פסיפס של הסכמות

הקדמה

כשניצה נבון וארנה ברדיצ'ב לב אמרו לי ש"ישראל צריכה את הספר שלך" ואף הציעו תמיכה בתרגומו, התרגשתי עד עמקי נשמתי. כך החל המסע המשותף להביא את הספר אליכם, קוראות וקוראים יקרים. בספר זה תמצאו תפיסות ואסטרטגיות להשגת פתרונות חדשניים לבעיות ציבוריות מורכבות. המסר המרכזי של הספר שלי הוא שערכים סותרים ואמונות שונות תמיד יהיו בנמצא. לכן, כדי לדון בנושאים מורכבים ולפתור מחלוקות קשות, יש לנקוט כבוד הדדי והגינות. גישה של הכרה, הבנה וכבוד כלפי פערים בלתי ניתנים לגישור, היא זו שיוצרת את האפשרות להסכמות שבכוחן להכיל מורכבויות ושניתן לחיות עמן בשלום.

הניסיון שלי כמגשרת שעוסקת בסכסוכים מורכבים מזה למעלה משלושים שנה, חידד את הבנתי כי אלה שחיים את הקונפליקט הם אלה שבכוחם לפתור אותו ושנושאים את החוכמה לעשות זאת. ראיתי כיצד אפשר להגיע להסכמות מתוך הבנה רגישה לדקויות, וזאת חרף הבדלים עזים. וגם ראיתי שכאשר הווכחנות נתפסת כזכות מולדת והקיטוב שולט בשיח, רבים מוצאים נחמה בהתמשכות הסכסוך, ולו בגלל שהוא המצב המוכר והידוע.

הזרעים של קריירת הגישור שלי החלו לנבוט בראשית חיי, שכן התרגלתי לחיות במחיצת הצלילים והמקצבים של הוויכוחים הבלתי פוסקים בין הורי. כבר כילדה מצאתי ש"דיונים" אלה היו בלתי מועילים ברובם. למדתי שזה בסדר להתווכח, אבל כדאי גם שהוויכוחים יובילו לאיפשהו. ההבנה שהסכסוך יכול גם להסתיים הפכה למפעל חיי: תפקידי הוא להנחות אנשים וצדדים להשתמש בסכסוך כדי לברר סוגיות, אינטרסים ודינמיקות, ולעצב תהליכי גישור שיקדמו נושאים ציבוריים שנויים במחלוקת באמצעות דיונים פרודוקטיביים ומושכלים.

במסגרת ביקור שערכתי באוסלו לצורכי מיזם של האו"ם, סיפר לי הרב שאול וילהלם, בארוחת השבת, את המדרש הבא: מספרים שאלוהים כינס את מלאכי השרת וכוחות השמים ושאל אם עליו לברוא את בני האדם. "כן," אמרה מידת החסד, "לבני האדם תהיה היכולת לנהוג בטוב לב ובחמלה." "כן," אמרה מידת הצדיקות, "בני האדם יגמלו חסדים ויעזרו לזולת." אך האמת אמרה, "לא, בני האדם ישקרו וירמו," והשלום אמר, "לא, בני האדם יילחמו ויתקוטטו." לנוכח השוויון בתוצאה, 2-2, הטיל אלוהים את האמת ארצה וניפץ אותה לרסיסים. כעת, כשהתוצאה היתה 2-1, ברא אלוהים את בני האדם בינות לרסיסי אמת רבים מספור.

כפי ששמו מעיד, הספר "פסיפס של הסכמות" מציע גישה שדוגלת באיסוף רסיסי אמת מנוגדים לכאורה, כדי להרכיב בעזרתם פתרונות חדשניים לבעיות סבוכות. הספר מראה כיצד לתכנן וליישם בקפידה תהליכים אסטרטגיים שמנחים מנהיגים, בעלי עניין ואת הציבור הרחב לעבר פתרונן של מחלוקות עמוקות, וזאת כאשר אף אחד מהצדדים אינו יכול לנקוט פעולה אפקטיבית באופן חד־צדדי וכולם תקועים בסטטוס קוו מתסכל שאינו בר קיימה. בתוך המורכבות של עשרות נקודות מבט או פיסות אמת, שנובעות משלל אינטרסים וערכים נבדלים, טמון הפוטנציאל ליצירת אנרגיה מחברת שתגשר על פערים עמוקים כדי לפתור בעיות משותפות.

