האחרים 1 - נכתב באדום

היסטוריה מקוצרת של העולם

אי־שם בשחר הימים הביאה נמיד לעולם את כל החיים, ובכללם את היצורים הידועים בשם בני אדם. היא נתנה לבני האדם חלקים פוריים מעצמה וגם מים טובים. נמיד הכירה את טבעם של בני האדם ואת טבעם של יציריה האחרים, ולכן בודדה את בני האדם כדי שיהיה להם סיכוי לשרוד ולשגשג. וכך היה.

בני האדם למדו להקים מדורות ומחסות. הם למדו לעבוד את האדמה ולבנות ערים. הם בנו סירות ודגו דגים בים הטיכון ובים השחור. הם פרו ורבו ומילאו את הארץ שניתנה להם והחלו לחפש מקומות חדשים להתרחב אליהם. אז הם גילו שצאצאיה האחרים של נמיד כבר תבעו את שאר העולם לעצמם.

האחרים הביטו בבני האדם ולא ראו כובשים. הם ראו סוג חדש של בשר למאכל.

מלחמות פרצו על כיבושן של אדמות הפרא. לעיתים בני האדם ניצחו ופיזרו את זרעם מעט רחוק יותר. לעיתים קרובות יותר חלקים מן האנושות נכחדו וניצולים מפוחדים ניסו להחניק רעידת אימה כאשר יללת חיה מילאה את האוויר או כאשר אדם שהתרחק מהביטחון שסיפקו אור ושערים איתנים נמצא בבוקר המחרת, מרוּקן כולו מדם.

המאות חלפו ובני האדם בנו ספינות גדולות וחצו בהן את האוקיינוס האתלנתי. הם מצאו אדמה בתולית והתיישבו ליד החוף. או אז הם גילו שאותה אדמה כבר שייכת לטרה אינדג'ין, ילידי האדמה, האחרים.

הטרה אינדג'ין ששלטו באותה יבשת ששמה היה ת'אסיה כעסו על בני האדם שכרתו עצים וחרשו אדמות לא להם. לכן הם אכלו את המתיישבים ולמדו את צורתו המיוחדת של בשרם, ממש כשם שעשו פעמים רבות בעבר.

אנשי הגל השני ובהם מתיישבים וחוקרי ארצות מצאו את ההתיישבות הנטושה ושוב ניסו להכריז על הארץ כשלהם.

האחרים אכלו גם אותם.

מנהיג הגל השלישי של המתיישבים היה נבון יותר מאלה שקדמו לו. הוא הציע לאחרים שמיכות חמות, גלילי בד ואבנים נוצצות שובות לב בתמורה לרשות להתיישב במקום ולקבל אדמה לגידולים. האחרים חשבו שאלו חילופים הוגנים והסתלקו מהאדמות שניתנו לבני האדם. עוד מתנות החליפו ידיים תמורת זכויות ציד ודיג. ההסכם היה לשביעות רצונם של שני הצדדים, גם אם צד אחד התייחס אל השכנים החדשים באיבה מאופקת, ואילו הצד האחר הדחיק את פחדיו ועשה ככל יכולתו להבטיח שאנשיו יהיו סגורים בין חומות ההתיישבות לפני רדת הלילה.

שנים חלפו ומתיישבים נוספים הגיעו. רבים מהם מתו אבל מספיק בני אדם הצליחו לשרוד ולשגשג. התיישבויות גדלו והפכו לכפרים, שגדלו והפכו לעיירות, שגדלו והפכו לערים. אט־אט יישבו בני האדם את ת'אסיה, והתפשטו ככל שיכלו על פני שטחים שקיבלו רשות להשתמש בהם.

מאות שנים חלפו. בני האדם היו נבונים, אבל כך גם האחרים. בני האדם המציאו את החשמל ואת הצנרת הביתית. האחרים שלטו בנהרות שסיפקו כוח לגנרטורים ובאגמים שסיפקו לבני האדם מי שתייה. בני האדם המציאו את מנוע הקיטור ואת ההסקה המרכזית. האחרים שלטו בדלק שנדרש להפעלת המנועים ולחימום הבניינים. בני האדם פיתחו את הייצור המתועש. האחרים שלטו בכל המשאבים הטבעיים ולכן הם קבעו מה ייוצר ומה לא ייוצר בשטחם.

