כישרון לציפייה

*

אני בקפה. בגלל חול המועד הוא צפוף מאנשים ובגלל הקורונה והכלבה שאיתי אני יושבת במרפסת. סביב השולחן שמולי יושבים הורים וילדיהם, לפי הערכתי בני שנתיים או שלוש. הילדה הראשית אומרת תחתונים וכל הילדים פורצים בצחוק. מעניין שבגיל כל כך צעיר כבר יש לה חוש לבחור את המילה האנרגטית שהיא חציה אינטימית חציה פרובוקטיבית, קשורה לעניינים שאין לה נגיעה בהם ובכל זאת הנסיקה כבר מצטברת. האם ניתן לקרוא לזה חשיפה?

מכתב לגברת

גברת סימפסון¹ היקרה,

מי לא שואלת את עצמה אם היה שווה למישהו לוותר על מלוכה תמורתה?

אני מתארת לעצמי שהנסיך סגר את העניין עם עצמו, לא עם המלכה־האם ולא איתך, אף כי אני לא סומכת על זה. מוכרת לי תגובתם של אותם גברים שבחרו להתייעץ איתי בשאלה למה חדלו לאהוב אותי או למה התאהבו בי מבלי שהתכוונו.

ואַת עצמך, מה חשבת כל השנים האלה? האם רצית לראות בנסיך גבר המתנשא לגובה ויתורו? איך יכולת לפצות אותו על כך? נניח שהיית מגהקת או אולי חורגת בצביעת שפתייך, נניח שהיית מתמהמהת כשהוא מחכה לך למטה.

בבחירתו בך, כלא אותך באי־שלמות מתמדת.

ולמה זה עניין שלי? האם זו אהבת הנסיכות שמאז הילדוּת לא השתחררתי ממנה? או דווקא פרי הדמוקרטיה שגדשה יתר על המידה את שולי הכוס בבית גידולי? ואולי זו הטלוויזיה, שבוחרת בתכנים נוצצים. עד כמה אנחנו חופשיים מתקופתנו? אם נחטט בקִרבֵי התרבות ובעולמם הפרטי של הנוכחים, וכמובן, גם אני נכללת בהם, נמצא את שיירי הטלוויזיה, כמו שרידי טרף שהשאיר עוף פרא בקינו.

אני שואלת את עצמי על מה אמנון שלי היה מוכן לוותר עבורי. בטח לא על משחק הכדורסל שמתרחש בדיוק בשעה שאני באה לבקר. "אם אהבה יכולה להתחיל בשש," הוא אומר, "היא יכולה בהחלט להתחיל גם בשמונה."

חקרתי את הביוגרפיה שלי; בני מהגרים הם נטולי קורות, אבל מה שאני כן יודעת הוא שסבא שלי, שהיה בעל אחוזה בקרקוב, הפך פה לגובֶה של הקרן הקיימת ומת מהפער שבין התפקידים. האם זו האחוזה שזורמת בדמי? ואולי צריך להפוך את הפירמידה.

ייתכן שהנסיך אדוארד, שבחר בך תמורת כס המלכות, חיפש את החיים האמיתיים. האם זוהי האהבה? האם פירושה לכסות על המשמעות? או שזוהי המשמעות. האם זו קפיצת ראש אל הנצח? ואולי כל זה מכסה על פחד הנטישה.

לא בכל השתלשלות הדברים שיתפתי את גברת סימפסון. כוונת המכתב שלי הייתה עקרונית בלבד. מגובה הדרמה שלה לא חשבתי שהיא תוכל להבין, והפרטים שנוספו היו לצורך ניסיוני להתקרב ככל האפשר ללקח.

דרך חברה של חברה, שהכירה חבר של חברה אחרת, שעובד כרוחץ כלים בבית המלוכה, נגלה לי שמחפשים שם נערת אשפה.

