יומני הסודי ביותר - ספר 11 / טוב, אולי בכל-זאת יש לי כוחות-על

פרק ראשון: יום ראשון, ה־1

 
יומני הסודי ביותר,
 
אם מישהי תבקש מכם אי־פעם לבעוט לה בפרצוף, היא קודם־כול תשכח שהיא ביקשה מכם לבעוט לה בפרצוף.
אִיזָבֶּלָה באה אלי היום, והיינו עסוקות בלטפל בשיער שלי. הסתפרתי בקיץ ממש קצר וחשבתי שהשיער יצמח ויהיה יפהפה ומרהיב, כי זה מה שהיה קורה באגדות, ואני מאמינה שבקרוב מאוד אזכה שיכתבו סיפור אגדה על שמי.
אבל השיער גדל עבה יותר. עבה כל־כך, בעצם, עד שאני חושבת שאולי לכל אחד מזקיקי השיער שלי יש עכשיו שתי שערות שמצטופפות בחלל שבו היתה פעם רק שערה אחת.
גם אַנגֶ'לִינָה הסתפרה ממש קצר, ומובן שהשיער שלה כן צמח ונהיה משיי יותר ועוד יותר משגע, אבל די ציפיתי לזה. אני קצת מופתעת מזה שלא צמח לה כסף על הראש.


היה ממש כיף עם אַנגֶ'לִינָה בקיץ: הלכנו לפארק השעשועים, הלכנו לגן החיות, ישבנו בשקט והקשבנו לשיער שלה צומח. (באמת אפשר לשמוע אותו צומח. גם את הציפורניים שלה.)
מתישהו בקיץ התחלתי לחשוב שגרוע מצדי לשנוא את אַנגֶ'לִינָה בגלל המראֶה שלה. והריח שלה. והצחוק שלה. והחיוך שלה. והמִצמוּץ שלה. והישיבה שלה.
כשבסוף הצלחתי לראות מעבר ליפֵהפִיוּת שלה, כשהצצתי עמוק אל תוך המַהוּת של אַנגֶ'לִינָה, כשניסיתי לא לראות את אֶשֶׁד המשי הבלונדיני והמנצנץ שנשפך על הכתפיים שלה ונִקוָוה בלִבּוֹ של כל בֵּן בסביבה, ראיתי אדם נחמד ונדיב וישר וטוב לב. והבנתי שאסור לי לשנוא אותה בגלל המראֶה שלה.
יש עוד כל־כך כל־כך כל־כך הרבה דברים שאפשר לשנוא בה.
 


ובכל־זאת, נראה לי שאני כבר לא שונאת אותה. היא אמנם זכתה בפרס המראֶה, ובפרס האישיות, ובפרס הנשמה הטובה, ובכל שאר הפרסים, אבל שום דבר מכל אלה לא קרה באשמתה.
יותר מכול נראה לי שאני צריכה לרחם על אַנגֶ'לִינָה, שנולדה כזאת, אחת שכל־כך קל לשנוא אותה.
 אני יודעת, יומן, קשה להבין שלא לשנוא מישהו שממש דורש שישנאו אותו הופך אותי לאדם מצוין, אבל אומר זאת בבירור: זה הופך אותי לאדם מצוין אמיתי. אדם מצוין כמו מלאך עם היכולת לירות רסיסי זכוכית מתוך העיניים.
אבל בוא נחזור לכף־הרגל שלי ולמערכת היחסים שהיא פיתחה לאחרונה עם הפנים של אִיזָבֶּלָה.
 


אחרי שהתייאשנו מהשיער שלי (הבנו שזה מקרה אבוד), צפינו בסרט סופר־מטופש על איזה גיבור־על, ושמתי לב שרואים שם המון בעיטות לפָּנים - כאילו, יותר ממספר הבעיטות לפָּנים שרואים ביום אחד. זאת אומרת, לא חייבים לבעוט בּפָּנים של מישהו - אם מישהו פשוט ידרוך על הפָּנים שלכם כמה פעמים, אתם תהיו לגמרי על־הפָּנים. (אני יודעת על מה אני מדברת, כי כשהיינו בכיתה ד' אני שכבתי על הספה ואִיזָבֶּלָה בדיוק ראתה נמלה על הלחי שלי.)
אִיזָבֶּלָה אמרה שבעיטה בפָּנים זה לא כזה סיפור, ושאני יכולה לבעוט לה בפָּנים רק כדי להוכיח את זה, ואני אמרתי שאין מצב שאני אעשה את זה אבל בכל־זאת בעטתי לה בפָּנים, כי נראה לי שהמוח שלי שינה את דעתו די מהר.
מוח זה דבר מטופש כל־כך.


 
אִיזָבֶּלָה נשארה על הרצפה חמש דקות בערך, ואמרה דברים שרק מי שבעטו לו לאחרונה בפָּנים יכול היה להבין אותם. הסברתי לה מה קרה ועזרתי לה לקום. מרוב בלבול היא לא האמינה שהיא באמת ביקשה ממני לבעוט בה, אבל היא בעיקר לא האמינה שבאמת עשיתי את זה.
למרבה המזל ראיתי המון סדרות מתח ולכן הראיתי לה כתם מהשפתון נגד יובש שלה על הגרב שלי כרְאָיָה. (בנוסף הצבעתי על המשקפיים שלה שנחתו על מדף הספרים.)
לאִיזָבֶּלָה היה קשה עם כל זה, כי האחים הגדולים והמרושעים שלה הפכו אותה למתאבקת טובה. היא לא יכלה להשלים עם העובדה ש"ילדה ילדותית ונשית להחריד" כמוני מסוגלת להנחית עליה בעיטה.


 
מאוחר יותר, כשניקיתי את הרוק שלה מאחד הקירות, התנצלתי, אבל אִיזָבֶּלָה עדיין נראתה קצת מבולבלת. אני מרגישה נורא עכשיו, אבל נראה לי שהוכחתי את הטענה שלי על מידת הטיפשות של סרטי גיבורי־העל, ובעיקר על כך שהם לא מעניקים לבעיטה לפָּנים את הכבוד המגיע לה.