מעון לנפש סוערת

הקדמה
נועה הס

המעון למתבגרים של עמותת הרי ירושלים פעל במשך כ־47 שנים בבתים שונים באזור ירושלים ושימש בית עבור נערים בני 14-18 אשר סבלו מקשיים רבים ומגוונים. בקיץ 2020 המעון נסגר והייתה זו אבדה גדולה לעמותה בכלל ולנערים הזקוקים לשיטת טיפול ייחודית זו בפרט. אתאר בקצרה את העמותה שלנו ואת המקום הייחודי של "המעון" במסגרת העמותה, ובהמשך אתייחס לשיטת הטיפול הייחודית שהתגבשה במעון.
עמותת הרי ירושלים (מוסד בני ברית לשעבר) היא עמותה ותיקה מאוד אשר הוקמה על ידי ארגון בני ברית לאחר קום המדינה כדי לקלוט ולטפל ב"ילדי טהרן", ניצולי השואה. בתחילה הוקם בית הילדים, ומאוחר יותר הוקמה המסגרת למתבגרים, מתוך הבנה שקיים צורך מהותי למסגרת המשך עבור הילדים שטופלו בבית הילדים, אשר תתמקד במאפיינים הייחודיים של נערים בגיל ההתבגרות. ברבות השנים התפתח המוסד והמשיך לשמש כמסגרת טיפולית עבור ילדים בסיכון עם פגיעות נפשיות קשות. כיום פועל במסגרת העמותה גם מרכז לטיפול והכשרה, הכולל מרפאה לטיפול בילדים ובמתבגרים, ותוכניות הכשרה למיניהן לאנשי מקצוע מתחום הטיפול והחינוך.
בתקופת ניהולו של ד"ר חזי כהן (ז"ל) הוא פיתח שיטה טיפולית ייחודית שהתבססה על הגישה הפסיכודינמית, כלומר שימת דגש על הקשבה מעמיקה לעולם הפנימי של הילדים והתייחסות אל הלא מודע. זוהי שיטת הטיפול המומלצת לטיפול בילדים עם פגיעה התפתחותית עמוקה (treatment of choice). בטיפול פנימייתי, הילד מוזמן לחוות את הפנימייה כמרחב כוללני שהוא בין דמיון למציאות, מרחב שבו העולם מתאים את עצמו לצרכיו ועושה מאמץ שלא לפגוע בו, מרחב שבו הוא בעצם ממציא את עולמו ואת עצמו כתוצאה מהתנאים ומהחשיבה המעמיקה. העבודה הטיפולית מתבססת על הקשר של הילד עם צוות הפנימייה, שכל אחד מהם הוא דמות טיפולית האמורה לאפשר לילד לברוא את עולמו, תוך שהוא עובר תהליך של עיבוד עולמו הפנימי.
כיום, בבית הילדים פועלות שתי פנימיות אשר במסגרתן מטופלים קרוב למאה ילדים הסובלים מפגיעות ראשוניות מורכבות בכל הקשור לתהליכי ההתפתחות הרגשית שלהם. הדברים באים לידי ביטוי בקשרים בין־אישיים בעייתיים, בחוויית עצמי פגומה וקשה, קשיים בתפקוד היום־יומי, קשיים לימודיים, חוסר יכולת להבין מצבים חברתיים, קשיי ויסות וריסון, ובבסיס כל אלה ישנו כאב נפשי בלתי נסבל. כתוצאה מזאת נוצרים פערים ניכרים בין הגיל הכרונולוגי של הילדים לבין ההתפתחות הרגשית שלהם.
"המעון", כפי שכונה בעמותה, עבר כמה גלגולים הן מבחינת מיקומו הפיזי, הן מבחינת שמו ("בית חנה", "בית קמפר") והן מבחינת הצורך להתאים את סוג הטיפול לאוכלוסיית הנערים שהגיעו אליו במרוצת השנים. אם בעבר היו אלה בעיקר נערים שסבלו מבעיות התנהגות קשות, עם השנים התמחה המעון יותר ויותר בטיפול בנערים הסובלים מבעיות התפתחותיות ופסיכיאטריות. בכל גלגוליו שימש המעון תמיד מסגרת המשך משמעותית מאוד לבית הילדים, ובכך אפשר לנו בעמותה להציע רצף טיפולי לילדים מגיל 6-7 ועד לסיום כיתה י"ב, למי שסוג הטיפול במעון התאים לו.
במעון התפתחה תורה ייחודית בכל הקשור לטיפול כוללני במתבגרים. ספר זה מציג בפנינו מגוון היבטים של גישה זו. ישנו ההיבט החינוכי־פדגוגי, אשר בא לידי ביטוי בעיקר בשנים שבהן התקיימו הלימודים במסגרת בית ספר שפעל בתוך המעון; ולצד התורה החינוכית התפתחה תפיסה טיפולית ייחודית למעון, אשר כללה טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי וטיפול בפסיכותרפיה פרטנית. באמצעות דוגמאות קליניות וחוויות אישיות של אנשי צוות ששימשו בתפקידים שונים והיו בני דורות שונים במעון – מתקבלת תמונה מורכבת ומרגשת של החיים בו לאורך שנות פעילותו.
תהליך הסגירה של המעון היה כואב ועצוב. הוא התרחש ב־2020, בתקופת הקורונה הראשונה, בעת שהוטלו כל הסגרים והמגבלות על מפגשים והתקהלויות, כך שהפרידה של אנשי הצוות והנערים לדורותיהם התרחשה במרחב הווירטואלי בלבד. אני שמחה שבסופו של דבר ספר זה יוצא לאור כציון ממשי למפעל המרשים שהתקיים במעון. ברצוני להודות לז'אן פיזנטה על היוזמה להעלאת הדברים על הכתב, על גיוס כל השותפים למאמץ זה, ועל ריכוז מלאכת הוצאתו לאור של הספר שאתם מחזיקים בידכם.

