הודאתו של נידון למוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הודאתו של נידון למוות

הודאתו של נידון למוות

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'

דניאל ארטובסקי

דניאל ארטובסקי חיבר מספר ספרי עיון בתחום המיסטיקה והקבלה. ״הודאתו של נידון״ הוא ספרו הרביעי, והנובלה הקצרה הראשונה שכתב. דניאל בעל תואר b.a בהיסטוריה והיום הוא לומד בתכנית m.a בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

תקציר

נובלת הביכורים המסקרנת מאת דניאל ארטובסקי היא פחם לוהט. גיבור הנובלה הוא ז'אן הפריזאי, גבר שחולל מעשה נוראי בעבר, ושיחולל מעשה נוראי בעתיד. בין אנחה לבין ירייה הוא מוביל את קוראיו בסבך מחשבותיו ומתוודה על פעולותיו. הן רק נדמות לנו סותרות ובלתי מתקבלות על הדעת. עבור ז'אן זוהי המציאות היחידה האפשרית. זוהי הודאתו של פושע שאינו מסוגל להסתיר דבר, תודעה שאיננה מסוגלת לברוח מעצמה, אלא תוך הצדקת עצמה. ארטובסקי, סופר צעיר ללא חת, שמוכן ומזומן להתכתב עם המודרניזם הרוסי, חיבר ווידוי מסמר שיער של אדם, שזדון וארס הם עבורו כוחות חיים.

״דניאל ארטובסקי מגיש לנו דו"ח מחדר החושך של הנשמה. הפרוזה שלו היא כפר סיציליאני למרגלות הר געש. למבנה התרומי של הגותיקה הישראלית נוסף מרתף מחניק במיוחד" עודד וולקשטיין

פרק ראשון

1.

אני אדם חולה, חולה מאוד. כעת אני סוחט את טיפת כוחי האחרונה לקולמוס וכותב את ההודאה, ההודאה שלי על המעשה הנוראי שעשיתי. החום הגבוה מפלח את רקותיי, מכה בי, טיפת זיעה מתגלגלת ומלכלכת את הדף הלבן והיפה, הופכת אותו לשקוף, רך, פגיע, קריע, הדף מתמסר לי, נותן לי לשפוך עליו את יגוני, אחיזתי הופכת לקשיחה בקולמוס, אני לא מרפה, אני כותב במהירות למען לא אשכח, למען לא תגבר עליי חולשת הגוף, למען לא יכבו נהרות ליבי. לא אספר דברים שלא היו, שכן כל מטרת הרשימות הללו ונאמנותן נתונה אל העבר. מעולם לא ייחסתי לעצמי מידה כה רבה של חשיבות כדי שאתפתה לכתוב את סיפור חיי לזרים גמורים. הכתיבה היא תרופתי היחידה, המזור לפצעיי, והידיעה שאחרים יקראו את הודאתי אינו מסב לי אלא תענוג שטחי בלבד.

הזמנים אולי זהים עבור האורלוגין, אך לא עבור האנשים. הכאוב והמיוסר מרגיש בחתיכות הזמן, האמינו לי. המיוסר בנפשו — כאוב ומיוסר הוא באלף מונים יותר מהמיוסר בגופו, בליבו או ברגלו הדואבת. הזמן מציף לו את התמונות והוא מוסיף אליהן את המילים המלוות, את הכאב המקיף את כל ישותו, והוא נותן את אותותיו ברשמים גופניים. פעם ליבו פועם בחוזקה כאילו רוצה לצאת לחופשי ולהיעלם אל תוך החלל החשוך, פעם רטט עובר בין אצבעותיו והוא רץ לקולמוס להזרים את מחשבותיו למען יעצור הדחף הפועם בו.

דפים אלה אוצרים נשמה ומלואה, וכשעיניי מביטות בהם אני נתקף בלבול עז, עד שאינני יודע אם זו היא נשמתי, או אולי נשמתו של מישהו אחר. בתחילה חשבתי לכתוב את ההודאה בשלבים, הודאה אישית, שבה הספקנות תידחק עד קצות הייאוש, ולאט לאט מצאתי את ידי שועטת ימינה ושמאלה, מקשקשת קווים לא ברורים. בתוך הכתיבה פרץ הרושם האישי מבעד למשל, הנפש טלטלה את הקולמוס ומחצה אותו.

