לא סופרים את היהודים

הקדמה למהדורה העברית

נדרש זמן כדי שהספר הזה יראה אור בעברית. אולי זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שהוא עוסק בעברים. ננסה להבין את הסיבה לכך.

ישנה סיבה ברורה מאליה, בעמוד 108 בספר אני מתייחס למדינה הדוברת עברית, המדינה שאתם, הקוראים האוחזים כעת בספר הזה, אולי באים ממנה, כאל "פאקינג ישראל המטומטמת". די היה בכך כדי להרתיע חלק מהמוציאים לאור הישראלים. אלא שזה אינו המצב, כפי שאני מבהיר בהמשך, "אבל זאת אינה באמת אמירה על המדינה עצמה. זה נוגע יותר לשיח, לאופן שבו כל דבר שמישהו אומר על הנושא הזה הופך במהירות לחילופי גידופים וצעקות." מאז שכתבתי את הדברים, ב-2021, חילופי הגידופים והצעקות רק גברו, ויחד איתם, הייתי אומר, גבר גם הטמטום.

הפרק בספר שעוסק בישראל הוא קצר. הסיבה לכך היא שהספר עוסק באנטישמיות. ואנטישמיות היא סוג של שנאה, סוג של גזענות שמתהווה ומשתנה בדרכים מורכבות, על פני מאות שנות היסטוריה, הרבה לפני 1948. אבל בשנים האחרונות עלה רעיון עצל, א־היסטורי, המיושם־רק־כלפי־יהודים, לפיו האנטישמיות קיימת באמת אך ורק בגלל אירועים במזרח התיכון. "לא סופרים את היהודים" יוצא נגד התפיסה הזאת, חושב אותה לפשטנית — ומאחר שאף מיעוט אחר אינו נתפס כנושא באחריות קולקטיבית לעימות גאופוליטי קשה לפתרון — גם לגזענית. לכן הספר מתעקש לנתק בין יהודי התפוצות ליהודים ישראלים.

כשהסרט התיעודי על פי הספר הזה שודר בטלוויזיה בישראל, קיבלתי כמה הודעות זועמות ברשתות החברתיות, רובן ככל הנראה בגלל הנתק הזה. היתה לי הרגשה שבכך שעמדתי על כך שבשביל יהודים שאינם תושבים בה, ישראל היא מדינה זרה, ואיני מרגיש מחויב כלפיה וגם לא שותף למעשיה, נהגתי בכפיות טובה — ישראל שם בשבילי, כאידיאל, משואה, וחוף מבטחים, ושעלי להיות אסיר תודה על כך.

הבעיה עם ישראלים שכועסים עלי בגלל זה — לא היו רבים, אבל במשך כמה ימים קריאת ההודעות בחשבון האינסטגרם שלי היתה מלווה בחששות — היא שהם אינם מדמיינים כיצד נראים חייהם של יהודים בעולם הגדול אשר מתבטאים נגד אנטישמיות. וכיצד זה נראה שכמעט כל שיחה על שנאת יהודים, למשל בבריטניה, או בארצות הברית, נקטעת מיד בצעקות "מה עם ישראל?" או ליתר דיוק "מה עם פלסטין?". ישראל והסכסוכים שלה משמשים אמצעי לעצור כל דיון — להימנע מהצורך להתמודד עם המציאות המורכבת של האנטישמיות, או לבחון אותה. הם משמשים כמין בלם, כמחסום, במיוחד בידי פרוגרסיבים, מפני בחינה עצמית. זה מביא אותי לסיבה הפחות מובנת מאליה שהספר הזה רואה אור רק עכשיו בישראל. הבלם הזה, המחסום הזה, מתבסס על הנחה רבת שנים, שהספר מערער עליה, ולפיה כל היהודים בעולם קשורים לישראל בחבל הטבור. אתגרתי את ההנחה הזאת. כלומר, ניסיתי לחתור תחת התחושה לפיה ישראל ממלאת את העולם הרגשי והאינטלקטואלי של יהודי התפוצות. ניסיתי לערער על המחשבה לפיה יהודים חושבים כל הזמן על ישראל. אבל, עד ממש לאחרונה, לא לקחתי בחשבון כיצד ישראל חושבת על יהודים.