בשלושת העשורים שבהם הזדמן לי לעבוד בישראל, חזיתי בכמה מהסכסוכים והסתירות המסעירים את המדינה. אני זוכרת שבדרכי למשרדי בירושלים, במסגרת מאמצי הגישור לגיבוש הסכמים המקובלים על הרבנות בין עגונות וסרבני גט, ראיתי תחנות אוטובוס שהוצתו כיוון שהוצגו בהן פרסומות לבגדי ים. כחוקרת במסגרת "פרויקט מאגר המידע של הגדה המערבית" למדתי רבות מהמונחים הקולעים והמבריקים שטבע מירון בנבנישתי,^I כגון הצירוף "סיפוח זוחל", צירוף שהוא ניסח כתמרור אזהרה, אך תנועת ההתנחלות הפכה אותו במהרה ליעד מרכזי שלה. הודות לסמינרים שהדרכתי באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת ספיר התוודעתי, דרך סטודנטים, אנשי סגל ופקידי ממשלה, למגוון סכסוכים ומחלוקות מהעת הנוכחית.

בשנות עבודתי כמגשרת בסוגיות של מדיניות ציבורית ראיתי איך תקופות של קיטוב פוליטי חריף מפנות את מקומן ללכידות חברתית שהפיחה חיים מחודשים בקהילות. כולי תקווה שהספר הזה יספק תובנות חדשות שיעזרו למגזרים השונים והשוקקים של החברה בישראל לבנות גשרים מעל הפערים ביניהם ועל פני ים הערכים והחזונות המנוגדים בנוגע לדמותה הראויה והרצויה של מדינת ישראל. אני מאמינה שפסיפס מלוכד שישלב את מגוון פיסות האמת המתקיימות בישראל יכול להפוך למקור כוחה ולשמש בסיס איתן לעתיד בר קיימה.

לא אחת אני חושבת על השבט שלנו, העם היהודי, כהוויה שהיא מעין פסיפס פועם ותוסס; ישות שמפיצה אור פנימי, ובתוכה זרימה מתמדת של אנרגיות מגוונות, פנימה והחוצה. לעתים הזרימה עדינה ולעתים סוערת, ומדי פעם היא גם דוקרת. בימים קשים אלה אני חשה את כאבנו העמוק. ועם זאת, מבעד לדמעות, אני יודעת: הווייתנו, שנולדה מתוך להט קדום, עמדה בפני אתגרים כאלה בעבר ותוכל להם גם בעתיד.

תודה מקרב לב לניצה נבון ולארנה ברדיצ'ב לב על תמיכתן ומאמציהן להגיש את הספר הזה לקוראות ולקוראי העברית, לבן ורד ולשאר הצוות בהוצאת מטר על הגשמת הרעיון הלכה למעשה, ליואב כ"ץ ולמרים קוץ על התרגום היפהפה, לזהר כוכבי וליופי תירוש על תרומתם לתרגום ההקדמה ולרן קוטנר על התובנות המקצועיות והתמיכה המתמדת.

הפרק הישראלי:
תהליכי בניית הסכמות

עו"ד ומגשרת ארנה ברדיצ'ב לב • עו"ד ומגשרת ניצה נבון

בשנת 2019 נפגשנו לראשונה עם סוזן פודזיבה, מחברת הספר "פסיפס של הסכמות", במסגרת החוג ליישוב וניהול סכסוכים באוניברסיטת בר־אילן. סוזן העבירה הרצאה על גישור בסכסוכים ציבוריים מקוטבים והציגה את התיאוריה שלה בנושא, בשם "Civic Fusion".

ההרצאה כללה את עיקרי התיאוריה, תוך שימת דגש על הצורך לייצר אנרגיה של "תשוקה" בקרב המשתתפים בתהליך. תשוקה — מניע אנרגטי שמאפשר להתקרב, להתגבר על מכשולים וקשיים, לצמצם פערים ולגבש פתרונות מוסכמים. התחברנו לגישה הייחודית, העיניים נפגשו ונוצרה כימיה מיידית. הרגשנו שסוזן מספרת גם על הדרך שלנו. בתום הסדנה נפרדנו, החלפנו כתובות מייל וקיבלנו את הספר שכתבה.

תקופת הקורונה זימנה לנו שיחות ארוכות בזום, על מה שקורה בישראל ועל מה שקורה בארצות הברית. סוזן גילתה עניין רב בתהליכים המתקיימים בארץ. מצאנו חיבור וחזון מקצועי משותפים, והתחדדה הרלוונטיות של התיאוריה כפי שהיא מובאת בספר, לתקופה ולמציאות העכשווית. בספרה מדגימה סוזן את הפוטנציאל העצום הטמון במימוש גישת ה-Civic Fusion עבור סוגיות מגוונות של מדיניות ציבורית. החלטנו לתרגם ולהוציא לאור את הספר, ולייחד את פרק המבוא לזווית הישראלית המקומית.

