מבוא: על המוקד
במוצאי שבת, ה־8 ביולי, בכיכר גרֶוו (Place de Grève) שבלב פריס, הוצאה להורג לאונורה גליגאי (Léonore Galigaï), מרקיזת אנקר (Marquise d’Ancre), אלמנתו של קונצ'ינו קונצ'יני (Concino Concini) מרשל צרפת. לאונורה, איטלקייה מפירנצה, היתה בת הלוויה וחברתה הקרובה ביותר של המלכה־האם, מרי דה מדיצ'י (Marie de Médicis). האישום היה "בגידה במלכות האדם והאל ובגידה בכתר צרפת", וביתר פירוט: התייהדות, פגניזם, כישוף ומגיה, שוד כספי הכתר הצרפתי, ריגול, איסוף מודיעין וקשרים באיטליה. התליינים ערפו את ראשה בחרב, זרקו את הגוף והראש לאש ושרפו אותם על המוקד לקול מצהלות ההמונים. כך הסתיימה הקריירה המזהירה ביותר אי פעם של אישה זרה מן המעמד השלישי בצרפת של המשטר הישן.
יום השבת הארוך התחיל בקפלת בית הכלא המלכותי בפריס – הקונסיירז'רי (Conciergerie). הקפלה המתה אדם, נשים כגברים. בשעות הבוקר המוקדמות נפוצה השמועה שהיום יינתן גזר הדין וכולם רצו להיות שם בעת שיקריאו אותו. הם היו סקרנים לדעת עד כמה ירחיקו השופטים לכת, וסקרנים עוד יותר לראות כיצד תגיב האיטלקייה: האם תתעלף ותתמוטט? האם תצרח ותצווח, או תתחנן על חייה? האם תקלל באיטלקית את המלכה־האם, על שזנחה אותה, או רק את המלך הצעיר לואי ה־13 ואת עושי דברו? תנועה ערה של פועלים התחילה גם בכיכר גרוו. האם שפר מזלם של תושבי פריס והם יזכו לראות היום הוצאה להורג? האם תתנהל ההצגה כסדרה? איפה כדאי לתפוס מקום – בקפלה או בכיכר? האם אפשר יהיה להרוויח קצת כסף היום, למכור, לתווך, לספסר? ההתרגשות לקראת בילוי סוף השבוע ניכרה ברחובות פריס. כתבים חובבים, בעלי אינטרס ודעה וממלאי תפקידים לקחו חלק באירועי היום ורשמו את עדויותיהם בפירוט רב. אלו יישלחו בתום האירועים למכרים ולקרובים שנותרו הרחק ממרכז האירועים ואשר רוצים גם הם לקחת חלק בחגיגה, ולו מרחוק.1 דיווחיהם המפורטים הגיעו גם אלינו, והם אלה המאפשרים לנו לספר את מאורעות היום: הם מובאים כאן כמעט כלשונם.
החוקרים הגיעו לקונסיירז'רי לקראת הצהריים וחקרו את לאונורה בפעם האחרונה. לאחר מכן ציוו להגיש לה ארוחה בתאה, כמדי יום. לאחר שתסעד את ליבה, הורו, יש להביאה לקפלה לשם הכרזה על גזר דינה. כהרגלה, היא סירבה לאכול. אחרי הצהריים הלכו השומרים לקרוא לה: "נלך מדאם, זו הפעם האחרונה שבה את עוזבת [את תאך]". לאונורה, מספרים העדים, לא חשבה על מוות. היא היתה בטוחה שתגורש מצרפת לאיטליה, ועזבה בשמחה את התא.2 היא לא הביעה חשש גם כאשר ראתה את ההמון הרב שנאסף בכניסה לקפלה, כה בטוחה היתה בשחרורה. רק בכניסה לקפלה, כאשר עצר אותה אחד מסוהרי הקונסיירז'רי, הוריד מאצבעותיה כמה טבעות והסיר מראשה את הפאה שחבשה, היא נבהלה כהוגן. שומריה דחפו אותה לכיוון הקפלה. היא הסתירה את פניה בכיסוי הראש שלה ומילמלה לעצמה: "מה יעשו בי?". היא הבינה. היא אמרה לוואזין (Voisin), מזכיר בית המשפט, שהורגים אותה בגלל שהיא זרה ובגלל שרוצים את רכושה.
