הקישוט והרים אותו באוויר. כדור פלסטיק שקוף השתלשל מסרט אדום. היה אפשר להבחין בקו תפר בכדור.

היה משהו בפנים.

גרייסון לקח את הקישוט ופתח אותו בדייקנות של מנתח מוח. פיסת פאזל לבנה אחת ויחידה נפלה מתוכו. ג'יימסון הסתער לעברה. הוא הפך את פיסת הפאזל וגילה שמאחוריה משורבט משהו בכתב ידו של סבא שלו. 1/6.

"אחד מתוך שישה," הוא אמר בקול רם ואז עיניו נפערו. "העצים האחרים!"

 

היו שישה עצי חג המולד בבית הותורן. זה שבמבואה התנשא לגובה של שישה מטרים ואת ענפיו עטפו שרשראות של אורות מנצנצים. על העץ שבחדר האוכל היו תלויות מחרוזות פנינים, וזה שבחדר התה היה מעוטר בנטיפי בדולח. מפלים של סרטי קטיפה פיזזו בין הענפים של האשוח הענקי שעל מישורת הקומה השנייה. עץ לבן שהיה מקושט אך ורק בזהב ניצב בקומה השלישית.

נאש, גרייסון, ג'יימסון וזנדר סרקו את כולם ומצאו חמישה קישוטים נוספים, שבתוך ארבעה מהם היו פיסות פאזל. אחרי שפתחו את הקישוטים הם הצליחו להרכיב את הפאזל: זה היה ריבוע. ריבוע ריק.

ג'יימסון וגרייסון הושיטו יד אל הקישוט האחרון באותו זמן. "אני מצאתי את הרמז הראשון," התעקש ג'יימסון בלהט. "ידעתי שיש משחק."

אחרי רגע ארוך גרייסון הרפה. ג'יימסון פתח את הקישוט בן רגע. בתוכו הוא מצא מפתח קטן ממתכת על מחזיק מפתחות קטנטן עם פנס.

"תנסה להאיר על הפאזל, ג'יימי." אפילו נאש לא עמד בפני הפיתוי של המשחק.

ג'יימסון הדליק את הפנס והפנה את אלומת האור אל הפאזל. מילים הופיעו עליו. הפינה הדרום־מערבית של האחוזה.

"כמה זמן ייקח לנו ללכת לשם?" שאל זנדר בנימה דרמטית. "שעות?"

אחוזת הותורן, כמו בית הותורן, היתה אדירת ממדים.

נאש כרע מול זנדר. "זאת לא השאלה הנכונה, איש קטן." הוא הרים את מבטו אל שני האחרים. "מישהו מכם רוצה לומר לי מהי השאלה הנכונה?"

מבטו של ג'יימסון נשלח אל מחזיק המפתחות, אבל גרייסון פצה פה ודיבר לפניו. "מה בדיוק המפתח הזה פותח?"

התשובה היתה קרונית גולף. נאש נהג. כשהפינה הדרום־מערבית של האחוזה הופיעה לפניהם, האחים השתתקו ביראת כבוד ובהו במראה שמולם.

המתנה הזאת בהחלט לא היתה נכנסת אל חדר האורחים.

ארבעה עצי אלון עתיקים, כולם עצומים בגודלם, נשאו עליהם בית עץ כה משוכלל שאיש מהם — וכנראה גם כל אדם אחר בעולם — לא ראה מימיו. הפלא הרב־קומתי נראה כאילו נלקח מאגדה, כאילו התגשם מן האלונים באמצעות קסם, כאילו היה שם מאז ומתמיד. ג'יימסון ספר תשעה גשרים שנמתחו בין העצים. היו לבית שני מגדלים. שש מגלשות מפותלות. סולמות, חבלים, מדרגות שכמו צפו באוויר.

זה היה בית העץ שביטל את כל בתי העץ שנוצרו מאז ומעולם.

סבא שלהם עמד לפני המבנה בזרועות שלובות, על פניו רמז קל שבקלים לחיוך. "אתם יודעים, בנים," קרא טוביאס הותורן הגדול כשקרונית הגולף נעצרה והרוח שרקה בין הענפים, "חשבתי שתגיעו הנה מהר יותר."