זכור אתה כי מטורף כתב את הדפים האלה, ואם המילים נראות לעתים גבוהות מן הרגש המתואר בהן, דע שבמקומות אחרים כרעו המילים תחת כובד הלב. למה אתה כותב? מי אתה רוצה שיקרא הודאה סיפורית לא גמורה, בלי המשכים, בלי כוונה ובלי לב מכַוון שכזה? האם אתם עצמכם יודעים מדוע פתחתם לקרוא בדפים האומללים שעליהם עתידה לרשום ידו של מטורף? מטורף! הרי זה משחק השפה ותו לא, היכן אתה מוצא את עצמך? באיזו תבנית מצאת את מקומך? בצד של הטיפשים או של המטורפים? לו ניתנה הבחירה בידך, הייתה יהירותך מנחה אותך אל אלה האחרונים.

אני עוזב אותך, כי אתה לא מעניין אותי כלל ברגע זה, עשה עם חייך מה שתרצה, דלג על דף, דלג על עמודה, לי זה לא משנה. אני שואל את עצמי במה באמת יוכל להועיל ספר שאין בו לקח, שאינו משעשע, שאינו מַחכים בפיזיקה, שאינו פותח רעיונות בפילוסופיה, ספר שאין בו קינה ואין בו שמחה, שאינו דן במסילות ברזל ולא בתלבושות של ימי הביניים, לא באלוהים ולא בשטן. דפים אלה מספרים על מטורף, כלומר על העולם, על אותו מסכן המסתובב בעולם כבר מאות שנים ולא התקדם בו ולו צעד אחד, שהתחיל כמו כולם בגימנסיה למדעים וכשדעתו עזבה אותו, היה מיילל ומזיל ריר וקורע את עצמיותו לגזרים.

אני רוצה להניח את הרשמים, את הזיכרונות, את החלומות, את הגחמות ואת כל מה שיעלה במחשבתי ובנפשי, כי הצחוק והבכי שווים בעיניו של מטורף ולא בעיניו של אוויל. אינני חושש שאשעמם את הקורא כי אין חובתי נתונה לו וממילא גם לא מילתי. מי שהשׂחוק חביב עליו יוכל לצחוק לבסוף הן על הכותב והן על עצמו.

אני כותב את האמת, ואם מאן דהוא יודע עובדות הנוגדות את שכתבתי זה עתה, הרי שעובדות אלו הן בדותות ושקרים. וגם אם ימצאו הוכחה ואלפי הוכחות, כל מי שיבחן במו עיניו את טבעי, אופיי, את המוסר שלי, את נטיותיי, תענוגותיי והרגליי, ועדיין יאמין שאיני אדם ישר, ראוי בעצמו למות בחניקה. אכן כן רבותיי, מיתה זו — מידה כנגד מידה היא, הסתרת האמת וחניקת להבתהּ ראויה לחניקת נשמתו האחרונה של השקרן והבודה מליבו.