הזווית הישראלית מובאת באמצעות תיאור תהליך בניית ההסכמות שהובלנו באחד הקיבוצים.

תהליך בניית הסכמות ("Consensus Building") מבוסס על יצירת דיאלוג מונחה רב משתתפים, שמטרתו להגיע להסכמות רחבות בסכסוכים מורכבים. בתהליך נבנות הסכמות אפקטיביות, תוך יצירת מחויבות גבוהה ושיתוף פעולה של המשתתפים לפעול ליישומן.

הדוגמה של סיפור הקיבוץ ממחישה את שלבי התהליך ואת התאמתו למציאות הישראלית המשתנה לאורך השנים.

שם הספר — "פסיפס של הסכמות" — מבטא את ההקשר הישראלי, והתובנה העמוקה לפיה ההסכמות הנוצרות בתהליך משמרות את הייחודיות הפנימית, "הצבע והצורה" של השותפים הרבים, כמעשה פסיפס.

גלגולו של סכסוך לא פתור

תחנה ראשונה — כל אחד לפי צרכיו?

בוקר יום שישי, עלי שלכת צהבהבים המסמנים את בוא הסתיו מכסים את שבילי הקיבוץ. תפילת בוקר, אפיית חלות, סידורים אחרונים לקראת שבת. ארבעה אוטובוסים ממתינים ברחבה הציבורית. קהילה שלמה עומדת לצאת אל מחוץ לקיבוץ — שלושה דורות: דור המייסדים, דור הביניים והדור הצעיר. עבור חלקם היינו זרות ואילו אחרים הכירו אותנו מפגישות אישיות מקדימות. המבט בעיניהם של אחדים הסגיר סקרנות מבוישת, מעיני אחרים ניבטו ספקנות וחשש. הם עלו אט־אט לאוטובוסים, כאילו יצאו לטיול של הקיבוץ כפי שנהגו לעשות בעבר. נסענו אל מחוץ לקיבוץ בשביל לאפשר לכולם להתנתק לכמה שעות משגרת היום־יום. נסיעה קצרה. המתח והחשש מפני הבלתי נודע ניכרו על פני החברים.

במשך שנים צמח הקיבוץ והתפתח בענפי החקלאות, בתעשייה, בחינוך ובחברה. קהילה מיוחדת שנבנתה סביב ערכי שוויון, שיתוף, ערבות הדדית, סולידריות ואמונה. בשנים האחרונות נוצר שבר עמוק בתוך הבית. הצמיחה נעצרה, הבנים עזבו ולא שבו להקים בקיבוץ את ביתם, הדור הצעיר החל לחפש חלופות. וכעת הגיע המשבר לשיאו, עם הכרזת אולטימטום מצד 15 מהמשפחות המובילות בקיבוץ: "ללא שינוי פשוט נקום ונעזוב, זה התנאי שלנו!" הצהירו.

אחדים מהם היו מנהלים ובעלי מקצועות חופשיים, שלתחושתם בשנים האחרונות תרמו לא רק בשכרם הגבוה, אלא גם בזמן עבודה ובתחומי אחריות, לעומת חברים אחרים שהתנהלו בבינוניות ותרמו פחות ופחות.

קבוצת 15 המשפחות ביקשה לשנות את המוסכמה הסוציאליסטית שעל בסיסה קמו הקיבוצים השיתופיים — "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". חברי הקבוצה פעלו במשך שנים כדי לקשור בין גובה השכר שמכניס החבר לקופת הקיבוץ לבין התקציב שתקבל משפחתו. לאחר שחלפה תקופה ארוכה והדבר לא צלח, הציגו את דרישתם החד־משמעית לשינוי, דרישה שמשמעותה בפועל היתה איום ממשי על עתיד הקיבוץ.

מהצד השני ניצבה קבוצה גדולה של חברים, רבים מהם כבר בעשור החמישי או השישי לחייהם, שעבדו בתוך הקיבוץ. הסבת קריירה בגילם כבר לא היתה ריאלית והקריאה לשינוי עוררה אצלם חרדה ותחושת חוסר הוגנות. אחדים מחברי אותה קבוצה הקדישו את מרב שנותיהם לקיבוץ, ואף שהכירו בנחיצות השינוי, הדרישה פגעה בתחושת הביטחון והמוגנות שהקנתה להם המסגרת השיתופית. המתח בתוך הקיבוץ היה רב.