בהיכנסה לקפלה הוסר הכיסוי מראשה ונחשפו פניה. היא התבוננה סביב בחשש ואמרה: "כמה אנשים"!3 האולם היה מלא עד אפס מקום ואי אפשר היה להובילה אל הבימה המיועדת לנאשמים כדי שתשמע משם את גזר דינה. ואזין עמד בסמוך אליה ואמר: "התכונני לקבלת גזר הדין". גליגאי אולצה לכרוע ברך באמצע הקפלה וההכרזה נשמעה: "ראשה של גליגאי ייערף וגופתה תישרף".4 היא קמה על רגליה וצעקה: "אני הרה".5 המהומה שפרצה מנעה את המשך הקראת גזר הדין. קראו למיילדות, שיכריעו בעניין ההיריון. גם למנתחים קראו. ואזין היה מופתע: היא לא הזכירה את העניין כשהיתה בכלא. אדרבה, בחקירה אמרה שמזה ארבע שנים לא שכבה עם בעלה. הוא לא האמין לה. בדיעבד העיד אחד האסירים, שהיה כלוא לידה, כי הוא זה שהציע לה להגיד שהיא הרה כדי להציל את עצמה: אישה הרה אינה מוצאת להורג.
גליגאי ניצלה את ההשתהות וצעקה לעבר השופטים: אחרי מותה היא תיתן דין וחשבון בפני האל ותספר על אומללותה. היא האשימה אותם בתאוות בצע ואמרה שרצונם ממנה נבצר מבינתה – הם הרי יודעים שאין היגיון, לא בהאשמות ולא בעונש. "איך תסתדרו עם מצפונכם אחרי פשע כזה?", הטיחה בהם. הם ענו לה ש"מצבה אינו מתיר לה לנזוף באנשים", והיא ענתה "ממילא אמות". בינתיים העלו אותה לעזרה שבה מחכות הנשים למיסה והסירו ממנה את צעיף הקטיפה, סמלן של בנות הלוויה למלכה. אנשי הכנסייה נתנו לה הדרכה אחרונה.6 מרגע זה ואילך לא עזבו אותה המוודים שמונו לה, דוקטורים לתאולוגיה מאוניברסיטת הסורבון.7 בינתיים הגיעו המיילדות והמנתחים, בדקו, התדיינו והחליטו: הנידונה אינה הרה. בזמן הבדיקות הרפואיות וההדרכה הדתית התעשתה לאונורה, היא גייסה כוחות ועתה כבר הפגינה שליטה עצמית מלאה. מרגע זה ואילך היא לא היתה זקוקה לעזרה או לתמיכה. היא שנאה את ההמון הפריסאי שתמיד רצה להרע לה ולבעלה, וברגע שהבינה שהיא בידיהם והם מתכוונים לנקום בה, מספר עד ראייה, היא שלטה בעצמה וסירבה לתת להם להתענג על סבלה.8
לאחר בדיקת ההיריון ניהלו איתה השופטים־החוקרים שיחה קצרה ובסיומה ביקשו ממנה לחתום על הצהרת הודאה באשמה. היא סירבה. סירובה עורר מבוכה רבה והשופטים יצאו להתייעצות. היא ביקשה לאכול. ז'אן, האיש ששירת אותה בכלא, הביא לה לחם ויין. היא לקחה את הלחם ושאלה אותו: "ז'אן, יכול להיות שאמות?". "אל תתרגשי מדאם", ענה לה ברכות. "קחי, אכלי".9 היא ביקשה ממנו שיטעם לפניה ורק כשהיתה בטוחה שהלחם אינו מורעל לקחה ממנו חתיכה קטנטנה. שנים רבות ניזונה רק מפירורים, כציפור. אמרו עליה שהיתה מעבירה את הזמן ביצירת דמויות קטנות עשויות לחם ואחר כך אוכלת אותן. ז'אן הציע לה יין. שוב ביקשה שישתה לפניה. לאחר מכן היא קראה למוודים מהסורבון, ערכה וידוי אחרון, וקיבלה מחילה על חטאיה. היא חזרה ואמרה שאין היא צריכה למות. אולי היא היתה סקרנית, אולי הרפתקנית, אך לא מגיע לה עונש מוות!10
בערך בשבע בערב לקחו אותה לכיכר גרוו. ערב רב של אנשים זרם בשעות האחרונות לתוך הכיכר.11 שעה עברה עד שהמרכבה הגיעה לקרבת הכיכר, מרחק כמה דקות הליכה ממנה. האנשים התבוננו בגליגאי בתשומת לב, בשתיקה. היא נראתה חזקה מאוד בין שני הדוקטורים שניחמו אותה. היא נחשפה פתאום לעין הציבור ללא הטבעות, הפאה, האיפור וצעיף הקטיפה. גון עורה היה כהה, מראה פניה מקומט ועורה היה מכוסה כתמים קטנים, אבל היא לא נראתה מכוערת. ביום מותה ראה אותה ההמון לראשונה – עד אז היא הסתתרה תמיד מאחורי צעיפים שחורים, והבריות דמיינו לעצמם את דמותה רק על פי הדיוקן הכעור שהוצג בפמפלטים, חוברות התעמולה העוינות.
