שין ושין

שחר

למרות תחנוניו ובכיו הגדול שנשמע בכל רחבי הקיבוץ, שלחו את שחר לגור עם אבא שלו בתל אביב.

כשהגיעה המונית, אמו דחפה אותו לתוכה קצת בכוח כשהוא כועס ובועט, וגם לאחר שחיבקה אותו ואמרה לו שיירגע, כי הנה, כבר בשבת הקרובה הוא יוכל לבוא הביתה, עדיין השתולל. על אף שרצה להירגע, לא הצליח. משהו עמוק מאוד בו נשבר כשהבין שהיא מוותרת עליו, שהיא לא רוצה אותו, שהיא לא בוחרת בו. באותו רגע, כשהיה נסער, בוכה וזועם, הבטיח לעצמו שלעולם, לעולם הוא לא יתחתן. הוא לא צריך להישאר לבד כמו אבא שלו והוא גם לא צריך להוליד ילדים לעולם רע ונורא. אסור לסמוך על אף אחד. הוא ילמד, הוא יראה את העולם והוא יצליח. גם בלעדיה, הוא יצליח. לבסוף נכנע, קרס קצת לתוך עצמו והמונית עזבה.

אומנם רק כמה חודשים קודם לכן חגג שחר בר מצוה, אך על אף גילו הצעיר הבין שחייו כפי שהכיר אותם הסתיימו. הוא לא ידע להגדיר לעצמו את מה שהרגיש, אך כשהמונית התרחקה מהמקום היחיד שהכיר ואהב, הוא חשב לעצמו שאולי ככה מרגישים כשמישהו מת. ובכלל, מה לו ולתל אביב? הרי נולד פה וגדל פה כל חייו, בקיבוץ הצפוני, הירוק והשקט. הוא אהב כל כך את הסוסים שלו, את ריח החציר, את המדשאות הרחבות, האינסופיות, עם הנחל הזורם ביניהן. ואת שין. בעיקר את שין. מה יעשה בלעדיה?

שנה קודם, אחרי תקופה ארוכה של ריבים וצעקות, הוריו החליטו להתגרש ולפרק את הבית. אמו, עדינה, באמת ניסתה להתמודד לבד, אך שחר ושלוש אחיותיו הקטנות היו הרבה יותר ממה שיכלה היא או ביתם הקטן להכיל ולכן הוחלט שהוא, בהיותו בן יחיד ובכור, ילד עקשן וקצת פראי, עובר לאביו. כששמע את זה, סרב להאמין. ככה סתם היא פשוט מוסרת אותו? ליבו ממש נשבר בקרבו. איזו מן אימא זו? כל הסבריה על כך שבתל אביב יהיו לו הזדמנויות נהדרות, לא שכנעו אותו. הוא התווכח, רב וצעק וזה לא עזר. הוא הרגיש לגמרי נטוש.

המונית ששולמה מראש עצרה מול בית אפור ומכוער בן ארבע קומות בשכונה ישנה וצפופה. הנהג, שבמהלך הנסיעה מהצפון למרכז ראה את הילד בוכה והיה עד לדרמה שהתרחשה קודם, נמלא צער עבורו. הוא הוציא מתא המטען את המזוודה והתיקים למדרכה וכשידו המנחמת על כתפו, המתין יחד אתו לאביו, מוודא ששליחותו הושלמה. לאחר כמה דקות, כשראה שחר את אביו צועד מחויך לקראתו בשביל השבור והישן, לא הרגיש דבר מלבד שנאה. דיויד שפירו, עולה חדש־ישן, שהגיע בעקבות האהבה מקנדה ומצא את עצמו בדרמה גדולה ומורכבת בקיבוץ רכלן וחטטן, הרגיש את האש היוקדת מבנו ובחר להתעלם. אי אפשר כרגע לצפות מהילד המסכן לכלום, חשב לעצמו, וחייבים לתת לו זמן. הוא טפח על כתפו בעדינות, לקח את התיקים וסימן לו לבוא אחריו. ארבע קומות הם טיפסו, מתנשפים ושותקים, עד שהגיעו לדלת החומה ששחר ראה את שמו על שלט קטן שנתלה עליה, ליד שם אביו. התחשק לו לבעוט בדלת המחורבנת, אבל הוא שתק.

