ציידת היתומים

פרק 1

פִּיָה

28 בספטמבר 1918

הווירוס הקטלני התגנב בחשאי לרחובותיה הצפופים, המרוצפים אבנים, של פילדלפיה ביום ספטמבר שטוף שמש, וכך, באין־רואה ובאין־שומע, התמזג במהומה הצוהלת של מצעד "מלווה החירות", למימון כוחות הברית במלחמה העולמית, ובצלילים של שירי הלכת הפטריוטיים שהלחין ג'ון פיליפ סוּזָה. יותר מ-200,000 איש, אישה, ילדה וילד נופפו בדגלי אמריקה ודחפו זה את זה כדי למצוא לאורך שלושת הקילומטרים של המסלול איזושהי נקודת תצפית טובה להשקיף ממנה, ואילו האנשים שעמדו מאחור קראו קריאות עידוד מעל כתפיים ומאחורי ראשים לעבר התזמורות, חניכי הצופים, הנשים מחֵילות העזר, הנחתים, המלחים והחיילים ברחוב. אווירונים טסו מעל, סוסי עבודה משכו הוביצרים בקוטר שמונה אינצ'ים, יחידות צבאיות ביצעו תרגילי סדר ברובים מכודנים, פעמוני כנסיות צלצלו, משרוקיות משטרה שרקו. ידידים ותיקים התחבקו ולחצו ידיים, זוגות התנשקו, וילדים חלקו ביניהם ממתקים ומשקאות קלים. הצופים הנלהבים לא ידעו שהמחלה הקטלנית חמקה מהמספנה, שבבתי החולים המקומיים אשפזו יום לפני כן יותר ממאתיים חולים, ושמומחים רבים למחלות מידבקות לחצו על ראש העיר לבטל את האירוע. אבל גם אילו ידעו, זה לא היה משנה כהוא זה. הם באו לתמוך בגייסות, לרכוש איגרות מלחמה ולהפגין את הפטריוטיות שלהם בעת מלחמה. ניצחון באירופה — והגנה על אמריקה מפני הגרמנים היו בראש מעייניהם.

רבים מן הצופים שמעו על כך שהמגפה פגעה בבוסטון ובניו יורק, אבל מנהל המעבדות במכון פיפְּס בפילדלפיה הכריז זה עתה שהוא זיהה את הגורם לשפעת הספציפית המחוללת שמות כאלה — בָּצילוּס ע"ש פַייפֶר — והעיתונים המקומיים אמרו שבשפעת אין כל סכנה כי היא עתיקה כמו דברי ימי העולם ובדרך כלל מתלווה לאוויר מצחין, לערפל ולנחילי חרקים. בפילדלפיה לא היה דבר מזה. לפיכך, על פי כל היגיון, אם אנשים יצייתו להמלצות של מועצת הבריאות — יקפידו על רגליים יבשות, ישמרו על חום הגוף, יאכלו יותר בצל וישאירו את דרכי העיכול ואת והחלונות פתוחים — כולם יישארו בריאים ושלמים.

אבל פִּיָה לאנגֶה בת השלוש־עשרה ידעה שמשהו רע קורה, ולא מפני שפין דאפי, חברה הטוב, סיפר לה על המלחים המתים שאחיו הגדול ראה ליד בר מקומי. גם לא בגלל המודעות שנתלו על עמודי טלפון ועל בניינים והכריזו: "לפני שמשתעלים או מתעטשים, חובה להניח ממחטה, מפית נייר או בד כלשהו על הפנים," וכן, "כסו את הפה! השפעת מתפשטת בטיפות הניתזות מהאף ומהפה!"

פִּיָה ידעה שמשהו רע קורה, כי מיד כשהלכה עם אמה — שהובילה את אחיה התאומים של פִּיה בעגלת תינוקות מנצרים — אל המסלול ההומה אדם שבו עבר המצעד, היא נתקפה בתחושה מטרידה, כמו האוויר המחניק לפני סופת רעמים קיצית, או כמו ההתערבלות המציקה בבטן, רגע לפני שהקיאה. המתח שהרגישה בקרב המון לא היה חדש לפִּיה — היא לא תשכח לעולם את החרדה שאחזה בה בפעם הראשונה שהלכה ברחובותיה ההומים אדם של פילדלפיה, וגם כאשר פין גרר אותה להוֹג איילנד, לטקס השקתה של ספינת מלחמה, בהשתתפותם של הנשיא וילסון ושלושים אלף איש, ובמים היו המוני סירות גרר, ספינות קיטור וארָבות מקושטות בדגלי אמריקה.

