הערפילאים – העידן השני – צללים של הנשמה

פתח דבר

ווקסיליום לָדְרִיאַן, שומר חוק להשכיר, ירד מסוסו ופנה אל המסבאה.

"היי," אמר הנער וזינק מהסוס שלו. "הרגל שלך לא נתפסה הפעם בארכוף."

"זה קרה רק פעם אחת," אמר ווקסיליום.

"כן, אבל זה היה מצחיק ממש."

"הישאר עם הסוסים," אמר ווקסיליום וזרק את המושכות לנער. "אל תקשור את רוצחת. ייתכן שאצטרך אותה."

"ברור."

"ואל תגנוב שום דבר."

הנער — עגול פנים ובן 17, על פניו צל של זיפים למרות שבועות של ניסיונות להצמיח אותם — הנהן בקדרות. "אני מבטיח שלא אגנוב ממך שום דבר, ווקס."

ווקסיליום נאנח. "זה לא מה שאמרתי."

"אבל..."

"פשוט הישאר עם הסוסים. ואל תדבר עם איש," ווקס נד בראשו, נכנס אל המסבאה, וחש קופצנות קלה בצעדיו. הוא מילא קלות את מתכת המוח שלו והעצים את משקלו ב־10 אחוזים בערך. זה היה מנהג שהוא סיגל כעת לעצמו, במיוחד אחרי שנגמר לו המשקל האגור במהלך ציד המבוקשים הראשון שלו, חודשים אחדים קודם לכן.

המסבאה הייתה מטונפת כמובן. למעשה, כל דבר כאן בארצות הספר היה מאובק, בלוי או שבור. הוא שוהה כאן כבר חמש שנים ועדיין לא התרגל לכך. נכון, חמש השנים האלה עברו עליו בעבודות פקידות, ובמהלכן התרחק יותר ויותר ממרכזי האוכלוסייה כדי שלא יזהו אותו. אבל בארצות הספר, אפילו מרכזי האוכלוסייה הגדולים ביותר היו מלוכלכים יותר מאלה שבאֵלָנְדֶל.

וכאן בקצה הארצות המיושבות, המילה "לכלוך" לא התחילה אפילו לתאר את החיים. האנשים שחלף על פניהם במסבאה נצמדו לשולחנותיהם ולא הביטו בו. זה היה עוד דבר שאפיין את ארצות הספר. גם הצמחים וגם האנשים היו עוקצניים, ונטו להיות כפופים וצמודים לקרקע. אפילו עצי השיטה, שפרשו את ענפיהם גבוה לשמיים, נראו מבוצרים וקשוחים.

הוא בחן את החדר, ידיו על מותניו, מקווה למשוך אליו את תשומת הלב. הוא לא הצליח, וזה הטריד אותו. למה ללבוש חליפה עירונית מהודרת, עם עניבת ארגמן, אם איש אינו מבחין בו? הם לפחות לא צחקו, כמו האנשים במסבאה הקודמת.

כשידו על האקדח, צעד ווקסיליום לעבר דלפק המשקאות. בעל המסבאה היה אדם גבוה, המבנה התמיר שלו העיד שמוצאו ככל הנראה משושלת טריסאית כלשהי, אף שבני דודיו המעודנים יותר באגן היו מזדעזעים לראותו לועס את כרע העוף השמנונית ביד אחת ומוזג מבקבוק לכוס בידו האחרת. ווקסיליום ניסה לא להקיא. המושג ״היגיינה״ עדיין לא הגיע למקום הזה. כאן בארצות הספר, האנשים הנקיים ביותר הם אלה שזוכרים לנגב את הידיים שלהם במכנסיים כשהם לוחצים את ידך, וזאת אחרי שחיטטו עמוק באפם.

ווקסיליום המתין. אז הוא המתין עוד קצת. אז הוא כחכח בגרונו. לבסוף, בעל המסבאה ניגש אליו.

"כן?"

"אני מחפש מישהו," אמר ווקסיליום בשקט. "הוא קורא לעצמו ג'ו גרניט."