בריאיון שנתתי לא מזמן לעיתון "הארץ", העיתונאי איתמר קציר העיר שלדעתו העובדה שהספר לא ראה אור בישראל אינה קשורה דווקא למה שאני אומר בספר על כך שאיני חש קשר עמוק לישראל. הוא חשב שההסבר טמון בכך שהוא עוסק ביהודים כמיעוט. שהוא מדבר על כך שבארצות המערב היהודים אינם מקובלים על ידי שומרי הסף של המוסריות המודרנית, אלה שעומדים על כך שעל החברה לדאוג בראש ובראשונה למיעוטים, ושאינם רואים ביהודים מיעוט אמיתי. אבל בישראל, כפי שאיתמר ציין, יהודים אינם מיעוט. הם הרוב.

זאת תובנה פשוטה למדי אבל חשובה. העובדה הזאת, שלא חשבתי עליה קודם, מלמדת עד כמה זהות יהודית בגולה מרגישה אחרת בהשוואה לזהות היהודית בישראל. אחת ממטרות הספר הזה היא לבסס מחדש, בזיכרון הפוליטי הקצרצר של הפרוגרסיבים במערב, מי שכל הזמן מחפשים לחבור לקורבן החדש ביותר, את פגיעותם של היהודים. באופן היסטורי, יהודים באירופה — ובמקומות רבים אחרים בעולם — הם המיעוט הנרדף ביותר, אבל יש נטייה לשכוח את זה, למחוק זאת, ומתלווה לכך ההנחה, המודגשת בספר, שיהודים מזוהים תמיד עם עוצמה. אבל בישראל, היהודים הם אכן בעלי עוצמה, מבחינה חברתית, כלכלית וצבאית. כלומר, מפני שהספר הזה מנסה לעשות ריקליימינג, בעיני מי שעבורם מעמד־של־מיעוט הוא המטבע החשוב ביותר הקיים, למעמד היהודים כמיעוט, יהודים ישראלים אינם נספרים בלא סופרים את היהודים.

עד, אולי, ה-7 באוקטובר 2023. בשבילי, היום ההוא הביא לתפנית עמוקה — ולצורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן. מפני שמה שקרה באותו יום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי־דורות לצלצל בחדר ההדהוד הארוך והאפל של הזיכרון היהודי. מה שקרה באותו יום היה פוגרום. באותו יום היהודים הישראלים התגלו — ליהודים כמוני, אבל אולי גם לעצמם — כיהודים.

יהיו מי שירתעו מכך, מפני שמשתמע מהדברים שיהודיות (Jewishness) קשורה באופן שלא ניתן להימלט ממנו לפגיעוּת — יותר מכך, עם פגיעה. אבל, לצערי, זה נכון. זה לא רק דבר רע. חלק מהמשמעות של להיות מיעוט המופלה לרעה הוא שהזהות שלך נמצאת תמיד בריקוד עם רדיפה, ושהרדיפה הזאת תביא הן חשיכה והן אור. השחורים באמריקה סבלו מרדיפה נוראה, אבל השירים שבאו בתגובה לכך יצרו את הבלוז, את הג'אז, את המוזיקה הפופולרית המודרנית למעשה. באופן דומה, התשובה שלנו למאות שנות אלימות, הגליה ורדיפה היא קאנון ההומור היהודי הנפלא, שהוא אולי הבלוז היהודי.

