ממלכת הרשעים 3 - ממלכת הצללים

עשרים שנה קודם לכן

נדיר שזקנות מועצת המכשפות הסכימו על משהו, להוציא שני עניינים שנחשבו לחוקים ראשונים במעלה — לעולם אין לזמן את השטן. ובשום נסיבות אין להשתמש במראות שחורות לצורך ניבוי העתיד.

כאחת הנביאות הטובות ביותר באי, סופיה סנטוריני סברה שישנם חוקים שחובה להפר, במיוחד כשחזיונותיה האחרונים לחשו לה עוד ועוד סיפורים מטרידים. אותם מלמולים בדבר הנבואה המסוכנת הקשורה אל הקללה שכנעו את סופיה לבסוף לגנוב את ספר הכשפים הראשון — היחיד מבין ספרי הכשפים שהסביר כיצד לנבא בעזרת מגיה שחורה. גורל המכשפות עשוי להיות תלוי במעשיה, בין שהיו אסורים ובין שלא.

אלא שבהתכנסות האחרונה, המועצה לא נשמעה מאיימת באותה מידה. לא היה בכך צורך. סופיה חשה בשינוי בקסם ממש כשם שציפורים חשות בשינויי מזג האוויר ושומעות את הציווי המאיים לפרוש כנף, לשרוד. סוּפה אלימה הסתמנה באופק. לסופיה לא היו כנפיים, וגם אם היו לה, היא לא הייתה בורחת ומשאירה את משפחתה מאחור.

נראה שהמעשה הנכון הוא להפר שני חוקים כדי להציל עשרות מכשפות. כל מידע שתצליח סופיה למצוא על הקללה לפני שהרשעים או המאיימות ינקמו, יהיה לטובת הקהילה. זקנות המכשפות ודאי יבינו.

היא הניחה את המראה השחורה על הרצפה במקדש של מוות, עם ספר הכשפים בעל חותמת הזהב, אספה את שמלותיה וכרעה מול העצמים. צמרמורת עברה בה, צמרמורת שלא הייתה קשורה לקור של רצפת האבן שחלחל מבעד לשכבות המוסלין הדקות. היא נעצה מבט במראה האסורה והחומר האטום הזכיר לה מי אגם רוגע שביקרה בו פעם כדי לאסוף חלוקי נחל לכשפים שלה.

אלא שכאן לא היה אור ירח מרגיע שמברך את דרכה. למען האמת, נראה שהמראה תזלול כל שביב אור שיעז לגעת בה. כל רמז לשד שעלול לארוב במעמקים ולהתכונן לתקיפה.

היא שאפה שאיפה עמוקה כדי לגרש את הפחד. הגיע הזמן לעשות את הדבר שלשמו באה, ואז לחזור הביתה אל משפחתה. היא שלפה את הפגיון הצר מכיס החצאית, הצמידה את הקצה החד לאצבעה ולחצה עד שהופיעה טיפת דם אדומה כמו עיני השטן.

סופיה קמה שוב על רגליה וניגשה אל המזבח שבמרכז החדר. כדי לבצע קסם במקדש האלה, ראשית יש צורך לחלוק לה כבוד.

משני צידי המזבח בערה אש בקערות המנחות שהדליקה קודם לכן. אניצי העשן היתמרו אל האוויר, כאילו מזמינים אותה להיכנס אל הגיהינום. היא הייתה מוכנה להישבע שהיא מרגישה עיניים נעוצות בה, מתבוננות מהצללים, מחכות לראות אם תהיה אמיצה מספיק לחצות את הגבול האסור. מבטה של סופיה נדד על פני החדר השקט ונעצר על שתי הגולגולות האנושיות שגנבה מהמנזר. ימים אפלים מצריכים מעשים אפלים עוד יותר. היא לא התכוונה להסס עכשיו.

היא החזיקה את אצבעה הדקורה מעל אחת מקערות המנחות, והתבוננה בטיפות הדם מבעבעות ומתאדות כשפגשו בלהבות. סופיה מיהרה לעבור אל צידו האחר של המזבח וחזרה על הפעולה מול הקערה השנייה.

כשהייתה מרוצה מהמחיר ששילמה תמורת הגנתה של האלה, היא הסתובבה והביאה את הגולגולות תוך התעלמות מטביעות היד המדממות שהשאירה עליהן. היא כרעה שוב אחרי שהניחה את הגולגולות על הקצה הצפוני ועל הקצה הדרומי של המראה, פתחה את ספר הכשפים והתחילה לדקלם.

במשך כמה רגעים מתוחים המראה נשארה כשהייתה. ואז החל לעלות בתוכה עשן. הוא היה איטי בהתחלה ואז צבר מהירות כמו הרוחות שנשבו, כך שמעה, בכמה ממדורי השדים, ובלבלו את הנשמות האומללות שנגזר גורלן להגיע אליהם.

"אלה, הגני עליי."