"לא מכיר אותו," אמר בעל המסבאה.

"ודאי שלא. הוא רק הפושע המפורסם ביותר באזור."

"לא מכיר אותו."

"אבל —"

"מוטב לא להכיר אנשים כמו ג'ו," אמר בעל המסבאה ונגס שוב בכרע העוף. "אבל יש לי חבר."

"זה מפתיע."

בעל המסבאה ירה אליו מבט.

"אהם," אמר ווקסיליום. "מצטער. אנא המשך."

"יש סיכוי שהחבר שלי מכיר אנשים שאחרים לא מכירים. ידרש לי זמן להביא אותו לפה. אתה משלם?"

"אני שומר חוק," אמר ווקסיליום. "אעשה כל מה שצריך בשם החוק."

בעל המסבאה מצמץ. לאט, בכוונה רבה, כאילו התנועה דרשה ממנו מאמץ רב. "אז... אתה משלם?"

"כן, אני משלם," אמר ווקסיליום באנחה, וספר בראשו כמה כסף כבר בזבז בחיפושיו אחר ג'ו גרניט. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיכנס שוב לחור הזה. רוצחת צריכה אוכף חדש והחליפות של ווקסיליום נהרסו מהר מאוד במקום הזה.

"טוב," אמר בעל המסבאה, והורה לווקסיליום לעקוב אחריו. הם הלכו יחד סביב השולחנות וחלפו על פני הפורטה־פיאנו, אשר נח ליד אחד העמודים בין שני שולחנות. נראה שלא ניגנו בו כבר שנים, ומישהו הניח עליו שורה של כוסות מלוכלכות. ליד המדרגות, הם נכנסו לחדר קטן. היה בו ריח של אבק.

"חכה כאן," אמר בעל המסבאה ואז סגר את הדלת ועזב.

ווקסיליום שילב את זרועותיו והביט בכיסא היחיד שבחדר. הצבע הלבן התקלף ממנו. לא היה לו ספק שאם ישב עליו, רוב הצבע יידבק למכנסיו.

הוא התחיל להרגיש יותר בנוח עם האנשים בארצות הספר, גם אם לא הצליח להבין את המנהגים המוזרים שלהם. במהלך החודשים האחרונים, שבהם רדף אחר מבוקשים, הוא הבין שבתוך כל המהומה הזו הם עדיין היו נשים וגברים נהדרים. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, שנאו סמכות. הם לא בטחו ברשויות החוק, ולרוב גם שנאו את שומרי החוק, אפילו אם המשמעות של זה היא שאנשים כמו ג'ו גרניט ממשיכים לרצוח ולשדוד. בלי הפרסים שחברות הרכבת והכרייה פרסמו על ראשיהם, איש לעולם —

החלון רעד. ווקסיליום נעמד במקום ואז אחז באקדח החגור למותנו ושרף פלדה. המתכת יצרה בתוכו חום חד, כאילו שתה משקה חם מדי. קווים כחולים הופיעו והצביעו מהחזה שלו אל מקורות מתכת קרובים, וכמה מהם היו ממש מחוץ לחלון הסגור. אחרים הצביעו כלפי מטה. למסבאה היה מרתף, דבר שהיה די נדיר בארצות הספר.

הוא היה יכול לדחוף את הקווים האלה, אם יהיה צורך בכך, ולדחוף את המתכת שהייתה בקצה הקו. לעת עתה הוא רק הביט כאשר מוט קטן ננעץ בין חלקי החלון ואז התרומם, מעלה את המנעול שסגר אותם יחד. החלון רעד ולאחר מכן נפתח.

אישה צעירה במכנסיים שחורים זינקה פנימה, רובה ביד אחת. היא הייתה רזה, בעלת פנים מרובעות, סיגר כבוי היה נעוץ בין שיניה והיא נראתה מוכרת מעט לווקסיליום. היא נעמדה, נראית מרוצה מעצמה, ואז פנתה לסגור את החלון. כאשר עשתה זאת, היא הבחינה בו לראשונה.