כך או אחרת, אני, כמחבר של "לא סופרים את היהודים," ממשיך להרגיש שה-7 באוקטובר שינה את תחושת הנתק שלי מיהודי ישראל והפך אותה למורכבת יותר. ככל שחלף הזמן, השינוי הזה רק הלך והתחזק. מפני שאחד ממרכיבי המפתח בהילך הרוח של הספר הוא הסירוב לראות את הפגיעוּת היהודית. ההנחה בדבר העוצמה היהודית היא הבסיס לווטו, הלא מודע, או לפעמים הלא־כל־כך־לא מודע, על המחשבה שהיהודים באמת יכולים אי־פעם להיות קורבנות. בתגובה, במיוחד בחוגים פרוגרסיביים, יש מי שמעולם לא קיבלו במלואה את עוצמת המציאות האלימה של אירועי אותו יום. למעשה, התגובה הטשטשה במהירות והפכה, בחוגים מסויימים, להכחשה מוחלטת. וכל הכחשה של כאב וטראומה יהודיים מלכדת במהירות את היהודים שמזהים את המתרחש, ללא קשר למקום המצאותם הגיאוגרפי.

בישראל, היהודים הם רוב. אבל ה-7 באוקטובר, והאירועים שבאו אחרי כן, היו — אם להשתמש במילה הלקוחה מהנצרות — התגלות. הם האירו משהו על יהודים בישראל שלא היה ברור קודם לכן, העובדה שבחשבון גלובלי הם עדיין מיעוט. לכן חשוב שהספר הזה סוף־סוף ייקרא במדינה הזאת.

אני עומד להציג בפניכם כמה דוגמאות של תופעה שחוזרת על עצמה. המוציא לאור של המהדורה האנגלית של ספרי הוא Times Literary Supplement, שבועון ביקורת ספרותית שרואה אור בלונדון, לפיכך נפתח בדוגמה ספרותית. באוגוסט 2020, השבועון הבריטי ה"אובזרוור", שֶיחד עם בעליו ה"גרדיאן", הוא הפרוגרסיבי שבגופי התקשורת במדינה, פִרסם ביקורת על ספר הביכורים של התסריטאי צ'רלי קאופמן, "אנטקינד" (Antkind), מאת מבקרת בשם הולי ויליאמס. הביקורת לא היתה חיובית במיוחד, והטענה העיקרית היתה שהסיפור מסופר בקול שוויליאמס תיארה כ"זכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל". במילים אחרות, מובן מאליו שמדובר בזכר, בלבן, ופחות מובן מאליו שהוא בעל זהות מגדרית שאינה טרנסג'נדרית או א־בינארית, ומיניות הטרוסקסואלית. בעיני מי שמניחים שכל המבנים החברתיים מבוססים על כוח, מי שעונים על המאפיינים האלה נחשבים לבעלי זכות יתר. מכאן שזכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל מגיע לעולם עם ארבעה יתרונות. ספר שנכתב מנקודת מבט של זכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל יאבד כבדרך שגרה נקודות בביקורת שתתפרסם בגוף כמו ה"אובזרוור", ששואף למרכז מחדש את הדיון התרבותי הרחק מהמאפיינים האלה.

אלא שהמספר ב"אנטקינד" נקרא ב' רוזנברגר רוזנברג. כבר בהתחלה הוא מתאר את עצמו כבעל זקן "רבני", בעל "מראה יהודי", והבולט ביותר, הוא עונב עניבה עם הכיתוב "100% כשר". במקרים רבים דמויות אחרות בספר מתייחסות אליו באנטישמיות, מייחסות להתנהגות שלו תכונות יהודיות, מסננות בין שפתיהן "יהודי" כשהוא יוצא מחדר, או צועקות בפניו "לך תזדיין, יהודי!". אבל בביקורת ב"אובזרוור" לא תמצאו שום אזכור ליהדותו, או לאופיו הכללי היהודי של הספר, אף על פי שהוא כולל — תודה, קינדל — שישים אזכורים של המילה "Jew", ותשעים של המילה "Jewish". וכמובן צ'רלי קאופמן עצמו הוא יהודי.

אבל ככל הנראה, בעיני הולי ויליאמס, אין בכל זה כדי להשפיע על נקודת מבטו של ב' רוזנברגר רוזנברג. כלומר, אין לזה השפעה על זכויות היתר שלו.

