הקדמה
כפי ששירים הם צוהר לנפש המאפשר הצצה לעלטות הזהות וטלטוליה, כך גם מכתבים אישיים יכולים לשמש דרך אמינה לרדת אל תחתיות נפשו של הכותב אותם, שהרי אין הוא חושש כי יתפרסמו בציבור. העדר מגבלה זו הופך חלק ממכתבים אלה לביטויים ספונטניים של חיפושי הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. אצל ברונו שולץ (1942-1892), מן הרגישים שבסופרים האירופאים־היהודים והמיוסרים שבהם — על אחת כמה וכמה. במכתביו האישיים מביע שולץ את מחשבותיו האמיתיות והכמוסות ביותר, והוא עושה זאת במישרין, באופן נוקב וללא העמדות הפנים המקובלות.
מכתבי שולץ אל ידידיו וידידותיו היו עורק חיים חיוני שחיבר אותו אל העולם התרבותי והספרותי של פולין שבין שתי מלחמות העולם והעניק לו פתח מילוט מסוים מעיירתו הפרובינציאלית בשולֵיה הדרום־מזרחיים של פולין באותן שנים. ללא החמצן שנשאה התכתבות זו היה בוודאי נחנק בעיירתו הגליציאנית, דרוהוֹביץ', שלא יכול היה להתגורר בה אך גם לא להיחלץ ממנה.
קריאה במכתבים אלה מאפשרת לנו להציץ מקרוב באישיותו החיישנית, הממעיטה בערך עצמה, של גאון הפרוזה הפולני־היהודי הזה. עיקר כתביו של שולץ כבר ראו אור בתרגום לעברית: חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול ראה אור לראשונה ב־1978 בתרגום אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי (שוקן), ובתרגום חדש של מירי פז ב־2018 (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה). המכתבים, המתפרסמים כאן לראשונה בתרגומה לעברית של מרים בורנשטיין, מאפשרים לנו להכיר את האקלים האינטלקטואלי־הספרותי ששרר אז בפולין ואת מערכת היחסים הסבוכה בין סופריה הגדולים, וביניהם הרבה ״יהודי שוליים״ פולנים. ללא לאות הם עמלו למען תפארתה של התרבות הפולנית בין שתי המלחמות הגדולות.
התרגום הנוכחי מבוסס על ההוצאה המדעית המוסמכת של מכתבי ברונו שולץ, Księga listów (ספר מכתבים) שליקט וערך יֶזִ'י פִיצוֹבְסְקִי (Ficowski) כחלק מאסופת כתביו. בדומה למקור הפולני, המכתבים מקובצים לקבוצות הנמענים השונים ואינם מופיעים באופן כרונולוגי. סידור זה מאפשר לעקוב מקרוב אחר התפתחות יחסיו של שולץ עם המקורבים אליו ועם מוקיריו השונים.
מאות, אם לא יותר, ממכתביו של שולץ הושמדו יחד עם בעליהם בשואה. לכן, לצערנו, אין בידינו להביא להלן את מלוא ההתכתבות של שולץ. מדובר כאן לא רק בנמענים היהודים אלא גם בפולנים לא יהודים כמו הסופרת זופיה נלקובסקה, שמכתביו המרובים של שולץ אליה נשרפו במרד הפולני בוורשה ב־1944. יש גם מכתבים שלא עלה בידי העורכים לאתר, כמו מכתביו של שולץ אל תומס מאן.
המכתבים מאירים את השקפת עולמו של ברונו שולץ ואת נסיבות קיומו. לכן החלטנו לא להכניס לקובץ זה את המכתבים הרשמיים יותר, שבהם הוא פונה לשלטונות פולין ולמשרד החינוך בבקשות שונות לחופשות, העלאת משכורת וכו'. עם זאת, נשמר כאן המִספור של המכתבים במהדורה הפולנית וסדר הופעתם. חלק מהערות השוליים נסמכות על המהדורה הפולנית, והן משרטטות את פרופיל הנמענים ומנגישות את יפעת כתביו. הוסיף אותן העורך המדעי של המהדורה העברית. שמות המקומות מופיעים כאן בצורתם הפולנית, כפי שרווחו בעת שגליציה המזרחית (ובתוכה דרוהוביץ') הייתה חלק מפולין. שמם העכשווי, באוקראינית, מופיע במפתח השמות.