אין צורך שאתאר פה את תפקידי. היה לו ריח מסוים וצלצול של גרירת פחים.

אֵם הבית שאלה אותי כשבאתי להיבחן, "את חושבת שיהיה לך מספיק כוח לתפקיד?"

"ודאי," אמרתי. מי אין לו כוח לגרור את הפנטזיות שלו.

הארמון היה נפלא אפילו משחשבתי. כל מה שבעולם האחר היה נגיד צלחת, פה זאת הייתה צלחת מוזהבת. וכמו שבעולם שממנו באתי היו שותים את המים הקרים מבית הקירור, פה הייתה מזרקה שהמשרתים היו שואבים ממנה מי מעיין ושמים בקנקן משובץ על שולחן הסעודה. פסיונים, בשר־ציד ופודינג־חג־המולד נערכו ונאכלו בסכו"ם עשוי צדפה רקועה בפנינים.

כל זה מאותו צד שאדוארד הפנה אליו את גבו, ובכל זה הצצתי מבעד למחיצת הקטיפה שנעה ברוח למרות כובדה. במקום העבודה שלי עברו על פניי שרים, משרתים, יועצים וכל אלה שבאו טרם הארוחה לטעום מן הסירים במטבח. אף פעם לא פנו אליי. גם רוחץ הכלים העמיד פנים שאינו מכיר אותי. והחברה של החברה שלי שבביתה לנתי הסבירה לי:

"דלת העם מוטב לה שתישאר אנונימה."

"את מתכוונת שאני דלת העם?"

ומכיוון שהחברה לא הייתה בקיאה בעברית נתגלגל שמי לדלעת, וכך יצא שבארמון הוצגתי בשם פמפקין.

ופה, גברת סימפסון, עלינו לנהל שיחה בשאלה מהו תרגום. האם אהבה היא התרגום הנכון למילה אושר? את בטח יודעת שהחיים לא נוהגים לספק את החומר הזה כל כך בקלות.

כשדיאנה מתה, ואולי נרצחה, הורידו את דגל הארמון לחצי גובהו. אין צורך שארחיב על זה את הדיבור, אבל זה שינה כליל את הכללים.

שבוע לאחר מכן, כשבדקתי שהמִכסים מולבשים היטב על הפחים (זה היה התפקיד שלי בארמון), שמעתי מישהו קורא לי בקול מצוחצח מלשכת האשפה: "פמפקין?"

זאת הייתה המלכה, לבושה שחורים, שבאה להתאבל בסתר. זה לא היה שייך כנראה למעמדה הציבורי.

את ודאי שנאת אותה, גברת סימפסון, על שהצליחה להסתנן לארמון, אבל גם במקרה שלה נשבר הגשר בין האהבה למלכות.

הופתעתי כשהמלכה פתאום אמרה לי, "אני משתגעת מהצ'ילדרן שלי."

לא בדיוק הבנתי, השתלטתי על השפה האנגלית רק בערך, אבל בכל זאת עניתי, "גבִרתי המלכה, ככה זה ילדים. אני יודעת את זה מאמא שלי שאמרה לי, 'מה פתאום את נוסעת ללונדון במקום ללכת לסמינר ולהוציא תעודת הוראה? חוץ מזיכְרון המנדט הבריטי אין לך שם שום קונֶקְשנְס, ואם יהיה לך בעל והוא ימות או יעזוב, איך תתפרנסי?'"

המלכה הביטה בי ואמרה, "אבל פה אול אוף ד'ם נסיכים. זה לא כמו אד'ר פיפל."

"אליזבת," אמרתי לה, "יש לי ידיעה מחדר האשפה — כולם דומים."

המלכה הביטה בי. הכרתי את המבט הזה מאמא שלי, חשבתי שהיא תכף תגיד לי, "אל תסתכלי בצלחות של אחרים," ואמרתי לה, "דישֶז או ווישֶז?"