הנה דוגמה נוספת, הפעם מהקומיקאית הדנית סופי הָגֶן. בסרט קצר — מצוין — שהיא עשתה ב-2019 על הגוף החיובי (Body Positivity), הגן מונה את "האנשים המדוכאים ביותר בחברה", רשימה שכוללת: "אנשים שחורים, אנשים שאינם לבנים, קווירים, טרנסים, מוסלמים, ובעלי מוגבלויות". הרשימה הזאת מהווה ניסיון מוצלח למדי לכלול את מי שרבים מהפרוגרסיבים היו רואים בהם את הקבוצות המדוכאות ביותר, המיעוטים הנרדפים ביותר, בחברה.

אבל ברשימה לא מופיע מיעוט נרדף אחד, אחד המיעוטים הנרדפים ביותר בהיסטוריה. עכשיו, דמיינו לעצמכם שהדמות המרכזית ב"אנטקינד" היתה משתייכת לאחד המיעוטים המוזכרים ברשימתה של הגן. הטיעון העיקרי בביקורת של ה"אובזרוור" — שהחולשה המרכזית של "אנטקינד" היא שהוא נכתב מנקודת מבט של זכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל — היה מתמוסס, ויחד איתו גם עיקר השלילה שבביקורת. כלומר, למרות היסטוריה של רדיפות, בעיני מי שעוקבים אחרי זכויות היתר יש מיעוט אחד בלבד שתמיד נהנה מהן.

והנה דוגמה מהספרות הגבוהה: ביום הראשון של שנת 2017 השמיע רדיו 4 של הבי־בי־סי את ג'רמי איירונס מקריא את קובץ שיריו של ת"ס אליוט, כמעט בשלמותו. כל מי שמכיר את יצירתו של אליוט יודע שהקראת כל שיריו תכלול באופן בלתי נמנע את השורות הבאות מ"גרונטיון":

בֵּיתִי הוּא בֵּית רָקָב,

וְהַיְּהוּדִי גּוֹחֵן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, בַּעַל הַבַּיִת,

הִשְׁרִיץ בְּאֵיזֶה בֵּית־קָפֶה בְּאַנְטְוֶרְפֶּן,

כֻּסָּה בַּאֲבַעְבּוּעוֹת בִּבְּרִיסֵל, אֻחָה וְקֻלַּף בְּלוֹנְדוֹן.¹

ומ"בֶּרְבַּנְק עם הבֶּדֶקֶר: בליישטיין עם סיגר":

העכברושים הם תחת הקרשים,

והיהודי מתחת לערימה כולה.²

אני זוכר את עצמי מאזין לתוכנית, ותוהה כיצד הבי־בי־סי יתמודד עם זה. כשהגיעו לשירים האלה, הם גייסו את עזרתו של אנתוני ג'וליוס, עורך דין יהודי ומחבר הספר T.S. Eliot, Anti-Semitism and Literary Form. ג'וליוס כתב הקדמה לתוכנית הקראת השירים, שבה טען שיצירתו של אליוט הושפעה וייתכן שאף הועצמה מהאנטישמיות שהיתה רווחת ואופנתית בעת ההיא. אם לפשט מאוד את דבריו, ג'וליוס מאמין שאליוט היה משורר כה גדול עד שעלה בידו — כמעט באופן בלעדי, אלא שישנו כמובן גם "הסוחר מוונציה" — לעשות מהאנטישמיות אמנות.

לאחר מכן כתבתי לאנתוני ג'וליוס שלדעתי עמדתו שגויה. אני חובב של אליוט, אבל אני לא חושב שבכוחה של השירה לכפר על השנאה. בעקבות ההתכתבות נפגשנו לצהריים ושוחחנו על זה במשך קרוב לשלוש שעות (תגובה מאוד יהודית לכל העניין, אם יורשה לי לומר).

אבל כל זה לא הצליח לנער מעלי את התחושה, בראשית שנת 2017, שאף על פי שמדובר במשורר גדול, אף על פי שהכתיבה נפלאה, אף קבוצת מיעוט לא היתה מושווית לעכברושים, או מקבלת מרדיו 4 יחס גזעני סטריאוטיפי שלילי דומה. מתקבל על הדעת שהבי־בי־סי יבחר להקריא ספר שלם מאת אגתה כריסטי ביום השנה החדשה. אבל, מה שאינו מתקבל על הדעת הוא שג'רמי איירונס יישמע אומר, "ועכשיו, 'עשרה כ***ם קטנים'."