סופיה רכנה קרוב יותר אל המראה, להוטה ללמוד כל מה שאפשר על האויב. כל מידע יכול להיות בעל ערך, במיוחד לאור העובדה שהקללה כילתה את זיכרונותיהן עם כל ירח מלא. בשעה שבהתה במראה, חלון נפער אל השאול ואפשר לסופיה הצצה ראשונה בממלכת השדים.

"הראי לי איך להסיר את הקללה."

המראה פעמה כאילו הקסם הכיר בבקשה והסכים למלא את משאלתה. במקום העשן התחילו תמונות מוזרות להבהב על פני הזכוכית הכהה, וסופיה הבינה במהירות שמוצג בפניה סיפור באמצעות סדרת תמונות קפואות. היא פלטה נשיפה שקטה. עד כה, למרות הקסם האסור שהשתמשה בו, החיזיון הזה דמה לחזיונות הרגילים שלה.

הקסם משך את התמונות לעזוב את המראה ולהסתחרר סביבה כאילו עמדה שם ברגע שבו התרחשו במציאות. היא ראתה חדר כס חשוך ושד זועם.

רסיסים מהמוּכר התגלו בפניה, אבל נראה שהקסם לא עבד. כמה מהתמונות לא התאימו להיסטוריה שלהן, לחלקים מהנבואה שסופיה הכירה. היא התבוננה במכשפה, כנראה המכשפה הראשונה, המקללת את השד. נקמנותה ושנאתה היו רבות־עוצמה כל כך, שסופיה ממש הרגישה בהן מבעד לאשליה.

לאחר מכן היא ראתה באר מוזרה עם קריסטלים — אבני זיכרון, אלפי אבנים. התמונה התחלפה שוב במהירות, והפעם הופיעה בקתה קטנה שהשקיפה על הים. מכשפה צעירה שהיא הכירה היטב אחזה באבן זיכרון ביד אחת ובפגיון בידה האחרת. גם המכשפה הראשונה הייתה שם, והושיטה למכשפה את האבן שתעלים את מה שרצתה לשכוח. התמונות התעמעמו כי לא היה די קסם שיעצים אותן.

"רגע!" קראה סופיה.

ברצון נואש לגלות עוד, היא אחזה בגולגולת שהייתה מונחת על הקצה הדרומי, ומלמלה לחש שריסק אותה. חלקי עצם התפזרו על פני המראה הכהה, וסופיה קיוותה שהמראה תשתמש בהם כדי להעלות תמונות נוספות. וזה אכן קרה. אלא ששוב, הן לא היו מה שציפתה. סופיה ראתה את האי שלה, ואז הבזקים מערים לא מוכרות ותקופות שהופיעו וסירבו להיעלם. היא הייתה בטוחה שזו טעות.

אבל... אם זו לא טעות, כל מה שמועצת המכשפות סיפרה להן היה שקר. כולל המקום שהגיעו ממנו.

זה היה מגוחך כל כך. זה פשוט לא ייתכן. נחושה בדעתה לפתור את התעלומה, היא שלחה את ידה אל הגולגולת האחרונה. בעיניה של זו היו קבועות אבני אודם, מתנה נוספת לאלה ששלטה במתים. סופיה ניפצה את הגולגולת ונזרקה מייד לתקופה אחרת, התקופה שבה אותה מכשפה צעירה שהופיעה קודם נראתה... יד חזקה אחזה פתאום בכתפה וניערה אותה מהחיזיון.

בלב הולם, סופיה מצמצה עד שמקדש המוות הופיע שוב סביבה. בחשש מפני מי או מה ששלף אותה מהחיזיון, היא אחזה בפגיון, קמה במהירות על רגליה ומבטה נעצר על הדמות שהפריעה לה. הדמות בגלימה הסיטה את הברדס שלה לאחור וחשפה פנים מוכרות ורציניות.

כתפיה של סופיה נשמטו והיא הורידה את הפגיון. לרגע מבעית אחד היא חשבה שזימנה אויב. "תודה לאלה שזאת את. גיליתי משהו מדהים על הקללה והעיר שלנו. אני יודעת מי בתה של המכשפה הראשונה, לפחות אני חושבת שאני יודעת. לעולם לא תאמיני לתגלית הזאת."

סופיה הייתה מטולטלת כל כך מהקסם האפל ומהאמת שחשפה, שלא הבחינה בניצוץ המסוכן בעיני המכשפה האחרת. "גם את לא תאמיני."

"אני לא מבינה —"

בתנועה מהירה של מפרק כף ידה ובקללה איומה, המכשפה הטילה כישוף שהפיל את סופיה לאחור. הגולגולת שלה נחבטה במזבח והיא ראתה הבזק של כוכבים שהשאיר אותה המומה לכמה רגעים. לפני שהספיקה להתעשת ולמלמל לחש הגנה משלה, מוחה של סופיה התנפץ לרסיסים בדיוק כמו המראה שהמכשפה האחרת ריסקה ברגליה והרסה את האמת שעדיין הוצגה בה.