אביו הכניס את כל החפצים לחדרו החדש, שהיה גיבוב עלוב של צבעים וצורות. "המיטה שלך חדשה, מיטה וחצי, של גדולים", אמר לו בגאווה עם מבטאו הכבד, "אבל כל היתר שייך פה לבית, אז ניקיתי הכל ואפילו צבעתי את המדפים. מוצא חן בעיניך"?

שחר, שפניו ומבטו מושפלים ומוסתרים על ידי התלתלים השחורים והארוכים שלו, בוער מזעם ולא עונה. אם יפתח את פיו, הכעס הנורא יצא ממנו כמו קיא וישפריץ לכל עבר. הוא הנהן, נשכב על המיטה שמצעיה היו מכוערים וילדותיים, ונרדם. כשהתעורר אחר הצהריים, הבית היה שקט. הוא קיווה שאביו איננו וכך יוכל לשוטט ולבדוק את המקום, שמעתה יצטרך לקרוא לו "בית". כשלא נשמע שום רעש והבין שהוא כנראה לבד, נעמד בכניסת החדר והביט לצדדים. ליד החדר שלו, היה חדרו של אביו והייתה בו מיטה זוגית ישנה, שידה קטנה וארון קיר ענק. צמוד לחדרים שלהם, היה חדר אמבטיה ושירותים ובסוף המסדרון, סלון קטן ומטבח. הכל היה מאוד ישן, אבל גם מאוד נקי ומסודר. הוא ניגש לראות את הנוף מתריסי המרפסת ונחרד לגלות שממש ממול יש בניין עם מרפסות זהות לשלהם. לא היה לו אוויר, הבית הזה סגר עליו. הוא חזר מהר למיטתו ושוב נרדם. בערב, התעורר לקולה של הטלוויזיה. הוא עשה כמה צעדים אל המסדרון וראה את אביו על הספה, רגליו על השולחן ובידו סיגריה גדולה מגולגלת.

"או. סוף סוף. ישנת כל היום, שחר... אתה רעב? הכנתי שקשוקה".

"אני שונא שקשוקה", אמר בארסיות, "אבל ברור שאתה לא יודע את זה".

אביו שוב הבליג. "אז אולי טוסט"?

לשחר התחשק לצרוח עליו שהוא יכול לדחוף את הטוסט שלו... אבל הוא היה ממש רעב, אז הוא רק הנהן בשקט.

"שב, בן. הכל יהיה בסדר..." אמר לו דיויד עם הריש הכבדה שלו, "אתה תסביר לי איך אתה אוהב את הטוסט שלך, ואני אכין לך כזה בדיוק. בסדר"?

כלום לא היה בסדר. כלום. אבל שחר שוב לא ענה. כשאביו הגיש לו צלחת יפה עם טוסט מלא בגבינה צהובה, מחולק לשני חצאים וירקות חתוכים בצד, הרעב ניצח והוא טרף הכל בכמה דקות. הוא לא ממש היה בטוח אם הוא רוצה לשבת ליד אביו על הספה, אבל לחזור לחדר כבר לא יכל. הוא היה חייב אוויר, אז הוא התיישב על מעקה המרפסת והסתכל החוצה. הקולות, הצבעים, הריחות, הכל היה כל כך אחר ושונה. מה הוא יעשה במקום הזה? איך לעזאזל הוא אמור לחיות פה? מתי יראה את שלי? הרי הוא רגיל לעשות איתה הכל. הם מדי יום נוסעים יחד בהסעה לבית הספר, הם רוכבים על הסוסים ואחר כך אוכלים תפוחים, או אפרסקים מהמטעים. ופה... שוב שטף אותו גל של עצבות.

"שחר, אני יודע שהכל חדש ואחר", אמר אביו, שהבחין במצב הרוח הקשה של בנו, "אבל העיר הזו לא רעה בכלל. היא אפילו די כיפית. צריך פשוט להתרגל... בא לך מחר ללכת אתי לים"?

הוא לא רצה לים. הוא רצה הביתה. למרות זאת, הוא שוב הנהן בשקט, תלתליו הכהים נעים על פניו.

