סדר חדש

١

סאג'דה

בתחילת השנה שבה נולד עלי חזה האסטרולוג הראשי בחצר הסולטאן ניצחונות גדולים על הכופרים הרוסים, ויבול טוב של חיטה ושעורה. עלי לא נכלל בתחזיות. תינוקות מסוגו לא נזכרים בלוחות השנה שמרכיב האסטרולוג הראשי. אבל סאג'דה היתה משוכנעת שגם לבנה יש גורל, וכשהיה בן חודש וחצי לקחה אותו לדוכן של פואד האסטרולוג ליד מסגד הַסֵקִי סולטאן. פואד אפנדי ישב שם עם ספריו, שיכור לעתים קרובות, וערך הורוסקופים על פי דרישה. לו עצמו כתבו הכוכבים שמומחיותו תיוודע למרחוק והוא יעלה מעלה מעלה, עד לחצר הסולטאן. אבל הכוכבים רימו אותו, או שהוא כשל בקריאתם, ואם כשל, אולי ממילא לא היה ראוי להיות האסטרולוג הראשי של הארמון. או שמא הכול הבלים? מחשבות מעין אלה התגנבו למוחו מדי פעם אבל הוא שמר אותן לעצמו. כל אחד צריך להתפרנס ממשהו.

כשהופיעה אמו של עלי אצל דוכנו, הוא העיף בה ובתינוק מבט אדיש, שאל אם היא יכולה לשלם, וכשהנהנה פנה לערוך את המפה של עלי בחוסר עניין ניכר. הוא שאל לשמו של הילד וביקש לדעת מתי ואיפה נולד.

״עלי. לפני חודש וחצי. בשכונת קסאפּ אִליאס. זה ליד ה—״

״אני יודע איפה זה.״

"ומה שם האב?" הוא שאל וסאג'דה ענתה והוא רשם. "לי קוראים סאג'דה," היא הוסיפה, אך האסטרולוג רק הרים מבט תמה מן הדלפק וגלגל את עיניו.

אחר החל לערוך את חישוביו, מעלעל בטבלאות הכוכבים ומשרטט את הקווים על גיליון נייר שהיה מונח על הדלפק.

כשלא הטרידו אותו לקוחות, שקד פואד על חיבור שבלא ספק יזכה אותו בתשומת הלב של הארמון. בינו לבינו הוא כבר מכנה את החיבור "הפרכת הכזבים במדעי הכוכבים". אבל בינתיים הוא תקוע כאן, בין סדנאות של סנדלרים לדוכנים של מוכרי נקניקים. בתחזיות שסיפק ללקוחות הוא התעניין בדיוק במידה שחמור המסובב את אבן הריחיים מתעניין בקמח.

אבל משהו במפה הזאת נראה מוזר. הוא שאל שוב על זמן הלידה והוציא מתחת לדלפק כתב יד מלא בתרשימים ובטבלאות ומיד אחר־כך עוד אחד ועוד אחד. עיניו נעו הלוך ושוב בין כתבי היד ובין גיליון המפה, כמו המטוטלת בשעון האנגלי שניצב במסגד הסמוך. הוא קימט את מצחו. אין כאן טעות.

פואד הרים את עיניו והסתכל שוב באם ובתינוק, הפעם במבט שסקרנות, ביטול, עניין ובעיקר פקפוק שימשו בו בערבוביה. אולי הכול הבלים? הוא חשב רגע איך לתרגם את המפה למילים. הוא בז לאותם אסטרולוגים, "מסגרים" הוא קרא להם, שהיו מנפקים תחזיות על פי נוסחאות קבועות. בצעירותו היה כותב שירה, בעיקר שירי אהבה, וסבר שהוא עושה זאת היטב. אם לא אסטרולוג חצר, אולי משורר חצר?