סופיה פתחה את פיה כדי לצרוח אבל גילתה שהיא יכולה רק לדבר בשפה בלתי מובנת. במהרה היא יכלה לראות רק את התמונות המוזרות שהציגה בפניה המראה.

אם התכוונה לקרוא שוב לעזרה, היא כבר לא הצליחה להיזכר מדוע.

היא בהתה בלי לראות כשהמכשפה האחרת לקחה את ספר הכשפים הראשון וחצתה לאיטה את המקדש בלי להעיף מבט נוסף בחברתה. פיה של סופיה לא הפסיק למלמל משפט אחד, צירוף מילים, ברכה כלשהי, תפילה.

ואולי זה היה המפתח שיוכל לפתור הכול...

"כפי שלמעלה, כך גם למטה."

 

1

נרות נדלקו פתאום בכל רחבי חדר השינה של נסיך הזעם.

למרות מאמציי לא לחייך אל השד, שפתיי הבוגדניות התעקלו מעלה מעצמן. מבטו של הנסיך הניצב על המרפסת עבר אל פי והשתהה שם לרגע אחד יותר מהנדרש.

החיוך הלוהט שלו גרם לחום מסוג אחר להתפשט בתוכי בדיוק כשלהבות זהובות הופיעו באח והתפתלו בטירוף.

זו הייתה תחושה מנחמת, במיוחד אחרי הקור שחדר פנימה קודם לכן ועטף את עצמותיי. משהו חיוני נשבר בתוכי אחרי שראיתי את אחותי במראת הירח המשולש.

סירבתי להקדיש לכך מחשבה ברגע זה.

נעצרתי ליד המיטה של ראת'. הטוניקה כבר הייתה מושלכת לרגליי. ידעתי שהחטא הנושא את שמו לא היה זה שהדליק את האש בחדרו הפרטי. זו הייתה התשוקה שהוא נאבק להשתלט עליה. התאווה שהצתּי כשבחרתי בו — בידיעה ברורה מי הוא — ובכל זאת הסכמתי להיות מלכתו המרשעת. מאחר שהוא כבר גנב את נשמתי, הצעתי לו עכשיו את גופי. בלי משחקים או דחפים קסומים שמשכו אותנו זה אל זה. בלי להתמקד בוויטוריה ובכאב שהתעורר בליבי בכל פעם שחשבתי על ההונאה של אחותי.

דמעות עקצצו בעיניי בתגובה למחשבה על אחותי, וניסיתי בכל כוחי להשתלט על רגשותיי. ידעתי שראת' יחוש בכאב שלי ולא רציתי לנהל את השיחה הזאת. הצער יוכל לחכות עד שאיפגש מחר עם אחותי באיים הצפים המסתוריים ואשמע מה יש לה להגיד.

עד אז, לא רציתי לבזבז שנייה נוספת בתהייה מדוע זייפה את מותה. או איך יכלה לפגוע בי ככה במשך זמן ארוך כל כך. כבר הענקתי לוויטוריה חודשים של דמעות וכעס במאמציי לנקום את מותה.

הלילה רציתי רק את ראת'. שמעאל. מלך השדים. המאיים ביותר משבעת נסיכי הגיהינום בני האלמוות. גנרל המלחמה, השטן בכבודו ובעצמו. התגלמות הפיתוי והחטא. יש שראו בו סיוט, אבל לי הוא נראה כמו חלום. ואם השד המקולל לא יזחל איתי בין הסדינים בקרוב, אני אראה לו מה זה גיהינום.

"אתה מתכוון לעמוד שם כל הלילה, הוד מעלתך?" הרמתי גבה, אבל תגובתו היחידה של ראת' הייתה צמצום קל של עיניו הזהובות. יצור עקשן וחסר אמון. רק הוא עשוי לתהות למה אני עומדת עירומה לפני המיטה שלו, במקום לתת דרור לתאוות החייתיות והמושחתות שלי כמו שרציתי. "אם אתה צריך אישור נוסף להחלטה שלי..."

"אמיליה."

העובדה שביטא רק את שמי גרמה לי להתכונן לאכזבה. נימת הדיבור שלו רמזה שאנחנו צריכים לדבר, ודיבורים היו הדבר האיוֹם ביותר שיכולתי לדמיין כרגע. דיבורים יובילו לדמעות, מה שיאלץ אותי להכיר בהשפעה העמוקה שהשפיע עליי המראה של ויטוריה. הייתי מעדיפה ללכת לאיבוד בנשיקות הממכרות של ראת'.

"בבקשה, לא," אמרתי בשקט. "אני בסדר. באמת."