המרקור פרנסואה (Le Mercure François), כתב העת הצרפתי הראשון, מדווח כי בעוברם לפני סן פייר דה'זארסי (St. Pierre des Arsis) היא שאלה את הדוקטורים באיזו כנסייה מדובר, וכשענו לה היא עצרה את המרכבה והתפללה לפטרוס הקדוש (St. Pierre). היא התחננה שיתערב בשבילה אצל אלוהים. היא ביקשה לעצור שוב כשעברו ליד סן דני דה לה שרטר (St. Denis de la Chartres), דיברה אל אנשי הדת שעמדו בחזית הכנסייה וביקשה מהם להתפלל בשבילה.
ההמונים הציפו את הרחובות. לכל פינה שאליה נשאה את מבטה – ברחבות העולות למדרגות הארמון, על גגות הבתים, ברחובות, בחנויות, בחלונות, בגזוזטרות – נדחס ההמון ונדחק כדי להשביע את שנאתו ולספק את סקרנותו. כולם ביקשו לצפות במופע האימים. בימות מיוחדות נבנו לצופים במרפסות הבתים, ועל כל חלון שילמו הצופים כ־200 פרנק.12 גם בכיכר עצמה היה ההמון רב ועצום. אנשים נרמסו למוות ורבים נפצעו. גליגאי, ראשה מורם, הסתכלה בהמון ללא רגש. היא שמרה על שלוותה מול המהומה ונפשה נראתה יציבה ואמיצה. היה שקט כזה במבטה וישירות, שגרמו לכמה אנשים לבכות. אפילו דוכסית נוור (Nevers), אויבתה המושבעת של גליגאי, לא יכלה לעצור את דמעותיה בראותה אותה עוברת בסך. אחרים מילמלו: "הרעה, המכשפה, השטנית, המכוערת". מישהו צעק: "המנוולת, היא הוגנוטית; אין לה צלב על הצוואר", ובני לווייתה אמרו לה: "מדאם, שאי את הצלב מעט יותר גבוה, את שומעת מה אומרים?" היא שיתפה פעולה, הרימה את הצלב בידיה ונישקה אותו.
המרכבה שוב נעצרה. כמעט בלתי אפשרי היה להתקדם. לאונורה ניצלה את ההפוגה לניהול ענייניה ולסגירת חשבונות: היא ראתה מישהו מאנשיה והבטיחה לו שדיברה בשבחו בחקירה. היא הבחינה מרחוק במכר צעיר מאנשיו של אחד מאויביה, סילרי (Sillery), קראה לו פעמים רבות בשמו להתקרב, והתחננה שיאמר בשמה לאדון המפקד סילרי שהיא סולחת לו על רדיפותיו הקשות והתעללויותיו. הלה הבטיח שלא ישכח. במקביל היא דיברה כל הזמן, באופן אובססיבי, אל השופט דה פונטי (de Fontis), כאילו שהיא עדיין פוקדת והוא עדיין מציית.13 המרכבה התקדמה באיטיות רבה, היא פילסה לעצמה דרך בתוך ההמון הרוחש סביבה, עד שלבסוף נעצרה. גליגאי נאלצה ללכת ברגל את כברת הדרך הנותרת עד לבמה. הליכתה היתה יפה וגאה וכך גם עלייתה לבימה. המוודה אמר לה: "אני עולה איתך". היא ענתה: "בוא, בוא ואמור לי מה צריך לעשות", ולעומדים לידה אמרה: "לא צריך לקנא במי שזכה לחסדם של מלכים ו[נסיכים] גדולים. זו מלאכה כפויית־טובה [méchant métier]".