מטבע הדברים, התרבות הפולנית התהוותה בערים גדולות, בעיקר בוורשה ובקרקוב. לא תמיד מכתביו הייחודים של שולץ הצליחו לכונן יחסי ידידות, אך תמיד הם העניקו לו את ההרגשה הברוכה שאינו מנותק כל כך מן החוגים הספרותיים. בין השאר נמשך לקבוצת הסופרים והמשוררים הפולנים המודרנים החשובה ״סְקָמַנְדֶר״ (Skamander), שהוציאה לאור כתב עת ספרותי רב השפעה בשם זה. בראש קבוצה זו עמד המשורר הפולני־היהודי הבולט ביותר של פולין במאה העשרים: יוליאן טוּבים, שיחסו אל יהדותו היה בעייתי למדי ומורכב למדי. גם הצורך הנואש של שולץ לקבל הכרה ציבורית, ובעיקר מעמד של מכובדות חברתית, מהדהד במכתבים רבים, כשם שעוברת בהם תחושה של בדידות ותלישות קיומית. פער אקזיסטנציאליסטי זה בין הערגה לחברוּת ולשייכות לבין ההישגים הדלים בתחום זה מעורר בקוראים צער ואי־נוחות. שולץ נהג בתובענות רגשית שהתחננה לכל תשומת לב והתייחסות. בכך יכלו לעמוד רק אחדים מידידיו. ״זכרו אותי!״ הייתה בקשתו החוזרת ונשנית. האם הרגשת הקץ תרמה לכך?
במכתב 63 לסופר סטניסלב איגנצי ויטקביץ' (מחורף 1935) כותב שולץ: ״באיזושהי צורה ה'סיפורים' הם אמיתיים, הם מייצגים את צורת החיים שלי, את הגורל הייחודי שלי. מה שמתווה את הגורל הזה הוא בדידות עמוקה, ניתוק מענייני דיומא״. ההוגה והמבקר הצרפתי מוריס בלאנשו קבע כי ״יצירה טובה מספרת על היווצרותה״. אפיון זה חל יפה על יצירתו של שולץ, אשר ביקש באמצעותה גם להצביע על מקורות בדידותו המטאפיזית וגם להתוות את הדרכים להיחלץ ממנה, בין השאר באמצעות כתיבתו עליה.
כתיבתו של שולץ נובעת ממעמקי השאול האישי והשיממון הקיומי ומבקשת להקים מחדש את גן עדן האבוד לכל האנושות. במכתבו של שולץ אל ידידתו הנאמנה רומנה הלפרן הוא כותב: ״אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון״. עולה מכאן שמי שרוצה לפענח את יצירתו של שולץ ואת מסתריה ומבוכותיה, חזקה עליו שיתבונן ויקרא בעיון את מכתביו המקובצים כאן.
למרות התלונות הרבות המשורבטות במכתבים ניכר ששולץ היה אוהב חיים. שולץ חש היטב בניגוד החריף בין ההוראה בבית הספר התיכון המקומי לבין הצורך שלו בביטוי יצירתי. כמו ציפור שיר יפה בכלוב נחבטה נפשו בין שני העולמות, אך צימאונו לחופש הביטוי והקיום היה לבסוף על העליונה כפי שמוכיחים גם מכתביו, רשימותיו וציוריו המובאים בקובץ זה. למרות מותו השרירותי והמקרי הוא חי עדיין בלבבות קוראיו ומשמש להם דוגמה לאיש ״חופשי ברוח״ המעורר בנו פליאה ויראת כבוד עמוקה.
שולץ לא הסתפק רק בחיבור יצירות ספרותיות אלמותיות שזיכו אותו — שנים אחרי הירצחו — בהכרה בינלאומית, וגם לא הסתפק בציוריו המרהיבים, אלא גם הצטיין בתחום ביקורת הספרות. מי שמבקש להתעמק בנבכי יצירתו צריך לקרוא אפוא גם את הביקורת שכתב. רשימות אלה כונסו בספר רק לאחרונה. במהדורה העברית הנוכחית בחרנו לכנס כמה מן הרשימות הידועות ביותר שלו, ובעיקר הרשימות שיש להן זיקה ישירה למכתבים. יש והן מאירות עוד פן במכתביו.
בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על אודות היצירות המבוקרות על ידיו, אלא גם משקפות את אישיותו של הכותב אותן. בהן חושף שולץ, לרוב בלא־מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו. הרי הוא עצמו טען, באחד מן הטקסטים שלו, כי הוא כותב ״כמו צאצא של אותה ארץ הרוחות״, שבה צמחו גם הוא וגם המבוקרים על ידו. קטעים שלמים של רשימות אלה עוסקים בעיקר העיקרים, דהיינו בפילוסופיה הקיומית ובמשמעותם ״המיתולוגית״ של החיים, ובהם מתגלה שולץ גם כהוגה רוח וכפילוסוף בעל שיעור קומה.
יעקב גולומב
המכתבים
אל אוסטפ אורטווין
אוֹסְטַפּ אוֹרְטְוִוין (Ortwin, 1876-1942, שם העט של אוסקר קצנלבוגן) — מבקר תיאטרון, חוקר ספרות ועורך יהודי. נורה על ידי הנאצים בעת חיסול גטו לבוב.
[1]
ורשה, 20 באפריל 1921
אדון נכבד מאוד!
כבר כמה ימים אני שוהה בוורשה, אך רק אתמול היה סיפק בידי לשים פעמי אל מר הוֹזִ'יצָה,1 שעליו הואלת להמליץ לי לשם קבלת עצה ותמיכה בשאיפותי. הופתעתי לטובה כאשר התברר לי שאינני זר למר הוז'יצה, שהוא ידע שאבוא וקיבל אותי בחביבות רבה; אני שמח מאוד שהכרתי אדם כה מפורסם ורוחש טובות אלי.
לא התקשיתי לנחש למי אני חב את יחסו הטוב של מר הוז'יצה כלפי; הוא גם הודה בסופו של דבר, שאתה, אדוני הנכבד, אף שלא דיברנו על כך קודם, הואלת לשלוח ביוזמתך מכתב המלצה חם ובקשה שיפרוס עלי את חסותו.
אני אכן אסיר תודה לכבודך על האדיבות ועל העניין שגילית בשאיפותי האמנותיות, אף שאיני יודע במה זכיתי והייתי רוצה שלפחות עתידי יצדיק את אמונך זה.
ראיתי הרבה דברים חדשים, שדכדכו אותי נוכח פגמי וליקויי. מר הוז'יצה המליץ עלי למר סקוֹצִ'ילַס;2 אגש אליו מחר ואולי אף אעבוד אצלו. מר הוז'יצה יציג אותי גם לפני קְרַמְשְׁטִיק.3
הרשיתי לעצמי להוסיף למכתב סקיצת עיפרון אחת וכמה הדפסים (מיד עם שובי מלבוב נלחמתי ברצון זה) בתקווה שלא תמנע ממני את העונג שבקבלת שי צנוע זה ממני.
פעם נוספת מודה אני לך מכל הלב,
ברגשי כבוד עמוקים
שלך, בנאמנות כנה,
ברונו שולץ
[2]
אדון נכבד מאוד!
זה מכבר אני מחפש תואנה לפנות אליך אחרי שנים רבות כל כך.4 לשמחתי הגדולה הודיע לי האדון לילֶה ובו בזמן גם האדון ה' שטרנבך,5 שקראת את חנויות קינמון ותגובתך הייתה חיובית מאוד.
אני רוצה להביע לפניך את שמחתי הרבה. זה זמן שאלתי את עצמי בדאגה אם יעמוד ספר זה בתביעותיך הביקורתיות.
האם תזכור שלפני חמש־עשרה שנה היית האיש, אדוני הנכבד, שגילה אותי בתור צייר? זה היה אצל ד״ר רומן אלכסנדרוביץ'.6 הן הודות להמלצתך הכרתי אז את הסופר קרול איז'יקובסקי,7 שאותו רציתי להכיר כבר מזמן. אלא שלא ידעתי לנצל אחר כך את ההיכרות הזאת בשל המעצורים הפנימיים העצומים שמהם סבלתי באותה תקופה. גם היום, אחרי שנים, המעצורים האלה קמו לתחייה כאשר נתקלתי במר איז'יקובסקי ולא הייתי מסוגל לשוחח אתו כלל.
סלח נא שכתבתי לך, אולי בלי הצדקה של ממש.