השד נראה ספקן, לא משוכנע. פעם הוא אמר לי לרצות, לא להזדקק, אבל הלילה הרגשתי רצון והזדקקות חריפים, ולא עניין אותי אם זה הופך אותי לחלשה. התפללתי שהוא לא ישלח אותי אל חדר השינה שלי לבד. ידעתי שלא אוכל לשאת את הבדידות. הייתי זקוקה לנחמה, לחיבור. לסוג של שלווה שרק הוא יכול לתת לי עכשיו.

באותו רגע, הווילונות השקופים שהפרידו בין חדר השינה שלו והמרפסת התנופפו ברוח החורפית, כאילו עודדו אותו להצטרף אל מלכתו העירומה למחצה. כאילו הממד הזה עצמו רצה שנתאחד סוף־סוף. עם הנרות שריצדו בעדינות והבדים העדינים שהתנופפו ברוח, חדר השינה הקרין חושניות שקטה. זה היה חדר שנועד ללחישות מסוגים שונים — למילים שנאמרות בעדינות ובהערצה בצמוד לשפתיים, וללחישות הבגדים המחליקים לאיטם על העור.

שני דברים שרציתי לחוות עם הנסיך הזה מייד.

לדבריו של ראת', הוא מאמין במעשים ולא בדיבורים. זכרתי את הדברים האלו כשעשיתי את המהלך. הוא נשאר קפוא בחוץ והתבונן בי כשהתכופפתי וחלצתי את מגפיי. לא ידעתי אם הוא קלט את הרגשות שהתעוררו בי בגלל ויטוריה וטעה בפענוח שלהם, או שעדיין לא היה בטוח שאני באמת רוצה להשלים את השלב הבא בברית הנישואים שלנו.

יחסי המין היו אחד משני השלבים שנדרשנו להשלים לפני שנהיה בעל ואישה. בהחלט יכולנו לשכב ולא להיות נשואים, אבל אני רציתי להשלים את הברית.

בהתחשב בדרך שהכרנו בה — כשזימנתי אותו בפלרמו, ואז בטעות קשרתי אותו אליי לנצח — ובעובדה ששנינו נשבענו לשנוא זה את זה לנצח ולעולם לא להתנשק אפילו, יכולתי להבין אם זה מה שמעכב אותו עכשיו.

לפני כמה חודשים, גם אני הייתי טוענת שהלילה הזה לא יקרה לעולם. זה היה לפני שהבנתי שהסיפור שלנו רחב יותר. לפני שהבנתי שאני בוערת מרוב תשוקה אליו, כמו פרחי האש הזהובים שיכולתי לזמן בכוח רצוני אל קצות אצבעותיי. דבר נוסף שחשבתי שהוא בלתי אפשרי, תעלומה נוספת שהייתי צריכה לפתור עם האמת לגבי עצמי. אבל כל זה יכול לחכות. הדבר היחיד שרציתי לחשוב עליו עכשיו היה להתאחד עם מלך השדים שלי.

פתיתי שלג התחילו לצנוח סביבו, להיאסף בשערו הכהה ועל כתפיו הרחבות, אבל נראה שהוא לא מבחין בכך. נראה שיסודות הטבע הקשוחים של העולם הזה לא הטרידו אותו אף פעם, אבל ככל הנראה הסיבה לכך הייתה היותו כוח טבע בפני עצמו.

נעצתי מבט בעיניו כשקילפתי מעליי את מכנסי הרכיבה ההדוקים, יצאתי מהם וזרקתי אותם על הטוניקה. הנשימה של ראת' נעצרה כשהבחין שאני לא לובשת בגדים תחתונים. הוא אגרף את כפות ידיו לצידי הגוף עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. לא בדיוק התגובה שציפיתי לה כשהתפשטתי.

במצח מקומט עברתי בראשי על חילופי הדברים בינינו ובחנתי בדממה כל מילה. אחרי שרימה אותי כדי שאבצע איתו חילופי דם — כדי לוודא שאף אחד מאחיו לא ינצל אותי כשאחצה אל הגיהינום — שאלתי אם הוא עדיין חושב שאני שלו.

עכשיו, כשעמד בנוקשות בשלג ולא ניסה לבוא אחריי אל חדר השינה החמים והמזמין שלו, חששתי שלא הבנתי אותו כראוי. הוא אמר רק שהוא לא זקוק לזמן כדי לחשוב על כך. מה שלא אומר שהוא בהכרח חושב שאני שלו.

"שינית את דעתך?" שאלתי.

ראת' בחן את פניי והבעתו הייתה בלתי מפוענחת. "את בוחרת בי מרצונך. בידיעה מי אני. למה אני מסוגל."

אלה לא היו שאלות, אבל הנהנתי באישור. "כן."

"ולהחלטה הזאת אין שום קשר אל אחותך?"

הוא התבונן בי בתשומת לב וידעתי שהוא מנסה לחוש בכל שינוי קל ברגשותיי. ראת' לא ייקח אותי למיטה אם יאמין שכוח כלשהו פרט לתשוקה שלי מוביל אותי אליה. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות מאז שנפגשנו שהחלטתי לומר לו רק את האמת. אם רצינו תקווה כלשהי להמשיך הלאה יחד, המשחקים בינינו היו חייבים להיפסק.