חלק ראשון
תיאוריה

גיל ההתבגרות על רקע הפרעת היקשרות ופגיעה בהתפתחות גיבוש "העצמי"
ג'ראר פולבר

משבר גיל ההתבגרות מתקשר בספרות הפסיכואנליטית עם הצורך בנפרדות מן הדמויות ההוריות של ראשית החיים. כדי לממש את "העצמי" האוטונומי, מתבגר נאבק בהדרגה על היפרדותו מן הדמויות ההוריות המופנמות בנפשו.
בפסיכואנליזה הקלאסית מייחסים, בין היתר, להתעצמות הדחף המיני הבוגר בגיל ההתבגרות את הסיבה להתרחקות הרגשית מן הדמויות ההוריות, מתוך חשש ל"סקסואליזציה" של הקשר, היינו שהקשר יקבל צביון מיני ויחודשו הפנטזיות האדיפליות. "האני העליון" מאיים בעונש חמור על פנטזיות אלה, בדמות רגשי אשמה ודיכאון.
מתבגרים בריאים מפנים את הדחף המיני ואת דחף החיים לעיסוק בבני גילם ובפעילות חברתית, אקדמית או יצירתית. אך גם אצלם מעבר זה אינו תמיד חלק, והוא כרוך בעוצמות רגשיות חזקות ובטלטלה.
פיטר בלוס (Peter Blos) מכנה את עבודת הנפרדות בגיל ההתבגרות: "אינדיבידואציה שנייה", על משקל הנפרדות בין התינוק לאמו בראשית החיים. אצל מתבגרים בריאים תהליך זה מתרחש על רקע חוויית "היקשרות בטוחה" (ג'ון בולבי, John Bowlby) עם דמויות הוריות יציבות, המשדרות קביעות, עקביות, אמפתיה ואהבה. אולם מה קורה כשנער נכנס לגיל ההתבגרות על רקע חוויית היקשרות "לא בטוחה"? היקשרות לקויה, לא יציבה?
מתבגרים אלה הפנימו דמויות הוריות ללא נוכחות רגשית מכילה, מארגנת, מווסתת, לפעמים ללא נוכחות כלל. מדובר בדמויות נוטשות או חודרניות לסירוגין, ולפעמים עוינות ומאיימות. במקרים כאלה, במקום לרכז את האנרגיה הנפשית שלו בנפרדות מן הדמויות הממשיות והמופנמות הלקויות, המתבגר נאבק על קשר או מתחפר בתוך עצמו כקונכייה אוטיסטית.
לפעמים הוא מונע על ידי משאלה לא מודעת "לתקן ולהשלים" חוויות קשר מיטיב שלא סופקו, ומייצר קשרים "דביקים", הגורמים לדחייה ואכזבה.
לפעמים הוא משחזר את ההיקשרות הטראומתית של ראשית החיים ויוצר לעצמו עולם רודפני ומאיים שהוא צריך להתגונן מפניו באלימות.
לפעמים הוא מאמץ לעצמו דמות מזויפת, מנותקת רגשית. מעין "עצמי כוזב" שקשה מאוד לחדור אליו.
מכך נגזרת עבורנו, המטפלים, עמדה מורכבת כלפי המטופל, המבוססת על שני צירים עיקריים:
מצד אחד, עמדה המזמינה לקשר מיטיב – אנחנו מזמינים את המטופל להיקשרות אלינו, לחיבור ולנתינה רגשית תוך כדי גילוי רגישות לעוצמות הכמיהה ולסכנת הפתיינות. מצד אחר, עמדה המוכנה להתמודד עם עוצמות דחייה ותוקפנות גבוהות מאוד מצד המטופל, עם שמירה קפדנית על גבולות ברורים של המותר והאסור, של הקרבה המתאימה, ללא חנופה, התרצות או נקמנות אל מול ניסיונות ביטול, השפלה והפעלה.
כשמטפלים מצליחים לשרוד את התוקפנות או את משאלת ההתמזגות המופנית אליהם, כלומר מצליחים להישאר דמויות משמעותיות "מרגישות וחושבות" את הנער, אזי יש הזדמנות למתבגר להפנים חוויות קשר מיטיב וליצור במאגרי זכרונו זיכרון של נתינה מיטיבה שיכולה לאזן ברגעי משבר את הפחדים התוקפים אותו לעתים.
לנו, המטפלים, בעבודה עם מטופלים בגיל ההתבגרות, עם כל הקושי הגדול יש גם הזדמנות מחודשת לגעת בטראומה של ראשית החיים, ב"פצע" שנפתח מחדש של "ההיקשרות הלא בטוחה", ו"לרפד" במקצת את הצלקת העמוקה בעזרת "ייצוג נפשי" – זיכרון שמור של קשר מיטיב, מזין ואמין.