לבסוף כתב על פיסת נייר את התחזית שלו, והגיש אותה לאם. הוא כבר הושיט את ידו לגבות את התשלום, אך היא הנידה ראשה בתנועה עדינה. היא לא יודעת לקרוא. הוא משך את פיסת הנייר חזרה והקריא, תוך שהוא מנסה לחזור ולעטות את הארשת האדישה שאיתה קיבל את פניהם. אבל מילותיו קילפו את הבעתו מעל פניו וחשפו משהו אחר מתחתיה, אולי פליאה: "הילד הזה, עלילות נכתבו על מצחו והוא לא יידע לקרוא אותן. בבלי דעת יטה ממסלולם את כוכביהם של רמי מעלה, אך יעזוב את העולם הזה אלמוני כפי שהגיע אליו." האם שתקה. לא לזה ציפתה. מה רע בלחם על שולחנו וקצת כסף בכיסו ושידוך טוב? היא תלתה בפואד עיניים שואלות אבל לא אמרה דבר.

"אל תדאגי," הוא אמר לה. יותר מִצפונות היקום, על האסטרולוג להכיר את הצפון בפניהם של לקוחותיו. "אני רואה כאן גם שמזל טוב ילווה את הילד בכל אשר ילך."

"אז למה לא כתבת את זה?" שאלה האישה. פיקחית. "את הדברים הכלליים אני לא תמיד כותב." הוא שיקר כמובן. בדרך כלל הדברים הכלליים הם הדבר היחידי שהכוכבים אומרים לו. אבל הוא רצה להרגיע את האישה המודאגת ואולי גם את עצמו. "אל תדאגי," הוא חזר ואמר, ימינו לוחצת את שמאלו על הדלפק. "ילד יפה כזה בהכרח נולד במזל טוב."

"אבל בשביל זה לא צריך אסטרולוג," אמרה האם ועל פניה הבעה שפואד התקשה לפענח. הוא הרגיש שהוא כועס אבל לא ידע למה בדיוק. האישה הותירה את התשלום על הדלפק והלכה. אז מה בכך? חשב פואד. מי יזכור את התחזית הזאת? אפילו האם לא תזכור אותה והתינוק בטח שלא ועוד פחות מכך הוא עצמו. הוא כבר קיבל את התשלום שלו ויכול עכשיו להתפנות לכתיבת חיבורו. ובכל זאת, איזה משקע נותר בו, כמו טעם לוואי על לשונו.

עד סופה של אותה שנה הנחילו הכופרים הרוסים תבוסה ניצחת לחייליו של הסולטאן, והמחסור בדגנים הביא למהומות לחם בכמה שכונות באיסטנבול. בהמולה הכללית, אף אחד לא זכר את התחזיות שניפק האסטרולוג הראשי של הארמון בתחילתה של אותה שנה, והוא כבר טרח על התחזית לשנה הבאה. פואד זנח בינתיים את החיבור שעבד עליו והאשים את הכוכבים. אולי הכול הבלים. אבל אומרים שגם שעון מקולקל מורה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אולי גם אסטרולוג כושל עשוי לנפק תחזית נכונה פעם או פעמיים בחייו.

٢

עלי

"סוגרים."

עלי הרים את מבטו בשאלה. מוסקו עמד מעליו, עגלגל, מטאטא בידו. "אנחנו סוגרים. מאוחר. לך הביתה." עלי העיף מבט סביב. המסבאה היתה ריקה אבל האוויר היה דחוס עדיין. השרפרפים כבר נאספו מן הרצפה וכתמי היין נמחו מן השולחנות הנמוכים. רק כמה נרות נותרו דולקים וגם הם כבר הכירו בתבוסתם הקרֵבה. עלי ישב על הרצפה בגבו אל הקיר, ברכיו אסופות אליו וידיו מחבקות את ברכיו. הכוס הריקה, שכמעט שכח מקיומה, היתה עדיין בידו. מוסקו חזר לטאטוא ועלי למחשבותיו, ככל שאִפשר לו מוחו ההלום מראקי.

הגשם שהחל לרדת מוקדם יותר בערב נקש עדיין על הגג, ועלי נזכר שנכנס למוסקו רטוב לגמרי, רק כדי למצוא מחסה לזמן קצר, רק עד שתשכך מעט חמתו של החורף. אך הגשם לא נרגע וכוס אחת הזמינה את הבאה אחריה. הוא לא ידע לומר כמה זמן היה כאן, אבל בגדיו היו כבר יבשים לגמרי.