"רציתי אותך בלילה ההוא במסיבה של גלאטוני. ולפני כן... אתה זוכר שהסרת ממני את ההשפעה שלו כשהתאמנו יחד? גם אז רציתי אותך. שתי הפעמים ההן היו הרבה לפני שראיתי את ויטוריה." הכרחתי את עצמי להביט בעיניו, להוכיח לו את הרצינות שלי. "והערב קלטתי שלאורך כל הדרך, תמיד היית שם לצידי. אומנם השיטות שלך לא תמיד היו אידיאליות לפי אמות מידה אנושיות, אבל כל מה שעשית נועד לעזור לי. אני רוצה אותך, ואין לזה שום קשר לאף אחד אחר."

אחרי שתיקה ארוכה שבמהלכה התכוננתי לדחייה, הוא זז סוף־סוף מהמרפסת אל חדר השינה שלו וצמצם באיטיות את המרחק בינינו. מבטו עבר מעיניי אל שפתיי ואז ירד לאורך גופי.

פראות מהממת ניכרה בו כשטרף אותי בעיניו סנטימטר אחרי סנטימטר, ונעצר על המקום הפועם בין ירכיי שפתאום כאב מרוב כמיהה אליו. נהמה נמוכה הדהדה בחזה שלו ואישרה שחש בתאווה שלי.

כל כך קיוויתי שהוא יאפשר לצד החייתי הזה לפרוץ מתוכו הלילה. רציתי לחוות כל דבר מרושע וסוטה שיוכל לחשוב עליו.

הוא הבזיק חיוך מלא הבטחה מושחתת, והבהיר שבהחלט יהיה מוכן לספק את מבוקשי.

אף על פי שנכנס כרגע מהסופה שבחוץ, לא הרגשתי שום קור כשהתקרב אליי. מבטו הלוהט שעבר בדממה על קימורי גופי, כאילו תכנן את כל הדברים שעמד לעשות לי... הרגשתי שאני מסוגלת להתמוסס במקום.

"ספרי לי כל תשוקה אפלה שיש לך, אמיליה," הוא הטה את פניי כלפי מעלה. "כל פנטזיה שאת רוצה להגשים." אצבעותיו עברו בעדינות על נקודת הדופק בצווארי לפני שהצמיד את פיו אל פי בנשיקה שהייתה חיכוך עדין של שפתיו בשפתיי והשאירה אותי קצרת נשימה. הוא התנתק והעביר את ידיו באיטיות לאורך גופי. "אני נשבע להגשים כל אחת מהן."

מבטי עבר על הבגדים היוקרתיים שלו ועל הגוף הקשה שהסתתר מתחתם. "יש לי לא מעט רעיונות."

המבט החדש שהוא נעץ בי רמז שגם לו יש כמה רעיונות משלו.

אומנם התווכחנו הרבה, אבל בעניין הזה היינו מאוחדים במידה מבורכת. משכתי אותו אליי לנשיקה נוספת. רציתי לנצור את הרגע הזה לנצח. הנשיקה המתוקה נעשתה פרועה כשלשנינו נמאס להיות איטיים ועדינים. היינו יצורים שניזונים מזעם, מתשוקה. ורציתי שהאיחוד הראשון שלנו יהיה נפיץ כמו המזג שלנו.

אם ראת' רצה לספק את כל התאוות האפלות שהיו לי אי פעם, קיוויתי מאוד שהוא יוכל לעמוד בקצב. כרסמתי את שפתו התחתונה, והוא נהם באישור והחזיר לי באותו מטבע.

ראת' הכריז מלחמה על הפה שלי ונלחם כמו גנרל, כפי שאכן היה, ובלי לקחת שבויים. זו הייתה נשיקה רכושנית, תובענית. ואני השבתי מלחמה. הוא היה שלי. כל סנטימטר בנשמתו המרושעת, כל פעימה יציבה של ליבו, היו שייכים לי.

ידיו ליטפו את גופי. חום דבשי הצטבר עמוק בתוכי והתפשט עם כל תנועה של אצבעותיו המחוספסות. מכל הפעמים שבהן היה יכול להיות לבוש לחלוטין...

הסרתי מעליו את ז'קט החליפה, משכתי בשולי החולצה שלו ואז קרעתי אותה ממנו. הייתי חייבת לראות אותו, להרגיש אותו, עור אל עור.

הוא השתחרר מהנשיקה שלנו ופיו התעקל בשעשוע. "אומנם מידות טובות הן תכונות משעממות, אבל סבלנות יכולה להיות משתלמת ברגע זה."

"כרגע אני מקווה שאתה מיומן יותר בחטא. אם אני לא טועה, פעם שאלת אם אני רוצה לראות כמה מרושע אתה יכול להיות." העברתי עליו את מבטי והסתרתי את החיוך כשעיניו הבזיקו. "זה באמת כל מה שיש לך?"