ברגשי כבוד עמוקים ביותר,
ברונו שולץ
דרוהוביץ', פלוריאנסקה 10.
15 במאי 1935
אל סטפן שומאן
סטפן שוּמאן (Szuman, 1889-1972) — פסיכולוג, מחברם של מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה ובתחומים המשיקים לפסיכולוגיה, כמו פדגוגיה ואסתטיקה. מכתביו של שולץ לשומאן הם מן התקופה שאחרי כתיבת הקובץ חנויות קינמון, ב־1934, כאשר שולץ חיפש להם מוציא לאור. השניים נפגשו בהשתלמות מורים שבה הרצה שומאן. ״שולץ ניגש ערב אחד לשולחני״, כותב שומאן, ״וביקש ממני לקרוא את כתב היד שלו״. תחילה התכוון שולץ לקרוא לאוסף הסיפורים שלו זיכרונות על אבי. שומאן התלהב מן הסיפורים והוא ששכנע את שולץ לקרוא לספר על שם אחד הסיפורים שבו, ״חנויות קינמון״. שומאן ניסה לעניין מו״לים שונים להדפיס את הספר, אך בסופו של דבר עזרה לו דווקא הסופרת הפולנייה הבולטת ביותר בין שתי מלחמות העולם, זופיה נַלְקוֹבְסְקָה (Nałkowska, 1884-1954),8 שהייתה אחת מידידותיו הקרובות והתומכות ביותר של שולץ. מכתביו של שולץ אליה מן השנים 1939-1933 נשרפו במרד הפולנים בוורשה נגד הכיבוש הגרמני. שומאן העניק לשולץ קובץ משיריו ובכך עוסקים שני מכתביו, המתארים את שירתו של שומאן, בעיקר מן הפרספקטיבה של כתיבת שולץ עצמה.
[3]
זִ'יוויֶץ,9 24 ביולי 1932
אדון פרופסור נכבד מאוד!
היה לי כבר מכתב מוכן אליך, ובו ראיתי לנכון להצדיק את תקיפתי הזאת, את פלישתי הפיראטית לתוך המרחב הפרטי שלך, בכך שכפיתי עליך את עצמי ואת עבודתי. במכתבי הצגתי את טיעוני לבקשתי להסתפח אל העולם הזה, אל האטמוספרה שחולקים אותה יוצרי עולמות הרוח. המטרה הייתה להיכלל במשפחת הנשמות היוצרות ולחוש שעולמי גובל בעולמות אחרים ומשיק להם, שבגבולות האלה מפעפעים העולמות זה אל זה ומצטלבים זה עם זה, מחליפים ביניהם מגמות וריגושים מצמררים. באותו מכתב ניסיתי להסביר מדוע לא די לי במה שהתגבש כבר, במבני הרוח האובייקטיביים לכאורה הכלולים בצורות הקיימות בספרים. מנין נובעת ההתפעלות התמוהה אל אדם חי, מנין הכישוף המוזר של שיג ושיח אתו? נראה שסביב ראשו של יחיד יצירתי מרחפות התגלמויות של מחשבה, מערבולות, סערות של אטמוספרה רוחנית, פלזמה לא מוגדרת אך יצירתית שלתוכה אנו שוקעים כמו לתוך סערת אביב, כשאנו עצמנו מלאים התפרקויות והתפוצצויות פנימיות. לכן הייתי תמיד נרגש ונסער כל כך בהקשיבי להרצאותיך.10 הנושא, הסוגיות שהועלו — לאלה נודעה רק חשיבות משנית, ומה שהיה חשוב הוא הממד הרוחני של ההתרחשות, הרובד הגבוה — סוג המחשבה הזאת ואופניה, אותם דברים בלתי נתפסים, בלתי מודעים כשהם קיימים כל אחד בנפרד, אך מתגבשים לכלל תחושה של מבנה מפואר כפי שמראיה של אשה אלמונית מחלחל לתוכנו לפתע פתאום בוודאות מהממת, וברור לנו שהיא ניחנה בכל אותן תכונות נסתרות, אלה שאנו עצמנו איננו מכירים, אך כל ישותנו עורגת אליהן בלהט.
התברר שהמכתב וההצטדקות נעשו בלתי נחוצים והתיישנו לאור מכתבך אלי. מצאתי בו תגובה, תגובה עזה ומלאה יותר מכל מה שיכולתי לחלום. ועל כך אני אסיר תודה עמוקה לך. ועוד משהו.
