הקדמה
"...הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא בחירה.."
ה.מורקמי
היום, בזמן שהאצבעות מקישות על המקלדת את המילים שלי, את הסיפור שלי נדמה לי ופותחות את הספר הזה אני יכול רק לעצור לרגע ולנסות להיזכר בכלל איך הכל התחיל ואיך ריצה לא היתה חלק מהחיים שלי, החיים היו אחרים.
בואו נשחק לרגע עם הדימיון.
כפר יונה של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, באיזה שהוא שלב ביקשתי לאפיקומן של פסח וקיבלתי מאבא שלי כדורסל כתום והבונוס היה טבעת סל שהורכב מברזל בניין שרותך והורכב ללוח עץ ומצא את עצמו על עמוד הטלפון בפינת החצר, כלפי הכביש כמובן, מכוניות לא ממש היו הרבה אז.
בכל יום רק חיכיתי לרגע שאוכל לצאת ולקלוע, לדמיין שאני ד״ר ג'יי או מוזס מאלון, מכדרר שוב ושוב וקולע מכל זווית אפשרית, מפסיק לרגע רק כאשר מכונית עוברת, רק טיים־אאוט קצר וחוזר למגרש.
דמיינו ילד צנום עם ערימת תלתלים, גופייה וכדור שכל קשר בינו לבין ריצה הוא מקרי בהחלט אבל כבר אז, בטח שלא במודע, ידע שרוצה לשחק כדורסל.
לא היה צריך לשכנע אותי הרבה להצטרף לאימוני הכדורסל כשרק נפתחה קבוצת הילדים או הנערים הראשונה פה בכפר וברור שהייתי מגיע עוד לפני שהחל האימון ופשוט זורק לסל, כי יש מטרה וכאשר מעורבת בה הנאה גדולה זה פשוט קורה.
פעמים רבות בחיים בדרך אל המטרה שלנו אנחנו מאבדים את הדרך, מאבדים את ההנאה וצריכים מצפן שיחזיר אותנו לשם, לדרך הזו, לי אז לא היה מצפן, היתה לי רק האהבה למשחק.
מקבוצת ילדים ונערים שבהתחלה רק התאמנה פעמיים־שלוש בשבוע כשהרוב הוקדש לכושר וליסודות הגענו לשחק בליגה וכמה גאווה היתה ללבוש את הגופיה הצהובה של מכבי כפר־יונה במשחק הראשון.
לא ממש שינה שרשמו אותנו לליגה הלא נכונה, לשחק נגד קבוצות מליגת הנוער ולא היה אכפת שספגנו הפסדים על גבי הפסדים והפרשים ענקיים.
היינו חברים, היינו יחד והיי, שיחקנו את המשחק שאנחנו אוהבים.
כיום, כשאני עוסק באימון מנטלי לספורטאים ואני פוגש ספורטאי ״כבוי״, כזה שנראה שאיבד את התשוקה, את המוטיבציה והוא פשוט נעצר בדרך שלו אני מבקש ממנו לעצור לרגע, לעצום עיניים ולהיזכר ברגע ההוא, הרגע הראשון שהוא זוכר מהספורט בו הוא מתחרה כיום.
בעיניים עצומות אני מבקש שיספר לי על אותו הרגע, שיגיד את זה בקול ויקשיב לעצמו.
זה רגע קסום, הרגע שהזיכרון מגיע והקול מיד משתנה, הופך לרך יותר, נקי.
משם אנחנו מתחילים לחזור להווה.
משחקי הכדורסל התקדמו משנה לשנה, מעונה לעונה והיו עליות ומורדות, עלייה היסטורית עם כפר־יונה לליגה ב', מעבר לליגה הלאומית למקומות עבודה במסגרת קבוצת הכדורסל של המשטרה בה הציעו לי לשחק וכמובן שלא סירבתי.
להיות על מגרש אחד עם גיבורי ילדות שהופיעו בפוסטרים ההם של מכבי תל אביב, זיסמן ובוסני(שכל הזמן הרביץ לי על הידיים) היו סוג של הגשמת החלום של הילד המתולתל והמיוזע ההוא, הילד הקטן עם הכדור הכתום.