"את מתגרה בי?"

משכתי בכתפי. ידעתי בדיוק מה אני עושה ונהניתי מהתגובה שהתעוררה בו. לפי הבליטה במכנסיו, נראה שגם הוא לא התנגד. שד מעוות. "ואם כן, מה תעשה?" שאלתי.

"עלי על המיטה, גברתי."

קולו היה רך אבל לא היה בפקודה שום דבר מאופק. זזתי לאחור בתעוזה עד שהגעתי למיטה ונשענתי עליה. תחבתי את אצבעותיי בשמיכה השחורה שהייתה מונחת בקצה המיטה. פעם תהיתי איזו תחושה תהיה לפרווה על עורי החשוף.

עמדתי לגלות עכשיו.

ראת' זקר את הסנטר וסימן שהוא רוצה שאהיה כולי על המיטה, ולא רק אישען עליה. ליבי הלם בציפייה כשהתרוממתי והחלקתי על המזרן הגדול. החנקתי גניחה כשהפרווה הרכה התחלפה במצעי המשי הקרירים. זה היה נעים יותר משדמיינתי. פאר והדר מהולים במשהו פראי ולא צפוי.

ממש כמו האדון של בית החטא הזה.

ראת' התיר את כפתורי המכנסיים שלו ומבטו לא עזב את עיניי. התגרות בפני עצמה, שתכליתה לבדוק אם אני מוכנה למה שעומד לבוא. המכנסיים שלו צנחו על הרצפה ואיברו הארוך והקשה השתחרר, מאיים ומפתה, להוט בדיוק כמוני.

נשכתי את שפתי התחתונה והרגשתי שהרצון שלי עומד להטביע אותי כשהתבוננתי בו. אלה שבמרומים, הוא היה מרהיב. מבטי עזב באיטיות את איברו הגאה ונדד על פני שאר גופו. יותר ממטר ושמונים של שריר מוצק ועור ארד שכמו קרן מחיוניות מילאו את שדה הראייה שלי. הוא היה מופת של כוח גברי משולב ביופי מחוספס.

הוא התקרב, ותשומת הלב שלי עברה מהנחש המתכתי שעל זרועו אל הקעקוע שעל ירכו השמאלית — פגיון הפונה כלפי מטה שוורדים חקוקים על פניו.

לא ממש הצלחתי להבחין בצורות הגיאומטריות שעל הניצב, וכשראת' לקח את עצמו בידו המקועקעת והעביר לאט את האגרוף לכל אורכו, המוח שלי התרוקן. השד חייך אליי חיוך זחוח, כאילו ידע בדיוק מה ההתגרות המפתה שלו עושה לי. שהאלה תקלל אותו. רציתי להחליף את ידו בידי. יותר טוב, רציתי להשתמש ב...

... צליל פיצוח אלים קרע את האוויר כמו שוט של אל, וחדר השינה של ראת' — ואיתו גם השד עצמו — נעלמו. במקומם הופיע חדר ריק וקר בלי שום אור.

זה היה שינוי פתאומי כל כך, שלקח לי זמן להבין שהוא אמיתי. מצמצתי במהירות וניסיתי להסתגל לחשכה הפתאומית. צללים התנועעו בחלל שנדמה לי קטן, וכמעט כשלו זה על זה בתנועות חפוזות.

צמרמורת עברה בזרועותיי כשהאוויר נהיה קפוא.

זאת בטח עוד אשליה מוזרה. כבר היו לי כאלה בעבר, אבל לא מציאותיות כל כך. נראה שהן מתעוררות בכל פעם שראת' ואני עסוקים בפעילות רומנטית, אז זאת כנראה הסיבה לאשליה הנוכחית. קיללתי את התזמון של ההפרעה. שנאתי את העובדה שהעבר של מישהו אחר מרחיק אותי מההווה המרגש שלי.

רציתי לעסות את הרקות אבל לא הצלחתי להזיז את ידיי. הרמתי את העיניים וראיתי אזיקים סביב מפרקי כפות ידיי. משכתי אותם, אבל הם היו קבועים גבוה בתקרה. שרשראות הצטלצלו עם כל תנועה, והצליל התגרה בקצות עצביי. דם ועצמות. השפלתי את מבטי. בחיזיון הזה הייתי עירומה בדיוק כמו במציאות הנוכחית שלי. נפלא. עזבתי חלום ונכנסתי לסיוט.

פלטתי אנחה ארוכה שהתאבכה מולי בעננה לבנה, ואז התקשחתי. כמה מוזר. בניגוד לאשליות אחרות, נראה שאני שולטת באשליה הזאת. זה לא היה כמו כניסה לזיכרון או התבוננות בעבר מנקודת מבטו של מישהו אחר. עיניי הצטמצמו.

אם זאת לא אשליה וגם לא זיכרון...

