אולי הוא פשוט מחבב אותך

אבנים קטנות

בכל יום באותו חודש ספטמבר היינו חומקים החוצה, ארבעתנו. היה חמים (קצת יותר מדי חם בשביל עונת הסתיו, אם חושבים על זה), והריח בקפטריה היה מגעיל. הוא הזכיר גבינת צ'דר מותכת וחומר חיטוי. כך שבכל פעם שהפעמון היה מצלצל להפסקת הצהריים, כל אחד מאיתנו היה חוטף במהירות רק משהו אחד — גביע יוגורט, שקית צ'יפס, תפוח — ואז רץ למגרש, שם אפשר היה לשחק כדורסל, להתרוצץ או פשוט לדבר עם חברים ולשאוף קצת אוויר צח במהלך חצי שעת ההפסקה.

היום הוא יום הולדתה השנים־עשר של אוֹמי, ותכננו הפתעה לכבודה. בזמן שמקס הסיח את דעתה בתוך הקפטריה, זארה ואני היינו אמורות לרוץ מהמגרש ולהרכיב אות א' גדולה בעזרת אבנים קטנות. האות א' הייתה הרעיון שלי. שמה האמיתי והמלא היה נעמי־ג'קינטה דוארטה צ'אבז, אך כולנו קראנו לה אוֹמי בקיצור.

אחד התחביבים המיוחדים של אוֹמי היה אוספי הטבע שלה. היא הייתה אוספת קונכיות, נוצות ציפורים, אבנים בעלות צורות וצבעים מיוחדים. אז קודם תכננו לתת לאומי חיבוק יום הולדת גדול סביב האות א', ואחר כך לתת לה במתנה שקית אדומה קטנה מלאה באבני שוקולד — אלה היו בסך הכול ממתקי M&M’s, אבל כולם בצבעים וצורות שונים. זו לא הייתה אמורה להיות חגיגת יום הולדת רגילה ותינוקית עם כיבוד לכל הכיתה, כמו בבית הספר היסודי, אלא משהו אישי ופרטי, רק לחברים שלנו.

אבל מה שקרה זה שבדיוק בשנייה שזארה ואני יצאנו החוצה, גברת וורדאק, הסייעת, חסמה את דרכנו.

"למה אתן כאן, בנות?" היא דרשה לדעת. "אתן אמורות לאכול קודם."

"אנחנו יודעות, אבל היום יש יום הולדת לחברה שלנו," אמרה זארה. "ורצינו להרכיב את שמה בעזרת אבנים קטנות."

"סליחה, מה?" גברת וורדאק כמעט שרקה ורטט עבר בכל הגוף שלה.

"רק את האות הראשונה של השם שלה," אמרתי.

"מאבנים?" שאלה גברת וורדאק. "איזו מין מתנת יום הולדת זו?"

לפתע הרגשתי קצת דביקה בסוודר הירוק הפרוותי שלי. לא היה לנו זמן לשיחה הזאת. ובטח שלא היה לנו זמן להסביר מה חשוב לתלמידות כיתה ז', כי נראה שלגברת וורדאק לא היה שמץ של מושג.

"זו לא כל המתנה," אמרתי במהירות. "זה פשוט אחד הדברים הקטנים שרצינו לעשות בשבילה. ובבקשה, אנחנו ממש צריכות למהר. החברה שלנו תצא לכאן בכל רגע."

גברת וורדאק נאנחה כאילו לא היה לה כוח להתווכח ולטעון שבני אדם נורמליים היו מעדיפים לקבל את המתנות שלהם בלי אבנים ובקופסאות עטופות.

"בסדר. רק תדאגו לסדר אחריכן, בנות. אני לא רוצה שילדים שמשחקים כדורסל במגרש ייפלו אחר כך."

"אה, אנחנו אפילו לא נהיה קרובות לאזור המשחק," הבטיחה זארה. "אנחנו נהיה הכי רחוקות שאפשר. אנחנו בדרך כלל עושות את זה שם, במקום שיש יותר פרטיות..."

משכתי בשרוול שלה. לפעמים זארה הייתה מאבדת תחושת זמן. ובכל מקרה, לא חשבתי שאנחנו צריכות לחלוק את הרגלי ההפסקה שלנו עם גברת וורדאק.