עם עלייתה של לאונורה לבימה הקריאו את גזר דינה בקול רם ושאלו אותה אם כל מה שאמרה אמת. לאונורה ענתה בחיוב. ואזין, מזכיר בית המשפט, הוסיף ושאל: "אינך יודעת דבר על מותו של אנרי הרביעי?" חסרת סבלנות היא צעקה: "אינני יודעת כלום". הוא נרתע והבטיח לא להטרידה בשאלות נוספות. היא רצתה עתה להסדיר כמה ענייני ממון: "כשתראה את המלך", אמרה למזכיר, "אני מבקשת שתגיד לו שישאיר לבני ולאחי את נכסי בצרפת". היא היתה חייבת כסף לרוקח, לצורף, לסנדלר, והתעכבה כדי להסדיר את חובותיה. היא ביקשה מאחד מאנשי הדת שהיו איתה לתת למזכיר שלה, לודוויג'י (Ludovigi), 3,000 אקו (écus) מנכסיה, כמשכורת.
התליין איבד את סבלנותו: "נלך", אמר, "נלך". "מי זה?" היא שאלה, ולאחר שנענתה היא התקדמה למקום העריפה ואמרה לתליין שהיא סולחת לו. הוא ענה שלא עשה לה כלום. "ומה תעשה עוד מעט?" היא שאלה. "כן כן, המליצי עלי בפני האלוהים", ענה. בשמלה מופשלת כדי לחשוף את צווארה, היא כרעה על ברכיה והתפללה למחילה מכל מי שפגעה בו. היא לא הסתפקה בתפילה חרישית. היא קמה, פנתה אל ההמון ואמרה בקול רם: "תודה לאל, אני סולחת למלך, למלכה, ולכל מי שרצה ברעתי ולכל אלה שעשו רע לבעלי. אני מבקשת שכל אחד יתפלל בשבילי אווה מריה" (Avé Maria).14 ברגע האחרון היא עוד הבחינה באציל שהכירה מבורדו (Bordeaux) וביקשה גם ממנו מחילה. אז פנתה שוב להמון וביקשה מאחד הדוקטורים לעשות עמה חסד אחרון: להשליך את עצמו לרגלי המלכה בשמה ולבקש את מחילתה. לסיום פנתה אל שני המוודים וביקשה שיתפללו למענה וישלימו בינה לבין האל ברגעיה האחרונים. וגם למען העם ביקשה: יסלח לו אלוהים.
רגע העריפה הגיע. התליין ציווה עליה לכרוע ברך וביקש לקשור את הכיסוי לעיניה. בעוד הוא מתעסק באחד השרוכים בכיסוי, שהיה קצר מכדי להיקשר היטב, היא פנתה לדוקטורים ואמרה: "דברו בקול רם אדונים, וגרמו לעם להתפלל".15 היא שילבה את ידיה בשלווה ולא זזה, מוכנה למכה. הדוקטורים התפללו איתה תפילה אחרונה, "בידך אפקיד נפשי". כשאמרה אמן, ערפו את ראשה. ערפו אותו קרוב מאוד לכתפיים, מדווחים עדי הראייה, והראש התגלגל לרוחב הבמה. לאחר מכן הפשיטו את הגוף מבגדיו, ובכותונת לעורו זרקוהו לאש, ואחריו את הראש. ו"זה היה סופה של מרקיזת אנקר", מסכמים הפרסומים, "זו הקרויה לאונורה ושהיתה מתכנה גליגאי".16
"מותה הביא לה יותר כבוד מחייה, חיים שהביאו רק שנאה והאשמות", כתב אחד ממזכיריו הנאמנים של בעלה קונצ'יני, הלוא הוא הבישוף רישלייה (Richelieu), לימים הקרדינל והאיש החזק ביותר בצרפת.17 הפריסאים, שהתעללו זמן קצר קודם לכן בגופת בעלה, מוסיף רישלייה, מיררו עתה בבכי במותה של אלמנתו. אפילו אויביה העריצו אותה ביום מותה, וזו, הוא טוען, ההוכחה לכך שהיא מתה תמימה וחפה מפשע.18 גם עדים אחרים התלהבו מעמידתה האיתנה: "לבסוף, אני אומר לכם, זו הקרויה גליגאי, באומץ ליבה ובאדיקותה ובנכונותה למות, עוררה רחמים וצער אפילו בכל מי שרצה במותה".19 עדים אחרים מעידים שכאשר שמעה המלכה את הדברים היא הכתה בידה על ירכה ואמרה: "האישה המסכנה, היא גרמה למזלה הרע וגם לזה שלי. אבל בעלה אשם ממנה. לו היתה נאמנה לי לא היתה מגיעה למצב הזה". אז המשיכה המלכה ושאלה: "היא מתה באומץ לב?", אמרו לה שכן, והמלכה־האם הודתה לאל ואמרה שחשבה ש"ההפך יקרה לה".20 רופא המלך, ארואר (Héroard), כתב ביומנו: "בשעה שמונה בערב נכנס המלך [בן ה־16] למיטתו, בביתו אשר ברובע סן ז'רמן (St. Germain). באותה שעה נערף ראשה של גליגאי ונשרפה גופתה בכיכר גרוו. כולם באו לדבר איתו על זה ולדון בעניין, והשיחות היו כה ערות ונרגשות עד שהמלך לא הצליח להירדם אלא בשלוש וחצי לפנות בוקר."21
המשך הפרק בספר המלא
הערות:
1. עדויות קובצו בכתב העת הראשון שיצא בצרפת, המרקור פרנסואה (ראו הרחבה על אודותיו בפרק השני), Le Mercure François ou, la suitte de .235-231l’histoire de la paix, 1613-1617, Paris, 1619,
המידע המופיע בכתב העת היווה בסיס לפרק זה, אלא אם צוין אחרת.