החיים מלמדים אותנו פעמים רבות פשוט להמשיך קדימה, על אוטומט ממש, כמעט בלי לחשוב, פשוט לשמור על הקצב, שלא תמיד אנחנו קובעים אותו ולא תמיד אנחנו שולטים בו וצריכים שיגיע הרגע שבו יהיה בום גדול, אמיתי או מטאפורי, כזה שינער אותנו ויזכיר לנו מי אנחנו ולאן אנחנו ״רצים״.
בספר הזה מתואר המסע שלי, אותו מסע שהחל עם הכדור הכתום אבל לא ממש ייחסתי לו אז חשיבות, מסע של דרך ארוכה עם הרבה התרסקויות וסטירות שכנראה היו צריכות לקרות בכדי להרים אותי מחדש קדימה בכל פעם לדרך שלי, להאיר לי ולהיות המצפן שלי.
אז עכשיו אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע הזה, אל השבילים הלא נגמרים, לעליות הארוכות, מטאפורית וגם אמיתיות, לירידות התלולות וההתרסקויות הבלתי נמנעות ובעיקר החתירה שלי להמשיך קדימה ולהגיע אל כל אותן מטרות שהצבתי לי בדרך.
דובי
נ.ב קטן- חלק מהפרקים בספר קצרים במכוון, לא רציתי להתיש אף אחד בריצה ארוכה, את זה נבנה לאורך הזמן, בספר הזה נתמקד באינטרוולים קצרים של קריאה.
וגם- באופן אישי, בספרים שאני קורא, אני אוהב לסמן עם מארקר צהוב משפטים מעניינים, מילים משמעותיות ורעיונות. אני אוהב גם ״אוזני חמור״ ופתקיות.
מזמין אתכם לעשות אותו הדבר בספר הזה, גם לשם זה הוא נועד.
פרק 1
תחילת המסע או אולי האמצע…
"ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית ואז נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד."
א.א.מילן, פו הדב
יום ראשון, השעה קרובה לשמונה בערב או אולי כבר עשר, ממרחק הזמן, כאשר המילים האלו נכתבות זה לא באמת משנה כי מה שמשנה זו התפאורה מסביב.
אור ניאון לבן שעוטף את כל החדר, קירות חיוורים שמבשרים שזו לא הסביבה הטבעית שלי וצליל מעצבן שמצפצף במין מונוטוניות ולא רוצה להפסיק, כמו ילד קטן שעומד לידך ומושך בחולצה, מבקש משהו, מחפש תשומת לב(או שהוא סתם נודניק מנוזל).
פותח את העיניים מעט יותר, כן, זה לא חלום וגם לא גן עדן, זה לגמרי חדר בית חולים ואני ״הכוכב״ הראשי בהצגה הזו, שכוב על מיטה.
מה אני עושה פה?
למה הראש כואב לי, ממש דופק ואם הייתי רוצה הייתי יכול להשתמש בכל קלישאה שבעולם לגבי מה מתרוצץ לי בראש, בין אם זה פיל לבן או רכבת שדוהרת במהירות, אבל למעשה כל מה שאני רוצה זה אופטלגין ומהר.
״הנה, הוא מתעורר שוב״ אני שומע קול לא רחוק ממני ומרגיש במקביל את הכאב ראש המטורף, כאילו שהמוח רוצה לברוח מהגולגולת בספרינט, לנצח את יוסיין בולט בריצת הגמר ל-100 מ' באולימפיאדה.
אני ללא ספק בבית חולים, הכל מבשר ככה, אבל מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן ובעיקר למה? למה הגעתי למיטה הזו?
כמה שעות אחורה, ראשון בבוקר, סמוך לשעה תשע ואני צועד, לאט כי השרירים תפוסים עוד מיום שישי(על האיירונמן של יום שישי, רק שלושה ימים קודם, בפרק אחר בספר, בהמשך, תתאזרו בסבלנות) ביד אחת אני מחזיק ערימה של שאלונים ובשנייה מחברות בחינה.
הבוקר אמורה להתקיים בחינת מתכונת מועד חורף בהיסטוריה לכיתת החינוך שלי ואני בדרך לשם, בדרך אליהם.
ליד דלת הכניסה הם מחכים ליד דלת הכניסה, מתגודדים להם והמבטים עליי ואז באחת מתחילים במחיאות כפיים(כבר אמרתי שעל האיירונמן כתוב בפרק אחר).