רצנו לקצה המגרש, שם היה שביל אבנים שהפריד בין האזור של בית הספר לבין האזור שמחוץ לבית הספר. החברות שלי ואני נהגנו להסתובב כאן הרבה ופשוט לדבר. או אולי לשיר (זאת בעיקר הייתה זארה שהציגה שירים פרי עיטה בהשמעת בכורה). או שחיפשנו אבנים יפות (בעיקר אומי, אבל לפעמים גם אני). פעם אחת מקס ואני הצטרפנו למשחק שנקרא "לא־תופסת" במגרש — זה לא משחק תופסת רגיל של בית ספר יסודי, אלא גרסה שונה לחלוטין, עם חוקים ממש מורכבים. בדרך כלל היינו מסתובבים רק בקבוצה של ארבעתנו, כי אחרי הפסקת הצהריים הייתי צריכה ללכת לחזרה של התזמורת, כך שלא היה לנו זמן להיות יחד אחר הצהריים.

"היי, מילה, תסתכלי על האבן הזאת — היא ממש סגולה!" צעקה לעברי זארה, שכרעה ברך ליד האבנים. "וואו, תראי! זאת נראית כמו ראש־חץ! או אולי כמו מדינת אוקלהומה על המפה!"

"אין לנו זמן לבחור אבן־אבן." לקחתי חופן שלם של אבנים והתחלתי לסדר אותן על גבי המגרש. "בואי, זארה, תעזרי לי לעשות את האות א'."

"בסדר, בסדר," היא עשתה את עצמה רוטנת. "באיזה גודל?"

"אני לא יודעת, מספיק גדול שנוכל לעמוד ארבעתנו סביבה, שזה יהיה כמו א' בשביל אומי. וגם יהיה מעגל החברוּת שלנו." חשבתי על זה באותו רגע ממש. לא הייתי בטוחה אם זה היה חמוד או מטופש.

זארה התלהבה מהרעיון. "מעגל חברוּת! אוי, זה פשוט מושלם, מילה!" היא התחילה לשיר. "מעגל חברוווווות..."

"אוף, תמהרי! אני רואה אותם מתקרבים!"

מקס ואומי מיהרו לעברנו בעודם חומקים מכדורסל תועה. לא ראיתי את זה, אבל מתברר שבדקה האחרונה התחיל משחק בקצה השני של המגרש. הבנים שהיו משחקים בדרך כלל במגרש — קאלום, ליאו, דנטה וטוביאס — התנגשו זה בזה. הם כדררו את הכדור על הקרקע, צעקו, צחקו, עודדו זה את זה והתווכחו.

"לכאן!" שמעתי את קאלום צועק לעבר השאר. קולו תמיד הגיע לאוזניי. "לכאן! תמסרו לי!"

בדיוק סיימנו להרכיב את האות א' כשהחברים שלנו הגיעו.

"מזל טוב! יום הולדת שמח!" צעקה זארה ופרשה את זרועותיה. "תראי, אומי, עשינו לך א'! כי זו האות הראשונה של השם שלך, אבל גם כדי לעשות סביבו מעגל של חברות! זה היה הרעיון של מילה," היא הוסיפה והביטה בי.

אומי מחאה כפיים וצחקה. "אני אוהבת את זה כל כך, חברים! זה מהמם! תודה לכם! אני אנצור את זה בלב שלי לנצח נצחים!"

"טוב, אולי לא נצח נצחים," אמרתי בחיוך. "זו רק יצירת אומנות זמנית."

"כן, את יודעת, כמו פיסול בחול," אמר מקס. עיניו הכחולות הגדולות נצצו. "או אולי... ראית פעם מנדלת־חול של בודהיסטים? הם משתמשים בחול בכל מיני צבעים, זה ממש מגניב, ואז הם הורסים אותה. בכוונה." אימא של מקס הייתה בודהיסטית, אז הוא ידע הרבה דברים בעניין.

"הא," אמרה זארה. "זה מרתק, מקס, אבל קצת סוטה מהנושא." היא משכה את אומי לעבר צד אחד של האות א'. "חיבוק יום הולדת! כולם לעמוד מסביב!"