תגובתך, אדוני, הייתה מספקת באמת. גדשת את סאתה בכך שאפשרת לי הצצה לתוך היצירה השירית המופלאה שלך.11 אני יודע להעריך זאת ומודה לאדוני מקרב לבי. רחוק אני מלמתוח ביקורת. השירים האלה היו לי חוויה מאושרת ומלאה, כמו הרחבה של עולמי לתוך סביבה חדשה, זרה אך גם מוכרת, כמו מציאת רחוב אבוד בעירי. אולי טעות בידי, אבל יש לי הרגשה שחיינו פעם בשכנות קרובה, שנקשנו לפעמים על אותו קיר משני צדדיו. מוזרה ושמחה נראית לי הקִרבה הזאת, אך אני חושש שמא בפזיזותי הרסתי את הריחוק המכובד בינינו. אני מתנחם בכך שלא הייתי הראשון לעשות זאת. ובכלל, בעולם הרוח אין הדיסטנס לסוגיו מחייב עוד.
אין לי השכלה בתחום הספרות, אינני מכיר שירה בת זמננו ואינני יודע לקבוע את הגנאלוגיה שלה, את מקומה. ההשוואה היחידה שעולה בדעתי היא רילקה12 האלוהי. זהו עולם שקט מאוד, סגור בתוך עצמו; יש להתרחק מרחק רב מן ההמולה ולרדת עמוק מאוד כדי לשמוע את השירה הזאת. נרקיסיזם, בדידות, היסגרות בתוך כלוב זכוכית.
קללת בדידותך שלך, הניתוק מן החיים, מן הפעילות, ההנאה והטרגיות של זה (ריקוד עם עצמך בלבד)13 מזכירים לי את החלום המהותי ביותר והעמוק ביותר, שחלמתי בהיותי בן שבע, חלום שהטרים את גורלי. חלמתי שאני ביער: לילה, חושך, ובעזרת סכין אני כורת את הפין שלי, חופר גומה באדמה וקובר אותו שם.14 זהו מעין מבוא, חלק החלום ללא צבע רגשי. אחר כך בא החלום הממשי: אני מתעשת ומבין את הזוועה, את נוראוּת החטא שחטאתי.15 איני רוצה להאמין שאכן חטאתי, ושוב ושוב אני מבין מתוך ייאוש גדול שככה זה, שמה שעשיתי אין להשיבו. אני נמצא כמו מחוץ לזמן, נוכח הנצח שלא יהיה בעבורי אלא מודעות נוראית של אשמה, של תחושת אובדן שאין לו כפרה לנצח נצחים. אני מקולל לדורי דורות, וזה נראה כאילו סגרו אותי לדיראון עולם בתוך צנצנת זכוכית שממנה לא אצא לעולם. לעולם לא אשכח את תחושת ייסורי הנצח שאין להם סוף. איך להסביר בגיל הזה את המטען הסמלי, את פוטנציאל המשמעות של החלום הזה שלא מיציתי עד היום? אני רואה כאן נקודת מגע עם בית הזכוכית ״דגם מעוצב״.16
בשיר ״מוות וחלום״ נפלא בעיני הבית השלישי: ״אבד העולם כמו כפית של כסף. את מלוא שיקוי השינה לתוכי הערתה וזמן רב שמרה עלי, אמא״.
איור לסיפור ״ליל העונה הגדולה״, מתוך חנויות קינמון, 1933
אדוני נוגע בתמונות קדם־טבוּריות, במעמקים האלה שבהם היינו בקרבה הגדולה ביותר להוויה, בתמונות של לילות החורף הארוכים, החולים, חשוכי המרפא, כאשר קונַנּו בלי סוף, בטרחנות גחמנית, מעל קצהו הקרוע של חבל הטבור.17
את השיר הזה, וכן את ״ריקוד עם עצמך בלבד״, לא הבנתי עדיין כל צורכם. ״השיחה״18 הוא שיר מופלא ומזכיר את הטובים שבשירי רילקה. כמוהו אתה נוקט חרוז אמצע הפסוק ולייטמוטיב של חרוז אחד, צליל אחד, לאורך בתים מספר. זוהי שיטה יעילה ויצירתית מאוד, המעבירה את המילה לממד חדש ומוליכה אותה לממד חדש של צליל־משמעות.