אבל עכשיו חשה משהו שונה. משהו כבד וסמוי ומאיים שלא הצליחה לתת לו שם, כאילו נדחק אליה מכל עבר. בתחילה פִּיה חשבה שהסיבה היא החום והמדרכות הפקוקות, אבל אחר כך זיהתה את התחושה המוכרת של הלב הנופל בקרבה, שבילדותה תמיד השתדלה להימנע ממנה, ואת הוודאות הפתאומית שמשהו נורא קורה. היא הרגישה כמו פעם, כשהיתה קטנה, כשהיתה הילדה שהתחבאה מאחורי הסינר של מוּטי כשבאו הביתה אורחים, הילדה שלא יכלה להסביר למה תמיד רצתה לשחק לבד. הילדה הקטנה שלא רצתה ללחוץ ידיים ולהתחבק ולא לשבת על הברכיים של אף אחד. הילדה ששמחה שאין משתפים אותה במשחקי כדור ובקפיצה על חבל, אבל בו־בזמן לבה נשבר בקרבה.

פִּיה הרימה את מבטה אל הבנים במעילים מרופטים ובמכנסיים מטולאים שטיפסו על פנסי רחוב, כדי לראות טוב יותר את המצעד, והצטערה שאינה יכולה להצטרף אליהם כדי להימלט מהדוחק של ההמון הגדל. הבנים נתלו כמו קופים מתחת לדגלים אמריקאיים ענקיים, צעקו וצחקו ונופפו בקסקטים שלהם. יותר מכול פִּיה רצתה להיות כמוהם — לא לדאוג ולא לדעת שמשהו רע קורה. אבל זה לא היה אפשרי. גם אם תנסה בכל מאודה, לעולם לא תהיה כמו כולם.

היא הסתכלה לאחור וראתה שאמה נעלמה ופתחה את הפה לקרוא לה, אבל נשכה את הלשון. היא כבר לא אמורה לקרוא לה מוּטי, בטח שלא בקול רם, בכל אופן. אסור עכשיו לדבר גרמנית במקום ציבורי. הוריה תמיד יישארו בשבילה מוּטי ופאטֶר, לא משנה מה החוק אומר, אבל היא לא העזה לקרוא לה מוּטי בתוך ההמון ולמשוך אל עצמה תשומת לב. היא התרוממה על קצות האצבעות כדי להסתכל מעל כתפי אנשים, הבחינה בקצה הכובע החום הדהוי של מוּטי במרחק כמה מטרים ומיהרה להשיג אותה, אבל נעצרה בבת אחת וסטתה הצדה כדי לא להתנגש באנשים בדרך.

לבסוף, כשהיתה שוב מאחורי מוּטי, מחתה את הזיעה משפתה העליונה ופלטה אנחת רווחה. בשום פנים ואופן לא רצתה ללכת לאיבוד בעיר. היא התכופפה ועיגלה את כתפיה כדי לצמצם את עצמה ולפלס לה דרך ולחמוק מים הידיים והזרועות החשופות שהקיפו אותה. היא השתדלה להיצמד למוּטי במידת האפשר, ובלבה ביקשה שאמה תאט קצת. אילו רק יכלה לזחול לתוך עגלת התינוקות עם אחיה ולהתחבא מתחת לשמיכות שלהם. היא ידעה מלכתחילה שיהיה לה קשה להיות במצעד, אבל לזה לא ציפתה.

