למות חכם

לדבר על המוות - בעז עמיחי

"שמעתי שאתה לא מפחד לדבר על המוות," אמרה האישה מהצד השני של הטלפון. "אני צריכה מישהו שיהיה מוכן לדבר איתי על המוות ולעזור לי להתכונן אליו." הופתעתי וגמגמתי שזה משהו שמעולם לא עשיתי, ושאין לי שום הכשרה או מיומנות בנושא.

"אני צריכה מישהו שיסכים להביט לי בעיניים ולהקשיב לי. יחד נמצא את הדרך," היא אמרה. וכך יצאנו למסע משותף שנמשך כמעט שלוש שנים. העובדה שאני כותב כאן את ההקדמה הזו, וגם עושה רבים מהדברים שאני עושה היום בחיי, היא בזכותה ובזכות אמיצות ואמיצים אחרים שהזמינו אותי להצטרף למסעם בשנים שעברו מאז.

בבודהיזם בכלל, ובבודהיזם הטיבטי שאותו למדתי שנים בצפון הודו, בפרט, מרבים לדבר על המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. המודעות למוות הינה חלק מהמודעות הפשוטה לארעיות של הגוף ושל הרגע הזה. הדיבור על המוות שזור בלימוד על ההשתנות הבלתי פוסקת של כל מה שנולד ונוצר אי פעם.

מצאתי שתרגולי המדיטציה והמודעות פיתחו בי מיומנות של התבוננות נכוחה, של אומץ לחוות את החיים במלואם, והבנה של הבסיס המשותף לכולנו, שכולל את השבריריות הבלתי נתפסת - ולעתים הבלתי נסבלת - של החיים האלו.

אל תוך העולם הזה פרץ בסערה סטיבן ג'נקינסון. התבקשתי להרצות בפתח הסרט שנעשה עליו "Griefwalker". הסרט חשף לעולם את עשייתו, ויותר מכך את תפיסותיו ואופיו הייחודי של ג'נקינסון. כל צפייה בסרט המחישה לי כמה עמוקה ומסודרת משנתו ועוררה בי שמחה גדולה. זו יצירה של שפה ייחודית, מוקפדת ומותאמת.

לאחר אחת ההקרנות ניגשה אלי אחת המשתתפות שכבר פגשה בג'נקינסון ולמדה עימו, והציעה שנזמינו לארץ כאורח של עמותת "שותפים למסע" שבדיוק הקמנו על מנת לסייע לחולים נוטים למות, למתמודדים עם אבל ולקידום השיח על המוות.

האישיות הצבעונית, הלב החם, השיח מעורר המחשבה, שלא לומר לעתים פרובוקטיבי ומתריס, הנדיבות הגדולה בהסכמה לחלוק רעיונות, דעות והתלבטויות, נותרו חקוקים בלב כל מי שזכה לפגוש את סטיבן. זכיתי ללוות אותו במהלך כל הביקור, והמפגש לא רק יצר חברות עמוקה, קירבה והערכה רבה, אלא לימד אותי דרכי חשיבה אחרות והחדיר בי תחושת שליחות מחד, ובטחון בדרך מאידך שמניעות אותי ואת שותפי ב"שותפים למסע" עד היום הזה.

סטיבן ג'נקינסון לא מגיע מרקע בודהיסטי. למען האמת, יש לו ביקורת על תפיסות בודהיסטיות, כמו שיש לו ביקורת על תפיסות רווחות אחרות במזרח ובמערב. הוא פגש ואימץ במהלך חייו את המסורת השמאנית של האינדיאנים בצפון אמריקה ובה מצא מסגרת ההתייחסות למוות כחלק בלתי נפרד מהחיים, לפרידה, לאבל, למחלה ולגסיסה באופן שתואם את הזרימה הטבעית של נהר החיים.

הוא רכש את השפה הרוחנית של המערב בבית ספר לתיאולוגיה, תואר בעבודה סוציאלית הקנה לו כרטיס כניסה למוסדות רפואיים וזכות לדבר עם הממסד. לשני אלו הוא הוסיף אימון נרחב כ"מספר סיפורים" - תפקיד חשוב ומסורת בסכנת הכחדה. כישוריו הרבים מתיישבים על נטייתו של ג'נקינסון "לשבת על הגדר". הוא נוטל חלק משמעותי בחיי החברה והתרבות הצפון אמריקאיים, אבל חי בחווה מבודדת יחסית, ורואה עצמו כנטע זר. בכך מתאפשרת לו נקודת מבט שמכירה באופן אינטימי ויכולה להשפיע על ההתנהלות היומיומית של אנשים רבים, קבוצות ומוסדות, אבל גם מרוחקת מספיק כדי לאפשר מבט רחב, ביקורתי ונטול פניות.