אותה שיטה בשיר ״דיאנה״ יצרה גוֹבְּלֵן מרהיב וישן, מלא חיים נסתרים, נחשיים, סבך וצמחייה העולה ומכסה תקופות מיתולוגיות של חיי הסוג וחיי הפרט. השילוב הזה של מיתולוגיה פנתאיסטית19 עם מיתולוגיה אינדיווידואלית ילדית, של גובּלנים ורהיטים, נראה לי חוקי, קולע מאוד ונכון, כיוון ששתי המיתולוגיות האלה מתפרשות ומתמלאות אהדדי. בשיר הזה יש מלאוּת קסומה, עושר ושלמות של ״ההיסטוריות״ המיתולוגיות של רילקה. אפשר לקרוא אותו מן הסוף להתחלה ומן ההתחלה לסוף ובכל הכיוונים הוא עשוי כולו מן התוך העסיסי של הסבַך החי. לכל שיר קסם מיוחד משלו, למשל ״עורבים״ שאיני יכול לקרוא בו ללא התרגשות מוזרה (אלמנטים דומים, עוּבריים, במבוא שלי ל״ציפורים״20).
המשך בספר המלא
הקדמה
כפי ששירים הם צוהר לנפש המאפשר הצצה לעלטות הזהות וטלטוליה, כך גם מכתבים אישיים יכולים לשמש דרך אמינה לרדת אל תחתיות נפשו של הכותב אותם, שהרי אין הוא חושש כי יתפרסמו בציבור. העדר מגבלה זו הופך חלק ממכתבים אלה לביטויים ספונטניים של חיפושי הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. אצל ברונו שולץ (1942-1892), מן הרגישים שבסופרים האירופאים־היהודים והמיוסרים שבהם — על אחת כמה וכמה. במכתביו האישיים מביע שולץ את מחשבותיו האמיתיות והכמוסות ביותר, והוא עושה זאת במישרין, באופן נוקב וללא העמדות הפנים המקובלות.
מכתבי שולץ אל ידידיו וידידותיו היו עורק חיים חיוני שחיבר אותו אל העולם התרבותי והספרותי של פולין שבין שתי מלחמות העולם והעניק לו פתח מילוט מסוים מעיירתו הפרובינציאלית בשולֵיה הדרום־מזרחיים של פולין באותן שנים. ללא החמצן שנשאה התכתבות זו היה בוודאי נחנק בעיירתו הגליציאנית, דרוהוֹביץ', שלא יכול היה להתגורר בה אך גם לא להיחלץ ממנה.
קריאה במכתבים אלה מאפשרת לנו להציץ מקרוב באישיותו החיישנית, הממעיטה בערך עצמה, של גאון הפרוזה הפולני־היהודי הזה. עיקר כתביו של שולץ כבר ראו אור בתרגום לעברית: חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול ראה אור לראשונה ב־1978 בתרגום אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי (שוקן), ובתרגום חדש של מירי פז ב־2018 (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה). המכתבים, המתפרסמים כאן לראשונה בתרגומה לעברית של מרים בורנשטיין, מאפשרים לנו להכיר את האקלים האינטלקטואלי־הספרותי ששרר אז בפולין ואת מערכת היחסים הסבוכה בין סופריה הגדולים, וביניהם הרבה ״יהודי שוליים״ פולנים. ללא לאות הם עמלו למען תפארתה של התרבות הפולנית בין שתי המלחמות הגדולות.
התרגום הנוכחי מבוסס על ההוצאה המדעית המוסמכת של מכתבי ברונו שולץ, Księga listów (ספר מכתבים) שליקט וערך יֶזִ'י פִיצוֹבְסְקִי (Ficowski) כחלק מאסופת כתביו. בדומה למקור הפולני, המכתבים מקובצים לקבוצות הנמענים השונים ואינם מופיעים באופן כרונולוגי. סידור זה מאפשר לעקוב מקרוב אחר התפתחות יחסיו של שולץ עם המקורבים אליו ועם מוקיריו השונים.
