ריח הנפט

מבוא למהדורה העברית

בתקופה שבין סוף שנות הארבעים לסוף שנות השבעים של המאה העשרים התחוללו שינויים דרמטיים בתחום התעופה והחלל; מעבר ממנועי בוכנה למנועי סילון, התפתחות מסוקים, הנעה רקטית, מערכות אויוניקה ובקרת טיסה. המטוסים השתכללו בכל מובן והחל תהליך אינטנסיבי של שבירת שיאים בכל היבט: מהירות, גובה וטווח טיסה; עלייה בממדים, במשקל ובכושר נשיאה. בעקבות שבירת מחסום הקול נשברו שיאי מהירות על־קולית נוספים. מערכות המטוס השתכללו, ובכלל זה קשר, ניווט, מכ"מ ומערכות בקרת טיסה עד לכדי בקרת טיסה ממוחשבת מלאה, "טוס על חוט". בה בעת, ובשילוב תהליכים אלה, התפתחה תעשיית החלל, שהשיגה אף היא שיאים רבים נוספים.

אין מחלוקת על כך ש־NACA, ובהמשך NASA שהחליפה אותה, היא הארגון שתרם את התרומה המשמעותית והדרמטית ביותר לקידום תחום התעופה והחלל והבאתו למצבו הנוכחי. התהליך לווה במחקרים ובטיסות ניסוי רבות של מגוון רחב מאוד של כלי טיס, ולעיתים גם גבה קורבנות אדם.

אנו, בישראל של אותן שנים, צפינו בהתלהבות בתהליך זה, שבו כמעט בכל גיליון חדש של "ביטאון חיל האוויר" הופיעו דיווחים על שבירת שיאים של מטוסים מרהיבים שהוטסו בידי טייסי ניסוי מופלאים.

בספר זה מובא סיפורו של דון מאליק, שתרם באופן אישי לתהליך ושהחל את דרכו כטייס קרב בחיל הים האמריקאי המטיס מטוסי בוכנה ישנים ומטוסי סילון מהדורות הראשונים, עד שהגיע לשיא השיאים: הטסת מטוסי מאך 3 מאתגרים דוגמת XB-70, YF-12A, YF-12C ו־SR-71. מאליק מילא תפקידים של טייס ראשי וסגן מנהל מחלקת מבצעי טיסה באדוארדס. לכל אורך הדרך לא בחל מאליק בשום משימה שהוטלה עליו, בין שמדובר במשימות טיסה מנהלתיות ובין שמדובר בהטסת מסוקים ומטוסי תובלה גדולים. בדיעבד, המשימות האפורות שביצע קידמוהו במסלול ה"נכון" להטסת המטוסים המאתגרים ביותר, כמתואר בזיכרונותיו.

במידה רבה, זהו גם סיפורן של התפתחות התעופה והחלל ושל תרומת NASA לתהליך זה.

אני מקווה שתיהנו כמוני מקריאת ספר זה ומההזדמנות להכיר את דון מאליק: טייס בחסד, מקצוען וג'נטלמן לבבי.

תודה לדון ול־NASA שאפשרו להנגיש ספר זה ל"קורא העברי". במידה מסוימת, שם הספר מצביע על ריחם האופייני של מטוסי סילון המונעים כידוע על ידי נפט – "דלק סילוני (דס"ל)". כל אחד מאיתנו ששהה בקרבת מטוסי סילון יזכור ריח זה לעד.

יעקב סימן טוב, יולי 2023

פרולוג

מאך 3+

מחוץ לתא הטייס, דממת הבוקר מתנפצת ברעש עז. לשמחתי אני יושב בתוך תא הטייס ולא מחוצה לו, עטוף בקסדה ובחליפת הלחץ בתא טיטניום בעל חלונות זכוכית קוורץ המעמעמים את רעשי "עגלת ההתנעה" והמאפשרים לי לשמוע את השריקה העדינה של זרימת החמצן לאפי.

מפעיל המערכות ישוב במושב האחורי של המטוס, ואנו ממשיכים לעבור ביסודיות על הנחיות רשימת הבד"ח (בדיקות חיוניות) לפני ההמראה.

ראש צוות הקרקע מסמן שיחידת ההתנעה מחוברת למטוס. ברגע התנעת המנוע השמאלי, הבזק ירוק עז פורץ מצינור הפליטה. המנוע מתעורר לחיים בשאגה. אני חוזר על הליך ההתנעה גם עבור המנוע הימני.

אנשי צוות הקרקע החשופים לשאגת המנועים חובשים מגני אוזניים. אני רואה אחדים מהם המהדקים את ידיהם בחוזקה לצידי ראשם.

אנו מסיימים לעבור על הבד"ח ומוודאים שמערכות המטוס ומכשור נתוני טיסת הניסוי פועלים כראוי.

לאחר שהייה של כמעט שלושת רבעי שעה בתא הטייס, אני משחרר את הבלמים ומסיט קדימה בעדינות את המצערות. המטוס האלגנטי נע לעבר מסלול ההסעה, גופו השחור בולע את אור השמש ומעורר רושם של צל מרושע המחליק לכיוון המסלול.