מפעם לפעם אירעו התנגשויות כמובן, ומקומות מסוימים הפכו למצבות זיכרון אפלות למתים. אותן מצבות זיכרון הן שהבהירו בסופו של דבר לבני האדם שהטרה אינדג'ין הם שליטיה האמיתיים של ת'אסיה, ודבר מלבד סוף העולם לא ישנה זאת.

וכך הגענו לימינו אנו. כפרי אדם קטנים בתוך נתיבים עצומים של אדמה השייכת לאחרים. ובתוך הערים האנושיות הגדולות שוכנות חצרות — פארקים מגודרים ובהם מתגוררים אחרים שתפקידם להשגיח על תושבי העיר האנושיים ולאכוף את ההסכמים שבני האדם כרתו עם הטרה אינדג'ין.

עדיין קיימת סובלנות חדת שיניים בצד אחד ופחד מפני מה שמהלך בחשיכה מן הצד האחר. אבל אם בני האדם נזהרים, הם שורדים.

רוב הזמן הם שורדים.

פרק 1

היא נכנסה ברגליים כושלות לשטח פתוח בין שני בניינים, השלג מסמא אותה כמעט לגמרי, וגיששה הלאה לאורך קיר נטוי. היא קיוותה להתחבא מפני מי שניסה לצוד אותה, כמו גם למצוא מקום שיספק לה הגנה מהשלג ומהרוח. כאשר הגיעה לפינת הבניין היא פנתה במהירות והשתופפה. הגרביים והסניקרס שלרגליה היו ספוגים במים, ומרוב קור היא איבדה את התחושה בכפות הרגליים. זה לא טוב, זה לא בטוח, היא ידעה את זה, אבל אלה היו פריטי הלבוש הראשונים שמצאה כשצצה ההזדמנות לברוח.

היא לא שמעה קולות שהעידו שמישהו עוקב אחריה כמו שחששה, אבל זה לא אמר כלום. הקיר חסם את כל הרעשים, אפילו את צליל התנועה שנעה לאיטה ברחוב.

היא היתה זקוקה למחסה. היא לא יכלה להישאר בחוץ. הלילה היה קר מדי. במסגרת ההכשרה הראו לה תמונות של אנשים שקפאו למוות, כך שהיא ידעה שלא תוכל להישאר עוד זמן רב בחוץ. אבל המקלטים העירוניים לחסרי בית יהיו המקומות הראשונים שהציידים יפנו אליהם.

האם היא תמות הלילה? האם זו הסערה שמסמנת את תחילתו של הסוף? לא. היא סירבה לשקול את האפשרות הזאת. היא לא התאמצה והגיעה עד לכאן רק כדי שהכול יסתיים עוד לפני שהספיקה להתחיל. חוץ מזה, היא עדיין לא ראתה את שאר חלקי הנבואה. היא לא ראתה את הגבר כהה השיער עם הסוודר הירוק. אין סיבה לפחד מהמוות, לפחות עד שתראה אותו. עם זאת, זה לא אומר שהיא יכולה להרשות לעצמה להתנהג בטיפשות.

הבניין בחלקו האחורי של השטח הפתוח משך את תשומת ליבה, בעיקר משום שהיה הבניין המואר היחיד. היא הציצה מאחורי הפינה כדי לוודא שהיא עדיין לבד, ואז מיהרה לעברו. אולי תצליח לחשוב על תירוץ להישאר בתוכו לכמה דקות — די זמן כדי שרגליה יפשירו.

אבל האור שקודם לכן נראה בהיר ומציע תקווה התגלה כמנורה יחידה לשעת לילה. המקום היה סגור. ובכל זאת, הוא היה מואר מספיק כדי שתוכל לראות את השלט מעל דלת הזכוכית — שלט שאלמלא היתה נואשת כל כך היה מקפיא את דמה יותר מהשלג והרוח.

חצר לייקסייד
אתל"א

אין תוקף לחוקי אדם. היא עמדה על אדמה ששייכת לאחרים. היא אולי היתה מוגנת לעת עתה מטורפים אנושיים, אבל אם יתפסו אותה כאן היא תהיה נתונה לחסדיהם של יצורים שרק נראו אנושיים, וגם מי שחיה חיים מוגבלים ידעה מה קורה לבני אדם שלא נזהרים מספיק במפגשיהם עם הטרה אינדג'ין.