הוא אמור להיות בחוץ עכשיו, העיניים והאוזניים של הסולטאן. כך אמר לו מידהת כשבא לגייס אותו לפני שנתיים. "זה יהיה תפקידך, להיות לסולטאן עיניים ואוזניים." אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באחריות כבדה, ששכר בצידה. האמת היא שזו היתה סתם עבודה מחורבנת. אבל איזו ברירה היתה לו? הוא חזר אז לאיסטנבול אחרי שבילה כמעט חמש־עשרה שנה בכל חור אפשרי של המדינה הנעלה, חייל יֵנִיצֶ'רִי בשירות הדת והמדינה. הוא בכלל לא רצה לחזור. כמו קפה שמוסיף לבעבע עוד כמה שניות אחרי שהוסר מן האש, כך סבב עלי ברחובות חסר שקט, מאיים לגלוש. העיר היתה צפופה משזכר אותה, סואנת יותר, קשה יותר. היא תקפה אותו במרפקי העוברים ושבים הנדחקים מכל עבר, בצעקות הסוורים והרוכלים, במבטיהם החקרניים של שותפיו לקסרקטין.

הוא חזר לקסרקטינים באזור אקסראי וזה לא היה נורא כמו שחשש. אותה המולה שזכר מנערותו. הקסרקטינים האלה כונו "חדשים" אבל הם היו יותר ישנים מ"המסגד החדש", וגם הוא לא היה חדש בכלל. באחד הצריפים של הגדוד שלו הקצו לו מספיק מקום בשביל לפרוש מזרן, לו ולפשפשים, וזהו. אבל זו היתה קורת גג, והיו גם ארוחות.

אז הוא נשאר שם. הוא לא ידע את שמותיהם של שכניו לקסרקטין ולא טרח לשאול, והם, אחרי כמה פעמים שניסו בלא הצלחה לקשור איתו שיחה, עזבו אותו לנפשו. לא היו בצריף חלונות, והאוויר היה כבד, ספוג הבל פיות רעבים תמיד, וריח זיעה וזרע, ובדיחות גסות עם צחוק קולני, ופחדים מהוסים. בכל פעם שעלי התעורר מבועת, לבו הולם בפראות וגופו שטוף זיעה קרה, היה האוויר הזה, כמו עופרת, ממלא ריאותיו מועקה.

אף שמתחם הקסרקטינים החדשים היה בלב העיר, הוא היה מוקף חומה שהפרידה אותו מן הרחובות. עלי שמח על כך. הוא כמעט לא יצא את שער המתחם. צריפי הגדודים, עשרות רבות מהם, היו מסודרים סביב רחבה גדולה שבמרכזה מסגד או בית תפילה בֶּקְטַאשי, או גם וגם. לעלי זה לא ממש שינה. הוא לא ידע איך המקום נראה מבפנים.

גם הרחבה שלפני שער המתחם לא השתנתה בכלל. היא כונתה "כיכר הבשר" על שם דוכני הקצבים של הגדודים שהיו מסודרים סביבה. גם טקס הבאת הבשר נותר בדיוק כשהיה. בכל יום, לפנות בוקר, היו יוצאים יניצ'רים אל בתי המטבחיים שמחוץ לחומות ביֵדִיקוּלֵה כדי להביא את אספקת הבשר היומית לקסרקטינים. כמו כל דבר בחיל, היתה גם השגרה הזו כרוכה באין ספור טקסים קטנים. עלי מאס בהם, עד האחרון. לבסוף, כשהגיעה השיירה אל יעדה, היו הכבשים השחוטות מחולקות בין הגדודים, והקצבים הגדודיים היו מנתחים אותן ומחלקים את בשרן בין הפלוגות. מדי פעם יצאו מחשבותיו של עלי בכיוון ההפוך, לעבר בתי המטבחיים, אך הוא מיהר לכנס אותן לפני שהספיקו להתרחק.

הוא העביר את רוב ימיו בין חומות מתחם הקסרקטינים, לבדו, כלומר לבד עד כמה שיכול להרשות לעצמו. צריך היה להעלות את המס הקבוע לאחוות הגדוד. לשבת עם האחרים ולאכול, לשתות קפה ולעשן. אפילו שהוא לא הכיר אף אחד מהם. כמעט כולם היו צעירים ממנו ורבים מהם לא יצאו מעולם מאיסטנבול. יניצ'רים בשם בלבד הם היו. בושה לחיל. אבל היה צריך לשבת איתם ולאכול, ולשתות קפה ולעשן. רק לדבר הוא לא הצליח להביא את עצמו. אפילו הגדוד, שסמלו היה מקועקע בגדול על זרועו הימנית, לא יכול לדרוש את שיעור המס הזה. זה כבר היה זוּלְם, עושק. אז אם יגידו עליו מי הוא חושב שהוא וכל זה, שיגידו. הוא העביר את רוב היום בחברתם, לבדו.