אני מתייצב בדיוק על קו מרכז המסלול לפני המראה, מולי כמעט שלושה קילומטרים של בטון. עם דחיפת המצערות קדימה, המבערים האחוריים מוצתים כמעט בעת ובעונה אחת, ואני מקדם את המצערות לכוח מרבי. להבות אש כחולות מותזות מצינורות הפליטה של המנועים. המטוס YF12 ("הציפור השחורה" – Blackbird) שורף את המסלול בעודו מאיץ ברצף. במהירות אוויר של 389 קמ"ש אני מושך אחורה בעדינות את הסטיק ומנתק את המטוס השחור מהאדמה לנסיקה תלולה.

אני ממשיך להאיץ לכ־741 קמ"ש תוך כדי טיפוס ליותר מ־10,000 רגל. בעודי מטפס לגובה של יותר מ־20,000 רגל במהירות הקרובה למהירות הקול, השמיים הכחולים הופכים כהים. בגובה של 34,000 רגל בערך אני דוחף קדימה בעדינות את הסטיק לצורך הקטנת זווית ההתקפה של המטוס במהלך האצה בתחום העבר־קולי. לאחר התייצבות במהירות של כ־833 קמ"ש (בערך מאך 1.2), אני מתחיל לטפס לצורך הגעה לגובה שיוט. בעודי שועט לעבר גובה של 70,000 רגל, אני מבחין בעקמומיות כדור הארץ, מעוטרת בשוליים כחולים כהים. השמיים מעליי כהים וחשוכים. מדבר והרים משתרעים תחתיי. אני יכול לראות את לאס וגאס, את נהר הקולורדו ושלל ערוצי ואדיות ואגמים יבשים המבתרים את הנוף. במהרה, עם הגעה לגובה שיוט, מחוון מהירות האוויר שלי עובר את קו מאך 3.0 (3,704 קמ"ש).

למרות טמפרטורת האוויר הנמוכה, החיכוך הרב מחמם את מעטפת המטוס לטמפרטורות של יותר מ־200 מעלות צלזיוס. הבידוד ומערכת מיזוג האוויר שומרים על פנים תא הטייס בטמפרטורה נוחה של כ־16 מעלות צלזיוס, נוסף על ההגנה המתקבלת מחליפת הלחץ המסורבלת שלי.

לא נותר זמן לתצפיות נוף. אני פונה צפונה, לכיוון הגבול הקנדי. בעוד דקות אחדות אגיע לנקודת הציון הראשונה של יעף הניסוי. בהביטי שוב דרך החלון, אני חווה תחושת פליאה. כיצד ילד כמוני מעיירה קטנה בפנסילבניה מוצא עצמו עכשיו טס בקצה החלל?

1

כנפי זהב

שורשים – מערב פנסילבניה

שורשיי נטועים במחוז תעשיית הפלדה שבלב מדינת פנסילבניה. אבי היה יליד פנסילבניה, מוצאה של אימי הוא ממשפחת מהגרים שהגיעה ממגדבורג, גרמניה, בשנת 1904. הוריי נישאו בשנת 1922. אחי בוב נולד שנה אחר כך. הם חיו במספר עיירות קטנות במערב פנסילבניה בזמן שאבי השלים את התמחותו כמכונאי. בסופו של דבר הם התיישבו בנויל איילנד, בעת שאבי עבד בחברת דראבו (Dravo Corporation). נולדתי ב־4 באוקטובר 1930 בסויקלי הסמוכה למקום מגורי הוריי.

נויל איילנד שוכנת במרכזו של נהר אוהיו, כ־10 מייל מצפון מערב לפיטסבורג, וידועה כ"נקודה" שבה נפגשים נהרות אלגהני ומונוגהל ליצירת נהר אוהיו. חלקו המערבי של האי נשלט על ידי תעשיית הפלדה וחלקו המזרחי, שבו שכן בית הוריי, הוקצה למגורים.

החיים במרכז נהר אוהיו הקנו הזדמנויות רבות לנופש ולבילוי, שמשפחתנו ניצלה היטב, בייחוד בקיץ. כשהגעתי לגיל תשע, היה לאחי "הכבוד" ללמד אותי שחייה בנהר. הוא נקט שיטה ישירה מאוד. בעודו מתבוסס במי האפסיים, הוא הוביל אותי לסלע שקוע, שאפשר עמידה כאשר רק ראשי מבצבץ מעל המים במרחק של כחמישה־עשר מטר מהגדה. לאחר מכן נפרד ממני, שחה לגדה והמתין לי שם. אני עדיין זוכר את עצמי מפרפר בידיי מול הזרם על מנת להמשיך לעמוד על הסלע. לאחר זמן קצר, שבו הבנתי שאחי אינו מתכוון לחזור אליי, נפרדתי מהסלע ונאבקתי לפלס דרכי בשחייה לגדה. סגנון השחייה אינו זכור לי; כנראה צירוף של שחיית חזה, חתירה, גב, כלב או פרפר. לאחר התזת מים רבה והתקדמות איטית מאוד, הצלחתי להגיע לגדה. מאז, השחייה נעשתה קלה יותר, צברתי ביטחון עצמי נוסף והצלחתי להשאיר את ראשי מעל המים ולשחות בכוחות עצמי לכל מטרה.