פרק 1

גרייסון

מהר יותר. גרייסון הותורן היה כולו כוח ושליטה. הטכניקה שלו היתה מושלמת. הוא כבר שיכלל לכדי שלמות את היכולת לחזות את צעדי היריב, להרגיש כל מכה, לתעל את תנופת הגוף אל כל חסימה, אל כל מתקפה.

אבל תמיד אפשר להיות מהיר יותר.

אחרי שעבר על רצף הפעולות בפעם העשירית, הוא נעצר והזיעה נטפה על חזהו החשוף. הוא הקפיד על נשימות ארוכות ומדודות כשכרע מול מה שנשאר מבית העץ של ילדותם, פתח את הצרור וסקר את האפשרויות: שלושה פגיונות, שניים מהם עם ניצבים מעוטרים ואחד פשוט וחלק. גרייסון הרים את הפגיון השלישי.

כשהסכין בידו, גרייסון הזדקף, זרועותיו לצדי הגוף. ראשו צלול. גופו חופשי ממתח. התחל. היו סגנונות רבים לקרבות סכינים, ובשנה שבה מלאו לו שלוש־עשרה הוא למד את כולם. נכדיו של המיליארדר טוביאס הותורן מעולם לא סתם למדו דברים, כמובן. ברגע שבחרו תחום להתמקד בו, היה מצופה מהם לחיות אותו, לנשום אותו, לשלוט בו.

וזה מה שגרייסון למד באותה שנה: היציבה היא הכול. לא מזיזים את הסכין. זזים, והסכין זזה. מהר יותר. מהר יותר. ההרגשה היתה חייבת להיות טבעית. הכול היה חייב להיות טבעי. ברגע שהשרירים מתכווצים, ברגע שמפסיקים לנשום, ברגע שמאבדים את היציבה במקום לזרום מתנועה לתנועה, מפסידים.

ובני משפחת הותורן לא מפסידים.

"כשאמרתי לך לאמץ תחביב, לא התכוונתי לזה."

גרייסון התעלם מנוכחותו של זנדר עד שהשלים את הרצף — וזרק את הפגיון בדיוק מוחלט על ענף שהיה תלוי במרחק שני מטרים משם. "לבני משפחת הותורן אין תחביבים," אמר לאחיו הקטן והלך לשלוף בחזרה את הסכין. "יש לנו מיומנויות. תחומי התמחות."

"כל דבר ששווה לעשות, שווה לעשות טוב," ציטט זנדר והניע את הגבות — אחת מהן רק התחילה לצמוח בחזרה אחרי ניסוי שהשתבש. "וכל דבר שעשוי טוב אפשר לעשות טוב יותר."

למה שבן משפחת הותורן יתפשר על טוב יותר, לחש קול עמוק בראשו של גרייסון, אם הוא יכול להיות הכי טוב?

גרייסון סגר את כף ידו סביב ניצב הפגיון ומשך אותו. "אני צריך לחזור לעבודה."

"אתה בן אדם אובססיבי," הכריז זנדר.

גרייסון השיב את הפגיון לנדנו, גילגל בחזרה את הצרור וקשר אותו. "יש לי עשרים ושמונה מיליארד סיבות להיות אובססיבי."

אייברי הציבה לעצמה משימה בלתי אפשרית — וגם להם. חמש שנים לחלק יותר מעשרים ושמונה מיליארד דולר. זה היה רוב ההון של משפחת הותורן. לאורך שבעת החודשים האחרונים הם רק הרכיבו את מועצת המנהלים ואת הוועדה המייעצת של הקרן.

"יש לנו עוד חמישה חודשים למצוא למה להקדיש את שלושת המיליארדים הראשונים," ציין גרייסון ביובש, "והבטחתי לאייברי שאני אהיה איתה לאורך כל הדרך."

הבטחות היו חשובות לגרייסון הותורן — וגם אייברי קיילי גרמבס. הנערה שירשה את ההון של סבא שלהם. הזרה שנהייתה אחת מהם.