וזאת ורק זאת אזכיר לך, חיי אינם בעובדות חיצוניות, לא באתי לכתוב על מעשיי ועל דיבוריי ולא על מסעותיי מעיר לעיר. כל אלה אינם מכילים אלא דרכים עקלקלות שהזמן מתארך בהן ללא כל משמעות ואלה לחלוטין אינם חיי. חיי הם מחשבתי, הו כן, שלווים ודוממים כמו קבר שהנפש שוכנת בו כגווייה. וזאת זכוֹר לך ואל תשכח, המילה איננה אלא הד קלוש ורחוק של המחשבה. קיללתי את חלומותיי היקרים מכול ואת שעות השתיקה שעברתי על סף היצירה, העטלפים השחורים באים אליי בסיוט ומתבלבלים להם עם המציאות, החלומות אינם מביעים אפילו קמצוץ מן המחשבות והרשמים שתקפו אותי במאורעות שאפרוש כאן לפניך, משהו ריק שלא ידע שובע טרף בי והלך, עייפתי מן האורחים הלא קרואים, דמויי מחשבות הטורדות ותופסות את כל ישותי, עייפתי מן ההסתכלות באומנות, עייפתי ממחשבות עדינות של אריסטוקרטיים שמנים דמויי מלאכים, עייפתי מן המלאכים זולת מלאכי החבלה, עייפתי מכולם והשלכתי את עצמי אל שדה ההרהורים. ואז, בשעת ערפול החושים, כשהזמן התכווץ לו והפך כמו כדור צמר קטן, לא נותר לי אלא זמן קצר כדי לחלום על גורלי, על אותו גורל קבוע הנחרץ לי עוד בילדותי, ובעודי מביט אל תוך תהום ארוכה וחשוכה, תהום של ילדות עשוקה, פתאום נפלה בי ההכרה שהתהום הערפילית מביטה בי בחזרה. בשחר ילדותי לא שמחתי ממה ששימח ילדים אחרים, ומה שהפחיד אותם — אותי לא הבריח. לא יכולתי לעורר את ליבי מכל היופי הנראה לעין וכל מה שאהבתי, אהבתי לבד. הייתי כמו כלי קיבול רך ועדין, והעולם הציף אותי כמו ים, נסוג בגלים וחוזר, עולה למעלה ונשבר בגלים למטה, זאת הייתה ההרגשה להיות ילד. תנועה גלית רכה וסוערת בעת ובעונה אחת, ואני תמיד הייתי ככה, תמיד, כמו רעידת אדם אני הייתי. הילד — מתפעל הוא מכל מה שנראה, הנער אוהב את כל מה שמוחשי, איש אני ואינני אוהב עוד דבר. אינני אוהב ואף מתעב אני כשתנועת הנפש ממשיכה להתנועע בתוך גופי כמו אש הנאחזת בפתילה חרוכה העומדת להיכבות. כמה דברים מתרוצצים בנפשי, כמה כוחות כמוסים, כמה ימים של אהבה וזעם מכים ומשתברים על ליבי החלש כל כך, הרופף, המט ליפול, העייף, המרוקן מכול! כמה רע לאדם שאין לו מה למות בעבורו, ומה רע יותר לאדם זקן כמוני שהדבר שאותו אהב נלקח ממנו, באכזריות ובמהירות, כמו במשיכת קולמוס אחת.

כמה מועקות עבר הלב החבול הזה, המר והמצוער כל כך, תדעו את קורותיהם של החיים האלה, החד־פעמיים, השׁלווים, הסתמיים מאוד, המלאים ברגשות, הריקים מנסיבות. אז הרקתי את ההודאה אל הנייר, ותפסו המחשבות את צורת האותיות, ויצאו המכשפות המכוערות מתוך ליבי אל הנייר הלבן, והפכתי אך לרגע להיות לי בית דינִי העליון. הקהל יושב לו ומקשיב ואולי גם צוחק ורק אני לבדי הוא השופט, והשופט הרי הוא הוא התליין בעצמו כמו שהידיים המלאות בדם ואילו האדם הוא המלא באשמה, ואין שופט קשה ממני כי אני הוא היודע צפונות ליבי. ממשיך אני לכתוב כתב יד עשוי אש, ואת השכל אגרש מתוך דמיון נסער.

הרופאים אינם יודעים מה יש לי, ככה זה תמיד איתם, עַם קשה עורף שחושב שהוא ורק הוא יודע הכול. הרופא בדק אותי בדיקה שהוא מחשיב כמקיפה ויסודית שבסופה פסק, "אינני יודע מה זה, התמזל מזלנו שלא מצאנו כלום, עדיף לא לדעת מאשר למצוא איזו מחלה קשה, אקוטית. ככה קוראים לזה אצלנו, בשפה שלנו."

ואני רכנתי אליו ואמרתי, "דוקטור אני כאוב, כואב לי בכל מקום בגופי, בעיקר בראש, בקודקוד, אין לי מנוח והכאב הפך להיות אני, התרגלתי אליו, התמזגנו לכדי חיה אחת, קוראים לזה היום במדע "סימביוזה", עיין ערך זה במילון החדש. כל קיומי זועק, כואב, אינך יכול לפתור אותי בתירוצים כאלה, אני מפציר בך, בבקשה תמצא כבר מה יש לי."