תרומתו של ג'נקינסון איננה רק לנושא סוף החיים והליווי של חולים הנוטים למות. הוא כותב ומתייחס לסוגיות רבות אחרות בחיי הקהילה של העולם הצפון אמריקאי, או המערבי בכלל. אלו כוללות את היחס לעולם הטבע, לבעלי החיים, את מקומם של הזקנים והזיקנה, הקשר לאדמה, לאבותינו, והעובדה שרובנו (לפחות בצפון אמריקה, וגם כאן בישראל כמובן) בני מהגרים נטולי שורשים. אבל לטעמי, ג'נקינסון מחנך אותנו גם במובנים רחבים יותר. הוא מחנך אותנו לדבר על מה שמביך, לא נעים ולא נוח לנו לדבר עליו. הוא מלמד לשאול שאלות ולא לרוץ לחפש תשובות. הוא מייצר שפה אנושית, ולא רק מייצגת תרבות אחת או זווית ראייה אחת.

עבורי הספר "למות חכם" הוא כתב חידה אינסופי. אי אפשר באמת לאחוז את הרעיונות, למסגר, ולהגיד "הבנתי. זהו זה!" המחשבה מפותלת, לעתים מתסכלת. המשפטים לא נגמרים בסימני קריאה אלא בסימני שאלה. במקום פרדיגמות יש סיפורים. השאלה איננה רק "מה הספר אומר?" אלא גם, ואולי בעיקר, "מה הספר עושה?" ומה קורה לנו כשאנחנו מתמסרים למסע שבו ג'נקינסון מוביל אותנו.

תרגום של ספר כזה לשפה אחרת אינו דומה לכל משימת תרגום אחרת. במשך שנים ייחלנו שמישהו ייקח על עצמו את המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו. עבודתם המסורה והמצוינת של נועה ברקת כמתרגמת ואמה שם-בה אילון כעורכת פותחת שער בפני הקורא העברי למתנה האנושית החשובה הזו. על כך אני שמח להודות להם בקידה עמוקה, בשם כל קהילת הליווי הרוחני, וכל קוראי העברית בכלל.

לפני מספר שנים ישבתי עם צוות רפואי ודיברנו על סוגיות של סוף החיים. כשדיברנו על שינויים בהתנהלות, כמו שיח פתוח ואמיץ יותר, קבלת הסוף כשהוא בלתי נמנע, והפסקת המרדף אחר "עוד קצת זמן" בכל מחיר, אמר לי מנהל המחלקה: "מה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו לגמרי איתך. דבר עם הלקוחות. חנך את העם." בעוד שאין ספק שיש מקום להמשך השיח עם הצוותים הרפואיים והתומכים, אני מסכים עם אותו רופא שהמשימה העיקרית שלנו היא לשנות תפיסות בקרב הקהל הרחב. בשותפים למסע אנחנו מקדישים לכך מאמץ רב. משנתו הסדורה של ג'נקינסון, הרהיטות שלו, האומץ, וכשרונו כמספר סיפורים מהווים את הבסיס והעוגן של מאמצינו אלו כאן בישראל.

בעז עמיחי

תלמיד מורה וחוקר בדרך הבודהיסטית. מייסד "שותפים למסע" והמורה הראשי בתכנית.

אמנות התרגום - הקדמה לקוראים בעברית - סטיבן ג'נקינסון

מספר פעמים בחיי הציבוריים אנשים חשבו בטעות שאני רב. בכל אחד מהמקרים האלו לא היססתי להעמיד דברים על דיוקם:

איני רב, לא מבחינה ביוגרפית ולא מבחינת הקהילה. גם לא גדלתי בחברת רבנים כך שלא היה לי ברור מקור הטעות. אני כן זוכר תחושה מעורפלת שבהשוואה לכמה אנשי דת נוצריים שהכרתי, הרבנים נראו לי יותר ארציים באופן כלשהו, יותר מעורבים במערבולות הרוחשות של חיי החולין. מאין נבעה התחושה הזו? גם את זאת איני יודע לומר. כשהייתי צעיר, כשהיה קל לתחום את הקווים וקל להיות בעל דעות, הייתי בעל רוח פוריטנית, כך אני מבין זאת עכשיו. האריג של ענייני היום יום הארציים נראה לי בלתי ראוי בכדי שאתפור ממנו את בגדיי. למרבית מזלי חייתי כבר זמן ארוך מספיק כדי לראות את הדברים אחרת, וככל הנראה במהלך הזמן הפכתי לארצי יותר, מצאתי בתוך הנחיל ההומה של חיי החולין את הייעוד שניתן לי, את היעוד שאליו נקראתי. אולי זה כבר היה ניכר בי שנים רבות קודם לכן. אולי האנשים שפנו אלי כאל רב ראו בי משהו שאז עדיין לא ראיתי בעצמי. אולי ההכרה שלהם הייתה אחת הדרכים של החיים לדרבן אותי לעבר הכיוון הנכון. אולי, אחרי ככלות הכול, הטעות הייתה שלי.