אלה היו ימים עגומים אך במבט לאחור גם פשוטים יותר. אחר־כך, כשכבר היה מסובך בקורי הקנוניה העכבישית הזו, שאל את עצמו לא פעם ממה בעצם סבל כל־כך אז, ולמה נענה להצעתו של מידהת, ואיך הכול יכול היה להיות אחרת. או שאולי לא.

הוא היה עדיין מכווץ על המזרן, השמיכה מעל ראשו, כשמידהת נכנס לקסרקטין באותו בוקר ארור לפני שנתיים. "בוקר טוב לכל הסרסורים של הגדוד השישים וארבעה, עופו החוצה." עלי הפשיל את השמיכה והרים את ראשו. קרעי חלום התערבבו במוחו עם הדמות הניצבת בפתח הקסרקטין, משחירה באור הבהיר שהגיע מבחוץ. כל השנים שעשה הרחק מן העיר הזאת היה ישן כמו אבן. רק אמרו לו שעליו לחזור, והתחילו החלומות האלה. הוא לא היה צריך לחזור.

גם באותו בוקר היה זה הצרפתי מחוץ לחומות עכו. הוא עומד לרגע, גבוה ומשופם אבל גופו כאילו עשוי סמרטוטים. הוא מסתכל בעלי בעיניו הבהירות ואז אומר לו משהו בשפתו המוזרה. "אני לא מבין," עלי עונה לו, "אני לא מבין." אבל הצרפתי, במקום להשתדל, נוהם בכעס, מכוון אל עלי את הרובה המכודן שלו ומסתער. עלי יודע, בגוף, שהוא חייב לחמוק בתנועה מהירה הצדה, אך גופו כמו מנותק ממנו, מסרב לנוע. הצרפתי סוגר את המרחק במהירות ועל פניו אותה הבעה שהיתה לו אז, בדיוק אותה הבעה, והוא צועק. ובכל פעם, רגע לפני פגיעת הכידון היה עלי מתעורר, מתנשם.

"האדי, האדי! החוצה! אין לי את כל היום."

עכשיו זיהה את הקול. מידהת. מישהו בטח אמר לו שעלי חזר. מה הוא עושה כאן? איך הם נפגשים שוב, החייל הצרפתי, ועלי ומידהת. מצד שני, החייל הצרפתי פקד את עלי לעתים קרובות. זה רק מידהת שהצטרף הבוקר. זיכרון הלילה ההוא מחוץ לחומות עכו הציף אותו. הוא זכר את רעמי היריות, את הלמות צעדיו בקרקע. בבהירות מפתיעה ראה פתאום לנגד עיניו את המקום שמידהת היה אמור לחכות לו.

"אתה יכול להישאר," אמר מידהת לעלי בנימוס מעושה, "אבל אם לא אכפת לך לשבת."

עלי התיישב על המזרן, זרועותיו מחבקות את ברכיו. מבטו ננעץ בכתם גדול על הרצפה. יין? דם? הוא לא אמר דבר.

"אללה אללה," מלמל מידהת, "אללה אללה." עלי הביט בהבעת פניו המשתאה של מידהת, כמי שמציץ במראה לראשונה זה זמן רב. "שמעתי שלא ממש התארגנת, אבל לא חשבתי שהמצב עד כדי כך גרוע."

עלי התעטף בשמיכתו ובשתיקתו.

"אמרו לי שחזרת, שאתה כאן, שאתה כל הזמן כאן. זה לא טוב, עלי. ראיתי כבר הרבה שחזרו והלכו לאיבוד. אתה צריך לצאת מכאן, לעבוד. לעבוד." השקט והסירחון עמדו בחלל הצריף. "אני יכול לסדר לך משהו אצל הבּוֹגֶ'ק־בַּאשִי, ראש החרקים. אתה יודע מי זה הבוג'ק־באשי?" עלי נענע בראשו לשלילה.