פִּיה היתה ביישנית במיוחד מאז זכרה את עצמה. מוּטי אמרה שרק אנשים מעטים יכלו להחזיק אותה על הידיים כשהיתה תינוקת, כי היא היתה צורחת כאילו העולם נחרב. והיא תמיד חשבה שהביישנות זהה אצל כולם, שביישנות היא תחושה גופנית כמו חום או כאב בטן או גרון אדום. לפעמים פִּיה שאלה את עצמה מה היה קורה אילו מוּטי לא היתה לידה ולא היתה מגִנה עליה מגברים שרצו לצבוט את לחייה ומקשישות שנענעו אצבעות מולה כדי לסמן לה שהן אינן מזיקות. אבל בהדרגה הרגשות הללו השתנו, ובמיוחד בחודשים האחרונים. היא התחילה להבחין בתחושות נוספות כשנגעה בעור חשוף של מישהו, במעין כאב עמום בראש או בחזה או בעצבנות מוזרה בזרוע או ברגל. זה לא קרה בכל פעם אבל כן קרה לעתים די קרובות ולכן היא שאלה את עצמה אם משהו לא בסדר אצלה. עכשיו בדרכה לחנות המכולת או לחנות הירקות פִּיה ירדה מהמדרכה — אבל נזהרה מסוסים, מעגלות, מאופניים ומאוטומובילים — כדי להימנע מהדוחק. ובכל פעם שנתנה מטבעות לחנוונים הרגישה שהיא עומדת להתעלף, לכן לרוב הניחה את המטבעות על הדלפק. לרוע מזלה, היא לא יכלה לעשות דבר בעניין. לספר למוּטי — או למישהו אחר — לא בא בחשבון, בעיקר אחרי ששמעה על הדודה רבתא לוטי, שחלק נכבד מחייה עבר עליה בבית משוגעים בגרמניה כי היא ראתה דברים שלא היו ולא נבראו. לכן אף על פי שפִּיָה היתה מבולבלת ונפחדת מאוד, היא לא היתה מוכנה לקחת את הסיכון שיכניסו גם אותה למוסד סגור כזה.

עכשיו, כשהלכה בעקבותיה של מוּטי על המדרכות הצפופות, הפחדים הקשים ביותר שלה שמשהו רע קורה אושרו ברגע שגבר בחליפת פשתן ובמגבעת קש חתך את זרם הולכי הרגל ונתקל בה. תחילה הוא צחק, ואחר כך הבחין מה עשה והתנצל. כיוון שלימדו את פִּיה לחייך ולהיות מנומסת תמיד, היא כפתה על עצמה לחייך — היא היתה טובה מאוד בזה ולפעמים זה אפילו הפחיד אותה — אבל אז האיש צבט את לחיָה, וכאב חד פילח את החזה שלה, כאילו לבה נבקע לשניים. היא הצטמררה והביטה על עצמה, היא היתה בטוחה שתראה סכין מזדקרת מבין צלעותיה. אבל לא היתה סכין, ודם לא טפטף על שמלתה, שנתפרה משק של קמח. החלק העליון הדקיק של השמלה היה חלק וללא רבב, נקי כפי שהיה בבוקר, כשפיה התלבשה. היא פסעה לאחור כדי להתרחק מהאיש, אבל הוא כבר נעלם ויחד איתו נעלם גם הכאב. אך עוצמת הכאב הותירה אותה חלושה ורועדת.

ואז נאחזה יד קטנה וקרירה בידה, והחזה שלה התכווץ והתהדק עם נשימתה. היא יכלה להישבע שהיא שומעת את ריאותיה מרשרשות, אבל לא היתה בטוחה בגלל הרעש מסביב. היא משכה את ידה והשפילה את מבטה. ילדה בשמלה לבנה מסולסלת הביטה אליה בחיוך — עד שהבחינה שפִּיה זרה לה. פניה של הילדה התקמטו בבהלה, והיא תרה במבטה בהמון בעיניים נפחדות והחלה לרוץ ולקרוא לאמה. רק כשהילדה נעלמה הצליחה פִּיה לחזור ולנשום רגיל.