בינתיים, באמצע 2020, בהמשך לגל הפסלים שהופלו כחלק ממחאות "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter), מפגין שנמצא הרחק ממיניאפוליס — בבּרודסטֶרס, מחוז קנט שבאנגליה — ריסס את המילים "דיקנס היה גזען" על מוזיאון דיקנס בלונדון. שמו של המפגין היה איאן דרייבר, ואת ההשראה הוא קיבל ממכתב ביקורתי של דיקנס נגד המרד ההודי הגדול ב-1857. אין ספק שהאחרון היה גזען, אבל זה מוזר שאיאן דרייבר נאלץ לצטט מכתב נשכח למדי של דיקנס כדי להוכיח את גזענותו, בעוד שמזה שנים רבות היא גלויה לעיני כול בדמותו של פייגין ב"אוליבר טוויסט".

אבל אולי אותו לא סופרים.

השיח התרבותי המודרני שבוחן סופרים גדולים מהעבר לאור ההבנה הפוליטית העכשווית אינו בהכרח שלילי. כך, למשל, בחינה מחדש של הסופרת מהמאה העשרים אדית וורטון הביאה לשדרוג מעמדה בקנון הספרותי, מתוך הבנה שבגלל היותה אישה, היא לא זכתה בשעתה ליחס ראוי. בשלהי 2020, קבוצת הקריאה המקוונת של ה"גרדיאן" בחרה את ספרה של וורטון "עידן התמימות" כספר ספטמבר שלה. באותה העת, בעיתון ה"טיימס", אנה מרפי כתבה על אהבתה את "בית השמחה", וציינה עד כמה היא מרוצה מכך שוורטון זוכה סוף־סוף ל"מעמד דומה" לזה של הנרי ג'יימס.

אין ספק שלמעט כמה מקרים בולטים, סופרות לא זכו למעמד התרבותי שהגיע להן, וההערכה מחדש של וורטון גרמה לי לקחת ליד עותק של "בית השמחה". נהניתי מאוד מהרפתקאותיה של הגיבורה לילי בארט בעמודים הראשונים, עד שמופיעה דמות בשם מר רוזדייל — "יהודי קטן שהוצע לחוג החברתי ונדחה כעשר פעמים, עד כמה שהיא זוכרת". מובן שלב העניין אינו שוורטון, בהקשר של זמנה, כתבה דברים שכיום נחשבים לאנטישמיים. לב העניין הוא שהדבר אינו מהווה מכשול בפני הריקליימינג הפמיניסטי העכשווי שלה. בד בבד, יש מי שרואים סוגי גזענות אחרים שאולי עולים מתוך כתיבתה. במאמר לאתר הפמיניסטי גֶ'זֶבֶּל (Jezebel), חוקרת הספרות הוויקטוריאנית רייצ'ל ווֹרונָה קוט כותבת: "אם מתעלמים ממה שהיה לדמויותיה של וורטון — או לעצם העניין לוורטון עצמה — להגיד על המשפחה היהודית שלי, צבע עורי הלבן מספק לי סַכֵּי עיניים נוחים שחוסמים את הפרטים המכתימים. כשאני מפנה את תשומת לבי לאופן שבו הרומן מתייחס למי שאינם לבנים — דמויות שוליות, שזוכות ליחס מזלזל — איני מצליחה להשיב לעצמי את ההנאה השלמה מהרומן."

טוב שוורונה קוט מעלה תהיות באשר להנחותיה של וורטון. לו אני הייתי מעלה תהיה באשר להנחותיה שלה, הייתי שואל: למה להדיר את מה שהיה לדמויותיה של וורטון או לוורטון עצמה לומר על היהודים?

הנה דוגמה נוספת.