"הבוג'ק־באשי אוסף מידע על פעילות פלילית. הוא מפעיל רשתות של מודיעים, בכל מיני אזורים של העיר. כאלה יש מכל הסוגים. יש גנבים וכייסים וכל מיני טיפוסים שמעבירים מידע בתמורה להקלה בעונש. יש אנשים שעושים את זה בשביל כמה מטבעות, או בשביל עוד מקטרת אופיום. או גם וגם. לא תאמין כמה אנשים כאלה יש. בעל בית הקפה שאתה אוהב, הנער שמביא לך מגבת בחמאם, ההוא ששותה ראקי על ידך במֶיְהַאנֵה, הזונה המועדפת עליך. כולם מעבירים דיווחים על עבריינים, על שמועות, על מחירים בשוק השחור, ואם יש להם מזל, על איזו קנוניה מדרגה רביעית."

עלי בהה במידהת. מה לו ולכל זה? מידהת לחץ. "אנחנו צריכים אנשים כמוך. זו תקופה קשה, עלי. מי יודע מה ילד יום. הסולטאן צריך עיניים ואוזניים ברחוב. עיניים ואוזניים."

עלי נזכר שתמיד היה לו, למידהת, הרגל לחזור פעמיים על סופי המשפטים שלו, כאילו מבקש לעצמו עוד ארכה לפני שיצטרך להתמודד עם התשובה. אבל עלי לא ענה. הוא היה שרוי עדיין בין הלילה לבוקר, בין הלילה ההוא לבוקר הזה, כמו בשעת דמדומים שהתארכה לה.

אחרי עכו הם הוצבו שוב בבלקן, אבל מידהת חזר לאיסטנבול, ולפחות על פי הבגדים שלו נראה שהוא הסתדר. עלי העדיף להישאר שם, בסרביה, ולחכות למלחמה הבאה. הוא ידע שלא יצטרך לחכות הרבה. ככה היו החיים שלו כבר שנים: ממצודה למצודה, מחזית לחזית. הקבוע היחידי בחייו הוא הארעיות. הוא התרגל להיות בתנועה והתרגל להיות רחוק. רחוק ממה בעצם?

כשאמרו לו שעליו לחזור לאיסטנבול הוא אמר שהוא לא רוצה, שאין לו בשביל מה לחזור; אבל המפקדים שלו התייחסו לדבריו בביטול. ברור שיש לך בשביל מה לחזור, הם אמרו, הבית שלך שם. הגדוד שלנו חוזר וגם אתה. הוא רצה לומר שיעבירו אותו לגדוד אחר אבל ידע שזה חילול קודש. כאילו דלת כבשן נסגרה עליו, הוא הרגיש את האוויר חורך את נחיריו, את היובש בפיו. אני לא רוצה לחזור. ברור שאתה רוצה. אם היו שואלים אותו באותו בוקר, שעון על הקיר והקסרקטין ריק וראשו ריק, היה מסנן "אמרתי לכם." אבל לא היה מי שישאל.

רק מידהת: "עלי! עלי! איפה נעלמת לי? תקשיב לי רגע. זאת הצעה טובה, תחשוב עליה רגע. לא תקבל הצעה יותר טובה. שכר חייל יניצ'רי לא מכסה כלום בעיר הזאת. פה זה לא ניש או נוֹבי פזאר או אללה יודע מאיזה חור סרבי הגעת לכאן. פה הכול יקר שהאצבעות נשרפות. בקבוק וחצי של ראקי גרוע, ביקור אחד אצל זונה עקומת רגליים בבּהְצֵ'ה קַאפִּי, והלכה המשכורת. אתה רוצה להישאר תקוע בדיר חזירים המסריח הזה? איתנו יהיה לך שכר אמיתי ותוכל לצאת מכאן, לשכור איזה חדר לעצמך."