כמה השתוקקה פִּיה לחזור לעיירה הֵייזלטון, אל המרחבים המלאים בשמים כחולים, בשדות של פרחי בר ובעדרי איילות, במקום בקילומטרים של מדרכות, בבניינים צמודים זה לזה ובהמון אדם. בפילדלפיה היא לא יכלה ללכת אפילו שלושה מטרים בלי להיתקל במישהו, וכל מראה, קול וריח נראו לה זרים ומאיימים. הסמטאות בשכונות היו זרועות בפסולת ומוצפות בביוב, והעכברושים הגדולים ביותר שראתה מימיה שרצו בכל חור ובכל פינה והתרוצצו בין קירות ובמסדרונות. חשמליות ועגלות ואוטומובילים נאבקו על מקום בכל רחוב, ואנשים רבים יותר מכפי שראתה כל חייה חלפו על פניה במדרכות. העיר הזכירה לה כוורת פקוקה ההומה מאנשים במקום מדבורים. אפילו בנייני הרכבת היו מלאים יותר מכפי שיכלו להכיל, ומשפחות אחדות נדחקו בתוך שניים או שלושה חדרים. ברור שהיו קשיים בעיירת הכורים בהייזלטון — קירות הבקתה שלהם היו דקים כמו נייר, כל דבר, מהבגדים ועד שולחן המטבח, היה מכוסה באבק פחם, ומעל לכול, העבודה של פאטר בכריית פחם היתה מפרכת ומסוכנת — אבל למרות כל אלה היא התגעגעה הביתה. היא שמחה שאביה מצא עבודה מסוכנת פחות בעיר, קצת יותר משנה לפני כן, אבל היא התגעגעה אל העופות בחצר ואל כלב הציד של השכנים שישן מתחת למרפסת החזית שלהם. היא התגעגעה להליכה בשביל העפר אל בקתתה של האלמנה וילקוקס כדי ללמוד לקרוא ולכתוב. היא התגעגעה לשבילים ההרריים ולעשב מעבר לדלת ביתם. פאטר אמר שהיא מתגעגעת להייזלטון כי לבה עורג לשדות המוריקים של בוואריה. וכשפִּיה הזכירה לו שהיא היתה רק בת ארבע כשהם הפליגו באונייה לאמריקה, הוא צחק ואמר שגרמניה נמצאת בדם שלה, כמו חיבתה לממתקים וכמו אהבתו לאמה.

פִּיה חשבה על אביה, ועיניה צרבו. אילו היה כאן איתם עכשיו, היתה יכולה לאחוז בידו הרחבה והמחוספסת ולהישען על גופו הגבוה והשרירי. הוא היה לוחץ פעמיים במהירות את אצבעותיה כפי שעשה תמיד כדי לומר, "אני אוהב אותך." ובתגובה היא היתה לוחצת פעמיים את אצבעותיו, והם היו מחייכים זה אל זה ושמחים בסודם הפעוט. מי שהביט בפאטר לא היה מנחש בשום אופן שהוא אדם עדין, שתמיד שר ושרק והתבדח. אנשים נטו דווקא לפנות לו בחיפזון את הדרך בגלל חזותו המרתיעה וכתפיו הרחבות כפסנתר. כשהוא היה לצדה, היא יכלה להתקדם בתוך קהל כמעט בלי שייגעו בה. אבל עכשיו זה לא היה אפשרי, כי הוא התגייס לצבא שלושה חודשים לפני כן עם שניים מחבריו הגרמנים־אמריקאים כדי להוכיח את נאמנותם לארצות הברית. עכשיו הוא היה אי־שם בצרפת, ולא היה לה מושג מתי יחזור הביתה. כפי שמוּטי אמרה מבעד לדמעותיה, כשהוא נפרד מהם, העקירה לעיר כדי לשמור עליו מפני סכנה לא הועילה כלל ועיקר.

פתאום נדחקה אישה בתחפושת של פסל החירות בין פִּיה לאמה ועקרה את פִּיה ממחשבותיה. זרועה החשופה של האישה התחככה בידה, ופִּיה עצרה את הנשימה והמתינה שהתחושה המוזרה תתחיל. אבל מיד רווח לה, כי היא לא הרגישה דבר. היא ריפתה את כתפיה המתוחות ופלטה את האוויר מריאותיה בניסיון להירגע. היא צריכה להחזיק מעמד רק עוד שעה בערך. זה הכול. אחר כך תלך הביתה, אל הדירה בסמטת שאנק ברובע החמישי, ושם רק האנשים האהובים עליה יוכלו לשלוח יד לגעת בה.