פרנץ הרופא שותק ומפטיר באיזה תירוץ עלוב נוסף. לא שמעתי את דבריו בגלל התקפה פתאומית של הכאב שפילח את רקותיי בפתאומיות. המשכתי להקשות עליו, "דוקטור, אתה לא חושב שהבדידות — יש לה יד בדבר? אני יודע שאין זה אינטליגנטי מספיק לשאול, ואין הדבר מופיע בספרי הרפואה המכובדים, אך האינטואיציה מכריחה אותי לשאול אותך, דוקטור נכבד, האם הבדידות אינה תופעה עלובה שמעליבה את הבריות? הופכת אותם למסכנים? לכאובים בכל גופם? למה אתה שותק, דוקטור?" הלה הביט בי במבט חצי מופתע חצי מבוהל ואמר, "אם תרצה, אני יכול להפנות אותך לקולגה שלי ד"ר מייקל רוזנשטיין. הוא פסיכיאטר מעולה, יש לו גם המלצות טובות..." קטעתי אותו בבוז, "אינני צריך המלצה, אני זקוק לתרופה. אני לא חושב שאדם יוכל לרפא אותי ממה שפוגע בי. אולי אני לא זקוק כלל לרופא אלא למישהו עם פצע דומה. אתה — אין לך שום פצע, רואים לך את זה על הפנים, אתה נראה כמו אדם שבטנו מלאה רק בדברים טובים, ממך לא תבוא הישועה."

טרקתי את הדלת בחצי כעס חצי אכזבה, שמעתי צעקה קלושה מעברי, "התשלום לא מדויק, ידידי..." לא התייחסתי אליה. רק חשבתי על כך שהחיים כואבים וגם תמיד ממשיכים, שתי עובדות כואבות באותה מידה. עברו שבועות והכאב לא עבר, הוא רק התחזק והתחזק כמו טיפות גשם מעצבנות שאינן מסונכרנות. פעם בא לי הכאב מהקודקוד ופעם מהרקה, פעם חד, פעם שורף ועוקצני. פעם מישהו מהעבודה שלי אמר עליי מאחורי גבי, ושמעתי זאת היטב בזו הלשון, "לאדם הזה בפנים אין אף אחד." ידעתי שהוא מתכוון אליי, ידעתי שהוא מתכוון לאדם המכונס בתוך קליפתו כמו סרטן הנזיר או חילזון, המקיף את עצמו במעין קרום לבודד את עצמו בתוך נרתיקו. כשכאב הראש מתחזק אני נזכר במשפט ששמעתי, "לאדם הזה בפנים אין אף אחד" ונזעף. אני — אולי אין לי אף אחד בחדר וחצי שבו אני גר, אף לא חיה קטנה לרפואה, אך בפנים בראשי יש הרבה דברים, אני לא לבד. הכאב איתי, אני לא עם אף אחד, הכאב הוא אמיתי.

אדם קטן וגלמוד במגבעת מעוגלת ועניבת פרפר בצבע צהוב עמד באמצע החדר וחצי שלי, שפשף מסיבה כלשהי את ידיו, כנראה עשה זאת כדי להתחמם ואולי סתם כדי להרגיש את הקיום שלו. זו דמותי שניבטה אליי להרף עין בראי. החרדה הקיומית תקפה אותי ולכן שלפתי מהר מתחת המיטה נייר ומעטפות. מצאתי בכיסי קולמוס שבור, ישן ועלוב וישבתי אל השולחן, אך התברר לי שאין לי למי לכתוב. הכרתי רק אנשים מעטים ולא אהבתי איש. דימיתי בראשי שאני חייב לסדר את חפציי, ללבוש את מיטב מחלצותיי, תחתונים נקיים וגופייה בהירה, ולהשאיר במעטפה את כל כספי — מאה פרנקים, בצירוף פתק קטן למי למסור אותו. אבל פתאום הבנתי שקיבלתי את ההחלטות האלה לא היום, אלא פעם, מזמן, בתקופות שונות, כשדמיינתי דרכים שונות איך אנשים מסיימים את עצמם. ובכלל, זמן הוא איבר גמיש ולפעמים לא יודעים איפה הסוף והיכן ההתחלה. ואני הייתי אדם שגמר בדעתו להשמיד את עצמו לא פעם אחת, רחוק מענייני ההוויה הארצית. ואומנם, מה יעזור לי מכתב של טרם המוות שגם יתפורר לאבק ואיתו כל הדוורים, כל המכתבים, כולם יתפוגגו כמו עשן שעתיד אני להוריש לצאצאיי הקיימים במחשבתי האפלה בלבד.