ב-2019 עמד לעלות על בימות לונדון המחזמר "הצבע ארגמן", על פי ספרה של אליס ווקר. בערך ארבעה שבועות לפני הבכורה, התברר שהשחקנית שעמדה לגלם את דמותה הראשית של סֶלי, סֶיִי אוֹמוּבָּה, העלתה ב-2014 פוסט הומופובי בפייסבוק. אומובה באה מרקע נוצרי אוונגליסטי, והפוסטים שלה הכילו מסרים נוצריים אוונגליסטיים רגילים על החטא שבקיום יחסי מין הומוסקסואליים. היא סירבה להתנצל עליהם ופוטרה.

בהקשר של הספר הזה, איני מתעניין ביתרונות ובחסרונות של תרבות הביטול. אבל מה שכן חשוב, בהקשר של הספר הזה, הוא שאומובה אכן בוטלה בגלל הומופוביה, כך לפחות מנקודת המבט של ההצגה.

אליס ווקר פרסמה ב-2017 שיר בשם "ללמוד את התלמוד". התלמוד צוטט רבות על ידי אנטישמים שרמזו לכך שהיהודים שותים את דמם של הנוצרים ומעודדים פדופיליה. כך ווקר כתבה:

האם גויים (אנחנו) אמורים להיות עבדים של יהודים, ולא רק

זה, אלא גם ליהנות מכך?

האם בנות שלוש (ויום) מורשות להינשא ולקיים יחסי מין?

האם מותר לאנוס נערים צעירים?

האם גם הטוב שבגויים (שוב, אנחנו) חייב להיהרג?

עצרו רגע וחשבו מה יכולה להיות המשמעות של כל זה

או מה היא כבר היתה

בימי חיינו.

ווקר, בדומה לאומובה, עשתה שימוש בדת קדומה כדי לחזור ולקדם סטריאוטיפים ולהפלות קבוצת מיעוט. אומובה אומרת, "ברור לגמרי, מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתים פרק 6, פסוקים 11-9, מה יש לברית החדשה לומר על הנושא. אני לא מאמינה שאתה יכול להיוולד הומו, ואני מאמינה שקיום יחסי מין הומוסקוסאליים הוא חטא." זאת עמדה אנטי־הומואית. ווקר אומרת: יהודים מאמינים שהדת שלהם מתירה פדופיליה, עבדות, ואת רצח מי שאינם יהודים. זאת עמדה אנטי־יהודית. לדעתי, זאת גם העמדה הנחרצת יותר מבין השתיים. ("אני לא מאמינה" היא הבעת דעה, "יהודים מאמינים" היא הצהרה — שגויה — של עובדה). אומובה בוטלה. אליס ווקר — איש מעולם לא הציע שיש לבטל אותה. ומובן שהמחזמר "הצבע ארגמן" עלה כמתוכנן.

אנחנו חיים בזמנים של רגישות פוליטית מוגברת. כשאני גדלתי, בשנות השבעים והשמונים, המנטרה היתה שהאישי הוא פוליטי, אבל עכשיו, הפוליטיצזיה של הכול, על גב פוליטיקת הזהויות שמוּנעת בידי הרשתות החברתיות, שמה בצל את התקופה ההיא. התופעה בלטה בסרט תיעודי שהבי־בי־סי הפיק לאחרונה על הסדרה "מחזה להיום" (Play for Today). הסדרה ששודרה בין 1970 ל-1984 הציגה לצופי הטלוויזיה מחזה חדש בכל פרק ושימשה חממה למחזאים בריטים רבים. אני זוכר שהמחזות היו מגוונים הן בסגנון והן בנושאים שעלו בהם, אבל הסרט התיעודי הזה, שנקרא "דרמה מתוך משבר" (Drama Out of a Crisis), הבליט רק את אלה שהעלו נושאים פוליטיים וחברתיים רדיקליים. לפיכך הוא התמקד במחזות המעטים בסדרה שעסקו במיעוטים, למשל ביצירתו של הסופר והבמאי השחור הוראס אוֹוֶה, וגם במחזה היחיד שהקדים את זמנו — אבל הוא ברוח זמננו — ושעסק בנושאים טרנסג'נדריים.