ואז עצרה מוּטי אצל הירקן לדבר עם אישה אחת, וזוג ידיים דביקות התהדקו מעל עיניה של פִּיה. מישהו גיחך באוזנה. כאב חד התפתל מיד על יד בית החזה שלה, והיא נתקפה בחום ובסחרחורת. היא סילקה את הידיים מפניה וסבה לאחור. זה היה טומי קוסטה, הילד המנומש שהתגרה בה תמיד בזמן ההפסקות בבית הספר, ושניים מחבריו, אנג'לו דיפּריצי וסקיפּ טרנר. הם צחקו וחרצו אליה לשון וברחו. הכאב בבית החזה שלה נעלם יחד איתם.

עד שמוּטי בחרה לבסוף מקום לראות ממנו את המצעד, פִּיה כבר רעדה בכל גופה. לפני היציאה למצעד היא התחננה שאמה תרשה לה להישאר בבית ואפילו הבטיחה לסדר את דירת שני החדרים שלהם בזמן שאמה והתאומים ייעדרו. אבל מוּטי התעקשה, אף כי ידעה איך פִּיה מרגישה בקהל גדול.

"אנחנו צריכות ללכת למצעד, כי זאת הדרך היחידה שלנו להוכיח שאנחנו אמריקאיות נאמנות," אמרה מוּטי באנגלית במבטא כבד. "המצב שלנו קשה ממילא מאז שהנשיא וילסון אמר שכל האזרחים הגרמנים הם אויבים זרים. אני מצייתת לחוקים החדשים. חתמתי על הניירות שהם אמרו לי כדי לוותר על האזרחות הגרמנית. נתתי טביעת אצבעות. אבל אין לי כסף בשביל לקנות מלווה חירות ובשביל לתרום לצלב האדום. אני חייבת להאכיל אותך ואת האחים שלך. בגלל זה אנחנו צריכות ללכת למצעד. כולנו. אפילו זה שאבא במלחמה לא מספיק בשביל השכנים."

"אבל מה זה משנה אם אני איתך או לא," אמרה פִּיה. "כולם יראו אותך שם, והתאומים ייהנו. אני יכולה לבשל, וכשתחזרו תהיה לכם ארוחה מוכנה."

"Nein," אמרה אמה. בו־ברגע שהמילה יצאה מפיה, חלפה דאגה על פניה. "זאת אומרת, לא. את צריכה לבוא איתנו. הרדיו והעיתונים אומרים לכולם להיזהר מהשכנים הגרמנים־אמריקאים שלהם ולדווח עליהם לרשויות. לפני שאבא נסע, אישה אחת פה צעקה עלי, היא אמרה שאבא גנב את העבודה מאמריקאי אמיתי. היא ירקה עלי ואמרה לי לחזור לאיפה שבאתי. אני לא משאירה אותך לבד בבית."

פִּיה ידעה שמוּטי צודקת. בבית הספר הציקו לה לא מעט, והיא ידעה גם שכל מה שאמה אמרה נכון. הסתובבו שמועות שמרגלים גרמנים מרעילים אוכל, ושגרמנים־אמריקאים אוגרים בסתר נשק. היו גרמנים שאפילו נשלחו לבתי סוהר או למחנות הסגר. בעיר הודבקו מודעות שהראו גרמנים עומדים מעל גוויות, ופרסומות הורו לאנשים לקנות איגרות מלווה מלחמה כדי "להחזיר מכה לגרמנים!" כנסיות של קהילות גרמניות נצבעו בצהוב, עיתונים בגרמנית נסגרו, ותלמידים נאלצו לחתום על הבטחה לא להשתמש בשום שפה זרה. ואם לא די בכך, יחידת משטרה מיוחדת בשם "משמר הבית", שהוקמה במקור כדי לסייר ברחובות עם נשק ולהבטיח הגנה נאותה למערכות עירוניות חשובות — מערכת המים ותחנת השאיבה, מפעל החשמל, השירות הטלפוני ותחנות כוח שונות במפעלים — סיירו עכשיו בדרום העיר כדי לפקוח עין על מהגרים גרמנים. היו חברות שסירבו להעסיק גרמנים, ומוּטי איבדה את עבודתה במטוויית הטקסטיל. וכיוון שהיתה זקוקה לאישור כדי למשוך כסף מהבנק, מעט הכסף המזומן שנותר להם נשמר מתחת לקרשי הרצפה בתוך כוך בקיר של חדר השינה. אפילו כרוב חמוץ והמבורגרים קיבלו שם חדש — "כרוב חירות" ו"קציצות חירות".