שלט שני הודבק בחלקה הפנימי של הדלת. היא נעצה בו מבט ממושך, למרות רגליה חסרות התחושה והטמפרטורה המקפיאה.

דרוש/ה:
מקשר/ת אנושי/ת
ניתן להגיש מועמדות ביללת הקריאה הטובה
(מעבר לפינה)

עבודה. דרך להרוויח כסף לאוכל ומגורים. מקום להתחבא בו לזמן־מה. מקום שהציידים לא יוכלו לקחת אותה ממנו גם אם ימצאו אותה, משום שחוק בני האדם לא חל בו.

יללת הקריאה הטובה. זה נשמע כמו שם מתאים לחנות של אחרים.

היא עלולה לסיים את חייה במקום הזה. רוב בני האדם שהסתבכו עם האחרים מתו בדרך זו או אחרת. אבל בהסתמך על מה שראתה בנבואה היא עומדת למות בכל מקרה, ואם תבחר בדרך הזאת — מה שיקרה לה יקרה בתנאים שלה, לשם שינוי.

כעת משהתקבלה ההחלטה היא שעטה בחזרה אל המדרכה ורצה אל הפינה. כאשר פנתה ימינה בשדרות קרופילד היא ראתה שני אנשים יוצאים מחנות. אור ופעילות. היא התקדמה לשם.

____

סיימון וולפגארד התייצב מאחורי הקופה, הציץ בשעון שעל הקיר ואמר <עכשיו.>

היללה שעלתה מחלקה האחורי של החנות הניבה את התגובה המצופה: צווחות נשיות ורטינות הפתעה גבריות.

הוא הרים את קולו כדי שכל בני האדם בטווח ראייה ישמעו אותו היטב, ואמר: "עשר דקות לסגירה."

לא שהם לא ידעו את זה. הם ידעו שהיללה היא התראת עשר הדקות, בדיוק כמו שידעו שהז־אב ליד הדלת הוא אחראי האבטחה המיוחד של החנות. היה מעניין לראות את היושרה שנוצקה בלקוחות אחרי שצפו בז־אב כורת בנשיכה את ידו של אדם שניסה לגנוב ספר. הצורך לעבור מעל שלולית הדם ולחלוף על פניו של הז־אב שעדיין כרסם כמה אצבעות הותיר בהם רושם בל יימחה, שלא לדבר על כמה לילות של סיוטים.

זה לא מנע מהקופים לחזור למחרת כדי לנעוץ מבטים בכתמי הדם ולהתלחש זה עם זה בשעה שבחנו את הסחורה בחנות. הריגוש הטמון בהיתקלות אקראית עם אחד האחרים בדמות החיה שלו והסיכוי לריגוש מבעית אפילו יותר שטמון בצפייה באלימות חטופה, הגדילו את המכירות של ספרי המתח והאימה ועזרו לחנות לשמור על רווח סביר.

לא שאיזו מהחנויות בחצר לייקסייד היתה תלויה במכירות כדי להתקיים. החנויות הופעלו לרווחת הטרה אינדג'ין שהתגוררו בחצר ואפשרו לשאר האחרים לקבל סחורות מעשה ידי אדם שעניינו אותם. הדחף שהניע את סיימון להפעיל את חנות הספרים למרות הרווח הדל היה תשוקתו להבין איך מתנהלים עסקים ולבחון את מידת ההגינות של הסוחרים האנושיים.

יללת הקריאה הטובה התנהלה על פי כללי המסחר האנושיים המקובלים, מלבד בכל הנוגע לשעות הפעילות שלה. בערבים שבהם היתה פתוחה ללקוחות אנושיים נסגרה החנות בדיוק בתשע בערב, וכמה מאנשי הצוות לא היססו לשנות צורה ולנשוך לקוחות מתמהמהים, שחשבו בטעות ששעת הסגירה הרשמית היא בבחינת המלצה ולא הוראה מחייבת.