שנים של ניסיונות להגיע לפתרון לא צלחו, הצבעות חוזרות ונשנות באספות הסתיימו ללא הכרעה, השיח נהפך לעקר ועבר למרחב הלא פורמלי בשבילי הקיבוץ. הפער בין תומכי השינוי למתנגדיו הלך והקצין. שנים של חוסר הסכמה הביאו את הקיבוץ להידרדרות חברתית וכלכלית והמשבר הפך את הבחירה בתהליך ההסכמות לאלטרנטיבה של "אין ברירה".

פגשנו קהילה מותשת.

תחנה שנייה — פחדים, אי־ודאות ותפילה

מרגע שירדה מהאוטובוסים נחלקה הקהילה למעגלי שיח. שמונה קבוצות, מגוונות ככל שהיה ניתן: גילים שונים, נשים וגברים, עובדי חוץ ועובדים בקיבוץ, בעלי תפקידים שונים.

המפגש בכל קבוצה הונחה בידי מגשר. סידור הישיבה היה מעגלי. הישיבה במעגל לא יוצרת העדפה ומאפשרת תקשורת מסוג אחר. אין שורה שנייה ואין מאחורי מי להסתתר, כל הנוכחים חשופים.

ניכר כי המשתתפים בכל קבוצה ציפו לעוד מאותו דבר: להשמיע את המוכר ולשמוע מאחרים את ששמעו כבר בעבר. חסרה הסקרנות. אולם המפגש המונחה והמוגן, אף שהיה קצר, אִפשר לחלק מהחברים להעז ולהציף את המילים הלא מדוברות אל תוך השיח. הלוח התמלא באינטרסים מגוונים, פחדים וחששות מפני העתיד.

לקראת הצהריים התכנסו כל הקבוצות באולם הגדול כדי לשתף בעיקרי הדברים שעלו בכל מעגל. נציג מכל קבוצה עלה לבמה. אחד הנציגים היה מזכיר הקיבוץ. אדם שמשדר עוצמה, בשנות החמישים לחייו, מחובר בכל נימי נשמתו לרעיון הקיבוצי־שיתופי. המזכיר החל להכיר בנחיצותו של תהליך בניית ההסכמות, כדי שהקיבוץ יצלח את המשבר וימשיך להתקיים. הוא ביקש לשתף שבקבוצה שבה ישב מאז הבוקר נאמרו מילים צורמות, כמו "הפרטה", "כסף", "מגיע לי יותר".

הוא עמד מול המיקרופון באולם שהיה מלא, איש של מילים בעל קול חזק ועמוק כשל חזן, שפתיו נעו אך המילים לא יצאו. הוא עמד שם כמה רגעים שנדמו כנצח, ושתק. המתח באולם גבר. נשאנו עיניים זו לזו. חיפשנו את עיניו, אך מבטו הושפל אל הרצפה. לפתע קמו מתוך הקהל שני חברי קיבוץ שישבו קודם לכן עם המזכיר באותו מעגל. אחד מהם היה מתומכי השינוי הבולטים, ומראשי 15 המשפחות שהציבו את האולטימטום המאיים לעזיבה. שעה קלה קודם לכן הוא דיבר במילים חותכות וברורות על "השינוי שחייב לקרות" ועל כך ש"אין ברירה". שני החברים קמו, ניגשו אל האיש השותק שעל הבמה, נעמדו משני צדדיו, הניחו יד על כתפו, והחלו שרים בשקט אל תוך המיקרופון את הפיוט "אדרבא", במילותיו של רבי אלימלך מליז'נסק:

אַדְּרַבָּא,

תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ

וְלא חֶסְרוֹנָם,

וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ

בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ,

וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה

מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה.

וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ,

כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ.

שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ

אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

השירה הלכה והתגברה, השיר עבר בין הקהל, והאנשים הצטרפו אט־אט לשירה ולתפילה, שבה ביקשו לקבל את האחר ואת השונה.

תחנה שלישית — "אני ודאי צודק, אתה בוודאי טועה"

נהפכנו לאורחות קבועות בקיבוץ. נוסעות את הדרך הארוכה אחת לשבועיים. בין המפגשים היו שיחות טלפון, התייעצויות, שיתוף, עדכון וחיבור שלנו לחיי היום־יום.