סוף־סוף הרים עלי את עיניו אך פיו נותר חתום. מידהת נאנח ופנה כבר ללכת כשעלי הנהן קלות. הוא ידע שמידהת גם שיקר וגם אמר את האמת. הוא שיקר כי זו היתה הצעה דפוקה. העיניים והאוזניים של הסולטאן? סתם להסתובב כל היום בין כייסים ומכורים לאופיום ולהעביר מידע על עבריינים. הוא אמר את האמת, כי עלי לא יקבל הצעה טובה יותר. ולפחות יהיה לו מה לעשות, במקום להיות כל היום כאן. זה באמת דיר חזירים מסריח. הוא יחזור לשרת. יהיה לו אדון, יהיה לו תפקיד.

מידהת חייך. "טוב מאוד, עלי. טוב מאוד. נסדר לך עבודה באורוות כאן בקסרקטינים. אם מישהו ישאל, אתה שומר שם, גם משמרות לילה, הכול. ככה תוכל לצאת ולבוא מתי שתרצה בלי שאנשים ישאלו שאלות. אתה באמת תצטרך לתת שם משמרת פעם או פעמיים בשבוע, בשביל הכיסוי. בשביל הכיסוי."

עלי נתן במידהת מבט שואל. "אני רואה שנהיית עוד יותר פטפטן משהיית," הפטיר מידהת, כמעט לעצמו. "תראה," הוא המשיך, "איסטנבול היא ענקית. רק אללה יודע כמה אנשים גרים כאן. אבל זאת גם עיר קטנה מאוד. תחשוב על זה ככה: עם כמה אנשים אתה צריך לדבר בשביל לדעת משהו על מישהו? אתה לא יודע מי הוא? תשאל את ראש השכונה, או את האמאם, את ראש הגילדה שבה הוא עובד, את האנשים בבית הקפה שבו הוא יושב. אתה מחפש איזה אלבני? שאל מישהו מן האלבנים. הוא בוסני? שאל את הבוסנים. הוא יהודי? שאל אותם. כמה שעות, עוד כמה שאלות ואתה עולה על קצה חוט. קשה להיות אלמוני לגמרי בעיר הזאת. עם הכפריים המטומטמים האלה, שמגיעים לכאן מן הפרובינציות כמו זבובים לחרא, זה יותר קשה. אלה, אף אחד לא מכיר אותם. הם כמו גוש שחור בשבילנו. אבל יש לנו כבר ניסיון ואנחנו מסתדרים איכשהו. רק תזכור שכמו שאתה יכול לברר על אחרים, אחרים יכולים לברר עליך. ואם מישהו יבוא לשאול עליך באורוות, עדיף שתהיה מכוסה. "כן, עלי, בטח, הוא שומר כאן."

"נארגן לך גם מסמך מהממונה על האורוות שאומר שאתה שומר שם, שהוא ערב לך, וזה יעזור לך למצוא איזה חדר איפשהו. בקיצור, נסדר אותך. ואם בכל זאת מישהו חושד בך ומנחש את תפקידך, אף פעם אל תאשר, אל תאשר. הערכה אינה ודאות, וכל עוד אתה לא מאשר את החשדות, אתה מותיר ספק. הספק הזה עשוי להיות פתח המילוט שלך."

עלי רק הביט בו והנהן.

"אני רואה שאתה מהסס עדיין, עליג'ים, אבל אתה לא תצטער. לא תצטער."

כעבור כמה ימים חזר מידהת כדי להכניס את עלי לתפקיד. הם הלכו לאורוות וסידרו את העניינים שם. אחר־כך יצאו מן המתחם. עלי הרגיש כמו חייל המגיע לעיר רחוקה בפעם הראשונה, והיא מביטה בו, בזר, בחשדנות, והוא מקשיח לבו ופניו כאדון, וכובש בו משהו שאין לו מילים. "אתה תעבוד בשתי דרכים עיקריות," הסביר מידהת. "קודם כל, אתה עצמך תפקח עיניים ואוזניים, ואם צריך, תעקוב אחר אנשים שנראים לך חשודים. אבל את עיקר הדברים אתה תדע דרך האוזניים והעיניים של המודיעים שלך. הם יספרו לך ואתה תספר לי. סיפורים." מידהת חייך אל עלי כאילו אמר משהו משעשע.