ארבעתנו נעמדנו סביב האות והנחנו את זרועותינו זה על זה. מאחר שהייתי נמוכה מכל השאר, מצאתי את עצמי באמצע החיבוק, תקועה ממש בתוך עצם הבריח של זארה. אף פעם לא שמתי לב לזה לפני כן, אבל היה לה נמש קטנטן בצורת חילזון על צווארה, הוא היה קצת כהה יותר מעורה השחום.

"אוקיי, זה נהדר, אבל תבטיחו לי שלא תשירו לי 'היום יום הולדת'!" צחקקה אומי.

"סליחה, אומי, אבל זו דרישת ההנהלה," ענתה זארה.

היא התחילה לשיר בקולה החזק והצלול. עדיין מחובקים, מקס ואני הצטרפנו, אפילו שזייפנו קצת. בדיוק שרנו "היום יום הולדת לאווווומי" כשמשהו רפרף על כתפי. זו הייתה יד.

לפתע, מצאנו את עצמנו מוקפים על ידי שחקני הכדורסל — קאלום, ליאו, דנטה וטוביאס. הם עשו מעגל סביבנו ושרו איתנו, אם אפשר לקרוא לזה שירה.

"חג לה שמח וזר לה פורח!" צרח קאלום לתוך שערי. נשימתו על צווארי העבירה בי צמרמורת.

השיר נגמר, אבל החיבוק נמשך, ידו של קאלום נחה בחוזקה על הצמר של הסוודר הירוק שלי. הבנים הריחו מזיעה ופיצה. הכרחתי את עצמי לנשום לאט.

"מה אתם עושים, ליאו?" צחקה זארה. צחוקה היה קצת רועם מדי. או אולי זו הייתה רק הרגשה כזאת, מפני שהיא עמדה כל כך קרוב אליי. "מישהו הזמין אתכם להצטרף לחיבוק שלנו?"

"אל תהיי מגעילה. רק רצינו לאחל יום הולדת שמח," אמר ליאו. "לא לך, זארה. לאומי."

זארה התכווצה. זו הייתה תנועה ממש קטנה ואולי רק אני שמתי לב, אבל ידעתי שהיא הייתה ממש מאוהבת בליאו, שהיה לו שיער בלונדיני גלי, עיניים ירקרקות וקצת נמשים. הוא היה חמוד, אבל לא בסגנון של היי, נכון שאני ממש חמוד?

ניערתי את כתפי, אך ידו של קאלום ממש נצמדה אליי, והוא לא עזב.

באותו רגע הרגשתי זיעה נקווית בבתי השחי שלי. "טוב, תודה, אבל נהיה קצת צפוף כאן," קראה אומי. "אז אם לא אכפת לכם..."

"אוקיי, סליחה!" אמר ליאו. "מזל טוב, אומי! ביי!"

ובבת אחת, כמו להקת ציפורים, הם עפו להם לעבר מגרש הכדורסל.

חבריי ואני נפרדנו מייד ושמחנו לנשום שוב לרווחה.

"טוב, זה היה ממש מוזר," אמרתי וניערתי כל זכר למולקולות הבנים מהסוודר שלי.

"אוי, מילה, אל תהיי כזאת תינוקת," אמרה זארה. "הם בסך הכול היו נחמדים."

נחרתי בבוז. "את חושבת שזה נחמד להימחץ ככה?"

"כן, זארה," אמר מקס. "את אומרת את זה רק כי את מחבבת את ליאו."

זארה צחקקה. "טוב, מקס, אני מסכימה שכל העניין הזה היה ממש מביך, אבל לדעתי זה היה די חמוד. את לא חושבת ככה, אומי?"

"אני לא יודעת," היא אמרה. "אולי." ואז משכה בכתפיה, אך גם חייכה. וגם הסמיקה.

שערו הארוך של מקס הסתיר את פניו ולא ראיתי את עיניו. "טוב, הם הרסו לנו את הא'," הוא מלמל.

הוא צדק. האבנים התפזרו לכל עבר. לא היה יותר לא מעגל חברות ולא א' לכבוד אומי.