האדמה מתחילה לזוז מסביבי, כנראה מההתרגשות, אני חושב לעצמי…
פותח את דלת הכיתה באיטיות ונעמד בצד, ממתין שכולם יכנסו.
נשימה עמוקה וגם אני נכנס פנימה.
״ממתי יש קרוסלה של לונה פארק בתוך כיתה?״ אני שואל את עצמי תוך שהעולם מסביבי רוקד במעגלים.
משהו קורה לי.
מגיש את חבילת המבחנים לאחת התלמידות ומבקש שתחלק לכולם ואת חבילת המחברות לתלמיד אחר.
מתיישב.
אף פעם לא ישבתי במהלך שיעור בכל השנים שבהן עבדתי כמורה בבית ספר.
הייתי עומד ליד הלוח, צועד, נעמד בפאתי הכיתה אבל אף פעם לא יושב.
ככה שבע או שמונה שנים במערכת החינוך.
התיישבתי.
״דובי, הכל בסדר?״ אני מצליח לשמוע קול דואג ״אתה מזיע נורא״ היא אומרת.
פורס את הידיים על שולחן הפורמייקה ומניח עליהן את הראש.
רגע, מי כיבה את האור..?
יכולתי עכשיו להמשיך ולכתוב על איך כאשר צעדתי לכיוון הבניין, לבוש בפליז, איך שמש חורפית נעימה טיילה בשמיים של אותו הבוקר, איך הלכתי לי בנחת לכיוון הכיתה וכמה שהייתי מרוצה מזה שהמבחן מתקיים בחודש ינואר כי החלטתי להגיש את הכיתה שלי, כיתת החינוך שלי שגם לימדתי היסטוריה, לבחינת הבגרות של מועד חורף ב־י"ב ולא במועד קיץ, בכדי שיהיה להם לאחר הבחינה יותר שקט לדברים אחרים, יכולתי לכתוב על עוד הרבה דברים אבל האמת היא שלא זכרתי כלום.
זה לא שסתם לא זכרתי, הרבה מהדברים שנמצאים פה בספר, בין הדפים השורות, הכל אמיתי, הכל קרה במציאות, אבל הרבה מזה נעשה מתוך שחזור של דברים, מהרבה שיחות עם אנשים קרובים.
אז מי כיבה באמת את האור בכיתה לפני הבחינה? מי כיבה את האור שלי באותו הרגע ואולי למעשה הדליק אותו? אולי הדליק לי פנס חזק בכדי שיאיר לי מחדש על הדרך שלי בחיים, על החיים, על השבילים שבהם אני צריך לצעוד, לרוץ.
אנחנו כאנשים חיים את החיים שלנו כשגרה וברוב המקרים לוקחים הרבה מהם, מהחיים, כמובן מאליו.
קמים בבוקר, מתקלחים, מצחצחים שיניים, מתלבשים, קפה כמו שאנחנו אוהבים, סוג של שגרה שקיימת ואנחנו מבצעים אותה על אוטומט ממש.
בכדי שנתחיל להתייחס אליהם באופן אחר, באופן שונה, נצטרך כמעט תמיד אירוע משמעותי, כזה שיתן לנו אגרוף לפרצוף שיהמם אותנו, יעיר אותנו ויאלץ אותנו לעצור לרגע או שניים, לחדד את החשיבה ולדייק את הבחירות שלנו או אולי לעשות את הבחירות שלנו מחדש.
למה אנחנו צריכים איזה אירוע שכזה? למה לחכות שיקרה משהו בכדי שנתחיל לחיות אחרת, בכדי שנתחיל לחיות באמת, את החיים שהם שלנו, מבחירה?
דמיינו לעצמכם שביל צר שאתם צועדים בו ביער או במדבר, אתם לגמרי לבד בשביל הזה ומתקדמים בו בקצב שלכם ואז, לאחר אותו אגרוף שקיבלנו בפרצוף הגענו למעשה לעצירה בצומת של שבילים, פיצול שכזה ומולנו שביל אחד הולך ימינה והשני שמאלה.
אנחנו בפיצול הזה ולא רואים לאן השבילים, שניהם, לאן הם מוליכים ולא, אין שום חץ שמראה לנו מה מחכה לנו בהמשך הדרך, אנחנו אלו שצריכים לבחור באיזה שביל נבחר להמשיך, לאן נרצה להתקדם הלאה.