המלכה הבינה מה שהבינה ואמרה, "פמפקין, את באמת בחורה מעניינת, ורי אינטרסטינג, אבל אין לך שום חוש לענייני מלוכה. בתנאים האלה לא יכולתי להשקיע בילדים, הפריים מיניסטר ושר המושבות והגנרלים משתמשים בכל הזמן שלי."

"אליזבת," אמרתי, "את לא צריכה להסביר לי. כמובן שהאידאה קודמת לילדים, אחרת לא היו ממציאים את המוסדות ואת הלינה המשותפת. אני חוששת שמי שלא השקיעו בו בילדות, אין לו קופה להשקיע בילדים."

סיפרתי על השיחה הזאת לחברה המלינה שלי כששתינו את הגוד נייט טי.

החברה שלי אמרה, "פמפקין, אני חושבת שאת צריכה לעזוב את העבודה הזאת. האשפה מדי דמוקרטית והמלכה היא זן נכחד."

למחרת שוב חיכתה לי המלכה בלשכת האשפה. היא אמרה, "פמפקין, אולי כדאי שתדברי עם הילדים שלי, תסבירי להם איך נראים החיים האמיתיים. עכשיו כשדיאנה איז גון דֵ'י אר אול ברוקן, אֶספשלי צ'ארלס. יו נו, להיות אשם תופס אותך בחוזקה יותר מאשר אהבה."

לא רציתי להתוודות לפני המלכה אבל הייתי על פרשת דרכים ואמרתי, "דיר אליזבת, אני לא כל כך מומחית באהבה." וסיפרתי לה על כל עניין הכדורסל ואמנון.

אליזבת הביטה בי זמן ארוך מן הצפוי ואמרה, "טו בי. ד'יס איז ד'ה פרובלם."

מה? הידע הזה תקף גם פה? אז בשביל מה הארמון וכל הדקורציה?

וברגע הזה פג באחת קסמן של הכפות משובצות היהלומים וגם של המציאות המופלאות שדגתי באשפה (מעיל קטיפה שנשר לו כפתור או סנדלי זהב שחוקים מעט בעקב).

הבנתי, מתחת לכול תמיד קיימת אם המושבות, ומשם קצרה הדרך לסמינר למורים.

כשעזבתי את ארמון המלוכה וכמעט חזרתי לארץ קיבלתי מכתב מגברת סימפסון, תשובה למכתב ששלחתי לה מזמן:

"פמפקין יקירתי,

רציתי רק לספר לך שבעלי הקודם, זה שהתגרשתי ממנו לכבודו של אדוארד, כתב לי: 'את לא יכולה לחזור אליי כמו שביקשת. את חייבת להציל את אדוארד כדי שיאמין שהמחיר היה כדאי'."

לא ידעתי מה לענות לה, הייתי צעירה אז, לא היה לי מושג בסדר החשיבויות.

אני מבקשת שלא תזקפו את זה נגדי אבל כשעזבתי לקחתי איתי מזלג אחד רקוע פנינים, שריד מן הזוהר. חששתי שאם לא יישאר לי שום סימן, אחשוב שמעולם לא הייתי פה.

האם דמיון מעיד על חוסר יכולת לחיות?

*

באותם ימים רחוקים, רק מתוך פחד השונות לא יכולתי שלא להתאחד עם הקולקטיב. כמו מרביתנו חשתי הקלה כשנפטרתי מתחושת האני ואימצתי את ההוויה החומרית, הפוזיטיביסטית, שאיחדה את התנועה הקיבוצית כולה. עדיין יש בי געגועים לארץ היפים והחזקים; היה זה עולם שבבסיסו היה הכוח.

אבל מתוך השכחה אני רואה את הילדה האבודה ההיא שאיבדה את הנעליים הגבוהות במגרש הכדורגל בגשם, והעונש שהטילו עליה המטפלות היה לשמחתה זוג נעליים סגולות, שהותירה בַּסנדלרייה אחת האולפניסטיות, כפי שנקראה החבורה שהגיעה לקיבוץ מאמריקה.