תהליך בניית ההסכמות מתחיל בניתוח ולמידה של החומרים שנאספו במעגלים ובפגישות אישיות. שלב זה מצריך מיפוי של הקהילה ושל השותפים שיושפעו מהתהליך, הבנת האינטרסים השונים, הכרת ההיסטוריה של המקום, אופן קבלת ההחלטות ומאפיינים נוספים.

בסיומו של שלב המיפוי והניתוח גובשה קבוצת הסכמות בת 30 חברים, שייצגה בצורה נאמנה את העמדות השונות של הציבור. הקבוצה כללה גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, תומכים בשינוי ומתנגדים, מעין "מיני קיבוץ". מטרת הקבוצה היתה להגיע להסכמות של למעלה מ-85 אחוז מחברי הקבוצה, ולהמשיך ולייצר הסכמה רחבה בקרב חברי הקיבוץ.

אחת לשבועיים התכנסה הקבוצה בחדר האוכל. כולם ישבו במעגל במשך שלוש שעות, למדו ותרגלו מושגים משפת הגישור: הקשבה, העצמה, הכרה, משא ומתן, דיאלוג, עסקת חבילה, הסכמה, פתרון.

לכולם בחדר היה ברור שעל הפרק עומדות שאלות מורכבות שישפיעו באופן מהותי על שגרת החיים של כל אחד מהמשתתפים ובני משפחותיהם. היתה אי־ודאות רבה: לאן פני הקיבוץ והשיתופיות? איך תיראה השגרה של כל חבר וחברה בתום התהליך?

בסבבי השיח הראשונים הורגשה זהירות, השיח התנהל בנימוס, בסוג של אינטימיות כפויה. אנשים דיברו בסיסמאות, העמדות היו מקובעות. חברי הקבוצה הרגישו שעליהם להיאחז במילים ובדעות המוכרות. ושוב חזרנו ללמוד את שפת הדיאלוג: לתרגל דיבור במסרי "אני" ולא "אתה" — מה חשוב לי, מה הצרכים והדאגות שלי. כך מתַרגלים דיבור עמוק ואישי יותר. מסבירים מה עומד מאחורי ההיאחזות בעמדה הבסיסית, נוגעים בשאלת ה"למה".

כשהחלו חברי הקבוצה להיפתח ולשתף, נפערו הסדקים והתחדדו נקודות החיכוך. ברגעים האלה בלט הצורך של כל אחד להגן על העמדה שלו ולהצדיק אותה. התגלעו ויכוחים, עימותים, ניסיונות רבים לשכנע "בצדק שלי", וחוסר סובלנות לדעה השונה של האחר. בעיקר בלטו מאבקי הכוחות בין העמדות של דור המייסדים לאלו של דור הצעירים, תחרות בין מקומו של העבר בשיח למקומו של העתיד. אחדים מחברי הקבוצה היו בני אותה משפחה — אם ובן, בני דודים, סבתא ונכד.

החלו להיווצר תת־קבוצות שהתאחדו סביב צורך משותף. כשאחדים מחברי הקבוצה העזו לחשוף את האינטרסים ואת נקודות המבט השונות, נוצר בחדר קיפאון. האווירה במפגשים נהפכה למעיקה יותר ויותר והוצפה בתחושות תסכול, ריחוק והסתגרות. נוצרה אכזבה מהחברים שהיו שותפים לחזון ולדרך ארוכת שנים, ונטשו אותה.

לצד התהליך בקבוצה, התעורר גם השיח הפנימי שבין כל משתתף לבין עצמו, בינו לבין משפחתו ובקרב הקהילה. המסע האישי נעשה סבוך יותר ועורר דילמות ערכיות נוספות.

היטיב לתאר זאת אחד המשתתפים שאמר: "האמת הישירה, החד־משמעית, תמיד חוצבת את דרכה בגרזן, בבחינת ייקוב הדין את ההר, בין שזו אמת חיצונית הנראית לעין, ובין שזו מן האמיתות הפנימיות של האדם, השזורות עמוק בסולם הערכים האישי שלו. לעומתה ניצב השלום — שלום הבית — שלמות הבית. השלום הוא קצת דיפוזי, לא ברור, מנסה לעגל פינות, להכיל, להבין, מין מנגינה הרמונית שכזו. לרוב הוא ותרני, פשרני, קצת פחות הרואי. יש משהו מפתה בלהישאר נאמן לאמת שלך, זו הפנימית, המאירה את דרכך. היא תמיד ברורה ונחרצת, לא סובלת זיופים, התחכמויות ועיגולי פינות. כך, רק כך, ולא אחרת. זה בוודאי יותר פשוט. המציאות ברורה. אני ודאי צודק, ואתה בוודאי טועה. מי שמתפשר — חלש, מוותר על עמדותיו, נכנע ללחצים."