"מעולה. אז נלך לים ואחר כך אראה לך איפה בית הספר שלך. כבר רשמתי אותך וזה ממש לא רחוק מפה."

בית ספר... בלי שין. זה היה יותר מדי. "אני יכול להתקלח"?

"ודאי, בן, אתה לא צריך לשאול. כשישנת סידרתי את כל הבגדים שלך בארון ואם אתה לא מוצא משהו, תקרא לי".

שחר הלך להתקלח ורק אז אביו הרשה לעצמו לרגע להוריד את מסכת האופטימיות ולהיאנח. "גוד הלפ מי"...הוא מלמל לעצמו. על אף שכבר היה אחרי חצות ודיויד היה צריך לעבוד למחרת, הוא החליט לזרום עם הקצב של הילד, שעקרו אותו ממקומו והפכו לו את החיים. אם מחר יהיה גמור מעייפות, אז שיהיה. היום זה לא יום לחוקים וכללים. הם שיחקו קצת שש בש בשביל להעביר את הזמן, ראו סרט וקצת אחרי שתיים, הלכו כל אחד למיטתו.

"לילה טוב, בן. מחר אחזור מהעבודה בצהרים ונלך לבלות קצת ביחד. בסדר"?

"בסדר", השיב שחר, אך בליבו שוב הדהד המשפט שכל הזמן ליווה אותו ביממה האחרונה. כלום לא בסדר. כלום.

שלי

שלי ידעה שבבוקר תגיע המונית ושחר ייסע מפה, אבל לא יכלה להביא את עצמה להיפרד ממנו. היא גם הכירה אותו היטב וידעה שהוא ממש לא ירצה שהיא תראה אותו ברגע הקשה הזה של הפרידה. ערב קודם הם רכבו יחד, אבל כמעט לא דיברו, אז היא הגניבה לו פתק קטן לכיס האחורי של מכנסיו ובו כתבה בשפתה הילדותית שלא ידאג, שיהיה לו בטוח כיף ושהיא מחכה לו בסופי השבוע לרכיבה.

בסוף השבוע הראשון הלכה לביתו וכשאמו אמרה שלא הגיע, הייתה קצת מופתעת, אבל שיערה שהוא מתבייש ובטח עדיין נבוך. בסוף השבוע השני והשלישי, כששוב דפקה בדלת לחפש אותו, הייתה כבר ממש מבולבלת. היא העיזה ושאלה מדוע לא הגיע ומהתשובות הלא ברורות של אמו, שבאמת הייתה עדינה כמו שמה, הסיקה שפשוט טוב לו מדי בביתו החדש ושכח אותה. חודשים עברו והוא לא חזר לקיבוץ.

שלי לא ידעה איך היא תחזור ללימודים בלי "הצל" שלה, כמו שכולם כינו אותו. אומנם הוא היה שנה מעליה ובכל זאת, תמיד מצא אותה בחצר הגדולה של בית הספר. היה ברור שאיפה שנמצאת שלי, נמצא שחר, ולהיפך. הוא היה לידה, מאחוריה, הגן עליה, עזר לה והתבונן בה מרחוק בהפסקות, כשהייתה עם חברות. ומה יהיה עכשיו? היא שיתפה את אמה ששחר לא הגיע לבקר וזו הופתעה מאוד לשמוע. הרי היה ברור לכולם שהעזיבה נכפתה עליו ושיבוא בכל הזדמנות. כשנפגשו בצרכניה במקרה, עצרה אמה את עדינה ושאלה בתמימות מעושה: "נו? איך שחר מסתדר עם אביו בעיר? מספר חוויות טובות"?

עדינה התכווצה. "האמת, הוא כועס מדי ומסרב לבוא הביתה. אני בטוחה שגם שלי מתגעגעת ואנחנו מקווים כולנו, שבקרוב הכל יעבור ויסתדר", ענתה כהרגלה ברכות, בקול מלא כאב.