*המשך הפרק בספר המלא*

דניאל ארטובסקי

דניאל ארטובסקי חיבר מספר ספרי עיון בתחום המיסטיקה והקבלה. ״הודאתו של נידון״ הוא ספרו הרביעי, והנובלה הקצרה הראשונה שכתב. דניאל בעל תואר b.a בהיסטוריה והיום הוא לומד בתכנית m.a בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

סקירות וביקורות

פרוע ונטול חוקים, אך לא מספיק מגובש יעקב גולדברג Mako 18/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
דירוג אחד
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
16/5/2024

ספר קצת מוזר

סקירות וביקורות

פרוע ונטול חוקים, אך לא מספיק מגובש יעקב גולדברג Mako 18/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הודאתו של נידון למוות דניאל ארטובסקי

1.

אני אדם חולה, חולה מאוד. כעת אני סוחט את טיפת כוחי האחרונה לקולמוס וכותב את ההודאה, ההודאה שלי על המעשה הנוראי שעשיתי. החום הגבוה מפלח את רקותיי, מכה בי, טיפת זיעה מתגלגלת ומלכלכת את הדף הלבן והיפה, הופכת אותו לשקוף, רך, פגיע, קריע, הדף מתמסר לי, נותן לי לשפוך עליו את יגוני, אחיזתי הופכת לקשיחה בקולמוס, אני לא מרפה, אני כותב במהירות למען לא אשכח, למען לא תגבר עליי חולשת הגוף, למען לא יכבו נהרות ליבי. לא אספר דברים שלא היו, שכן כל מטרת הרשימות הללו ונאמנותן נתונה אל העבר. מעולם לא ייחסתי לעצמי מידה כה רבה של חשיבות כדי שאתפתה לכתוב את סיפור חיי לזרים גמורים. הכתיבה היא תרופתי היחידה, המזור לפצעיי, והידיעה שאחרים יקראו את הודאתי אינו מסב לי אלא תענוג שטחי בלבד.

הזמנים אולי זהים עבור האורלוגין, אך לא עבור האנשים. הכאוב והמיוסר מרגיש בחתיכות הזמן, האמינו לי. המיוסר בנפשו — כאוב ומיוסר הוא באלף מונים יותר מהמיוסר בגופו, בליבו או ברגלו הדואבת. הזמן מציף לו את התמונות והוא מוסיף אליהן את המילים המלוות, את הכאב המקיף את כל ישותו, והוא נותן את אותותיו ברשמים גופניים. פעם ליבו פועם בחוזקה כאילו רוצה לצאת לחופשי ולהיעלם אל תוך החלל החשוך, פעם רטט עובר בין אצבעותיו והוא רץ לקולמוס להזרים את מחשבותיו למען יעצור הדחף הפועם בו.

דפים אלה אוצרים נשמה ומלואה, וכשעיניי מביטות בהם אני נתקף בלבול עז, עד שאינני יודע אם זו היא נשמתי, או אולי נשמתו של מישהו אחר. בתחילה חשבתי לכתוב את ההודאה בשלבים, הודאה אישית, שבה הספקנות תידחק עד קצות הייאוש, ולאט לאט מצאתי את ידי שועטת ימינה ושמאלה, מקשקשת קווים לא ברורים. בתוך הכתיבה פרץ הרושם האישי מבעד למשל, הנפש טלטלה את הקולמוס ומחצה אותו.