"אוף," אמרתי. "טוב, הבטחנו לגברת וורדאק שנסדר אחרינו. אז אנחנו צריכים להחזיר אותן למקום בכל מקרה."

"מי זאת גברת וורדאק?" שאלה אומי.

"את יודעת. הסייעת." התחלתי לבעוט באבנים לעבר קצה האספלט, מקס עשה כמוני.

"אויש, למי אכפת ממנה, מילה," אמרה זארה בקוצר רוח. "היא לא מורה אפילו, והיא לא שמה לב לשום דבר." היא משכה בידה של אומי. "יש לנו עוד מתנה בשבילך, והיא הרבה יותר שווה! תראי!"

זארה הוציאה מכיס הג'ינס שלה את השקית הקטנה עם אבני השוקולד.

אומי צעקה. "יאיי, חבר'ה! אני מתה על זה! איך ידעתם?"

"אנחנו החברים הכי טובים שלך ואנחנו כן שמים לב," ענתה זארה, קורנת מאושר.

כמעט הוספתי שזה היה הרעיון שלי, אבל אז החלטתי שזה לא יהיה ממש חברי מצידי.

רפרוף

מלבד הפסקת הצהריים, שבמהלכה יכולתי להיות עם החברים שלי, הזמן שממנו הכי נהניתי בבית הספר היה ללא ספק החזרות של תזמורת כלי נשיפה. גם כשעבר עליי יום משעמם, מבאס, או פשוט לא מהנה במיוחד, ברגע שהייתי מתחילה לנגן בחצוצרה שלי, הייתי מרגישה שהשמיים נפתחים. והייתי חווה סוג של מרחב אינסופי, שבו לא היו אנשים, עננים או אפילו בניינים. רק שדות רחבי־ידיים של דשא ושמיים כחולים טהורים. לפעמים, כשהייתי מנגנת, הייתי אפילו רואה את הצבע הכחול.

זאת אומרת לא ממש ראיתי את הצבע הכחול. זאת אומרת הרגשתי כמו הצבע הכחול. רגועה ופתוחה, כאילו זה עשוי להימשך לנצח.

בנוסף, הרגשתי ממש טוב להרעיש סוף־סוף. כי במשך כל היום המורים הורו לנו להיות בשקט. לא לדבר, לא לצחוק, לא להתלחשש. לפעמים המורה שלנו למתמטיקה אפילו התלוננה שאנחנו "נאנחים בקול רם מדי", כך שתזמורת כלי הנשיפה הייתה האפשרות היחידה במשך כל היום להוציא את הכול. הזמן שבו היה צריך להוציא את הכול, כמה שיותר רועש, יותר טוב.

ואחרי ההתרחשות המוזרה שקרתה היום בזמן הפסקת הצהריים, ממש הייתי זקוקה לחזרה של התזמורת.

אבל ברגע שהתיישבתי בכיסא שלי בקבוצת החצוצרנים, ידעתי שמשהו קורה כאן. במקום להתחמם עם הכלים שלהם, אנשים עמדו סביב, שוחחו וצחקקו בעצבנות.

"מה הולך כאן?" שאלתי את הילד שישב מימיני, רואן קראולי.

"מכריזים היום על ראשי הקבוצות," הוא מלמל. "וזה יהיה קאלום, כמובן."

"לגמרי, אחי," הסכים דנטה. הוא דחף מרפק בצלעותיו של קאלום, שחייך ביהירות.

לא יכולתי אפילו להסתכל עליו. במקום זה, הוצאתי את החצוצרה שלי מהנרתיק, והתחלתי לנגב אותה באיטיות וזהירות במטלית האפורה הקטנה. לנגב, לנגב, לנגב.

גברת פנדר טפחה במקל הניצוח שלה על עמוד התווים.

"בסדר, תלמידים, בואו נתחיל," היא אמרה. "אני מוכנה להכריז על ראשי הקבוצות של תזמורת תלמידי כיתה ז' לשנה זו."

כולם השתתקו. האם ראיתם פעם עץ מלא בציפורים מצייצות ברגע שמופיע נץ או שועל? לפתע פתאום לא נשמע אפילו לא ציוץ אחד קטן. רק דממה רועמת כזאת. כך בערך זה היה בחדר התזמורת, נשמע רק קול חריקת הכיסאות.