"לכל הרוחות!" היא אמרה, נרתעה לאחור, שמטה את הסיגר והרימה את הרובה לעברו.

ווקסיליום הרים את האקדח שלו והתכונן להשתמש באלומנטיקה שלו, מצר על כך שעדיין לא מצא דרך להגן על עצמו מפני קליעים. הוא היה יכול לדחוף מתכות, כן, אבל הוא לא היה מהיר מספיק כדי לעצור קליעים שנורים לעברו, אלא אם כן דחף את האקדח שנייה לפני שהברנש השני לחץ על ההדק.

"היי," אמרה האישה והביטה בו מבעד לכוונות הרובה. "אתה לא הבחור הזה? הבחור שהרג את פרט השחור?"

"ווקסיליום לדריאן," הוא אמר, "שומר חוק להשכרה."

"אתה צוחק עליי. ככה אתה מציג את עצמך?"

"כמובן. למה לא?"

היא לא ענתה, אבל היא הרימה את עיניה מהכוונות ובחנה אותו לכמה רגעים. לבסוף היא אמרה, "עניבה? באמת?"

"זה הקטע שלי," אמר ווקסיליום. "צייד הראשים הג'נטלמני."

"למה שלצייד ראשים יהיה בכלל 'קטע'?"

"חשוב שיהיה לך מוניטין," אמר ווקסיליום וזקף את סנטרו. "לכל הפושעים יש את זה. אנשים שמעו על ג'ו גרניט מקצה אחד של ארצות הספר ועד לקצה השני. למה שלא יכירו ככה גם אותי?"

"כי זה כמו לצייר מטרה על הראש שלך."

"זה שווה את זה," אמר ווקסיליום. "אבל אם כבר מדברים על מטרות..." הוא הניף את האקדח שלו ואז הנהן אל הרובה שלה.

"אתה רוצה את הפרס על הראש של ג'ו," היא אמרה.

"ברור. גם את?"

היא הנהנה.

"את רוצה להתחלק בו?" אמר ווקסיליום.

היא נאנחה אבל הורידה את הרובה. "בסדר. אבל מי שיורה בו מקבל חלק כפול."

"תכננתי להחזיר אותו חי..."

"בסדר. זה נותן לי את היתרון שאוכל להרוג אותו ראשונה." היא חייכה אליו והחליקה לעבר הדלת. "קוראים לי לֶסִי. אז גרניט נמצא כאן? ראית אותו?"

"לא, עדיין לא," אמר ווקסיליום ונעמד לידה בקרבת הדלת. "שאלתי את בעל המסבאה והוא שלח אותי לכאן."

היא הסתובבה אליו. "שאלת את בעל המסבאה."

"כמובן," אמר ווקסיליום. "קראתי את כל הסיפורים. בעלי המסבאות יודעים הכול... את לא מפסיקה להזיז את הראש."

"כל מי שנמצא במסבאה שייך לג'ו, אדון עניבה," אמרה לסי. "לכל הרוחות, מחצית מהאנשים בעיירה הזאת שייכים לו. אתה שאלת את בעל המסבאה?"

"אני חושב שכבר ביססנו את העובדה הזאת."

"חלודה!" היא פתחה מעט את הדלת והציצה החוצה. "איך בשם הרס הצלחת לחסל את פרט השחור?"

"לא ייתכן שהמצב גרוע כל־כך. אין סיכוי שכל האנשים במסבאה..."

הוא השתתק כאשר גם הוא הציץ מבעד לדלת. בעל המסבאה הגבוה לא רץ להביא מישהו. לא, הוא עמד בחדר המשקאות של המסבאה, החווה לכיוון דלת החדר הצדדי והאיץ בבריונים המקומיים להתחמש. הם נראו מהוססים, כמה מהם נופפו בידיהם בכעס, אבל כמה מהם שלפו את אקדחיהם.

"לעזאזל," לחשה לסי.

"נצא מהדרך שנכנסת בה?" שאל ווקסיליום.