הכפר

לראשונה ראיתי את זה ממעוף העין, אבל בפעם השנייה הבהיק בי לרגע החץ הבהיר, הבנתי: זה מופנה אליי.

תשאל מה פתאום התלהבתי כל כך. תכף תראה. היה כתוב על מסך הטלוויזיה: "כפר למכירה במאה דולר". ואני, יש לי היסטוריה ארוכה עם בתים — הצלחתי להפסיד את הבית בעין הוד, הבית בזמנהוף, הבית בצייטלין; כל בית וחינו המיוחד. איך אני מפסידה אותם ובכל זאת יוצאת בהרגשת הקלה? זה מבטא נכוחה את הצלחתי להימלט מכובד המציאות. ובכל זאת, כמהמרת על הגורל, פניתי לפי הכתובת הנקובה: "מבקשת לרכוש."

האבסורד הוא חומר מחיֶה. למעשה, עד הסוף לא ידעתי איפה נמצא הכפר הזה, הריגוש שבהמצאה הסיח את דעתי. זה אולי נראה לך ילדותי או סתם אידיוטי, אבל דמה לעצמך אותי, שוכבת כל היום חצי זקופה חצי שרועה על הספה, בקושי יוצאת מהבית. בתחילה רציתי לצאת ויהי מה, מתוך הרגשה שהחיים נמצאים בחוץ, אבל לאט לאט החוץ התחיל לדהות ושאלתי את עצמי, מה כבר יש בבית הקפה שכדאי לי להגיע לשם? וזה כולל את הים. כמה פעמים בן אדם צריך להיות במקום כדי שהוא יוכל לחוש אותו כרכושו?

קשה להבין איך הדורות הקודמים דימו שבמהלך חייהם אנשים צוברים חוכמה. הזִקנה מניסיוני, דומה להפסד יותר מאשר לרווח. לעומת הילדים שלי אני מרגישה טיפשה מוחלטת, שלא לדבר על הנכדים ועל תרבות הדיגיטל שמעמידה אותי כאנאלפבית בספרייה עמוסה. אני שואלת את עצמי כמה שנים בן אדם צריך לחיות. במיוחד בשעת שיחה, כשאני תופסת שהמוח שלי גרור אחורה ואני חשה שאיני רלוונטית, אפילו לא לעצמי. אני מודה באי־נחת שהילדים מפחידים אותי. הַרגשתי שהחיים רצויים כל עוד הם נמשכים, למרות חולשת הזִקנה, מעוררת בי אשמה. לכן, אחרי שאמרתי את כל זה, אתה ודאי מבין אותי ומחכה יחד איתי לתשובה שאקבל.

טוב, נעניתי. המוכרים טוענים שהם בחרו בי למכור לי את הכפר מפני תשובתי הלא מסחרית בעליל. הם לא תיארו לי את המיקום.

תשאל ממתי אני מחבבת כפרים. אתה הרי מכיר אותי, כל אימת שאני מוצאת את עצמי מוקפת שלווה כפרית ונציגי טבע, מיד עולה בי דמות הכפר ההוא שמוכר לשנינו, המקום שבו גדלנו יחד. אבל העקרונות תמיד נחלשים מול הציפייה התמידית. ככה, בשוכבי שרועה בחציי על הספה, נראה לי הכפר מחוז חפץ. זה לא מפליא, תחשוב על עגל הזהב — אנחנו תופסים את הרוקדים סביבו כאשמים, אבל קיום נטול המתנה? חיים ריקים ושום סיבה לחולל סביבה? אני מניחה שהכתיבה משמשת למשהו כעין זה. אנחנו הכותבים מצפים לבשורה ממקום גבוה יותר ובינתיים מחוללים סביב הכישרון שברשותנו.