תחנה רביעית — "אני מבין אותך, אני מסוגל להכיל אותך"

שוב הגיע סתיו. חברי קבוצת ההסכמות בקיבוץ ממשיכים להגיע למפגשים. אין נטישות. למעט משתתף אחד, כולם מקפידים להתייצב, ולמרות הקושי וחוסר הנוחות הדיאלוג נמשך.

בעוד בפורומים הפורמליים של הקיבוץ התרגלו לשמוע בעיקר את קולם של "הצועקים" ולא פעם הקיצוניים בשני הקצוות היו מי שהכתיבו את השיח הציבורי, התהליך הגישורי בקבוצה הזמין את כל המשתתפים להשמיע את קולם ואת דעתם.

השהייה יחדיו, בתוך הקושי, לצד המחויבות להגיע להסכמה, ביססו דיאלוג עמוק, חשוף ומורכב יותר. החלו להתפתח סקרנות ופתיחות, יכולת להטיל ספק בהנחות היסוד ולבחון מחדש את התפיסות עמן הגיע כל צד לתהליך. אין זה אומר שהמשתתפים משנים משהו בעצמם, אלא שהם מאפשרים לעצמם הקשבה אחרת.

נקודת המפנה בתהליך התרחשה מבלי שניתן היה לנבא את בואה: החלה להתבהר ההבנה כי קיימת תלות בין הצדדים, וכי לא ניתן לפתור את המשבר ללא קבלת אחריות משותפת ושיתוף פעולה. וכך, השהות ביחד לאורך זמן במצב של אי־הסכמה ותקיעוּת, החלה לגרום לתזוזות בחדר. החלה לחלחל ההבנה שהשותפים לתהליך לא נדרשים להחליף את עמדתם בעמדת האחר, אלא שהעמדה עצמה עוברת שינוי ונעשית מורכבת ועשירה יותר.

השיח בחדר השתנה משיח של "אני צודק" לשיח שבו "אני מבין את המורכבות ומסוגל להכיל אותה". תחושת הפער נהפכה מאיום לאתגר משותף שצריך להתמודד עמו, חברי הקבוצה החושבים אחרת נהפכו למובנים יותר. הדעות השונות התחילו לקבל לגיטימציה.

בהתאם, השפה השתנתה מעט. טון הדיבור והמנגינה השתנו ונוצרה קרבה מחודשת. התחילה להתגבש מטרה ברורה, המכנה המשותף החדש הלך והתבהר לנוכחים.

לאורך התהליך הפער והשוני נהפכו מאיום לסימן של מסוגלות וחוסן.

ההתמודדות של המשתתפים עם רגשות תסכול, ייאוש ומצוקה ייצרה בקבוצה אינטימיות ואמון מחודש. היכולת של כל אחד מהמשתתפים להתחדש בהבנת האחר, להיות מובן, להכיל את השונות ולא להיות מאוים ממנה — נהפכו לחוויה מכוננת ומעצימה. היכולת להתגבר על הקשיים ייצרה תחושות של מסוגלות, אופטימיות, כוח ואמונה שאפשר להגיע להסכמות.

תחנה חמישית — "אתם מנותקים! מי אתם שתחליטו בשבילנו?"

ככל שהתקדם התהליך קיימנו "הצבעות קש" — מעין הצבעות־דמה. הצבעות הקש, למרות היותן לא מחייבות, מאפשרות למשתתפים "לתרגל" קבלת החלטות, ובעיקר לקבל את תמונת המצב נכון לשלב הנוכחי: עד כמה השותפים לתהליך רחוקים מהסכמה על מתווה כזה או אחר, מה ניתן להוסיף או להשמיט בפתרון המתגבש כדי לצרף עוד משתתפים להסכמה.

לצד הפערים בתוך קבוצת ההסכמות נוצר פער בין חברי הקבוצה לבין חברי הקיבוץ שלא היו חלק מהתהליך. בעוד חברי הקבוצה למדו, הבינו, היו שותפים ועברו תהליך ממושך ועמוק, חברי הקיבוץ חשו מנותקים. חברי הקיבוץ חששו שהאינטרסים והערכים שלהם לא יובאו בחשבון, ושתתגבש הסכמה שלא תהיה טובה עבורם. כך למשל כתב אחד החברים בעלון הקיבוץ: "קבוצת ההסכמות פועלת במנותק מהקיבוץ."