התגובה שלה הייתה לסגור את הדלת בזהירות רבה, ואז היא דחפה אותו ורצה לעבר החלון. היא תפסה את אדן החלון כדי לצאת מהחדר, אבל קול ירייה חד נשמע מקרבת מקום ושבבי עץ ניתזו מהאדן.

לסי קיללה ונפלה על הרצפה. ווקסיליום צנח גם הוא לצידה.

"צלף!" הוא לחש.

"אתה תמיד מהיר הבחנה כל־כך, אדון עניבה?"

"לא. רק כאשר יורים בי." הוא הציץ מעבר לאדן החלון, אבל יש תריסר מקומות לפחות שהצלף יכול להסתתר בהם. "זאת בעיה."

"והנה עוד הבחנה מדויקת ומבריקה." לסי זחלה על הרצפה לעבר הדלת.

"התכוונתי לזה ביותר ממובן אחד," אמר ווקסיליום וחצה את החדר בהליכה שפופה. "איך היה להם זמן להציב צלף בעמדה הזאת? הם כנראה ידעו שנגיע לכאן היום. כל המקום הזה הוא מלכודת אחת גדולה."

לסי קיללה חרש כאשר הגיעה אל הדלת ופתחה אותה קלות. הבריונים התווכחו בשקט והחוו בידיהם לכיוון הדלת.

"הם מתייחסים אליי ברצינות," אמר ווקסיליום. "חה! העניין הזה של המוניטין עובד. את רואה? הם מפחדים!"

"ברכותיי," היא אמרה. "אתה חושב שהם יתנו לי איזה פרס אם אירה בך?"

"אנחנו צריכים לעלות לקומה העליונה," אמר ווקסיליום והביט בגרם מדרגות שניצב ממש מחוץ לדלת.

"איך זה יעזור?"

"טוב, קודם כול, האנשים החמושים שרוצים להרוג אותנו נמצאים בקומה הראשונה. אני מעדיף להיות במקום אחר ונראה שיהיה קל יותר להגן על גרם המדרגות מאשר על החדר הזה. מלבד זאת, ייתכן שנוכל למצוא שם חלון אל הצד השני של הבניין ודרכו נוכל להימלט."

"כן, אם אתה רוצה לקפוץ מגובה שתי קומות."

קפיצה לא הייתה בעיה לקלע. ווקסיליום היה יכול לדחוף את עצמו מפיסת מתכת כאשר ייפלו, להאט את עצמו ולנחות בבטחה. הוא גם היה מתכמת ולכן היה מסוגל להשתמש במתכות המוח שלו כדי להפחית קילוגרמים רבים ממשקלו עד שהוא כמעט היה יכול לרחף מטה.

אבל היכולות של ווקסיליום לא היו ידועות ברבים, והוא רצה לשמור על סודו. הוא שמע את הסיפורים על הפעמים שבהן הוא ניצל באורח נס ורצה לשמור על אווירת המסתורין סביבו. היו השערות שהוא בעל כוחות אלומנטיים, בוודאי, אבל כל עוד אנשים לא יודעים בוודאות מה הוא מסוגל לעשות, זה היה היתרון שלו.

"תראי, אני מתכוון לרוץ אל המדרגות," הוא אמר לאישה. "אם את רוצה להישאר כאן ולירות בכולם כדי לפלס לך דרך ליציאה, שיהיה לך בהצלחה. זאת תהיה הסחת דעת מעולה עבורי."

היא הביטה בו ואז חייכה. "בסדר. נעשה את זה בדרך שלך. אבל אם יירו בנו, אתה חייב לי משקה."

יש משהו מוכר באישה הזאת, חשב ווקסיליום. הוא הנהן, ספר בדממה עד שלוש ואז פרץ מתוך הדלת וכיוון את האקדח שלו אל הבריון הקרוב ביותר. האיש זינק לאחור כאשר ווקסיליום ירה שלוש פעמים — והחטיא. הקליעים שלו פגעו במקום זה בפורטה־פיאנו, שהשמיע צלילים צורמים בכל פגיעה.