אני נזכר בחיבה בימיי בבית הספר היסודי. הוריי עודדו אותי להצטיין בלימודיי. נראה לי שהדבר נבע מכך שכשהם היו ילדים היו להם הזדמנויות מוגבלות ללימודים, והם נאלצו להצטרף לכוחות העבודה בגיל צעיר מאוד. בעידודם של הוריי התקדמתי בצורה טובה בלימודיי.

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, פיטסבורג הצטרפה למאמץ המלחמתי. פועלים רבים איישו את בתי החרושת ואת בתי היציקה בשלוש משמרות ביממה, ברציפות, למשך שבעה ימים בשבוע.

כל בני המשפחה ציפו שאחי בוב יתגייס מייד עם סיום לימודיו. הדבר העיק במיוחד על אבי ששירת כלוחם רגלי במלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות שסבתי היגרה לארצות הברית מגרמניה בשנת 1902 הייתה כדי להימנע מגיוס בניה לצבא הגרמני. היא נחלה הצלחה בכך עם ילדיה, אך מצאה את נכדיה עומדים להיות מגויסים לצבא ארצות הברית. בשנת 1942, עם סיום לימודיו, התגייס בוב לקורס טיס בגייסות התעופה של צבא ארצות הברית (לימים חיל האוויר האמריקאי).

משפחתנו, כמיליוני אמריקאים אחרים שהיו להם בני משפחה בשירות צבאי, צלחה את ארבע שנות המלחמה הבאות בעבודה קשה ובתפילה לניצחון, לסיום המלחמה ולחזרת הבנים הביתה בשלום. חלקי היה איסוף נתחי ברזל גולמי מערמות פסולת תעשייתית ומכירתם לסוחר גרוטאות מקומי. רווחי "הושקעו" באיסוף בולים ובאגרות חוב תוך הרגשה שפעילות זו בצירוף התמדה בלימודים, היא חלקי בסיוע למאמץ המלחמתי.

בוב קיבל את כנפי הטיס שלו והוצב כטייס מפציצי B-24 ליברייטור בחיל האוויר השמיני בבריטניה. המשפחה מעולם לא חששה לשלומו יותר מאשר במהלך התקופה שבה ביצע את מכסת עשרים וחמש הגיחות מעל אירופה. מטוסים ואנשי צוות הופלו בכל יום ואנו היינו מודעים לסיכונים שבוב נחשף להם. בחלונות בתים רבים הופיעו כוכבים כחולים שסימלו שאחד מבני המשפחה נמצא בשירות צבאי. בחלק מהחלונות הופיעו כוכבי זהב שציינו שאחד מבני המשפחה שילם למדינה בחייו. בכל יום התפללנו שהכוכב שלנו יישאר כחול. תודה לאל, בוב עבר בשלום את תקופת השירות המבצעי. הוא השלים את מכסת הגיחות שלו זמן קצר לפני סיום המלחמה באירופה והוצב בקורס הסבה למפציצי בואינג B-29. למזלנו, המלחמה ביפן הסתיימה לפני שבוב נשלח לזירת האוקיינוס השקט.

לאחר המלחמה, הוריי עודדו את אחי לצאת ללימודים אקדמיים, אך הוא היה נשוי ורצה למצוא עבודה קבועה. לאחר מספר משרות בתעשיית הפלדה הוא מצא עבודה בחברת חשמל מקומית. כתלמיד תיכון בשנה השנייה, היו לנגד עיניי רק מטרות לטווח הקצר. תכננתי למצוא משרה לאחר סיום לימודיי ולהרוויח כסף. הנחתי שאבי ואחי התקדמו יפה למרות השכלתם החלקית. תשלובת דראבו קידמה את אבי לדרגת מכונאי בכיר, ואחי התקדם יפה בעבודתו בחברת החשמל. הוריי עדיין שאפו שלפחות בן אחד שלהם יפנה ללימודים אקדמיים, אך אני הרגשתי שאין ברצוני למלא משבצת זו. לא נרשמתי לאף מוסד אקדמי אף שאימי שמרה בבית מספר טופסי הרשמה בתקווה לשכנע אותי. חודש לאחר מכן, לאחר סיום לימודיי, מצאתי עבודה בתעשיית הפלדה בדרכי לצבירת "הכסף הגדול", פרי עמלי. במשך שלושה חדשים עבדתי במשמרות לילה במפעל לחישול פלדות עבור תעשיית הרכב. זו הייתה עבודת פרך, שלעיתים הותירה אותי עם כוויות בזרועות ובכפות הידיים. לא עבר זמן רב עד שהבנתי שהוריי צדקו. זה היה הזמן לשלוח את טופסי ההרשמה למכללות.

המשך הפרק בספר המלא