פעמים רבות אני חוזר לאותו בוקר יום ראשון וחושב לעצמי האם היו סימנים, איתותים לפני כן שכאילו רמזו לי שמשהו עומד לקרות, שאיזה אירוע מתקרב ומתכוון לתת לי אגרוף או בעיטה לפנים, לנער ולפרק אותי ואני לא באמת מצליח להיזכר ואולי זה עדיין חבוי איפשהו בתוכו ולא יוצא, קשה לדעת ולא ממש בטוח שזה חשוב.
מה שחשוב, מבחינתי לפחות או אחד הדברים שהייתי רוצה להעביר באמצעות הספר הזה וגם באמצעות ההרצאות שאני מעביר הוא שאסור לנו לחכות לרגע הזה שהאגרוף מתקרב אלינו ומתפוצץ לנו על הפנים, אין למה לחכות, הזמן מתקדם ואנחנו צריכים לבחור את הדרך שלנו, הדרך שהיא רק שלנו ולא של אחרים.
מה שקרה לי באופן אישי הוגדר על ידי שלל הרופאים שבדקו אותי מהרגע שהגעתי לבית החולים בכפר סבא ועד שהשתחררתי משם כשבוע לאחר מכן וגם בתקופה שהתאוששתי בבית, חודש לערך, זה למעשה אירוע מוחי.
החשיבה הראשונה שלי, צינית משהו, היא שטוב שהגדירו את זה ככה כי זה אומר שיש לי מוח אבל אם נתייחס לזה לרגע ברצינות האבחנה הייתה שנולדתי עם איזה מום מוזר בלב, חור בגודל מיקרוסקופי של כ-2 מילימטרים וממנו היה יוצא דם, קרישי דם ליתר דיוק, שעשו את דרכם ברחבי הגוף שלי ואחד מהם מצא את דרכו אל המוח באותו יום ראשון בבוקר, הגיע למוח והחליט לכבות את האור, לעצור הכל.
לא נכנס פה לדקויות של אירוע מוחי כזה או אחר, קריש דם וכל המינוחים הרפואיים הקשורים לזה כי הם לא באמת חשובים, לא כרגע, לסיפור הזה וגם אולי בכלל. מה שנשאלתי עליו הרבה פעמים במהלך השנים מאז זו העובדה איך לא גיליתי את זה קודם לכן, איך לא גילו את זה בכל בדיקת מאמץ שעשיתי מדי שנה.
האמת שהיא שבשלב מסוים שאלתי את אחד הרופאים איך יכול להיות שלא גילו את זה קודם לכן ולמה זה קרה דווקא עכשיו, דווקא ביום הזה או בתקופה הזו והזכרתי לו שאני מספר ימים אחרי הישראמן, האיירונמן הישראלי שעשיתי באילת.
ההסבר שקיבלתי הוא שדווקא בשעת מאמץ הלב מתרחב יותר, שרירי הלב מתהדקים מהמאמץ והדם, קרישי הדם לא יוצאים החוצה, מה גם שמדובר בכמות מזערית ביותר ולכן לא גילו שיש חור, לא במהלך אחת מבדיקות המאמץ שעשיתי ולא בשום בדיקה אחרת שעברתי.
לגבי השאלה הגדולה הבאה, האם יש קשר בין ההשתתפות שלי בישראמן לבין האירוע המוחי הזה, התשובות שקיבלתי היו שאין קשר אמיתי בין אותו אירוע מוחי לבין התחרות או המאמץ שהשקעתי וזו סתם מקריות שקיימת סמיכות בין שני האירועים.
תמיד תהיה המחשבה שאין מקריות בחיים, אין מקריות אמיתית בעולם אבל זה כבר להיכנס לעניין פילוסופי ותפיסה שאירוע מסוים קורה בחיים בגלל אירוע אחר שקורה במקומות אחרים, אני לא נכנס לזה כי זה לא ממש חשוב לי באופן אישי.
למדתי לקחת את האירוע הזה ולמנף אותו לטובת חיים טובים יותר, גדלתי והתפתחתי ממנו והוא מלווה אותי בחיי היומיום, מזכיר לי כשאני שוכח לא לקבל דברים כמובנים מאליהם ובעיקר לקבל ולחשוב על עצמי כי זה ישמור או יהפוך אותי לטוב ושלם יותר ובעיקר יגרום לי לרצות להיות עבור אחרים בצורה המיטבית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