האתגר המורכב לכל אורך תהליך ההסכמות הוא שיתוף וחיבור ציבור החברים בקיבוץ במתרחש בתוך קבוצת ההסכמות. לשם חיבור חברי הקיבוץ ויצירת שקיפות של התהליך, הוסרטו המפגשים ושודרו בערוץ הקיבוץ, מדי פעם נשלחו מכתבי עדכון לקהילה ובסיום הופקו חוברת הסבר וסרט מסכם. טיוטת ההסכמות הוצגה בפני ציבור החברים בערבי הסברה, חוגי בית ומפגשים אישיים. בכל המפגשים ציבור החברים הוזמן להתייחס ולהעיר. חברי קבוצת ההסכמות הפכו ל"סוכני שינוי" הפועלים לשיתוף וחיבור כלל החברים להסכמות שהתקבלו.

בתהליך בניית הסכמות וגישור בסכסוכים ציבוריים, ההסכמה לא מתקבלת באופן ישיר רק על ידי המשתתפים בתהליך. הגוף שבסופו של דבר מאשר את ההסכמה הוא זה שהוסמך לכך באופן פורמלי, ובמקרה שלנו אספת החברים. לכן, הכרחי לייצר באופן יזום לכל אורך התהליך תקשורת פנימה והחוצה. ההדהוד החוצה של הרוח החיובית הנושבת בקבוצה הוא רב חשיבות, כמו גם ההדהוד פנימה של רחשי הלב, הדעות והדאגות של האנשים המצויים מחוץ לקבוצה.

התחנה הבאה — ההסכמה שאפשר לחיות איתה בשלום

בתום שנתיים מתחילת התהליך הושגה בקבוצה הסכמה גורפת (יותר מ-88 אחוז), ברוב הסוגיות שהיו על סדר היום.

בסמוך להגעה להסכמות, כונסה אספה רשמית ולאחריה הצבעה בקלפי על המתווה. על פי התקנון נדרש היה להעביר את ההסכמות ברוב של לפחות 75 אחוז מכלל החברים בקיבוץ. ואכן, הרוב הדרוש הושג בהצבעה הראשונה. מסמך ההסכמות, שלמעשה מגדיר מתווה לשינוי יסודי באורחות החיים בקיבוץ הוותיק, אושר באופן רשמי.

לאחר תקופה ארוכה של מאמצים כושלים להגיע להבנות, שנים של חוסר יציבות, אי־ודאות ותקיעות, הושגה הסכמה. קהילה שלמה חוותה הצלחה גדולה.

לצד תחושת ההישג היה ברור שההסכמה לא מושלמת. היא רחוקה מהעמדה שאיתה נכנס כל צד לתהליך, אך היא משקפת מאמץ משותף להבין את המורכבות ולהכיל אותה. מעין שמיכת טלאים שנתפרה בעדינות.

שלב יישום ההסכמות זכה לשיתוף פעולה מצד מרבית החברים, כולל אלה שלא תמכו במתווה. ניכר כי כאשר חברי הקהילה מעורבים, קולם נשמע והם שותפים, נבנה אמון בתהליך, בתוצריו וביישומם.

שמונה שנים אחרי — "היריון לא רצוי בקיבוץ"

שמונה שנים לאחר ההצלחה הגדולה בתהליך ההסכמות הראשון בקיבוץ, נקראנו לשם שוב, לפגישה דחופה עם שלושת מנהליו של הקיבוץ אשר שניים מהם היו שותפים לתהליך הקודם. נפגשנו במסעדת דרכים בתחנת דלק. הם שיתפו אותנו בתהליכים שעבר הקיבוץ מאז תהליך ההסכמות הקודם, שכלל גם תהליך הסכמות סביב בחירת רב לקיבוץ. בלטה העובדה שמדובר בקהילה ש"מאמנת את שריר הדיאלוג". וכעת, כאשר היא ניצבת שוב בפני אתגר, נבחנת האפשרות להתמודד גם עמו במסגרת של תהליך הסכמות.