"בתור מישהו שיש לו חברים, בת זוג וצבא קטן של רובוטים, אני מרשה לעצמי להגיד שאתה צריך קצת יותר איזון בחיים," העיר זנדר. "תחביב אמיתי? זמן להירגע?"

גרייסון נעץ בו מבט. "רשמת לפחות שלושה פטנטים מאז שהחופש הגדול התחיל לפני חודש, זן."

זנדר משף בכתפיו. "אלה פטנטים לשעות הפנאי."

גרייסון פלט נחרת צחוק ואז אמד את זנדר במבטו. "מה שלום אייזיאה באמת?" שאל בקול עדין.

בילדותם, האחים הותורן לא ידעו מי האבות שלהם — עד שגרייסון גילה שאבא שלו הוא שפילד גרייסון. אבא של נאש היה גבר בשם ג'ייק נאש. ואבא של זנדר היה אייזיאה אלכסנדר. מכל שלושת הגברים, רק אייזיאה היה ראוי לתואר אבא. הוא וזנדר רשמו את ה"פטנטים לשעות הפנאי" הללו יחד.

"אנחנו אמורים לדבר עליך," התעקש זנדר.

"אני צריך לחזור לעבודה," ענה גרייסון בנימה שתמיד העמידה במקומם אנשים שאינם האחים שלו. "ולמרות מה שאייברי וג'יימסון חושבים, אני לא צריך בייביסיטר."

"אתה לא צריך בייביסיטר," הסכים זנדר בעליצות, "ואני בהחלט לא כותב ספר בשם 'המדריך לטיפול באחיך הרגזן בן העשרים'."

עיניו של גרייסון הצטמצמו לשני חרכים.

"הסר דאגה מלבך," אמר זנדר בחגיגיות, "אין בו תמונות."

לפני שגרייסון הספיק לחשוב על תגובה הולמת, הטלפון שלו ציפצף. הוא הניח שאלה הנתונים שביקש לקבל והרים את הטלפון, אבל גילה הודעה מנאש. הוא הסתכל שוב על זנדר וידע מיד שגם אחיו הצעיר ביותר קיבל את אותה הודעה.

גרייסון הוא שהקריא את המסר הגורלי בקול רם: "911."

פרק 2

ג'יימסון

שאגת המפלים. רסס המים באוויר. התחושה של גבה של אייברי כנגד חזית גופו. ג'יימסון וינצ'סטר הותורן היה רעב — לזה, אליה, לכל דבר ודבר, לעוד מהכול.

מפלי איגואסו היו מערכת המפלים הגדולה בעולם. הטיילת שעליה עמדו הובילה אותם לקצה תהום שלא תיאמן. כשבהה במפלים, ג'יימסון חש במשיכה של עוד. הוא בחן את המעקה. "רוצה לאתגר אותי?" הוא מילמל אל ראשה של אייברי.

היא שלחה את ידה לאחור ונגעה לו בלסת. "ממש לא."

שפתיו של ג'יימסון התעקלו בחיוך מתגרה וממזרי. "את כנראה צודקת, יורשת."

היא הטתה את ראשה הצדה והסתכלה בעיניו. "כנראה?"

ג'יימסון החזיר את מבטו אל המפלים. בלתי ניתנים לעצירה. מחוץ לתחום. קטלניים. "כנראה."

הם לנו בווילה שהיתה בנויה על כלונסאות ומוקפת בג'ונגל. לא היה אף אחד במרחק קילומטרים פרט לשניהם, למערך האבטחה של אייברי וליגוארים שנהמו במרחק.

ג'יימסון הרגיש את אייברי מתקרבת לפני ששמע אותה.

"עץ או פאלי." היא נשענה על המעקה ושלפה מטבע בצבעי ארד וכסף. קווצות של שערה החום השתרבבו מהקוקו שלה, וחולצתה ארוכת השרוולים עדיין היתה לחה מרסס המפלים.