2. Robert Lavolle, La mort de Conchine et Léonore, Paris, 1909, 53.
3. , Le Mercure François, 231."Que de Peuple"
4. "la dite Galigaï à avoir la tête trenchée sur un eschaffaut", Ibid.
5. אסור להרוג עובר בבטן אמו, שכן אינו אשם בחטאיה. הצהרה כזו מחייבת בדיקת עד מומחה.
6. “Interpellez plutost sa miséricorde pour vos péchez”, אמרו המוודים,”vous en avez grand besoin”. Le Mercure François, 232.
7. Lavolle, La mort, 55-56.
8. Baptiste Legrain, conseiller et maistre des requestes ordinaires de l’hôtel de la Reyne Mère du Roy, Décade commençant l’histoire du Roy Louis XIII, depuis l’an 1610 jusques à l’an 1617, Paris, 1618; 415, 419.
9. "tenez, mangez", Ibid.
10. Ibid.
11. Ibid; Boitel, Histoire mémorable de s’est qui passé tant de france qu’aux etrangers, 1610-1619, Rouen, Jacques Besongne, 1619, 343-344.
12. Lavolle, La mort: «De quelque coté qu’elle porte ses regards la Galigaï ne voit partout sur les marches de l’escalier du palais, sur les toits des maisons, dans les rues, dans les boutiques aux fenêtres, qu’une foule complace qui est venue assouvir sa haine ou sa curiosité au spectacle de ses angoisses. Des estrades avaient été construites: une fenêtre se payait environ 200 francs.»
13. Le Mercure François: «Estant en la place de Grève, elle apperceut d’assez loing un Gentil-homme du Commandeur de Silléry qu’elle appella plusieurs fois par son nom et le pria de dire à M. le Chancelier et audit sieur Comandeur qu’elle les supplioit de luy pardonner pour les avoir grandement offensés et persécutés et luy fit promettre avec instance de ne pas oublier cette prière. Elle parla plusieurs fois au Prévost De Fontis qui la conduisoit au suplice, comme si elle eust étée encores en possession de luy commander. Estant montée sur l’eschaffault elle demanda pardon à tous ceux qu’elle avoit offensez [...]»
14. Lavolle, La mort, 57.
15. Le Mercure François, Ibid.
16. Lavolle, La mort: “la tête luy fut tranchée assez prez des espaules. Son corps ayant été despouillé jusques à la chemise tête et corps furent jettez ensemblement au feu et brulés. Voylà qu’elle à été la fin de la marchale d’Ancre qui se nommoit Léonora et se faisoit surnommer Galigaï.”
Boitel, Histoire mémorable, 7-345.
17. Armand Jean du Plessis, Cardinal de Richelieu, Mémoires, Paris, , 428-429.16171907-1909:
18. Ibid.
19. Baptiste Legrain, Décade commençant l’histoire du Roy Louis XIII.
20. Fontenay-Mareuil, Marquis de, Mémories, éd. Michaud & Poujoulat, Paris, 1837, 309.
21. Jean Héroard, Journal de Jean Héroard sur l’enfance et la jennesse de Louis XIII (1601-1628), extrait des manuscrits originaux par E. Soulie, Paris, Firmin-Didot, 1868, 213.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