במכתב שקיבלתי היה כתוב: "שלחי את הכסף ובתשובה נתאר לך את פרטי הרכש." כשיש למה לחכות זה נועץ אותך בהווה.

בוקר טוב. ובכן, הרכוש החדש שלי כולל עשרה בתים עתיקים נטושים, כיכר, ומבצר הרוס בחלקו. עשרה בתים עתיקים? מעניין לאן הלכו הדיירים ומי מעמיד את הכפר למכירה.

שוב ביקשתי שישלחו לי צילום. ואומנם המכותב שלי, לורנצו דה רילקה, הבטיח שישלח לי בהמשך ההתכתבות, ובינתיים הוא תיאר לי אותו: הבתים חצובים באבן, למעשה הם בנויים בתוך הר; הכיכר היא מאגר מים קטן, ובטבורה שער אבן שמעליו חקוקה כתובת עתיקה. את התאריך אני יודעת לקרוא אבל אסור לי לומר לך מהו, הוא לא מהמאה שלנו.

התחלתי לחפש בספרי ההיסטוריה. כמה קשה להאמין שכל כך הרבה התרחש עד לנקודה של קיומי. מסתבר שהתקופה שבה את קיימת כה משכנעת עד שהיא מוחקת את האפשרות של קיומים אחרים.

אני מניחה שבכפר שלי גרו עובדי אדמה. אין צורך שאתאר לך את זה, רק הייתי רוצה לדעת אם החיים הקטנים הללו היו מוגברי חרדה או מוקטני חרדה, ואולי היו משוללי חרדה כליל. אני מניחה שהם גרו כולם תחת גג אחד, קשה להאמין שזה יכול לעלות יפה בלי לדכא אחדים מהם. ובאמת, מהו הצד האפל הזה בנפש שתמיד חותר לביטוי ובדרך כלל נוגד את הסביבה? אם להסתמך על ניסיוני, קיימת בנפש מחתרת שתמיד חופרת למקום אחר. אתה חושב שאנשים במאה ההיא חלקו איתנו את התחושה הזאת?

שכחתי לשאול מה שלומך.

שוב מכתב מלורנצו. לדבריו, אין צורך שאבוא לראות את הכפר. מעניין איך הוא ניחש את מצבי. שאלתי אותו במה תתבטא הקנייה שלי, והוא ענה: "עלייך לתת שמות לרחובות ולכיכר ולגלות מתי הוא היה מיושב ושוקק חיים." האמת היא שאני תוהה על לורנצו זה, מי הוא? נראה לי שם מפוברק. אבל אולי זו השיטה היחידה לרכוש מה שנבצר ממך להגיע אליו.

בקשתו של לורנצו מעוררת בי מחשבה מוזרה. שמות, יש בהם משום מגע עם סדר נסתר. אני מתארת לעצמי את המלאכים יושבים על ענן, מנדנדים רגליים ובעלי החיים עוברים תחתם, והם, כפי שהצטוו, מעניקים להם שמות. לפעמים נדמה לי שהשתלטנו על הארץ הזאת בדם ובנקיטת שמות — פתח תקווה במקום מלבס, תל אביב במקום מנשייה, יגור במקום יאג'ור.

אמרתי ללורנצו שאמצא את השמות הנכונים כשישלח לי את התמונה. ובינינו, בוא נקרא לכפר "זה שמחוץ לשפה".

מכתב נוסף מלורנצו:

"גברת נ' יקרה,

שכחתי להוסיף שיש לנו בכפר גם שדות נרחבים, ראויים למרעה ולגידול בעלי חיים, ונחל שמרווה אותם. מה היית רוצה לגדל שם? במה היית בוחרת?

בכבוד רב."