סיימון סיכם את המכירות בקופה. יותר מן הצפוי בלילה שבו כל אדם הגיוני יעדיף להישאר בבית ולהימנע מהרוח המקפיאה ומהשלג המסתחרר באוויר, שלג שנשיכתו מכאיבה לא פחות מנשיכת ז־אב. אם כי אין לשכוח שהיו בין הקופים גם כאלה שהתגוררו בקרבת מקום והתייחסו לחנות הספרים ולבית הקפה הצמוד לה, ביס קטן, כמקום מפגש חברתי, באותם ימים שלא התחשק להם לבלות את הערב בשתייה בפונדקים ברחוב מיין.

בני אדם, הזכיר סיימון לעצמו. הוא סידר את המשקפיים בעלי מסגרת המתכת הדקה, משקפיים שלמען האמת לא היו נחוצים לו כדי לראות אבל הקנו לו לדעתו מראה מעט מגושם ויותר נגיש. קרא להם בני אדם כשאתה בחנות. זה יקטין את הסיכוי שתשתמש בכינוי הפוגעני הזה תוך כדי שיחה עם אחד העובדים. גם ככה קשה למצוא עובדים סבירים. אין טעם להעליב ולהבריח את אלה שכבר יש לנו.

המילה הגיעה אליהם מאפריקא שמעבר לאוקיינוס, שם התייחסו הליונגארד לבני האדם כאל קופים קשקשנים חסרי שיער. אחרי שהטרה אינדג'ין של ת'אסיה ראו תמונה של קופים הם אימצו את המילה הזאת, שהתאימה לרבים מבני האדם שפגשו. אבל סיימון היה חבר באגודה העסקית שניהלה את החנויות המעורבות ואת חנויות החצר, ומלבד זאת היה גם המנהיג של חצר לייקסייד, והוא התאמץ שלא להעליב — לפחות לא בקול רם.

"סיימון."

הקול נשמע כמו סירופ חם. הוא פנה אל הדוברת שהשתחלה לתוך מעיל הפרווה שלה. היא סידרה את המעיל על כתפיה והתנועה הגביהה את הסוודר הקצר שלבשה וחשפה כמה סנטימטרים של בטן מחוטבת, שלמרות זאת נראתה רכה וטובה למאכל.

הרבה נקבות אנושיות רחרחו סביב החנות בתקווה לקבל הזמנה לסיבוב בצד הפראי, אבל משהו בנקבה המסוימת הזאת עורר בו חשק לנעוץ לה ניבים בגרון ולאו דווקא לדגדג לה את הבטן.

"אסיה." הוא הטה את ראשו בתנועה שהיתה גם ברכה מנומסת וגם סימן שהוא לא מעוניין לדבר איתה.

היא לא הבינה את הרמז. היא אף פעם לא הבינה את הרמזים שלו. אסיה קריין שמה עליו עין מרגע שהציבה את רגלה ביללת הקריאה הטובה. זו היתה אחת הסיבות לכך שהוא לא חיבב אותה. ככל שהתעקשה יותר להתקרב אליו, כך הוא הרגיש יותר כמו כיבוש פוטנציאלי ורצה פחות בקרבתה. אבל היא אף פעם לא עברה את הגבול, ולמרבה הצער שהותה בחנות לא הצדיקה כשלעצמה תקיפה.

כמה אנשים נוספים בדיוק לבשו מעילים וצעיפים, אבל לא היה אף אחד אחר ליד הקופה.

היא שלחה אליו חיוך שאמר תנשוך אותי, אני אוהבת את זה, ואמרה: "נו, סיימון. כבר עבר יותר משבוע, והבטחת לי שתחשוב על זה."

"לא הבטחתי שום דבר," הוא אמר והתחיל לסדר את הדלפק מסביב לקופה.

לאסיה היו שיער בלונדיני ועיניים חומות, וכמה זכרים אנושיים שעבדו בחצר אמרו לו שהיא יפהפייה. אבל היו בה כמה דברים שהטרידו אותו. הוא לא הצליח להניח כפה על הסיבה המדויקת, פרט לכך שהיא רדפה אחריו אף שהבהיר שהוא לא בעניין. אבל בגלל התחושה שעוררה בו הוא סירב להעסיק אותה ביה"ה כשרק הגיעה. ולכן הוא גם לא אִפשר לה לשכור אחת מדירות השירות שהחצר העמידה לפעמים לרשות עובדים אנושיים. ועכשיו היא רצתה להיות המקשרת האנושית, משרה שתספק לה גישה לחצר עצמה. הוא היה מעדיף לאכול אותה לפני שייתן לה את העבודה הזאת. ולאדמיר סַנגוּוינטי, המנהל השני של החנות, הציע לו יותר מפעם אחת את עזרתו למקרה שיום אחד יביט באסיה וירגיש מורעב. סידור הוגן, מכיוון שוולאד העדיף דם ואילו סיימון אהב לקרוע נתחים של בשר טרי.