כששלי עלתה להסעה של בית הספר ביום הראשון ללימודים, המקום הריק לידה ממש כיווץ את ליבה. ערב קודם היא ניסתה לצלצל אליו, כדי לאחל לו בהצלחה, אך אביו אמר שהוא איננו. היא לא הבינה מדוע הוא מתרחק ולא היו לה הסברים לשתיקתו, אז היא ניסתה. שנה שלמה היא ניסתה. רק פעמיים הם דיברו, כשענה לטלפון בבית כשאביו לא היה, מה שבדרך כלל נמנע מלעשות, מהפחד שזו תהיה אמו. בשתי הפעמים היא נענתה בקול קריר ובדחייה מנומסת. כשסיימה את חטיבת הביניים ועלתה לתיכון, נשאר שם רק זיכרון עמום של ילדות וגעגוע גדול, געגוע שאי אפשר לשאת אותו ולכן מדחיקים אותו שוב ושוב לפינה חשוכה.

בסוף כיתה י', יומיים לפני הבגרות בלשון, היא פגשה את אמרי שלמד שנה מעליה, בחור רציני ונבון עם שיער קצת ארוך ופרוע, שהיה מאוהב בה נואשות. הם היו זוג מושלם. שניהם היו תלמידים מצוינים, בהירי שיער ותכולי עיניים, שזופים מרכיבות ארוכות על הסוסים ברחבי הקיבוץ שלה, או המושב שלו, שנמצא לא רחוק ממנה. לפעמים היא ישנה אצלו, ששם הרשו לה להיות במיטתו ולפעמים הוא ישן אצלה ושם הכריחו אותו לישון בחדרו של אחיה הצעיר. לעיתים רחוקות הם נסעו לתל אביב, העיר הגדולה והתוססת, רקמו יחד חלומות על לימודים באוניברסיטה, על טיול ארוך בעולם ועל דירה שכורה רק משלהם, בה לא יפרידו ביניהם בלילה.

בבוקר הגיוס של אמרי, לרגע אחד ממש קטן, צף בשלי זיכרון הפרידה ההיא הכואבת ומיד נדחק חזרה למקום שממנו בא. שנה שלמה הייתה אכולת געגועים, סופרת דקות עד לסופי השבוע בהם חזר עייף, מטונף ומוטרף מתשוקה ובין לבין הקדישה את כל זמנה לבגרויות המתישות. כשהתגייסה גם היא, המצב אפילו החמיר, כי לא תמיד חזרו באותה השבת הביתה וכשזה כן קרה, אי אפשר היה להפריד ביניהם לשנייה, מחמישי אחר הצהרים ועד למוצאי שבת.

שחר

יום ראשון הוא יום שנוא, אבל יום ראשון הזה הוא יום חג. שחר מסיים היום את שירותו הצבאי כלוחם ומגיע לבסיס בפעם האחרונה. שלוש השנים שהיה בצבא אפשרו לו להשתמש בכעס שלו על העולם, להוציא את האגרסיות שלו ולנתב אותן למטרות נעלות. בכל מקום אליו הגיע שיבחו והיללו את החייל המצטיין שעושה כל משימה ברצון ובאהבה ונלחם על המולדת.

אביו הגאה הכין לו קופסאות מלאות בדברים טובים לחלק לחבר'ה ומיד הם ייסעו יחד לגזור חוגר, להזדכות על ציוד ולצאת לעצמאות המיוחלת. הוא לא מאמין שזה נגמר... כל כך הרבה חודשים של שמירות, מבצעים, לילות ללא שינה. סוף סוף הוא יהיה חופשי, למרות שבטוח יתגעגע אליהם נורא. הוא מרגיש שהוא נפרד מאחים ולא מחברים. חייבים להחליף נושא. המחשבה הזאת הייתה כל כך כואבת... שנים סרב לסלוח לאמו על הבחירה שלה וסרב בתוקף להגיע לקיבוץ והוריו, שבעצמם היו במלחמות אינסופיות, הסכימו שאין טעם להעציב אותו יותר ממה שכבר גם ככה היה, וויתרו לו. בגללם הוא לא ראה את אחיותיו הקטנות חודשים ארוכים והגעגוע אכל אותו. רק כמה פעמים בשנה הוא נפגש איתן, כשאמו הגיעה לתל אביב במיוחד בימי ההולדת או לפני החגים ואפילו שהן כבר לא כל כך קטנות, אלא נערות צעירות, הוא תמיד קצת שבור אחרי שנפרדים.