כל הלילה חשבתי על מה להמליץ. תמיד אהבתי בעלי חיים, אבל זו הזדמנות מיוחדת במינה. כל כך מעט פעמים אתה נשאל מה היית רוצה, כל כך מעט פעמים אתה יכול לבחור. עניתי: "שאלה נדיבה, מאוד התלבטתי. האם ביכולתך לממש את חלומי?" ולורנצו ענה, בדחיפות אפילו, "אפשר."

הבנתי, בגלל סמיכות הביטוי שלו לאי־אפשר. כתבתי לו: "חווה של חדי־קרן. בדרך כלל הם מופיעים ביחידוּת, אבל מי שקיים ביחידות ודאי קיים גם ברבים. תודה על מילוי בקשה שמפעמת בי מאז ומעולם."

חיכיתי זמן ארוך מהרגיל לתשובה, חשבתי ששוב התקלתי את עצמי, אבל במכתב החדש שקיבלתי היה כתוב: "כמובן, יש רק מניעה אחת — צריך לחכות כי עונת ההבקעה היא רק בפברואר."

פברואר, יקירי, לא צריך לחכות זמן רב עד בואם.

מכתב מלורנצו: "אל תדאגי שאיני כותב, אני עסוק בחיפוש."

ואז בדיוק באחד בפברואר קיבלתי הודעה בזו הלשון: "מזל טוב, שמתי יד על הנציגים הראשונים."

"בבקשה, בבקשה," כתבתי, "עכשיו אתה חייב לשלוח לי צילום."

"ניסיתי," השיב לורנצו, "אבל הם לא מהסוג המצטלם. הדיוקן שלהם נעלם ברגע שאתה מנסה לתפוס אותו. ידעת שזה זן עתיק שקיים עוד הרבה לפני המצלמה? ממילא עכשיו הם בתקופת הדגירה, אם אצלם אותם אפגע בביצים, עליי להיזהר. ולגבי משאלות, את הרי יודעת שהן קשורות בכישרון לציפייה." מה שלא ידעתי הוא שחדי־קרן בוקעים מביצים. נראה לי שיש פה מקום לאי־הבנה.

ואז קיבלתי שוב מכתב: "מזל טוב, בקע הראשון. את יכולה לתת לו שם."

שוב שמות. נראה לי שהאדון היקר הזה מבלבל בין קיום לכינוי, אבל אולי יש בזה מן האמת; תציע אתה דבר בעולם שאינו נקרא בשם.

כמובן, יקירי, שאקרא לו על שמך.

כל הלילה לא ישנתי, חשבתי איך נראה הגור החדש הזה. אתה יודע שהם יצורים נדירים, וכשיצור פלא כזה נמצא ברשותי הוא מעלה את חיי לדרגת פלא. הדבר ההוא, שתמיד חשבתי שנסתר מאחורי כל הדברים, הגיח לעולם.

השאלה היא מה זה נקרא ברשותי. למשל, האם הכוחות האלה שהיו לי בעלומיי, כוונתי לכוחה של הנשיות, האם הם היו בכלל ברשותי? ואם היו, איך ייתכן שחלפו בדייקנות כזו? האם יש משהו שהוא ברשותנו?

אבל אני מתעלמת מאי־הבהירות במכתבו של לורנצו. כתבתי לו: "צריך להודיע את זה בטלוויזיה או בפייסבוק, זו פעם ראשונה בהיסטוריה שקורה כדבר הזה." ולורנצו השיב: "כמו בעניין הצילום, זה יפוג כשתדברי על זה. את יודעת שהם נחשבו ליצורים קדושים עוד בימי הפרעונים? בעצם הם יצורי סמל, אני לא מתפלא שבחרת בהם. הם נושאים על גבם תורה עמוקה."

האם לורנצו ואני מנהלים שיחה שהנושא שלה הוא שירה? ואולי זה בורחס מוסווה ואנחנו דנים באחד מסיפוריו המוזרים? האם היו חדי־קרן במפגשי הפרעונים ומשם, דרך הים בספינות, הגיעו לאגדה האירופית?

המשך הפרק בספר המלא