"אנחנו סגורים, אסיה. לכי הביתה," הוא אמר.

היא השמיעה אנחה תיאטרלית. "אני באמת רוצה את המשרה הזאת, סיימון. זו שיש לי עכשיו בקושי מכסה את השכירות ונורא משעממת."

הוא הפסיק להתאמץ להישמע ידידותי. "אנחנו סגורים."

עוד אנחה ומבט חמוץ שליוו את רכיסת המעיל ועטיית הכפפות. לבסוף היא הלכה.

ג'ון, חבר נוסף בוולפגארד, עזב את מקומו ליד הדלת כדי לבדוק אם מישהו נשאר מאחור, ולכן סיימון היה לבדו בחלק הקדמי של החנות כאשר הדלת נפתחה שוב והִכניסה אל החנות משב עז של אוויר קר ומרענן אחרי כל הריחות שהביאו איתם בני האדם.

"אנחנו —" הוא העיף מבט אל הדלת ובלע את המילה סגורים.

האישה נראתה כמעט קפואה. היא נעלה סניקרס — סניקרס, לעזאזל — והג'ינס שלה היה ספוג במים עד הברכיים. הז'קט שלבשה היה קל והתאים לערב קיץ, ומתחתיו היא לבשה חולצת טריקו קצרה.

היא נראתה סובלת כל כך מהקור שהוא אפילו לא בחן, כדרכו, אם היא אכילה.

"אפשר לעזור?" הוא שאל.

היא בהתה בו כאילו כבר ראתה אותו לפני כן ומה שקרה ביניהם כשנפגשו בעבר הפחיד אותה. הבעיה היתה שהוא לא זיהה אותה. לא במראה ולא בריח.

היא צעדה כמה צעדים לכיוון הדלפק. הוא חשד שזה נעשה כדי להגיע לחלק החם יותר של החנות, ולא כדי להתקרב אליו.

"ר־אאי־תי את השלט," היא גמגמה. "ב־בנוגע לעבודה."

לא גמגום, הוא החליט. השיניים שלה נקשו. כמה זמן היתה בחוץ במזג האוויר הזה? זו היתה סערה טבעית שהגיעה מהאגם. הסערה הראשונה של השנה החדשה. אבל העובדה שהיתה טבעית לא הפכה אותה לקשה פחות.

"איזה שלט?"

"מקשר אנושי," היא אמרה בשיניים נוקשות. "השלט אמר להגיש מועמדות כאן."

שניות חלפו. היא השפילה את מבטה. ככל הנראה לא אמיצה דייה לפגוש את מבטו כעת, משהסבירה למה באה לחנות.

היה בה משהו שהטריד אותו, אבל זו לא היתה תחושה זהה לזו שחווה כשאסיה קריין היתה בסביבה. עד שיבין מה הוא אותו משהו, הוא לא רצה לזרוק אותה בחזרה אל השלג. חוץ מזה, הבחורה הזאת היתה בן האנוש היחיד ששאל על העבודה מלבד אסיה. זו היתה סיבה מספקת להקדיש לה כמה דקות מזמנו.

משהו נע בשולי שדה הראייה שלו. ג'ון, שחזר לדמותו האנושית והיה לבוש בסוודר ובג'ינס, הטה את ראשו כשואל, מה עכשיו?

סיימון הטה גם הוא את ראשו מעט והביט בקופה.

"תרצה שאסגור את החנות?" ג'ון שאל וחייך אל האישה הרועדת תוך שהתקרב אליהם.

"כן." סיימון הביט באישה. "בואי ניגש לחנות הצמודה, נשתה כוס קפה ונדבר על המשרה."