"מה בשם שבעת המדורים קורה פה?" צליל מובחן של מגף מתחכך באבן גרם לליבי להלום כשמדקרת פחד ננעצה בי. "ראת'?"

גפרור נדלק בקרבת מקום, ואחרי הצליל הרחתי את הגופרית נישאת באוויר. להבה קטנה הופיעה בחלקו המרוחק של החדר, אבל מי שהדליק את הנר נעלם בדרך פלא. טלטלתי את השרשראות שוב, משכתי בהן ככל יכולתי, אבל הן לא זזו ממקומן. אלא אם כן אתלוש את כפות ידיי, לא היה לי סיכוי לזוז מהמקום עד שהשובה שלי ישחרר אותי.

כדי לעצור את האימה שעלתה בי צמצמתי עיניים אל החדר החשוך וניסיתי לאתר רמז כלשהו למקום שהייתי בו או למי ששבה אותי. זה היה חדר אבן ואני הייתי אזוקה בסוג של גומחה.

במרכז החדר הראשי ניצב מזבח שנחצב מאותה אבן שהקירות והרצפה היו עשויים ממנה. קש וצמחים יבשים היו זרוקים בכל מקום. זה דמה למנזר שליד הבית שלי, שבו החברה שלי קלאודיה טיפלה במתים, אבל לא ממש.

המחשבה על החדרים ההם העלתה בי זיכרונות של המרגלים השכירים והבלתי נראים שפעם רדפו אותי שם. הרגשתי שעבר נצח מאז שפגשתי שד צל, והדפתי את הרעד שאיים לעבור בי. אם לעולם לא אראה שוב את אחד השדים המטרידים האלה, אדע שחייתי חיים טובים ומאושרים.

"מי שזה לא יהיה, הראה את עצמך."

שקשקתי בשרשראות שכבלו אותי. הד המתכת המשתקשקת היה התגובה היחידה שקיבלתי, אבל יכולתי להישבע ששמעתי צליל נשימות קרוב. לא ראיתי נשימות מתאבכות, אבל ידעתי שזה לא אומר שאני לבד. ראת' לעולם לא היה עושה לי תרגיל כזה, במיוחד לאור מה שעמדנו לעשות, כך שלא היה סיכוי שזה סוג של משחק מקדים שדי מעוות.

שיוויתי לקולי אומץ מזויף. "אפילו כשאני אזוקה אתה פוחד לדבר איתי?"

"לא פוחד," אמר קול עמוק עם מבטא מודגש מתוך האפלה.

נשימתי נעצרה. כבר שמעתי את הקול הזה בעבר אבל לא הצלחתי לזהות היכן. זה לא היה אניר — הסגן האנושי של ראת'. זה גם לא נשמע כמו אחד האחים של נסיך השדים. המבטא שלו היה מהאי שלי בעולם האנושי. הייתי בטוחה בזה.

"אם אתה לא פוחד, אין לך שום סיבה להסתתר מפניי."

"אני מחכה לפקודות נוספות."

"ממי?" שתיקה לא נעימה השתררה בינינו. היה לי קשה לזייף סמכות בזמן שדיברתי עם חוטף כשאני עירומה ואזוקה, אבל ניסיתי בכל זאת. "האדון שלך בטח יגיע בקרוב. אין שום צורך בסודיות."

"את לא צריכה לדאוג בגללי."

משפט שכל רוצח ופושע בטח אמר לקורבנותיו רגע לפני ששיסף להם את הגרון. בלעתי רוק במאמץ. הייתי צריכה לגרום לו להמשיך לדבר כדי לגלות מי הוא, וגיליתי שכשמעצבנים מישהו זה גורם לו להגיב, גם אם הוא לא רוצה. ראת' ואני השתמשנו בטקטיקה זהה זה על זה בחודשים האחרונים, ועכשיו יכולתי לנשק אותו מרוב אסירות תודה על האימון.

"האדון שלך הורה לך להישאר בין הצללים?"

"לא."

"הממ. הבנתי."

"מה?"

"אתה פשוט סוטה שנהנה להסתכל על הקורבנות שלו, בידיעה שהם לא רואים אותך. ספר לי, אתה נוגע בעצמך עכשיו? אתה מדמיין איזו תחושה יש לעור שלי בזמן שאתה מלטף את העור שלך? למה שלא תתקרב?" ותאפשר לי לבעוט את המפשעה שלך לתוך הריאות. הגבר הופיע מולי עם הבעה של רוגז צרוף על פניו. הוא בהחלט לא היה שד, אבל זה לא ניחם אותי. שאפתי שאיפה חדה. "דומניקו נוצ'י."