ב-1977, ב"מחזה להיום", הבי־בי־סי שידר את מחזהו של ג'ק רוזנטל "ילד בר מצווה", שזכה באותה שנה בפרס באפט"א, המקבילה הבריטית לפרס האוסקר. שנתיים קודם לכן שודר מחזהו של רוזנטל "המפונים", דרמה על שני ילדים יהודים שנאלצים לגור אצל הורי אומנה לא־יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. גם המחזה הזה זכה בפרס באפט"א, וגם בפרס אֵמי בינלאומי. אבל חשוב יותר: כנער לונדוני, שני המחזות האלה היו הייצוג הטלוויזיוני הראשון האמיתי של החיים שלי. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי ייצוג מדויק של החוויה האנגלו־יהודית בתרבות הבריטית.

אף אחד משני המחזות האלה לא הוזכר ב"דרמה מתוך משבר".

לפעמים אפשר לשמוע בקול רם את מה שאני מדבר עליו. תוכנית האקטואליה המרכזית של הבי־בי־סי, זאת שקובעת מדי בוקר את סדר היום החדשותי, נקראת "היום" (Today) ברדיו 4. המתעניינים בפוליטיקה חייבים להאזין לה. וחלה גם חובה להגיב: אם משהו שנוי במחלוקת נאמר ב"היום", טוויטר נדלק, והשיח מתפוצץ.

ב-13 במרץ 2019, התראיין הסוקר האמריקאי ג'ון זוֹגבּי בתוכנית. בשלב מסוים הוא דיבר על השסעים במפלגה הדמוקרטית, והתמקד בדבריה של חברת הקונגרס הטרייה אילהאן עומאר על ישראל ועל תומכיה בארצות הברית. המראיין, ג'סטין וֶבּ, שמופיע בדרך קבע בתוכנית, אמר בתגובה:

אם המפלגה תחליט לומר לתומכיה, "תראו, אנחנו חושבים שאנטישמיות דומה במקצת לאופן שבו חלק מאיתנו תופסים אולי גזענות נגד לבנים, כלומר שזאת גזענות מדרגה אחרת. היא לא חשובה באותה המידה — היא עדיין רעה — אבל פחות חשובה מצורות גזענות אחרות", מה, לדעתך, תהיה התגובה?

זה היה רגע משונה. התחושה היתה שזאת אינה שאלה, אלא יותר עצה ידידותית. נימת הדברים היתה, אולי זאת הדרך קדימה בשביל המפלגה הדמוקרטית? וב לא סייג את הדברים ולא סיפק להם הקשר. הוא לא אמר דברי הקדמה ולא הוסיף "מובן שאולי אלה דברים פוגעניים, אבל אולי חלק מחברי המפלגה אכן חושבים כך". הוא אמר את הדברים בנימה ניטרלית.

זוגבי המשיך בשיחה מבלי להשיב ממש. אבל, גם אם היה משיב, השאלה עצמה הכתה אותי בתדהמה. אני זוכר את עצמי מאזין וחושב, אלוהים אדירים! זה נדיר שמישהו פשוט אומר את הדברים באופן מפורש: אנטישמיות היא גזענות מדרגה שנייה. חשבתי שזה יעורר מחלוקת. חשבתי שהתגובה לא תאחר להגיע.

זה לא קרה. ובכן, זה לא לגמרי מדויק. היתה תגובה רפה, אחרי שהצלחתי במאמץ להקליט על המחשב שלי את השאלה של וב ולשתף אותה בטוויטר, בצירוף תחושת הפליאה שלי. גם אחרי זה, היו תגובות ספורות, וגם הן ברובן מיהודים.³

כלומר, כשאני כותב ש"לפעמים אפשר לשמוע בקול רם את מה שאני מדבר עליו", התכוונתי שמה שבאמת שמעתי היה דממה.