זכור אתה כי מטורף כתב את הדפים האלה, ואם המילים נראות לעתים גבוהות מן הרגש המתואר בהן, דע שבמקומות אחרים כרעו המילים תחת כובד הלב. למה אתה כותב? מי אתה רוצה שיקרא הודאה סיפורית לא גמורה, בלי המשכים, בלי כוונה ובלי לב מכַוון שכזה? האם אתם עצמכם יודעים מדוע פתחתם לקרוא בדפים האומללים שעליהם עתידה לרשום ידו של מטורף? מטורף! הרי זה משחק השפה ותו לא, היכן אתה מוצא את עצמך? באיזו תבנית מצאת את מקומך? בצד של הטיפשים או של המטורפים? לו ניתנה הבחירה בידך, הייתה יהירותך מנחה אותך אל אלה האחרונים.

אני עוזב אותך, כי אתה לא מעניין אותי כלל ברגע זה, עשה עם חייך מה שתרצה, דלג על דף, דלג על עמודה, לי זה לא משנה. אני שואל את עצמי במה באמת יוכל להועיל ספר שאין בו לקח, שאינו משעשע, שאינו מַחכים בפיזיקה, שאינו פותח רעיונות בפילוסופיה, ספר שאין בו קינה ואין בו שמחה, שאינו דן במסילות ברזל ולא בתלבושות של ימי הביניים, לא באלוהים ולא בשטן. דפים אלה מספרים על מטורף, כלומר על העולם, על אותו מסכן המסתובב בעולם כבר מאות שנים ולא התקדם בו ולו צעד אחד, שהתחיל כמו כולם בגימנסיה למדעים וכשדעתו עזבה אותו, היה מיילל ומזיל ריר וקורע את עצמיותו לגזרים.

אני רוצה להניח את הרשמים, את הזיכרונות, את החלומות, את הגחמות ואת כל מה שיעלה במחשבתי ובנפשי, כי הצחוק והבכי שווים בעיניו של מטורף ולא בעיניו של אוויל. אינני חושש שאשעמם את הקורא כי אין חובתי נתונה לו וממילא גם לא מילתי. מי שהשׂחוק חביב עליו יוכל לצחוק לבסוף הן על הכותב והן על עצמו.

אני כותב את האמת, ואם מאן דהוא יודע עובדות הנוגדות את שכתבתי זה עתה, הרי שעובדות אלו הן בדותות ושקרים. וגם אם ימצאו הוכחה ואלפי הוכחות, כל מי שיבחן במו עיניו את טבעי, אופיי, את המוסר שלי, את נטיותיי, תענוגותיי והרגליי, ועדיין יאמין שאיני אדם ישר, ראוי בעצמו למות בחניקה. אכן כן רבותיי, מיתה זו — מידה כנגד מידה היא, הסתרת האמת וחניקת להבתהּ ראויה לחניקת נשמתו האחרונה של השקרן והבודה מליבו.