•

אנחנו חיים בתקופה בה הזהות שלנו מכריזה על עצמה באופן ברברי, צעקני וגס. הבחירות שלנו נראות חסרות ערך: שבטיות או גלובליזם. חזון או התחזות. עכשיו או לעולם לא, אמת או שקר. אני או אתם. בכל יום, אנחנו בוחרים את הנאמנויות שלנו, משרטטים את הקווים האדומים שלנו, מפנים את גבינו ומשנים את דעותינו. בכל יום משפדת אידיאולוגיה את השפות והלשונות שהופקדו בידינו ומכופפת אותן למרותה. זוהי הסמנטיקה של שפת ההרס. כל כך הרבה תלוי במילה, באוזן השומעת.

•

בדיוק כשחשבת שמצאת את המרכז של החלק הקטן מהעולם שהוקצה לך או את קצוותיו, בדיוק כשכבר השתכנעת שאלו הן האפשרויות העומדות בפניך והשלמת איתן – ובדרך כלל הרחק בעומק המערכה השנייה של המחזה בשלוש מערכות שלך – יכול לקרות שאנשים כלשהם ייצאו מאזור הנוחות שלהם, יפנו את מבטם אליך ויראו דבר שלישי: לא אותך, לא את מה שאליו התכוונת, אלא במקום זאת – הם יראו את מה שעשית. הם יראו זאת בבירור, והם יספרו לך על כך. בדרך זו הם מיידעים אותך שאינך אחראי על המשמעות של מה שעשית, אלא רק על עצם העשייה.

נניח שבהתקף של להט כתבת ספר. נראה שהספר הוא על מיתה והוא סבוך ומסוכסך. כנגד כל הסיכויים הוא יצא לאור והוא פוסע בצעדים כושלים אל העולם. שנים חולפות ואנשים מהעבר השני של העולם מזהים משהו מהחיים שלהם במה שעשית, או שהם מבחינים דרכו בניצוץ מהאופן שבו הדברים היו יכולים להיות. והאנשים האלה מקדישים שנה מחייהם כדי לשמוע ולדבר בשפתם את מה שעשית. הם מוסרים לך דין וחשבון לגבי איך שהמניפסט הקטן שלך יכול להישמע. הם משאילים את קולם לשיר שלך.

והרגע הזה של תרגום הוא הרגע שבו נרגעות נביחות כלבי הצייד של הזהות והשבטיות. מה אתה יודע על אנשים בצד השני של כדור הארץ? מה אתה יודע על שאלותיהם ובעיותיהם הדוחקות ועל מה שהם מדחיקים? מה אתה יודע על התשובה הייחודית שלהם? מדוע אכפת להם מהספר הזה? מה הטעם בחלומותיך כשהם חורגים מגבולם?

תרגום הוא בגידה, כך אומרים. לא. תעתיק הוא בגידה, כך אני אומר. החטא הוא בעצם הטענה ש"שמה שנאמר כאן זהה למה שנאמר שם." זה לא קורה ככה. שפות הן טופוגרפיות, קריאת סונר, התלקחויות שמש. הן פיסות אדמה זעירות, והרוח שנושאת בכנפיה את האדמה עידן ועידנים. השפה היא סימני דרך שאנשים מקבלים מהאדמה, מהתנועה. דקויות השפה אינן ניתנות להעברה. הן לא צריכות להיות כאלו. עליהן להישאר נאמנות לאדמה שעיצבה אותן. אמנות התרגום –
וזוהי אכן אמנות – היא אמנות הנאמנות לשני מאהבים בו זמנית.