היא פנתה אל הדלת שהובילה החוצה ושם עצרה בהיסוס.

"לא. מכאן." הוא יצא אל מחוץ לדלפק והצביע על פתח בקיר.

למעבר המקושת היתה דלת מסורגת שאפשר היה לנעול כאשר אחת החנויות היתה סגורה והאחרת פתוחה ללקוחות. על הקיר שליד הדלת היה שלט שאמר: "שלמו על הספרים לפני הכניסה לביס קטן או שניקח מכם ביס."

בשלט שליד הדלת בצד של ביס קטן נכתב: "בטח, אתם יכולים לקחת אתכם את הספל הזה. אנחנו ניקח בתמורה את היד שלכם."

הוא לא חשב שמוחה של האישה הפשיר מספיק כדי שתוכל להבין את משמעות המילים הכתובות. ספק אם הצליחה לקלוט משהו נוסף אחרי הזעזוע הראשוני שבמפגש איתו.

טס בדיוק ניקתה את זכוכית ארון התצוגה בבית הקפה. החיוך הידידותי שהתחיל להימתח על שפתיה הוחלף בהבעה זהירה משהבחינה בבת לווייתו.

"נוכל לקבל קפה?" שאל, והתיישב ליד שולחן סמוך לדלפק — רחוק מהדלת החוצה ומכיס הקור שעטף את השולחנות הקרובים לחלונות.

"נשאר קצת בקנקן," היא ענתה ונתנה באישה מבט חד.

סיימון התרווח בכיסאו והניח קרסול על הברך השנייה. "אני סיימון וולפגארד. מה שמך?"

"מג קורביין."

ההיסוס הקל ששמע הסגיר שהיא לא רגילה לשם הזה. מה שאמר שהשם הזה חדש לה. הוא לא אהב שקרנים. בני אדם שמשקרים לגבי דברים קטנים נוטים לשקר בנוגע להרבה דברים אחרים.

ושֵם, למען האמת, הוא לא דבר קטן.

אבל כשטס הביאה את ספלי הקפה לשולחן הוא ראה איך ידיה של מג חובקות את הספל בניסיון להתחמם, והחליט להניח לעניין.

הוא הודה לטס והפנה את תשומת ליבו למג קורביין. "את יודעת במה כרוכה המשרה של מקשר אנושי?"

"לא," היא אמרה.

"אז אין לך שום ניסיון בעבודה מהסוג הזה?"

"לא, אבל אני יכולה ללמוד. אני רוצה ללמוד."

לא היה לו ספק שהיא מתכוונת למה שאמרה, אבל הוא תהה אם לא תמות מדלקת ריאות או ממשהו אחר לפני שתהיה לה הזדמנות ללמוד משהו.

הוא נזכר פתאום באישה הזקנה המצולקת שישבה בשמש והציעה לקרוא לאנשים בקלפים כדי לחזות את עתידם. אבל היא לא השתמשה בקלפים ביום שנפגשו, לפחות לא בשבילו. מה שעשתה אז גרם לכך שהמילים שאמרה הדהדו במחשבותיו בעשרים השנים האחרונות. ועכשיו המילים האלה הצטלצלו בזיכרונו בבהירות כאילו נאמרו אתמול.

היֵה המנהיג שאנשיך צריכים. היֵה הקול שמחליט מי יחיה ומי ימות בגבולות החצר שלך. יבוא יום והחיים שתציל, יצילו בתורם מישהו שיקר לך.

מעמדו כראש החצר לא הציל את אחותו, דפני, שנתיים קודם לכן. אבל המחשבה על האישה הזקנה בזמן שהאישה הרועדת הצעירה חיכתה להחלטה שלו, עוררה בו אי־נוחות.

טס הניחה על השולחן קערת חרס עם מרק וכמה קרקרים.

"המנה האחרונה בסיר," אמרה.

"תודה לך, אבל אני לא יכולה לשלם על זה," מג אמרה חלושות והביטה בערגה באוכל.

טס נעצה בסיימון מבט עוין ואמרה: "על חשבון הבית."

"תאכלי את זה," אמר סיימון כשטס חזרה לעבודות הניקיון שלה. "המרק מזין. הוא יחמם אותך."