לסי רצה מאחוריו ושעטה לעבר המדרגות. הבריונים הרימו את כלי הנשק בזעקות פליאה. ווקסיליום הרחיק את האקדח שלו — הרחק מהשפעת כוחו האלומנטי — ודחף קלות את הקווים הכחולים המצביעים אליו לכיוון האנשים שבחדר. הם פתחו באש, אבל הדחיפה הזיזה את האקדחים שלהם מספיק כדי שלא יוכלו לירות למקום שהם כיוונו אותם.

ווקסיליום עלה בעקבות לסי במדרגות, נמלט מסערת הכדורים.

"לכל הרוחות," אמרה לסי כאשר הגיעה אל קצה הקומה השנייה. "אנחנו בחיים." היא הביטה לאחור לעברו, לחייה סמוקות.

משהו התחבר במוחו של ווקסיליום. "כן פגשתי אותך בעבר," הוא אמר.

"זה לא קרה," היא אמרה והסבה את מבטה. "בוא נמשיך —"

"השור הבוכה!" אמר ווקסיליום. "את הרקדנית שם!"

"הו, בשם האל שמעבר," היא אמרה והתקדמה במעלה המדרגות. "אתה זוכר."

"ידעתי שאת מתחזה. ידעתי שאפילו רוסקו לא ישכור מישהי שיש לה רגליים עקומות כמו שלך. לא משנה עד כמה הרגליים האלה יפות."

"אפשר בבקשה לקפוץ מהחלון וזהו זה?" היא אמרה, בזמן שבדקה שאין בריונים בקומה העליונה.

"למה היית שם? רדפת אחר מבוקש?"

"כן, בערך."

"ואת באמת לא ידעת שהם מתכוונים לגרום לך —"

"השיחה הזאת הסתיימה ברגע זה."

הם הגיעו אל הקומה העליונה, ווקסיליום המתין לרגע שבו צל על הקיר העיד שמישהו עוקב אחריהם במעלה המדרגות. הוא ירה פעם אחת לכיוונו של הבריון שהופיע שם, החטיא שוב, אבל סילק משם את האיש. הוא שמע קללות וויכוחים תחתיו. ג'ו גרניט אולי קנה את האנשים במסבאה, אבל הם לא היו נאמנים במיוחד. הראשונים שיעלו במדרגות ככל הנראה יחטפו כדור, ואיש מהם לא רצה להסתכן.

זה יקנה לווקסיליום קצת זמן. לסי נכנסה אל החדר, עברה על פני מיטה ריקה שזוג מגפיים נח לצידה. היא פתחה את החלון, שהיה בצד האחר של הבניין ממקומו של הצלף.

העיירה וות'רינג נפרשה לפניהם, מקבץ קטן של חנויות ובתים המכווצים יחד כאילו ממתינים — לשווא — שיום יבוא ומסילת הרכבת תושיט את אצבעותיה עד לשם. במרחק־מה משם, מאחורי הבניינים הקטנים, התהלכו בעצלתיים כמה ג'ירפות, הסימן היחיד לחיים במישור האדיר הזה.

הירידה מהחלון הייתה היישר למטה, לא היה גג שאפשר לטפס אליו. לסי הביטה בחשש בקרקע. ווקסיליום נעץ את אצבעותיו בפיו ושרק בחדות.

דבר לא קרה.

הוא שרק שוב.

"מה אתה עושה לכל הרוחות?" שאלה לסי.

"קורא לסוסה שלי," אמר ווקסיליום ואז שרק שוב. "אנחנו יכולים לזנק מכאן אל האוכף ולדהור הרחק מכאן."

היא הביטה בו בתדהמה. "אתה רציני."

"בוודאי. התאמנו על זה."

דמות יחידה יצאה אל הרחוב מתחתיו, הנער שעקב אחר ווקסיליום. "אה, ווקס?" קרא הנער. "רוצחת פשוט עומדת שם, שותה לה."

"לכל הרוחות," אמר ווקסיליום.