•

מיתה איננה המכנה המשותף, היא איננה הפלס שכל העניינים האנושיים מתיישרים לפיו. למרות משפטי המגנטים על המקרר ובעוגיות המזל, ללא קשר לספריה ההולכת וגדלה של ספרי "איך למות" שעוטפים ומלטפים ומנסים להקל. אין שוויון במוות, גלובליזציה או אחווה טקסית אוטומטית. רק התחושה הזו היא גלובלית. המיתה דומה לחיים, באותה נאמנות באותו חוסר רחמים. לרוב, אנשים מתים כפי שהם חיים. הם מתים כפי שכופה עליהם תרבותם, נאמנים לטעויות שהתוו את חייהם. הרפרטואר של המיתה – ובגלל שאנחנו מסרבים למות בעודנו עושים זאת – הוא רפרטואר תרבותי. הטקסים בתהליכי המיתה – והדעיכה של טקסים אלו – הם תרבות המתבטאת בפעולה או בתגובתיות, בסדר חסר-סדר.

הערה צדדית למתרגמים: לפני מספר שנים מוציא לאור גרמני הגיב בחיוב על הספר "למות חכם": "זהו ספר טוב מאוד," אמר, "יש לו רק שתי בעיות. הוא מאוד ארוך והוא על מוות. מעבר לכך, זהו ספר טוב מאוד."

הנה כך, ספר על מיתה ועל מוות, על אבל ועל מסתורין, בסופו של דבר אינו ספר על כולם. מיתה ומוות אינם קושרים כל אדם לאנושיותו. לא הייתה לי כלל עבודה בעסקי המוות אם כך היה קורה. ספר על מיתה שמתורגם לשפה אחרת הוא מעשה לא מובן מאליו של דבקות, של נאמנות. הוא עדות לעמל הנחבא בצללי חדר העבודה, כל הלילה, לילות אין קץ. זהו מכתב אהבה הנשלח לחלק מסוים של העולם הרחב ושב, ונשלח שנית ושוב חוזר ונשלח שוב עד שהוא נפתח. ואז, המחבר והמתרגמות יושבים יחד בשקט ושותים תה, מלאי השתאות על החיים, ושורים לרגע עם המלאכים והשדים של התרגום.

סטיבן ג'נקינסון

כבוד ופרחים - הקדמה למהדורה באנגלית - סטיבן ג'נקינסון

מקצועות הליווי הרוחני והטיפול בנוטים למות מלאים בחילוקי דעות. כשהתירוצים וההצדקות משתתקים - הם מתגלים וצפים על פני השטח. זה קורה כשתוהים אם כל זה יכול להיות אחרת, ומדוע המאמצים שנעשים הם כל כך עקרים וחסרי תועלת. כשאתם לא מתאפקים ומביעים את תמיהתכם בקול רם, יהיו כאלו שיפגינו כלפיכם סבלנות ויהיו כאלו שלא. יהיו שיעמדו לצידכם, גם אם אינם מבינים בדיוק מדוע, ויהיו שיבינו רק מאוחר יותר. לכל אחד מהם יש חלק בכך שמשהו ראוי ימצא דרכו אל העולם.

על כל מה שבעל ערך בספר הזה, אני אסיר תודה לאנשים רבים. לכל אלו שעובדים במקצועות הסובבים את המוות, היום ובעבר, ולכל אותם בעלי ברית ויריבים שבזכותם הגעתי למקצוע הזה ונשארתי בו זמן מה. בייחוד למישל שבן: כל הכבוד על עבודתך. הלוואי ששיירת הצער והמסתורין הבלויה תישא אותך בזמנים קשים.

לכל אותם אנשים רבים שגססו, כולם מתים עכשיו, ולאהוביהם שחלקו עמי את משאם ובירכו אותי בכך שכללו אותי בזמן המיתה שלהם: אני זוכר הכול. הלוואי שתשמעו את השיר שלכם מושר בדפים אלו.

לכל אלה שלא יצליחו לחיות לעד: הלוואי שמשהו כאן ישמש אתכם בימי חייכם הבאים. לאותם מלומדים קולניים בבית הספר שלי "חוכמת היתמות", בעבר ובהווה, שהנכונות שלהם ללמוד דברים מסוכנים בזמנים קשים גורמת לי ללילות פרועים וחסרי שינה שבהם אני זורע את חלומותיי לזמנים טובים יותר עבור הדורות הבאים: הלוואי שהבית שלכם ודרככם יהיו מבורכים, כמו שבירכתם את שלי.

לשומרים הנאמנים של השדות שלנו, של הזרעים, החרקים, הגדרות וגג הבית. ובייחוד לבעל הברית המסור, דניאל סמרטק־סטיין: הלוואי שהאנשים סביבך יכירו אותך ויזכו בך.

לכל אותם צעירים שהלכו בעקבותיי, זעם בידם האחת וצער בשנייה, בתחושה כי יש לנסות ולו מעצם העובדה שהשעה כבר כמעט הוחמצה: הלוואי שהשנים שחלפו מאז היינו יחד הוכיחו שהשיפוט שלכם היה נכון ושהמטרה ראויה.