הוא הפנה את ראשו, לגם מהקפה ועקב במבטו אחרי טס שביצעה את שגרת הסגירה שלה. הוא רצה לתת למג זמן להתרכז באוכל שלפניה.

טס היתה סיבה לדאגה. טס תמיד היתה סיבה לדאגה, מכיוון שהקו העובר בין השעשוע שהפיקה מבני האדם ובין חוסר יכולתה לשאת את קיומם היה דק למדי. הוא לא ידע מהי בדיוק, הוא רק ידע שהיא טרה אינדג'ין ומסוכנת כל כך, עד שאפילו מינים אחרים של טרה אינדג'ין מפחדים מפניה. עם זאת, כשהגיעה לחצר לייקסייד כמה שנים קודם לכן, משהו בעיניה הבהיר לו שאם לא תזכה בסוג כלשהו של חֶברה, היא תהפוך לאויב של כל יצור חי עלי אדמות.

ההחלטה להציע לה להישאר היתה ההחלטה הרשמית הראשונה שקיבל כמנהיג החדש של חצר לייקסייד. הוא ראה אותה הופכת ממתבודדת על סף פקיעה לאינדיווידואל שמסוגל לנהל עסק ציבורי, ומעולם לא התחרט על ההחלטה הזו.

זה לא אמר שהוא סמך עליה.

"מה עושה מקשר אנושי?" שאלה מג.

סיימון הביט בקערה. מחצית מתכולתה עדיין היתה שם. הוא לא היה בטוח אם מג עצרה מפני שלא יכלה לאכול עוד או מפני שהיתה צריכה הפסקה.

"על פי ההסכם בין בני האדם והטרה אינדג'ין בכל עיר אנושית בת'אסיה יש חצר. זהו שטח אדמה שמיועד למגורים של האחרים. החצרות הן גם מקום שבו האחרים יכולים לרכוש מוצרים שיוצרו על ידי בני אדם. אבל בני האדם לא סומכים על האחרים ואנחנו לא סומכים על בני האדם. חלק גדול מהמשלוחים לחצר נעשים על ידי בני אדם, ובראשית הדרך היו מספיק אירועים ששכנעו את הממשלות שלכם ואת המנהיגים שלנו שכדאי שמי שמקבל את הדואר והחבילות לא יהיה מישהו שנוטה לאכול את השליחים. לכן בכל חצר יש אזור קבלה שמאויש על ידי בן אנוש. תנאי השכר שלו נקבעים ומשולמים על ידי האגודה העסקית שמנהלת את החצר והוא מקשר בין בני האדם והאחרים. על פי ההסכם, הממשלה שלכם אמורה לקנוס כל שירות שליחויות שמסרב לספק סחורות לחצר. מצד שני, יש הגבלה על פרק הזמן שבו מִשְׂרת המקשר יכולה להישאר לא מאוישת, כי בשלב מסוים מותר לסוחרים מורשים לסרב להיכנס לשטח שלנו בלי להיענש בקנס. הפרעות מהסוג הזה שוחקות בדרך כלל את הסובלנות של הצדדים זה כלפי זה, וכשסובלנות נשחקת אנשים מתים. לפעמים הרבה מאוד מהם מתים."

מג הכניסה לפיה עוד כף מלאה במרק. "בגלל זה אתם מרשים לאנשים לקנות בחנויות שלכם? כדי לבנות סובלנות בין בני אדם ובין האחרים?"

אישה נבונה. המסקנה שלה לא היתה מדויקת — למרבית הטרה אינדג'ין לא היה אכפת מקיומה של סובלנות, אבל התגובה שלה העידה שהיא מבינה לשם מה נחוץ מקשר. "חצר לייקסייד היא סוג של ניסוי. החנויות ברחבת השוק שלנו מיועדות רק לנו ולבני האדם שעובדים אצלנו, אבל העסקים שפונים לשדרות קרופילד פתוחים בשעות מסוימות לכולם. חנות הספרים ובית הקפה הם שניים מאותם עסקים. גם חלק מהמינויים במכון הכושר זמינים לבני אדם, והחנות תופרת/חייט והגלריה ברחוב מיין פתוחות לכולם, כשהן פתוחות בכלל."

"אבל חוקי בני האדם לא תקפים באותן חנויות?"

המשך הפרק בספר המלא