וזאת ורק זאת אזכיר לך, חיי אינם בעובדות חיצוניות, לא באתי לכתוב על מעשיי ועל דיבוריי ולא על מסעותיי מעיר לעיר. כל אלה אינם מכילים אלא דרכים עקלקלות שהזמן מתארך בהן ללא כל משמעות ואלה לחלוטין אינם חיי. חיי הם מחשבתי, הו כן, שלווים ודוממים כמו קבר שהנפש שוכנת בו כגווייה. וזאת זכוֹר לך ואל תשכח, המילה איננה אלא הד קלוש ורחוק של המחשבה. קיללתי את חלומותיי היקרים מכול ואת שעות השתיקה שעברתי על סף היצירה, העטלפים השחורים באים אליי בסיוט ומתבלבלים להם עם המציאות, החלומות אינם מביעים אפילו קמצוץ מן המחשבות והרשמים שתקפו אותי במאורעות שאפרוש כאן לפניך, משהו ריק שלא ידע שובע טרף בי והלך, עייפתי מן האורחים הלא קרואים, דמויי מחשבות הטורדות ותופסות את כל ישותי, עייפתי מן ההסתכלות באומנות, עייפתי ממחשבות עדינות של אריסטוקרטיים שמנים דמויי מלאכים, עייפתי מן המלאכים זולת מלאכי החבלה, עייפתי מכולם והשלכתי את עצמי אל שדה ההרהורים. ואז, בשעת ערפול החושים, כשהזמן התכווץ לו והפך כמו כדור צמר קטן, לא נותר לי אלא זמן קצר כדי לחלום על גורלי, על אותו גורל קבוע הנחרץ לי עוד בילדותי, ובעודי מביט אל תוך תהום ארוכה וחשוכה, תהום של ילדות עשוקה, פתאום נפלה בי ההכרה שהתהום הערפילית מביטה בי בחזרה. בשחר ילדותי לא שמחתי ממה ששימח ילדים אחרים, ומה שהפחיד אותם — אותי לא הבריח. לא יכולתי לעורר את ליבי מכל היופי הנראה לעין וכל מה שאהבתי, אהבתי לבד. הייתי כמו כלי קיבול רך ועדין, והעולם הציף אותי כמו ים, נסוג בגלים וחוזר, עולה למעלה ונשבר בגלים למטה, זאת הייתה ההרגשה להיות ילד. תנועה גלית רכה וסוערת בעת ובעונה אחת, ואני תמיד הייתי ככה, תמיד, כמו רעידת אדם אני הייתי. הילד — מתפעל הוא מכל מה שנראה, הנער אוהב את כל מה שמוחשי, איש אני ואינני אוהב עוד דבר. אינני אוהב ואף מתעב אני כשתנועת הנפש ממשיכה להתנועע בתוך גופי כמו אש הנאחזת בפתילה חרוכה העומדת להיכבות. כמה דברים מתרוצצים בנפשי, כמה כוחות כמוסים, כמה ימים של אהבה וזעם מכים ומשתברים על ליבי החלש כל כך, הרופף, המט ליפול, העייף, המרוקן מכול! כמה רע לאדם שאין לו מה למות בעבורו, ומה רע יותר לאדם זקן כמוני שהדבר שאותו אהב נלקח ממנו, באכזריות ובמהירות, כמו במשיכת קולמוס אחת.

כמה מועקות עבר הלב החבול הזה, המר והמצוער כל כך, תדעו את קורותיהם של החיים האלה, החד־פעמיים, השׁלווים, הסתמיים מאוד, המלאים ברגשות, הריקים מנסיבות. אז הרקתי את ההודאה אל הנייר, ותפסו המחשבות את צורת האותיות, ויצאו המכשפות המכוערות מתוך ליבי אל הנייר הלבן, והפכתי אך לרגע להיות לי בית דינִי העליון. הקהל יושב לו ומקשיב ואולי גם צוחק ורק אני לבדי הוא השופט, והשופט הרי הוא הוא התליין בעצמו כמו שהידיים המלאות בדם ואילו האדם הוא המלא באשמה, ואין שופט קשה ממני כי אני הוא היודע צפונות ליבי. ממשיך אני לכתוב כתב יד עשוי אש, ואת השכל אגרש מתוך דמיון נסער.

הרופאים אינם יודעים מה יש לי, ככה זה תמיד איתם, עַם קשה עורף שחושב שהוא ורק הוא יודע הכול. הרופא בדק אותי בדיקה שהוא מחשיב כמקיפה ויסודית שבסופה פסק, "אינני יודע מה זה, התמזל מזלנו שלא מצאנו כלום, עדיף לא לדעת מאשר למצוא איזו מחלה קשה, אקוטית. ככה קוראים לזה אצלנו, בשפה שלנו."

ואני רכנתי אליו ואמרתי, "דוקטור אני כאוב, כואב לי בכל מקום בגופי, בעיקר בראש, בקודקוד, אין לי מנוח והכאב הפך להיות אני, התרגלתי אליו, התמזגנו לכדי חיה אחת, קוראים לזה היום במדע "סימביוזה", עיין ערך זה במילון החדש. כל קיומי זועק, כואב, אינך יכול לפתור אותי בתירוצים כאלה, אני מפציר בך, בבקשה תמצא כבר מה יש לי."