עלי הופקד על רשת המודיעים ברבעים של גִ'יבַּאלִי, אוּנְקַאפַּאנִי וקראמאן, ובמיוחד על האזורים שבין המסגדים של הסולטאן יַאבּוּז סֶלים ופַאתִהְ ובכיוון רובע בָּלָט. מאז ילדותו לא היה בחלק הזה של העיר ולכן הזכירו לו הרחובות את ילדותו. מידהת אמר שזו בדיוק הסיבה שהציב אותו באזור הזה. "שם אף אחד לא יזהה אותך, בטח לא אחרי שלא היית בעיר חמש־עשרה שנה. אתה תהיה בדיוק מי שאתה, חייל ששב הביתה אחרי הרבה שנים. הכיסוי הכי טוב הוא זה שרובו אמת. השקר הכי טוב הוא זה שאנשים, וגם אתה עצמך, יכולים להאמין לו בקלות. כמוך יש עוד אלף, עשרות אלפים בעיר הזאת. חיילים וחיילים־בכאילו שחיים מהיד לפה. אף אחד לא ישים לב אליך. אתה מן האנשים האלה," הוא אמר בחיוך סתום. "עכשיו לך תסתובב שם. תתחיל להכיר את האזור. את האזור."

רגע לפני שנפרדו הוציא מידהת פיסת נייר עבה כתובה בכתב צפוף. "זה מסמך חתום בידי הווזיר הגדול המאשר שאתה עובד בשביל ראש מערך המודיעים, הבוג'ק־באשי. קח אותו איתך תמיד, לכל מקום, כמו את הפגיונות שלך. בעצם, מעכשיו הפתק הזה חשוב יותר מהפגיונות שלך. יותר. אם יעצור אותך משמר הלילה, או אפילו הסולטאן ירום הודו באחד מסיוריו החשאיים, תוכל להראות את המסמך הזה ולחסוך לעצמך הרבה בעיות. הרבה.״

מידהת עזב אותו באמצע הרחוב והלך. עלי עמד שם עוד רגע, מבטו מתרוצץ, כמו ילד שהלך לאיבוד בקהל. אחר מצא לו מקלט זמני בצל הבתים בצד הרחוב. אף ששנא את הקסרקטינים, עד שמידהת הוציא אותו הוא בקושי עזב את המתחם. הוא העדיף את החומות. אחרי כל־כך הרבה שנים בין חיילים הוא לא ידע איך להתהלך בין אזרחים. או שאולי היה זה משהו אחר. בקסרקטינים אף אחד לא הכיר אותו. הם היו צעירים. אבל בחוץ, בחוץ היו כל מיני אנשים. אולי מישהו יזהה אותו, יזכור אותו. הוא התחיל ללכת, ראשו מחופר בין כתפיו, פניו מוגפות.

הוא ירד מכיוון מסגד פאתִה ברחובות הצרים בכיוון ההליץ'. חדרים זולים להשכרה, שתי חנויות טבק, דוכן גרגרי חומוס מיובשים, כמה סדנאות קטנות של יצרני בקבוקים, בית קפה, יצרני סכינים, אוכפי משא, נעליים, עוד בית קפה, דוכן קבאב. ריח הבשר הזכיר לו דווקא את בוקרשט, רק אללה יודע למה. כמה מאפיות, דוכן חלווה, קצבים, עוד בית קפה. הוא הרגיש כאילו כולם מסתכלים רק עליו, כאילו כולם רואים את מי שהוא באמת. הוא פחד ולא ידע למה. הוא נצמד לצד הרחוב ולדבריו של מידהת. אף אחד לא ישים לב אליך.

מידהת בוודאי התכוון לכך שעלי לא היה גבוה או גדול במיוחד. עיניים מיומנות היו מבחינות במהירות האצורה בו, בתואם תנועותיו, אולי אף בחן פניו שהבעתו הקשה הצליחה אך בקושי להסוות. עורו היה כהה, גבותיו הקשיתו מעל עיני שקד גדולות, שהתרוממו מעט בכיוון הצדעיים והעניקו למבטו מראה מעט חתולי. אלא שעיניו היו כבושות בקרקע רוב הזמן והוא נטה להתרחק מעיניים מיומנות, מעיניים בכלל. בבגדי היניצ'רי שלו, בשפמו, בדלותו, כמוהו יש עוד אלף, עשרות אלפים בעיר הזאת. הוא מן האנשים האלה.