אבל הידיעה שמוּטי צודקת לא עשתה את ההליכה למצעד קלה יותר.

שלושה ימים אחרי המצעד, בהפסקה בבית הספר, בשעה שחברותיה צחקו ושיחקו קלאס וקפצו בחבל, ישבה פִּיה לבדה במקום הרגיל שלה, על אבן שטוחה ליד הגדר האחורית של חצר בית הספר והעמידה פנים שהיא קוראת. האוויר היה בהיר, אפרפר כמו עשן, והרוח הקלה הביאה שמץ של צינה. למזלה, היא זכרה להביא סוודר, בעיקר כי השאירו את החלונות בבית הספר פתוחים כדי להדוף את השפעת. שמלתה הגיעה עד מתחת לברך, שרווליה היו ארוכים וגרבי הכותנה שלה היו עבים, אבל בד השק שממנו היו עשויים החצאית והתחתונית היו בלויים ודקים. היא הניחה את הספר, משכה את השרוולים על האגרופים וניסתה להפסיק לרעוד. האם היא רועדת מקור או כיוון שלא הצליחה להפסיק לחשוב על מה שראתה ושמעה מאז מצעד מלווה החירות?

גברת שמידט סיפרה למוּטי שבתוך שבעים ושתיים שעות מהמצעד, כל המיטות בכל אחד משלושים ואחד בתי החולים בעיר נתפסו על ידי קורבנותיה של מחלה חדשה בשם השפעת הספרדית, ושבתי החולים מסרבים לקבל עוד חולים. ביום הרביעי מאז המצעד הדביקה המחלה יותר משש מאות מתושבי פילדלפיה והביאה למותם של יותר ממאה ביום אחד. פִּיה שמעה במקרה את אחד המורים אומר שיש מחסור ברופאים ובאחיות בגלל המלחמה, ושבתי מחסה לעניים וכנסיות משמשים כבתי חולים זמניים. הופיעו מודעות עם הכתובת "יריקה שווה מוות", והמשטרה עצרה כל מי שנתפס יורק. במודעה אחרת נראה גבר בחליפה עומד ליד דמות של שֵד בעל טפרים שעלה מתוך מה שנראה כמו ברֵכת רוק על המדרכה, והכתובת היתה: "עצרו את המגפה! לא לירוק!" וכיוון שכולם נשאו עליהם שקיות שום או כדורי קמפור בתוך שקיות גאזה סביב הצוואר, הרחובות התמלאו בריח מצחין מיוחד במינו שהיא קישרה בעל כורחה עם המוות. הדבר המפחיד מכול שפִּיה שמעה היה שפניהם של החולים משחירים ומכחילים ודם פורץ מהפה, מהאף, מהאוזניים ואפילו מהעיניים, ושלעתים קרובות אלה שחלו, מתים עם ערב.

היו לפִּיה גם ביעותי לילה, מלאים בתמונות אימה מהמצעד, שהבזיקו במוחה כמו התמונות הקופצניות באולם של מכונות משחקים — לפרצופים היו שפתיים שחורות ולחיים סגולות, ודם נזל להם מהפיות ומהעיניים. עם כל ביעות היא התעוררה מיוזעת, רגליה וזרועותיה היו מסובכים בסדינים והבטן והחזה רגישים וכואבים. עצם המחשבה על כך עוררה בה בחילה. הסירחון שעלה מהשום שהיה קשור לצווארה לא עזר.