כך שזה היה מוזר מאוד שהלב שלי פעם כל כך חזק לפתע. אומנם ידעתי שאני מנגנת ממש טוב בחצוצרה, ואפילו לקחתי שיעורים פרטיים במהלך הקיץ מתלמידת תיכון ממש מגניבה שקוראים לה אדיסון, אבל לא באמת חשבתי שגברת פנדר תבחר בי לראש הקבוצה. היא הייתה מהמורות האלו שתמיד היו להן תלמידים מועדפים — למשל סמירה ספורלוק נגנית הקלרינט, ואנאבל צ'ו נגנית הסקסופון. קראתי להן בראשי "חביבת המורה מספר אחת" ו"חביבת המורה מספר שתיים".

ובין נגני החצוצרה, קאלום היה "חביב המורה מספר שלוש". שנת הלימודים התחילה לפני שבועות ספורים בלבד, אבל היא כבר הבהירה את זה מעבר לכל ספק. בכל פעם שהיא הייתה נותנת לנו יצירה מוזיקלית חדשה, היא הייתה מבקשת ממנו לקום ולנגן אותה, ולא רק בשביל החצוצרנים, אלא לכל התזמורת. ואני לא אומרת שהוא לא היה נגן טוב — וזה לא שקינאתי בו. אבל לא יכולתי שלא לחשוב: למה זה תמיד חייב להיות הוא?

"קודם כול, חשוב לי להדגיש שזה מכובד מאוד להיבחר לראש הקבוצה, אבל זו גם אחריות גדולה," אמרה גברת פנדר. "כך שאם לא תתאמנו בכלי שלכם מדי יום, אתם עלולים לאבד את התפקיד הזה מהר מאוד." היא העבירה מבט תקיף על כל חברי התזמורת מעל לעמוד התווים שלה. "יש לנו תוכנית שאפתנית מאוד השנה, וחשוב לי שיהיו לי ראשי קבוצות שאוכל לסמוך עליהם. זה חשוב לכולנו."

גברת פנדר השתהתה והסיטה את שערה בצבע הדבש על אחת מכתפיה. מורים למוזיקה מעולים בכל הקשור לתזמון.

ואז היא חייכה. "ועכשיו, בלי להרבות במילים, אלה הם הנגנים המובילים של תזמורת כיתה ז' שלנו. בבקשה לקום כשאקריא את שמכם. בקבוצת הקלרינט, סמירה ספורלוק. בקבוצת הסקסופון, אנאבל צ'ו. בקבוצת החצוצרות, קאלום בורלי..."

וואו, כמה מפתיע. כל חביבי המורה, מספר אחת, שתיים ושלוש.

דנטה, נגן חצוצרה וליאו, נגן סקסופון, החלו להריע כמו במשחק כדורסל. טוביאס (נגן טרומבון) אפילו שרק.

קאלום קם, הסיט את השיער החום מעיניו החומות וחייך לעבר חבריו בפנים סמוקות. וכשהוא השתחווה — מעין השתחוות, כאילו הוא לובש טוקסידו — ידו רפרפה על הכתף שלי.

האם הוא שם לב לזה? קשה להאמין שלא — הסוודר שלי היה ירוק ופרוותי, כך שהוא היה אמור להיות מופתע מהמגע הזה, אלא אם כן הוא ציפה שידו תתנגש באחת מה"חבובות" או משהו כזה. אבל הוא כבר נגע בסוודר שלי במהלך חיבוק יום ההולדת של אומי, והפעם הרפרוף של ידו היה מהיר יותר, אקראי יותר מאשר הלחיצה על הכתף.

ובכל זאת, זה היה מגע מקרי שדרש התנצלות, גם אם הוא לא פגע ולא הכאיב לכתף שלי.

אבל כשהסתכלתי עליו, הוא לא אמר כלום ואפילו לא הציץ לכיווני. נראה שהוא היה מרוכז מדי בגברת פנדר, ניסה להיראות מגניב בעיני חבריו ולהרשים את כל התזמורת.

וכל חברי התזמורת חייכו אליו ומחאו כפיים. וכמובן, גם אני עשיתי זאת.