השרוואל שלו, שהגיע כדרך היניצ'רים עד למטה מברכיו, כבר היה מהוה ולא ניכר בו צבעו הכחול, המקורי. הירוק העמוק של מעילו — צבע שהזכיר לעלי ברושים — נהפך כמעט לאפור עם השנים. אבק הזמן. נעלי הסירה שלו, האדומות במקורן, נדמו זה מכבר לעפר רחובותיה של העיר. אך עלי לא הוטרד מכל אלה. הנה, אחרי הכול, אין עוד אלפים כמוהו. בגדיו שלו התבלו באין ספור ימים ששירת בכל חזית אפשרית, בניגוד לכל אותם חיילים־בכאילו. בגאווה נסתרת לבש את בלוייו בחצר הקסרקטינים החדשים, בהתרסה דוממת פסע, ידו מונחת על קת הפגיון הארוך התחוב באלכסון באזור מותניו, ופגיון קצר יותר, שבע קרבות גם הוא, מוכן ליד אחיו הגדול ממנו. עלי ידע להשתמש בשניהם, בשתי ידיו. אך לא נראה שמישהו שם לב.

מידהת אמר שהוא צריך ללמוד את העיר מחדש. אתה צריך להסתובב, להסתכל סביב, להקשיב לשיחות בבתי קפה, לשבת עם מוכרי הסימיט שליד הברזיות הציבוריות או עם הבטלנים שיושבים במספרות. אנשים תמיד מדברים עם ספרים, לא יודע למה. אתה צריך להתחיל להכיר את העבריינים באזור שלך, לדעת מי מכיר את מי, מי עובד עם מי, מי בוגד במי. אתה צריך להסתובב, עלי, להסתובב.

הוא לימד את עלי לעקוב אחרי אנשים ברחובות עמוסים, כשקשה לשמור על קשר עין, וברחובות ריקים, כשאין קהל להיבלע בו. כשאתה עוקב אחרי מישהו, הוא אמר אז, אתה קצת רואה את הדברים דרך העיניים שלו. אתה רואה קצת פחות ממנו, כי אתה לא הוא, אבל קצת יותר ממנו כי אתה לא הוא. מידהת נהנה ממשחקים כאלה. הוא נהנה לראות את עלי מנסה להבין לְמה הוא מתכוון, אבל עלי לא נתן לו את התענוג. הוא הכיר את מידהת וידע שעוד שנייה או שתיים הוא יסביר, וייהנה מההסבר, מחוכמתו. אתה רואה פחות ויותר ממנו, כי אתה מציץ מעבר לכתף שלו אבל רואה גם את הכתף עצמה. אתה רואה את מה שהוא רואה אבל גם אותו. אם אתה טוב, אתה קצת נכנס לו לראש ככה.

עלי תרגל מעקבים שכאלה אחרי אנשים מקריים, רק בשביל ללמוד את המלאכה, והסתובב ברחובות כפי שהורה לו מידהת. הוא באמת השתדל. לעקוב הוא הצליח, וגם להאזין ולהתבונן. רק לקשור שיחה לא. רק שלא יקשרו שיחה איתו. מה כבר יוכל להגיד למוכרי הסימיט, או לספר? הרי הם יזהו את ההתחזות ברגע. הם יראו, דרך הבגדים, את מה שהוא באמת, את מי שהיה. הוא הרגיש את המבטים שלהם משוטטים על בגדיו, מחטטים לו בכיסים. לכן לא עצר בשום מקום באותם ימים. תנועה מתמדת. הוא הלך בצעד מהיר, כתפיו נוקשות, ורק רצה לחזור לחדר הקטן שששכר בּשכונת עתיק עלי בבָּלָט. מחוץ לחומות עכו הוא זחל, מוקף מאות חיילי אויב, ולא נרתע, וכאן, בעיר הולדתו, הוא כל הזמן עומד על המשמר, כל הזמן נכון לברוח.

כמעט בלי משים החל יוצא לסיבוביו מאוחר יותר ביום, נמשך כמו תן אל שעות בין הערביים ואחר־כך אל החשכה. הרחובות האפלים קיבלו אותו בשתיקתם, כמו בן השב הביתה, ללא שאלות. רק אז, לראשונה מאז שחזר, התעוררו בו זיכרונות. קהים, מטושטשים, זיכרונות של זיכרונות.

המשך הפרק בספר המלא