היא הסירה את המחרוזת המרקיבה מצווארה והניחה אותה על העשב, זקרה את סנטרה ונשמה עמוק כדי לשאוף לקרבה את הריחות המוכרים של הסתיו — תערובת של אדמה תחוחה, עלי שלכת חרוכי שמש ועשן ארובה. אבל למרות העובדה שהריח שעמד באוויר היה טוב בהרבה מהריח העז של השום, הוא בכל זאת הזכיר לה את היום הראשון הנורא בבית הספר החדש בשנה שעברה. היא עדיין שמעה את קולותיהן של אמה ושל המורה החדשה.

"ראית את המכתב ששלחתי לבית הספר, גברת דֶרי?" מוּטי שאלה.

"כן גברה לאנגה, קיבלתי את המכתב. אבל אני לא בדיוק מבינה אותו."

"תסלחי לי, אני רק רוצה להיות בטוחה..." אמרה מוּטי בהיסוס. "פִּיה שלי, איך אומרים את זה, עדינה? היא לא אוהבת הרבה אנשים יחד והיא לא אוהבת שנוגעים בה. אני לא יודעת למה..." אמה פכרה את ידיה. "אבל היא ילדה נורמלית והיא פיקחית. בבקשה. את יכולה לדאוג שהילדים האחרים..."

"גברת לאנגה, אני לא מבינה איך..."

"פִּיה צריכה ללמוד. היא צריכה להיות בבית ספר. אני לא רוצה שהיא..."

"בסדר, גברת לאנגה," אמרה גברת דרי. "כן, אני אשתדל. אבל ילדים תמיד נוגעים זה בזה כשהם משחקים, בעיקר בהפסקה. זה חלק מהלמידה. לפעמים לא אוכל למנוע את זה."

"כן, אני מבינה," אמרה מוּטי. "אבל אם פִּיה לא רוצה... אם אחד הילדים לא יודע שצריך לעזוב אותה במנוחה... בבקשה..."

גברת דרי הניחה יד על זרועה של אמה, הביטה בה בעיניים מלאות רחמים ואמרה, "אל תדאגי, אני אשגיח עליה. ואני אודיע גם למורים האחרים."

מוּטי הנהנה וחייכה אליה חיוך יגע, נפרדה לשלום מפִּיה והלכה.

אחרי אותו יום, גברת דרי ושאר המורים והמורות בקושי טרחו לשים עליה עין, ואילו הזיכרון מאותו מפגש — אמה פוכרת את ידיה ומנסה להעביר את חששותיה המוזרים לגברת דרי הנבוכה, בעוד פִּיה מתכווצת לצדה והילדים האחרים צופים בהן — חזר אליה בכל פעם שהציבה רגל בכיתה. בזמן שהילדים האחרים שיחקו בגולם במעגל ובתופסת, פִּיה עמדה בצד והרגישה עצב והקלה בעת ובעונה אחת. מטבע הדברים, כשהמורים לא הסתכלו, חלק מהילדים התגרו בה ונגעו בה וכינו אותה בכינויי גנאי כמו פסיכית ושפנה. ועכשיו, בגלל המלחמה, כינו אותה גם גרמנייה לכלוכייה.

למזלה היא הכירה את פין לפני שהתחילו הלימודים, כשעוד היתה לו הזדמנות לגבש דעה משלו עליה, בלי שדעותיהם של הילדים האחרים ישפיעו עליו. זה היה יום אחד אחרי שהיא ומשפחתה נכנסו לדירה, ומוּטי שלחה אותה לשבת על המדרגות והורתה לה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים לא ללכת לשוטט בזמן שהיא ופאטר מדברים — על מה, פִּיה לא ידעה. פִּיה התגעגעה הביתה והיתה מבוהלת ועל סף דמעות כי הרגישה כמו לכודה בתסבוכת הסמטאות הזרועות אשפה והרחובות המרוצפים אבנים ובנייני הרכבת הקרובים זה לזה, ותהתה איך תתרגל לחיים כאן, ובדיוק אז פין התקרב מהצד הנגדי של הסמטה. היא ניסתה להתעלם ממנו וקיוותה שהוא פונה לכיוון הכניסה שמאחוריה, אבל הוא עצר ליד המדרגות, הסיט בלורית בגוון נחושת מעיניו והפנה אליה חיוך ידידותי.