הבחור הצעיר שמכר ארנצ'יני עם משפחתו בפלרמו נעץ בי מבט נוקב. טפרים קטלניים למראה הזדקרו מקצות אצבעותיו ואז נסוגו, והזכירו לי שהוא לא אנושי יותר ממני. כמעט שכחתי שהבחור שחשבתי שאחותי נפגשה איתו בחשאי היה משנה צורה. איש־זאב, ליתר דיוק. יצורים סוערים במקרה הטוב, ובהתחשב במה שזכרתי מסיפורו של אבא שלו, הרגזתי כרגע אחד מהם שהשתנה רק באחרונה. לא היה לי מושג כמה הוא שולט במצבו הזאבי, אבל הנחתי שלא מאוד.

עיניו של דומניקו, שבמצבן הטבעי היו בצבע חום נעים, בהקו בסגול בהיר לא טבעי כשהצטמצמו עליי ואיששו את חשדי. הוא עמד להשתנות.

עצרתי את הנשימה וחיכיתי למכת המוות שלו. הוא נראה כאילו הוא מתכוון להתקרב, הלסת שלו הייתה חשוקה במאמץ והכעס קרן ממנו כאילו היה שמש בוערת. הזאב נשם כמה נשימות עמוקות ואז גלגל את כתפיו והפר את המתח המתגבר. הוא נופף בידו עטורת הטפרים וכמה צללים נעצרו במקומם ואז התאספו סביבי במעין שמלה שהסתירה את גופי.

"איפה אנחנו?" שאלתי והתעלמתי מהשמלה המוזרה שהונחה על עורי. ומהעובדה שאיש הזאב יצר אותה באמצעות קסם אפילו בלי למלמל לחש.

"בממלכת הצללים."

עיכלתי את המידע בדממה. כשהיינו קטנות, נונה מריה לימדה אותנו על משני צורה ועל יצורים קסומים נוספים. לפי הסיפורים של סבתא שלי, הזאבים נלחמו בשדים במלחמות על־טבעיות בממד הרוחות, וזה כנראה המקום שהוא התייחס אליו בתור ממלכת הצללים.

תמיד דמיינתי את ממד הרוחות עם רוחות רפאים שעוברות דרך קירות, מפחידות ולא טבעיות כמו שתיארו אותן ברומנים גותיים. זה היה שונה מאוד ממה שדמיינתי. דומניקו היה גשמי לחלוטין. ובהחלט הרגשתי את משקל האזיקים הקפואים שהתהדקו סביב עורי.

הרגשתי גם משהו שלא חשתי בו קודם לכן — המהום הקסם העדין במתכת. אלה לא היו אזיקים רגילים. הם כושפו כדי לנטרל את כוחותיי.

שלחתי נגיעה עדינה אל מקור הקסם שלי, ובדיוק כמו שחשדתי, נתקלתי במחסום שמנע ממני לזמן אש.

הייתה לי תחושה איומה שאני יודעת מי האדון שלו שמבקש לשלוט בקסם שלי במהלך המפגש הזה. הסתכלתי על דומניקו. מעולם לא שמעתי על זאבים שמעבירים איתם מישהו אל ממד הרוחות, ועד עכשיו לא הייתי חושבת שזה אפשרי, במיוחד בשביל איש זאב שהשתנה רק לא מזמן. נראה שדומניקו רב־עוצמה במיוחד. זכר אלפא בהתהוות.

"הגוף הגשמי שלי עדיין בשבעת המדורים?" שאלתי.

דומניקו העביר את תשומת ליבו אליי והזוהר המשונה בעיניו התעמעם מעט. "כן."

לא הבנתי איך זה ייתכן, ומבטו של איש הזאב הבהיר שהוא לא יענה על שאלות בנושא. ידעתי כמה מסוכן הוא יהיה אם ישתנה לזאב באופן מלא, ולכן לא המשכתי ללחוץ. ממילא הוא כבר מסר לי את המידע החשוב שהייתי זקוקה לו.

הגוף שלי עדיין היה בחדר השינה של ראת', והשד ללא ספק מחפש דרך להחזיר אותי עכשיו. אם לא אצליח לברוח בעצמי, אני צריכה פשוט למשוך את הזמן עד שהוא יגיע לחלץ את נשמתי וישתמש בכוחו. מגיע למי שהיה טיפש מספיק בשביל לתקוף את אשתו לעתיד בבית המלוכה שלו לחוש את החטא שנושא את שמו. כמעט חייכתי כשחשבתי על הטבח שהוא יחולל כשיוציא את הצדק לאור, אבל עצרתי את עצמי.

"קפוא כאן."

"לא בשבילי."

רציתי לשפשף את זרועותיי, לחמם את גופי הלא קיים, אבל השרשראות הגבילו אותי. דומניקו התבונן בי בתשומת לב וניצוץ מבשר רעות הופיע בעיניו. תנועה אחת לא נכונה והלסתות שלו יינעלו סביב צווארי, לא משנה אילו הוראות הוא קיבל. הוא נראה הפכפך במיוחד, אבל זה כנראה היה בגלל ההשתנות. שמעתי שלזאבים צעירים לוקח שנים להגיע לבגרות מלאה.

המשך הפרק בספר המלא