פרנץ הרופא שותק ומפטיר באיזה תירוץ עלוב נוסף. לא שמעתי את דבריו בגלל התקפה פתאומית של הכאב שפילח את רקותיי בפתאומיות. המשכתי להקשות עליו, "דוקטור, אתה לא חושב שהבדידות — יש לה יד בדבר? אני יודע שאין זה אינטליגנטי מספיק לשאול, ואין הדבר מופיע בספרי הרפואה המכובדים, אך האינטואיציה מכריחה אותי לשאול אותך, דוקטור נכבד, האם הבדידות אינה תופעה עלובה שמעליבה את הבריות? הופכת אותם למסכנים? לכאובים בכל גופם? למה אתה שותק, דוקטור?" הלה הביט בי במבט חצי מופתע חצי מבוהל ואמר, "אם תרצה, אני יכול להפנות אותך לקולגה שלי ד"ר מייקל רוזנשטיין. הוא פסיכיאטר מעולה, יש לו גם המלצות טובות..." קטעתי אותו בבוז, "אינני צריך המלצה, אני זקוק לתרופה. אני לא חושב שאדם יוכל לרפא אותי ממה שפוגע בי. אולי אני לא זקוק כלל לרופא אלא למישהו עם פצע דומה. אתה — אין לך שום פצע, רואים לך את זה על הפנים, אתה נראה כמו אדם שבטנו מלאה רק בדברים טובים, ממך לא תבוא הישועה."

טרקתי את הדלת בחצי כעס חצי אכזבה, שמעתי צעקה קלושה מעברי, "התשלום לא מדויק, ידידי..." לא התייחסתי אליה. רק חשבתי על כך שהחיים כואבים וגם תמיד ממשיכים, שתי עובדות כואבות באותה מידה. עברו שבועות והכאב לא עבר, הוא רק התחזק והתחזק כמו טיפות גשם מעצבנות שאינן מסונכרנות. פעם בא לי הכאב מהקודקוד ופעם מהרקה, פעם חד, פעם שורף ועוקצני. פעם מישהו מהעבודה שלי אמר עליי מאחורי גבי, ושמעתי זאת היטב בזו הלשון, "לאדם הזה בפנים אין אף אחד." ידעתי שהוא מתכוון אליי, ידעתי שהוא מתכוון לאדם המכונס בתוך קליפתו כמו סרטן הנזיר או חילזון, המקיף את עצמו במעין קרום לבודד את עצמו בתוך נרתיקו. כשכאב הראש מתחזק אני נזכר במשפט ששמעתי, "לאדם הזה בפנים אין אף אחד" ונזעף. אני — אולי אין לי אף אחד בחדר וחצי שבו אני גר, אף לא חיה קטנה לרפואה, אך בפנים בראשי יש הרבה דברים, אני לא לבד. הכאב איתי, אני לא עם אף אחד, הכאב הוא אמיתי.

אדם קטן וגלמוד במגבעת מעוגלת ועניבת פרפר בצבע צהוב עמד באמצע החדר וחצי שלי, שפשף מסיבה כלשהי את ידיו, כנראה עשה זאת כדי להתחמם ואולי סתם כדי להרגיש את הקיום שלו. זו דמותי שניבטה אליי להרף עין בראי. החרדה הקיומית תקפה אותי ולכן שלפתי מהר מתחת המיטה נייר ומעטפות. מצאתי בכיסי קולמוס שבור, ישן ועלוב וישבתי אל השולחן, אך התברר לי שאין לי למי לכתוב. הכרתי רק אנשים מעטים ולא אהבתי איש. דימיתי בראשי שאני חייב לסדר את חפציי, ללבוש את מיטב מחלצותיי, תחתונים נקיים וגופייה בהירה, ולהשאיר במעטפה את כל כספי — מאה פרנקים, בצירוף פתק קטן למי למסור אותו. אבל פתאום הבנתי שקיבלתי את ההחלטות האלה לא היום, אלא פעם, מזמן, בתקופות שונות, כשדמיינתי דרכים שונות איך אנשים מסיימים את עצמם. ובכלל, זמן הוא איבר גמיש ולפעמים לא יודעים איפה הסוף והיכן ההתחלה. ואני הייתי אדם שגמר בדעתו להשמיד את עצמו לא פעם אחת, רחוק מענייני ההוויה הארצית. ואומנם, מה יעזור לי מכתב של טרם המוות שגם יתפורר לאבק ואיתו כל הדוורים, כל המכתבים, כולם יתפוגגו כמו עשן שעתיד אני להוריש לצאצאיי הקיימים במחשבתי האפלה בלבד.

*המשך הפרק בספר המלא*