דוגמה מחיי הספורטיביים. ב-2008 ישבתי באצטדיון סטמפורד ברידג', כמדי שבת אחר הצהריים, עם אחי אַייווֹר, וצפינו בצ'לסי. במשך שנים נהגנו ללכת למשחקים, ובשלב הזה היו לנו מקומות ביציע העליון המזרחי. צ'לסי אירחו את אסטון וילה. המשחק היה משמים. על המסך הראשי באצטדיון הוקרנה תוצאת משחק אחר. טוטנהאם הוטספּר הפסידה להאל.

הקהל המשועמם נאחז בזה והתחיל לשיר, "אנחנו שונאים את טוטנהאם, ואנחנו שונאים את טוטנהאם." ואז, באופן צפוי למדי, המילים התחלפו והקהל התחיל לשיר את המילה יִידו (Yiddo). למי שאינם מכירים את התופעה הזאת, מועדון הכדורגל טוטנהאם (המכונה "ספּרס") נמצא באזור בלונדון שבו מתגוררים לא מעט יהודים. מסיבה זאת, אוהדים של ספרס מזהים את עצמם ומזוהים על ידי אחרים כמועדון "יהודי" — אף על פי שרובם הגדול אינם יהודים — מה שמוביל לשירים שונים המבוססים על המילה ייד (Yid). מי שאינם יודעים על כך נוטים להתבלבל, הם חושבים שהאוהדים של ספרס מייחסים למילות השיר "משמעות חיובית". זה אינו המצב. השיר מושר גם בפי אוהדי צ'לסי, ארסנל, וסטהאם ומועדונים אחרים כלפי אוהדי ספרס, באופן מאיים, זוועתי, יחד עם שירים אנטישמיים אחרים — "הספרס בדרכם לאושוויץ", לדוגמה — בצירוף שריקות שמדמות את רעש תאי הגזים.

באותו אחר צהריים הצטרף אל שירת ה"יידו" אוהד, שישב בערך עשר שורות מאחורינו, שהחליט לצעוק, שוב ושוב, "לזיין את היידס! לזיין את היידס!" ואז, כדי שיהיה ברור שאינו מתכוון רק לאוהדים של הספרס, זה הפך ל"לזיין את היהודים המזוינים! לזיין את היהודים המזוינים!" כך זה נמשך זמן־מה. אני ואייוור הסתכלנו זה על זה. אייוור אמר, "מה עושים?" משכתי בכתפיים. ואז, אחי, תבוא עליו הברכה, הסתובב ואמר לבחור לסתום את הפה. האיש לא נשאר חייב וענה את התשובה הקלאסית, "לא, תסתום אתה את הפה." אייוור אמר, "לא, תסתום אתה את הפה." ואז, כבדרך פלא, הוא השתתק. הגזען סתם את פיו. אייוור התיישב ואמרתי לו, "אני חושב שאני עומד לבכות."

עד לאירוע של אותו יום, ישבנו — יותר נכון, עמדנו ואחר כך התיישבנו — ושמענו את הדברים האלה במשך שלושים שנה. במרוצת אותה תקופה השתנתה התרבות סביב גזענות בכדורגל ללא הכר. בשנות השבעים הגיעה הגזענות בקרב אוהדי הכדורגל לממדים שלא ייאמנו, ובעשורים הבאים נעשו מאמצים ניכרים לעקור אותה מן השורש, למשל בידי ארגונים כמו "תבעטו את זה החוצה" (Kick It Out). ב-2008 לא היה ספק שהעולם התקדם. עד כדי כך שבתוכנייה של צ'לסי באותו יום נכלל מסר חד־משמעי שכל ביטוי גזענות ביציעים בזמן משחק ייענה בהתערבות מיידית של הסדרנים ובהרחקה של האוהד הגזען מהמגרש לצמיתות.

ובכן, מתברר שלא מדובר בכל ביטוי של גזענות. אף סדרן לא הגיע כשזה קרה, והאוהד שצעק "לזיין את היהודים המזוינים" לא הורחק מהמגרש לצמיתות. העולם התקדם. אבל נדמה שהוא שכח משהו: הוא השאיר מאחור גזענות מסוג אחד.

 המשך הפרק בספר המלא