הם העמיסו את הקיטבג הגדול ואת כל השקיות עם האוכל ויצאו לדרך, שקטים וקצת נרגשים. "שחר, היום זה היום הראשון של שארית חייך, בן", אמר דיויד וחיוך על פניו, מציץ בו תוך כדי נהיגה. "חשבת קצת על מה שדיברנו"?

"חשבתי, אבא. אני לא רוצה להחליט עכשיו. תן לי רק להיות בים איזה שבוע שבועיים, להשתולל קצת עם הגלשן שלי, בתוספת כמה בחורות על החוף ואחר כך נדבר".

דיויד צחק. "בחורות, הא? תמיד הבחורות...", הוא עצר רגע, מהסס אם לשאול שוב את מה שידע ששחר לא מרשה לשאול. "דיברת עם אימא? היא צלצלה שוב אתמול, לאחל בהצלחה..."

"אז צלצלה", ענה שחר בעגמומיות. "מחליפים נושא, אבא", ענה כמו תמיד.

לאחר שעה בה חיכה אביו באוטו בחוץ בסבלנות, חזר שחר עם כמה חברים כשהוא לבוש בבגדיו האזרחיים, זורח ומאושר. החבר'ה טפחו על שכמו, איחלו בהצלחה וגם קיללו קצת על כך שהוא חופשי והם עוד לא והם נסעו חזרה הביתה, כשכל אחד שקוע בהרהוריו. שמונה שנים הוא גר עם אביו. שמונה שנים בהן אפשר לספור על יד אחת את שיחותיו עם אמו, שבהן דיבר רק פעמיים עם שלי, כי לא יכל לשאת את המרחק והגעגוע. שמונה שנים, שבהם התקרבו האב והבן, למדו להכיל זה את זה, לשתוק כשצריך, לתמוך כשצריך ולצחוק על הכל עם בירה בסוף היום. הם שיחקו שש בש, אכלו ארוחות שהכינו בעצמם במטבח הצפוף וכיבדו כל אחד את פרטיותו של האחר, בייחוד כשבבית היו בנות. והיו...

דיויד, שבתחילה היה בטוח שהסיכום שלו עם אשתו לשעבר לפצל את הילדים יהיה לא פחות מקטסטרופה, הבין די מהר שעשה את עסקת חייו. אמנם היה אכול געגועים לבנותיו הקטנות, אך הוא זכה להכיר את בנו, לתמוך בו ולתת לו את כל מה שאמו העדינה, הקיבוצניקית החלשה באופייה, לא יכלה לתת. הוא גידל את שחר באהבה, נתן לו מרחב בטוח ויציב, על אף הקשיים הכלכליים התמידיים וטיפח אותו ללא חרטות. לא פעם שאל את עצמו, מה היה קורה לו לשחר, אילולא הגיע אליו, כי היו בו כל כך הרבה כעס ותסכול, כל כך הרבה עצב וכאב, כל כך הרבה פראות... מי היה יכול לעמוד מול התפרצויות הזעם והבכי, חוץ ממנו? הרי אמו רוב הזמן הייתה חסרת אונים מולו. בהתחלה הוא דווקא אהב אותה. מאוד. כשהכיר אותה בקיבוץ אליו הגיע להתנדב, דווקא תכונות אילו משכו אותו מאוד... הרוך שלה, התמימות, השקט והענווה. מי היה מאמין שאותן תכונות בדיוק הן אלה שבסוף יתישו וירחיקו אותו, ירגיזו אותו ויגרמו לו לרצות לעלות על מטוס ולעוף מהמקום ההוא, לפחות פעם בשבוע. בערבים, כששחר היה שרוע על הספה נינוח, או מעשן איזה סיגריה במרפסת, דיבר דיויד על ליבו: "דבר קצת עם אימא, שחר", "תזמין את אחיותיך לפה, שחר", "צלצל לשלי, שחר", ותמיד התשובה הייתה זהה: "מחליפים נושא, אבא".