לסי הביטה בו. "קראת לסוסה שלך —"

"היא רגועה מדי לטעמי, בסדר?" התפרץ ווקסיליום וטיפס על אדן החלון. "חשבתי שהשם ייתן לה קצת יותר נחישות." הוא עיגל את כפות ידיו מעל פיו וקרא לנער מתחתיו. "וויין! תביא אותה לכאן. אנחנו עומדים לקפוץ!"

"ממש לא," אמרה לסי. "אתה חושב שיש משהו קסום באוכף שימנע מאיתנו לשבור את גב הסוסה ברגע שננחת עליה?"

ווקסיליום היסס. "טוב, קראתי על אנשים שעשו את זה..."

"כן, כבר הבנתי שזאת הבעיה שלך," אמרה לסי. "בפעם הבאה, אולי פשוט תקרא בשמו של ג'ו גרניט, תעמוד על אם הדרך ותוכלו לנהל איזה דו־קרב מקסים בצהרי היום."

"את חושבת שזה יעבוד? אני —"

"לא, זה לא יעבוד," היא התפרצה. "אף אחד לא עושה את זה. זה מטופש. בשם הרס! איך הרגת את פרט השחור?"

הם הביטו זה בזה, לרגע.

"תראי..." התחיל ווקסיליום.

"לכל הרוחות. תפסת אותו בשירותים, נכון?"

ווקסיליום חייך אליה. "כן."

"עוד מעט גם תגיד לי שירית לו בגב."

"במהלך אמיץ במיוחד, יריתי לו בגב."

"הא. אז אולי עוד יצא ממך משהו."

הוא הנהן והחווה אל החלון. "שנקפוץ?"

"בהחלט. למה לא לשבור את שתי הרגליים שלי בזמן שיורים בי? אם כבר, הולכים על כל הקופה, אדון עניבה."

"אני חושב שנהיה בסדר, העלמה בירית ורודה."

היא הרימה גבה.

"אם את עומדת לקרוא לי לפי הבגדים שאני לובש," הוא אמר, "גם אני אעשה זאת."

"אתה לעולם לא תזכיר את זה שוב," היא אמרה, ואז נשמה עמוק. "ובכן?"

הוא הנהן, הבעיר את המתכות בתוכו, התכונן לאחוז בה ולהאט אותם במהלך הנפילה — מספיק כדי שיוכלו להינצל באורח נס. אבל כשעשה זאת הוא הבחין שאחד הקווים הכחולים זז — הוא היה עמום אבל עבה, והצביע על הקצה האחר של הרחוב.

החלון בטחנה. אור השמש נצץ על משטח מבריק.

ווקסיליום אחז מייד בלסי ומשך אותה מטה. חלקיק שנייה לאחר מכן חלף קליע מעל לראשיהם ופגע בדלת, בקצה האחר של החדר.

"צלף נוסף," היא לחשה.

"ההבחנה המהירה שלך —"

"סתום את הפה תכף ומייד," היא אמרה. "מה עכשיו?"

ווקסיליום הזעיף פנים וחשב על השאלה. הוא הביט בחור הקליע ובחן את הנתיב שלו. הצלף כיוון גבוה מדי, אפילו אם ווקסיליום לא היה מתכופף, הוא ככל הנראה היה ניצל.

למה לכוון גבוה? הקו הכחול המצביע אל הרובה הראה שהצלף רץ אל העמדה לפני שהתחיל לירות. האם הוא כיוון בחיפזון? או שהייתה סיבה זדונית אחרת? לפגוע בי כשאני באוויר? ברגע שאזנק מהחלון?

הוא שמע צעדים במדרגות, אבל לא ראה קווים כחולים. הוא סינן קללה, קם והציץ החוצה. קבוצת אנשים התקבצה במעלה המדרגות, ולא הבריונים מלמטה. האנשים האלה לבשו חולצות לבנות צמודות, לכולם היו שפמים דקים והם היו חמושים ברובי קשת. לא היה עליהם אפילו חלקיק מתכת אחד.

חלודה! הם ידעו שהוא קלע, וג'ו גרניט שלח אחריו חוליית חיסול.