"אז את השכנה החדשה פה?" הוא שאל במבטא אירי כבד. "אני פין דאפי, אני שכן שלך בבית ממול." הוא הצביע על הבניין המוזנח שממול לבניין שלהם, בניין ארבע־קומתי מאבן, עם חלונות צרים ומדרגות חירום שחורות.

היא הנהנה ואילצה את עצמה לחייך. לא התחשק לה לדבר, אבל היא גם לא רצתה להתנהג בגסות. "כן," היא אמרה. "אתמול עברנו הנה."

"נעים להכיר, הממ... איך אמרת שקוראים לך?"

"אה, סליחה," היא אמרה. "אני פִּיה לאנגה."

"נעים להכיר, פִּיה לאנגה. אולי אפשר לעניין אותך במשחק בגולות?" הוא שלף מכיס מכנסיו המרופטים שקית בד.

היא הניעה את ראשה לשלילה. "לא, תודה."

"אז אולי אפשר לשבת לידך?" הוא אמר. "את נראית לי בודדה, אם מותר לי להגיד."

פִּיה חשבה לומר לו שהיא רוצה שיעזבו אותה במנוחה, אבל לא רצתה לרכוש אויבים כבר מההתחלה. היא הנהנה, אספה את חצאית הקפלים מתחת לרגליה, זזה והתיישבה על הידיים כדי לפנות לו מקום. הוא חייך והתיישב לידה במרחק מנומס. היא נשמה לרווחה כי הוא ישב בשקט, כמעט כאילו הבין שלא מתחשק לה לנהל שיחה. הם ישבו יחד, שקועים כל אחד במחשבותיו הוא, וצפו בשלוש הילדות השחורות עם הצמות והקוקיות ששיחקו מולם בקלאס. אחת מהן החזיקה בובת סמרטוטים תחת זרועה, וראשה המדולדל של הבובה קפץ מעלה מטה עם כל קפיצה שלה. חבורה של בנים סמוקי לחיים במכנסים מטולאים ובנעליים משופשפות בעטו בפחית שנתקלו בה בדרכם. שברי צחוק, קטעי שיחות ומוזיקה מתכתית של פונוגרף בקעו מחלונות פתוחים, ועמם ריח של בצל מטוגן ושל לחם נאפה. כביסה רטובה שלא נעה באוויר הלח היתה תלויה על חבלים שחצו את הרחוב הלוך ושוב מעל ראשיהם, כמו דגלים מתנוססים בקרקס. אנשים מכל הצבעים, הגילים והמידות יצאו אל מדרגות החירום. חלקם ישבו על גיגיות ועל דוודים הפוכים, וכולם ביקשו הקלה מהחום.

קשישה שחורה במטפחת ראש מלוכלכת ובנעליים גבוהות נטולות שרוכים חלפה על פניהם בצליעה, זמזמה ומשכה עגלת עץ מלאה בסמרטוטים ובבקבוקים ישנים. מול בניין האבן השלישי מהם היא עקפה שני בנים כבני שבע או שמונה שרבצו על הברכיים ושיחקו קלפים. אחד הבנים הביט בה מעבר לכתפו, קפץ לעמידה, סחב משהו מעגלתה, וברח בקולות צחוק אל חברו. הקשישה המשיכה ללכת בלי לדעת שנגנב ממנה משהו. הילד השני אסף את הקלפים ועשה כמותו. השניים עמדו לברוח.

פין זינק, רדף אחריהם והשיג אותם לפני שהספיקו להיעלם בסמטה צדדית. הוא צעק משהו, שפִּיה לא הצליחה לקלוט, תפס אותם באוזניים וגרר אותם בחזרה אל הקשישה. אחרי שהשניים החזירו את החפצים לעגלתה, הם שפשפו את אוזניהם, הביטו בו בכעס ומלמלו בשקט ואז נשאו רגליים לברוח. הקשישה עצרה והסתכלה סביבה, היא הבחינה סוף־סוף שמשהו קורה. כשראתה את פין גירשה אותו בקריאות והצליפה בו בידה הכחושה והמעוקמת. הוא צחק, ובדרך חזרה אל פִּיה משך בכתפיו והרים את אגרופיו לאוויר.

המשך הפרק בספר המלא