שלי

בהפרש של כמה חודשים בלבד השתחררו שלי ואמרי מהצבא ובמשך שנה עבדו בכל העבודות המזדמנות האפשריות, כדי להגשים את החלום הראשון, המזרח הרחוק. הם תכננו הכל לפרטי פרטים, הכינו מסלולים ויעדים, עשו חישובים כספיים וקנו ציוד תרמילאים. למעשה, הם לא השאירו דבר ליד המקרה.

ערב לפני נסיעתם, ראתה שלי את עדינה בחדר האוכל, אליו הגיעה לעיתים רחוקות מאוד, וחייכה אליה בחביבות. כמו תמיד, גם זו וגם זו, לא שאלו שאלות שאין לשאול. עדינה, שידעה ששלי בזוגיות ושלמחרת היא נוסעת, כי במקום כמו קיבוץ הרי אין סודות, איחלה לה נסיעה טובה ושתשמור על עצמה ובזה זה נגמר. שבעה חודשים ארך הטיול. הם התחילו בהודו, המשיכו לנפאל וטיבט וקינחו בתאילנד לנוח. כשחזרו, היו מרוששים וזורחים, לא רק בשל הטיול עצמו, אלא בשל הזוגיות הטובה שהחזיקו והחברות העמוקה שנבנתה ביניהם. עכשיו הגיע הזמן להגשים את החלום הבא - לעבור לגור יחד בתל אביב, לעבוד במה שיש ולהתחיל ללמוד וכמו כל תוכנית שהם רקמו, נעשתה עבודה יסודית. לבסוף נמצאה דירה והחוזה נחתם. הוריהם נתנו כמה גרושים למען המטרה ובבוקר אביבי אחד, הם נופפו לשלום ועזבו כל אחד את בית ילדותו.

הדירה הייתה קטנה, מטונפת וישנה, אך הם הפכו אותה יחד לפינת קסם. בכל מקום היו עציצים ירוקים, ספות ישנות כוסו בבדים שנקנו בשוק הפשפשים ועליהן כריות נוחות, המיטה הזוגית, שהייתה רק בסיס ללא גב, נצבעה בלבן ועל המזרן החדש, שנקנה בקושי בתשלומים רבים, הונח כיסוי מיטה שסחבו מהודו, רקום ומקסים. קצת תמונות פה ושם, שטיח צר במסדרון ועוד כמה אהילים עשו את העבודה והפכו את המקום לבית. בלילה הראשון בדירתם הצנועה, כשנזרקו גמורים על המיטה החדשה בתום יום קשה של צביעות וסחיבות, הסתובב אליה אמרי ובעודו שוכב על צדו נשען על יד אחת ובידו השנייה מסיט את שערה מפניה, שאל אותה אם תסכים להיות אשתו. היא הביטה בו בעיניה היפות שמלאו דמעות של התרגשות והנהנה. לא היה גבול לאושרם.

החתונה, שנערכה בבית הוריו של אמרי במושב, הייתה צנועה, אך מושלמת. כל חברי ילדותם, הן מהקיבוץ שלה והן מהמושב שלו, הגיעו לשמוח איתם. היא לבשה שמלה פשוטה מסאטן, עם כתפיות דקות וגב מעט חשוף, הוא לבש מכנסי כותנה בהירים וחולצה לבנה שקופלה עד המרפקים וזה הספיק. כל מי שהביט בהם כשצעדו יד ביד לעבר חופתם מחייכים וזורחים, הרגיש בליבו את החיבור וההתאמה השקטה שהיו ביניהם. הוריהם היו מאושרים ובהחלט הייתה להם סיבה טובה.

כשחזרו לעיר, השקיעו את כל זמנם בעבודה קשה, כי היה ברור שבסתיו הבא מתחילים ללמוד וצריך לאסוף מספיק כסף. אף אחד מהם לא ממש ידע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, אז הם החליטו לזרום ולראות מה יביאו החיים. בינתיים הם עבדו שוב בעבודות מזדמנות, היא בחנות בגדים בקניון הראשון שסוף סוף נבנה בארץ והוא כמדריך במוזיאון בימים וכמתדלק בלילות. הם חסכו, בילו עם חברים בעיר הגדולה ובדירתם הקטנה, שוחחו שיחות נפש עד אמצע הלילה ולפעמים נסעו לבקר את ההורים ולנשום קצת טבע. הכל היה מושלם.