הוא שלח את ידו ומשך את גומיית השיער שלה בעדינות כלפי מטה עד שהסיר אותה. הטלת המטבע היתה הזמנה. אתגר. אתה מנשק אותי, או שאני מנשקת אותך. "המחלקת מחליטה, יורשת."

"אם אני המחלקת..." אייברי הניחה את כף ידה על החזה שלו ועיניה התגרו בו לעשות משהו בנוגע לחולצתה הרטובה. "נצטרך קלפים."

הדברים שיכולנו לעשות, חשב ג'יימסון, עם חפיסת קלפים. אבל לפני שהספיק לעבור על כמה מהאפשרויות היותר נועזות שעלו בראשו, הטלפון הלווייני ציפצף. רק חמישה אנשים ידעו את המספר: האחים שלו, ואחותה ועורכת הדין של אייברי. ג'יימסון נאנק.

ההודעה היתה מנאש. תשע שניות לאחר מכן, כשהטלפון הלווייני צילצל, ג'יימסון ענה. "תזמון מושלם, כמו תמיד, גריי."

"אני מניח שההודעה של נאש הגיעה אליכם."

"קיבלנו את הזימון," אישר ג'יימסון. "אתה מתכנן להבריז שוב?"

לכל אחד מהאחים לבית הותורן היתה זכות ל-911 אחד בשנה. המשמעות לא היתה מקרה חירום, אלא אני רוצה את כולכם כאן, אבל אם אחד האחים שלח את המסר, האחרים באו בלי לשאול שאלות. להתעלמות מזימון כזה היו... השלכות.

"אם תגיד מילה אחת על מכנסי עור," סינן גרייסון. "אני נשבע לך שאני..."

"אמרת מכנסי עור?" ג'יימסון נהנה מזה הרבה יותר מדי. "אתה קטוע, גריי. אתה מבקש שאני אשלח לך תמונה של מכנסי העור הצמודים בטירוף שהיית צריך ללבוש בפעם האחת והיחידה שהתעלמת מ-911?"

"שלא תעז לשלוח לי תמונה —"

"סרטון?" שאל ג'יימסון בקול רם. "אתה רוצה סרטון שלך עושה קריוקי במכנסי העור?"

אייברי חטפה את הטלפון מידיו. היא ידעה בדיוק כמו ג'יימסון שאף אחד לא יתעלם מהזימון של נאש, והיה לה הרגל מגונה לא לענות את האחים שלו.

"זאת אני, גרייסון." אייברי בחנה את ההודעה של נאש בעצמה. "נתראה בלונדון."

 

פרק 3

ג'יימסון

במטוס סילון פרטי באמצע הלילה, ג'יימסון הביט מבעד לחלון. אייברי ישנה על החזה שלו. ליד קדמת המטוס, אורן ושאר אנשי האבטחה היו שקטים.

שקט תמיד השפיע על ג'יימסון, בדיוק כמו אי־תזוזה. סקיי אמרה להם פעם שהיא לא בנויה לחוסר תנועה, ואף שג'יימסון שנא לראות נקודות דמיון בינו ובין אמו המפונקת, בעלת הנטיות הרצחניות לעתים, הוא הבין למה התכוונה.

זה נהיה גרוע יותר בשבועות האחרונים. מאז פראג. ג'יימסון הדחיק את התזכורת הלא רצויה, אבל בלילה, כשלא היה שום דבר שיסיח את דעתו, היה לו קשה להילחם בדחף להיזכר, לחשוב, להיכנע לשירת הסירנה של הסכנה ושל תעלומה שמחכה לפתרון.

"יש לך את המבט הזה בעיניים."

ג'יימסון ריפרף בידו על שערה של אייברי. ראשה עדיין היה מונח על החזה שלו, אבל עיניה היו פקוחות. "איזה מבט?" שאל חרש.

"המבט שלנו."