הוא חזר אל החדר ואחז בזרועה של לסי. "המודיע שלך אמר לך שג'ו גרניט נמצא בבניין הזה?"

"כן," היא אמרה. "הוא כאן בוודאות. הוא אוהב להיות קרוב כשהכנופייה שלו מתאספת. הוא אוהב להשגיח על האנשים שלו."

"בבניין הזה יש מרתף."

"אז?"

"אז החזיקי חזק."

הוא אחז בה בשתי ידיו והתגלגל על הרצפה, גורם לה לקלל. הוא הצמיד אותה מעליו ואז העצים את משקלו.

הוא הצליח לצבור כמות יפה של משקל בתוך מתכת המוח שלו, אחרי שבועות שבהם שאב אותה לאט. עכשיו הוא שלף את כל המשקל, מעצים את משקלו פי כמה וכמה בִּן רגע. רצפת העץ חרקה ואז התרסקה מתחתיו.

ווקסיליום נפל פנימה והבגדים הנאים שלו נקרעו בעודו נופל מטה, גורר אחריו את לסי. בעיניים עצומות בחוזקה, הוא דחף מאחוריו את מאות הקווים הכחולים, אלה שהובילו למסמרים ברצפה מתחתיו. הוא מחץ אותם מטה וריסק את הרצפה של הקומה התחתונה, פוער דרך לתוך המרתף.

הם ריסקו את הרצפה של קומת הקרקע בפרץ של אבק ושבבי עץ. ווקסיליום הצליח להאט את נפילתם בדחיפת פלדה, אבל הם עדיין התרסקו בכבדות, ונפלו על שולחן במרתף.

ווקסיליום נאנח, אבל אילץ את עצמו להסתובב ולנער מעליו את שברי העץ. המרתף, למרבה ההפתעה, היה מעוטר בפנלים מעץ ומואר בעששיות שהיו מגולפות בצורת נשים חטובות. השולחן שעליו נחתו היה מכוסה במפת שולחן לבנה, אף שכעת היא הייתה מטונפת, רגלי השולחן נשברו והשולחן עצמו התעקם.

אדם ישב בראש השולחן. ווקסיליום הצליח לעמוד בתוך ההריסות ולכוון אקדח אל הבחור, שפניו היו שמנמנות ועורו בגוון כחול־אפרפר — הסימן של אדם בעל דם קולוסי. ג'ו גרניט. נראה שווקסיליום קטע את ארוחת הערב שלו, לפי המטפחת שהייתה כרוכה סביב צווארו והמרק השפוך על השולחן השבור.

לסי נאנקה, התגלגלה וסילקה שברי עץ מבגדיה. הרובה
שלה ככל הנראה נותר בקומה העליונה. ווקסיליום החזיק את האקדח שלו באחיזה יציבה והביט בשני שומרי הראש הלבושים במעילים ארוכים שעמדו מאחורי ג'ו גרניט, גבר ואישה — אח ואחות, כך
טענו השמועות, וצלפים מצוינים. הם הופתעו לגמרי מהנפילה, מכיוון שהם הניחו את ידיהם על כלי הנשק שלהם, אבל לא שלפו אותם.

היתרון היה בידיו של ווקסיליום, כיוון שהאקדח היה מכוון אל ג'ו — אבל אם הוא יירה, האח והאחות יהרגו אותו כעבור רגע. אולי הוא באמת לא תכנן היטב את המתקפה הזאת.

ג'ו אסף את שאריות הקערית השבורה שלו, שהייתה מוקפת כתמים אדומים של מרק שניתזו על מפת השולחן. הוא הצליח ללקט מעט מרק על הכף שלו והרים אותה לשפתיו. "אתה," הוא אמר אחרי שלגם מהמרק. "היית צריך כבר למות."

"כדאי שתשכור חבורה חדשה של בריונים," אמר ווקסיליום. "אלה שלמעלה לא מוצלחים כל־כך."

"לא דיברתי עליהם," אמר ג'ו. "כמה זמן אתה כבר כאן, עושה צרות בארצות הספר? שנתיים?"

המשך הפרק בספר המלא