למיילדות הנחושות ולבעלי הברית שלנו למאמצים הכי אציליים, למעניקי הנכדים שלנו. נטשה קונג וכריסטופר רוי: הלוואי שהערפילים ופרחי הבר של ליבכם ימצאו זה את זה והירוק הרוטט של השדות יהיה האות והסימן לכך.

לאותם בעלי ברית נאמנים מ"ימי הכלולות" לפני שנים, שרובם התפזרו בצדק כדי לחיות את חייהם, ולאלה שהגיעו אלינו אחר כך בעקבות השמועות ההן על השפעת הטקס: דבר לא נשכח. הלוואי שמערבולת הברכות שלמדתם תיאסף עתה מול דלת ביתכם.

לאותם אשפי קול ואור שהשאילו את הידע והמיומנות שלהם כדי לשגר את סירת החלומות הקטנה שלי, העמוסה בצער מרוסן, אל זרם כיכר השוק - יאן מקנזי, דייב וולראת, סקוט פונד, מייק סטרייט, וצ'רלס סו ווה סינג; לטים מקי מ"נורת' אטלנטיק" שזכר אותי; לכל אלה שחשפו את העבודה שלי במקומות מגוריהם בקנדה, בייחוד אן פיטמן, דנה בס סולומון, דייוויד הנדרסון, קז אמרנת, ורחל למב; בארצות הברית, בעיקר ריד לרסן, בודהי בי, לוצ'יה קמרה, דגלס ורגה, וקרן פול; בפולין, במיוחד דורותה קוז'וסניק־סולרסקה ודורותה אוסטוז'ה זוודצקה; בבריטניה, בייחוד נדה ננדיק ודנקן פסמור; במקסיקו, סוזנה דולצין; למועצת הקולנוע בקנדה ובעיקר לטים וילסון על סרטו Griefwalker, ועל ההתעקשות הלא מובנת שלו לפני שנים שמשהו מכל זה יישמע בעולם, לפני שאנשים אחרים רצו זאת: הלוואי שימיכם ייתלו כמו זרי פרחים מסביב לצווארם של בני המשפחה והחברים שלכם, והלוואי שיתגאו, כמוני, שחייתם ביניהם. יש אחרים הזכורים לטוב, מבלי להזכיר את שמותיהם: אתם עדיין איתנו.

למורים ולמספרי הסיפורים, הכוכבים הזוהרים בליל התקופה שלנו, הנושאים בנטל והזוכרים הגדולים, שבצעדים שלהם מצאתי סיבות ודרכים להמשיך - בראש ובראשונה לאונרד כהן, איש יבשה, הקדוש היהודי של האסכולה שלי, המגן והמתרגל המקצוען של הכמיהה האלגנטית; מרטין פרכטל, שמעניק אפשרויות בחירה, ובייחוד המגדל העתיק והאב של ימיי הצעירים יותר, דוקטור יו מורגן היל, "האח בלו", ואשתו, רות היל, שלהם אני חייב את החלק הטוב ביותר בקול שלי: הלוואי שהמאמצים שלכם יהיו פרחים על מזבח החיים וששמותיכם ייזכרו בעתיד.

לילדי שלי, ג'סי וגבריאל, ולכל נתיבי החיים שלהם שנשזרו לפעמים בגאות ובשפל של העבודה שלי: הלוואי שהימים שלכם יהיו הימים האמיתיים שלכם, הוכחה לאופן שבו כל זה היה יכול להיות, והלוואי שהשפיות שאני מתמקח עליה תצמח, במהרה, בעולמכם.

לכל האלים של המקומות הקדושים ולעמים שלהם, כולל כל האלים הבטוחים שהם היחידים וכל העמים הבטוחים שגם הם היחידים: הלוואי שבני האדם והאלים ימצאו שוב זה את זה, כמו פעם, והלוואי שהזמן המשותף שלהם בפאתי החיים יתחיל וימשיך.

ותמיד, לאשתי שחומת העור, אוהבת האדמה, המחוספסת ומלאת החיים, נטלי רוי, אם, מיילדת, רופאה וכוהנת של כל דבר ראוי שעשיתי בשנותינו יחד, הדבש והאח של ביתנו, החולמת בשביל שנינו כשאני ער זמן רב מדי, הקברניטה של סירת החיים הקטנה שלנו, עדה לא מהוססת למה שנדרש, שומרת המזבח והדברים הקדושים שלנו: הלוואי שתתייחסי לספר הזה כמכתב אהבה במקום אלה שלא נכתבו.

1 בפברואר 2014

טֶפּוֹצְלַן, מקסיקו