מוחה של אייברי היה מחווט לחידות בדיוק כמו מוחו שלו. ובדיוק בגלל זה הוא לא היה יכול לקחת את הסיכון ולאפשר לשקט ולאי־התזוזה לסגור עליו, זאת היתה הסיבה שבשלה הוא היה חייב להישאר עסוק. כי אם באמת יאפשר לעצמו לחשוב על פראג, הוא ירצה לספר לה, ואם יספר לה זה יהיה אמיתי. וברגע שזה יהיה אמיתי, הוא חשש ששום מידה של הסחת דעת לא תוכל לעצור אותו, לא משנה כמה פזיז או מסוכן יהיה ללכת בכיוון הזה.

ג'יימסון בטח באייברי בכל לבו ומאודו, אבל לא תמיד בטח בעצמו שיעשה את הדבר הנכון. את הדבר החכם. את הדבר הבטוח.

אל תספר לה. הוא אילץ את מחשבותיו לפנות לנתיב אחר וסילק מראשו כל מחשבה על פראג. "תפסת אותי, יורשת." הדרך היחידה שלו להסתיר משהו מאייברי היתה להראות לה משהו אחר. משהו אמיתי. הטעיה. "שנת החופש שלי כמעט נגמרה."

"אתה חסר מנוחה." היא התנתקה מהחזה שלו. "כבר חודשים. זה לא היה כל כך בולט בטיול הזה, אבל בכל הטיולים האחרים, כשאני עובדת..."

"אני רוצה..." ג'יימסון עצם את עיניו ודמיין את עצמו שוב ליד המפלים, שומע את השאגה — ומתבונן במעקה. "אני לא יודע מה אני רוצה. משהו." הוא חזר להתבונן מבעד לחלון, אל תוך החשיכה. "לעשות דברים אדירים."

זאת תמיד היתה המטרה של בני משפחת הותורן — ולא אדירים במובן של טובים מאוד. אדירים במובן של עצומים ובני קיימא ומופלאים. אדירים כמו המפלים.

"אנחנו עושים דברים אדירים," אמרה אייברי. מבחינתה, חלוקת המיליארדים של סבא שלו היתה בדיוק זה. היא עמדה לשנות את העולם. ואני ממש כאן יחד איתה. אני שומע את השאגה. אני מרגיש את הרסס. אבל ג'יימסון לא הצליח להשתחרר מהתחושה המכרסמת שהוא עומד מאחורי החבלים.

הוא לא עשה דברים אדירים. לא כמוה. אפילו לא כמו גריי.

"זאת תהיה הפעם הראשונה שנחזור לאירופה," אמרה אייברי חרישית ורכנה קדימה לבהות אל תוך השחור, בדיוק כמוהו, "מאז פראג."

כל כך חדת הבחנה, אייברי קיילי גרמבס.

חיוכו האדיש היה אמנות בפני עצמה. "אמרתי לך, יורשת, את לא צריכה להיות מוטרדת מפראג."

"אני לא מוטרדת, הותורן. אני סקרנית. למה אתה לא מוכן לספר לי מה קרה בלילה ההוא?" אייברי ידעה איך להשתמש בדממה לטובתה, איך לנצל כל רגע של שתיקה בשביל למשוך את מלוא תשומת לבו, לגרום לו להרגיש את השתיקה שלה כמו נשימה על פני עורו. "הגעת הביתה עם עלות השחר. היה לך ריח של אש ואפר. והיה לך חתך —" היא הניחה את ידה על השקע בעצם הבריח שלו, ממש בבסיס צווארו — "כאן."

אם אייברי היתה רוצה להכריח אותו לספר לה, היא היתה יכולה. מילה אחת קטנה — טהיטי — והסודות שלו היו שלה. אבל היא לא התכוונה להכריח אותו, וג'יימסון ידע זאת, וזה הרג אותו. כל דבר שקשור אליה הרג אותו בדרך הכי טובה שיש.

אל תספר לה. אל תחשוב על זה. תילחם.

ג'יימסון קירב את שפתיו כדי סנטימטר משפתיה. "אם תרצי, נערה מסתורית," הוא מילמל, והחום התפשט ביניהם. הכינוי היה שריד מתקופה אחרת. "את יכולה להתחיל לקרוא לי נער מסתורי."