באותן שנים הקיבוץ עדיין ניסה לעכל את תהליך שינוי אורחות החיים והמשיך להתמודד עם אתגרים של מאזן דמוגרפי שלילי: היעדר קליטה ועזיבת צעירים. במהלך חריג החליט הקיבוץ לפתוח את שעריו ולאפשר למשפחות מחוץ לקיבוץ לבנות את ביתן במקום כתושבים וללא חברוּת בקיבוץ. השכונה החדשה שנבנתה החלה להתאכלס בהדרגה, ובמקביל החלו לעלות שאלות בכל הנוגע לאופי חייהם של התושבים החדשים בשטחי הקיבוץ, לצד החברים. כמו בכל שינוי, גם כאן צצו בעיות ומשברים. תחילה היו אלו בעיות ענייניות, כמו עיכוב בפיתוח כבישים ומדרכות, הקמת גני שעשועים והצבת פחים. בהמשך עלו מחלוקות מהותיות יותר: חינוך, צורת ניהול, חלוקת משאבים, תפיסת הקהילתיות.

מנהלי הקיבוץ סברו שאנשי השכונה החדשה לא מכבדים את המקום ואת ערכיו. הם ראו בהם אנשים כוחניים, בעיקר לאחר שאיימו להגיש צו מניעה לסגירת המפעל של הקיבוץ — מקור הכנסה משמעותי עבור הקיבוץ — בשל טענות על רעש מטריד ובלתי פוסק שגורמות המשאיות שחוצות את השכונה שלהם בדרכן למפעל.

הקשבנו לשלושת מנהלי הקיבוץ שעבורם השיחות שהתנהלו עם תושבי השכונה החדשה נהפכו לקשות ופוגעניות. ניכר שהשיח של "הם" — תושבי השכונה כפויי הטובה ו"אנחנו" — הקיבוץ הפגוע — הלך והשתלט. המנהלים סיפרו עוד, שבקרב התושבים בשכונה החדשה מתחוללת סערה ומתחזקת תחושת הזרות, התחושה שהם אינם רצויים בקיבוץ והתקבלו לשכונה רק עקב אילוץ דמוגרפי, ובלשונם — "היריון לא רצוי". היה ברור כי הניכור בין הקיבוץ לשכונה החדשה הוא גדול וכי חזון הקהילה האחת, הגדולה והמחוברת הולך ומתפוגג.

ההיכרות הקודמת עם תהליך ההסכמות שהנחינו באותו קיבוץ, סייעה למנהליו לקדם במהירות החלטה לצאת לתהליך הסכמות בינם לבין נציגי השכונה. אף שחלק מהאנשים היו שותפים לתהליך הקודם, לא היה מדובר ב"עוד מאותו דבר" כי אם בתהליך אחר ושונה.

כמה סמלי היה שלמפגש הראשון שלנו עם נציגי הקיבוץ ונציגי השכונה, הגיע כל אחד ברכבו הפרטי. לא עוד אוטובוס אחד שמביא את כולם, כפי שהיה בתהליך שהנחינו שמונה שנים קודם לכן. סמליות היתה גם בשם התהליך; הוחלט לקרוא לו "קשב": קהילה־שכונה־ביחד.

השוני בין חברי הקיבוץ לתושבי השכונה בלט למן הרגע הראשון בתהליך. האינטרסים המנוגדים של תושבי השכונה וחברי הקיבוץ צפו ועלו. הפעם, האיום על הזהות והערכים המשותפים של חברי הקיבוץ לא הגיע מתוך הבית אלא מ"בחוץ". צצו פערים ערכיים, אידיאולוגיים וכלכליים, שהפכו את המכנה המשותף לקטן ושביר וקיבלו שוב ביטוי כואב של "אנחנו והם". כך למשל הגדיר זאת אחד המשתתפים מבין חברי הקיבוץ: "ראיתי אותם — השכונה, ואותנו — המשק, ניצבים כאילו יריבים אנו משני צִדי המתרס."

בתהליך שארך מספר חודשים, הלך ונבנה אמון. החלה בנייה בשטח השכונה, נסלל רחוב הולנדי מרוצף, נטעו עצי נוי, הונחה אבן הפינה למגרש משחקים. גם לבעיית הרעש מהמפעל נמצא פתרון זמני וגובשה תוכנית שתספק פתרון לטווח הארוך. במסגרת התהליך הבין כל צד שיש פערים — בתרבות, באמונות, בערכים — אולם התגבשה ההבנה שניתן לגשר עליהם. אט־אט נסדקו חומות אי־האמון בין הצדדים והחלה התקרבות אמיתית בין המשתתפים בתהליך.

ההתקרבות הביאה להצלחת התהליך, שהסתיים בגיבוש אמנת קש"ב. האמנה כללה תיאום ציפיות והסדרת ההתנהלות השוטפת. היא אִפשרה לצמצם את רמות המתח והחשדנות בין הקבוצות ולהמשיך בחיים משותפים זו לצד זו.

המשך הפרק בספר המלא