מאות, אם לא יותר, ממכתביו של שולץ הושמדו יחד עם בעליהם בשואה. לכן, לצערנו, אין בידינו להביא להלן את מלוא ההתכתבות של שולץ. מדובר כאן לא רק בנמענים היהודים אלא גם בפולנים לא יהודים כמו הסופרת זופיה נלקובסקה, שמכתביו המרובים של שולץ אליה נשרפו במרד הפולני בוורשה ב־1944. יש גם מכתבים שלא עלה בידי העורכים לאתר, כמו מכתביו של שולץ אל תומס מאן.
המכתבים מאירים את השקפת עולמו של ברונו שולץ ואת נסיבות קיומו. לכן החלטנו לא להכניס לקובץ זה את המכתבים הרשמיים יותר, שבהם הוא פונה לשלטונות פולין ולמשרד החינוך בבקשות שונות לחופשות, העלאת משכורת וכו'. עם זאת, נשמר כאן המִספור של המכתבים במהדורה הפולנית וסדר הופעתם. חלק מהערות השוליים נסמכות על המהדורה הפולנית, והן משרטטות את פרופיל הנמענים ומנגישות את יפעת כתביו. הוסיף אותן העורך המדעי של המהדורה העברית. שמות המקומות מופיעים כאן בצורתם הפולנית, כפי שרווחו בעת שגליציה המזרחית (ובתוכה דרוהוביץ') הייתה חלק מפולין. שמם העכשווי, באוקראינית, מופיע במפתח השמות.
מטבע הדברים, התרבות הפולנית התהוותה בערים גדולות, בעיקר בוורשה ובקרקוב. לא תמיד מכתביו הייחודים של שולץ הצליחו לכונן יחסי ידידות, אך תמיד הם העניקו לו את ההרגשה הברוכה שאינו מנותק כל כך מן החוגים הספרותיים. בין השאר נמשך לקבוצת הסופרים והמשוררים הפולנים המודרנים החשובה ״סְקָמַנְדֶר״ (Skamander), שהוציאה לאור כתב עת ספרותי רב השפעה בשם זה. בראש קבוצה זו עמד המשורר הפולני־היהודי הבולט ביותר של פולין במאה העשרים: יוליאן טוּבים, שיחסו אל יהדותו היה בעייתי למדי ומורכב למדי. גם הצורך הנואש של שולץ לקבל הכרה ציבורית, ובעיקר מעמד של מכובדות חברתית, מהדהד במכתבים רבים, כשם שעוברת בהם תחושה של בדידות ותלישות קיומית. פער אקזיסטנציאליסטי זה בין הערגה לחברוּת ולשייכות לבין ההישגים הדלים בתחום זה מעורר בקוראים צער ואי־נוחות. שולץ נהג בתובענות רגשית שהתחננה לכל תשומת לב והתייחסות. בכך יכלו לעמוד רק אחדים מידידיו. ״זכרו אותי!״ הייתה בקשתו החוזרת ונשנית. האם הרגשת הקץ תרמה לכך?
במכתב 63 לסופר סטניסלב איגנצי ויטקביץ' (מחורף 1935) כותב שולץ: ״באיזושהי צורה ה'סיפורים' הם אמיתיים, הם מייצגים את צורת החיים שלי, את הגורל הייחודי שלי. מה שמתווה את הגורל הזה הוא בדידות עמוקה, ניתוק מענייני דיומא״. ההוגה והמבקר הצרפתי מוריס בלאנשו קבע כי ״יצירה טובה מספרת על היווצרותה״. אפיון זה חל יפה על יצירתו של שולץ, אשר ביקש באמצעותה גם להצביע על מקורות בדידותו המטאפיזית וגם להתוות את הדרכים להיחלץ ממנה, בין השאר באמצעות כתיבתו עליה.
כתיבתו של שולץ נובעת ממעמקי השאול האישי והשיממון הקיומי ומבקשת להקים מחדש את גן עדן האבוד לכל האנושות. במכתבו של שולץ אל ידידתו הנאמנה רומנה הלפרן הוא כותב: ״אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון״. עולה מכאן שמי שרוצה לפענח את יצירתו של שולץ ואת מסתריה ומבוכותיה, חזקה עליו שיתבונן ויקרא בעיון את מכתביו המקובצים כאן.
למרות התלונות הרבות המשורבטות במכתבים ניכר ששולץ היה אוהב חיים. שולץ חש היטב בניגוד החריף בין ההוראה בבית הספר התיכון המקומי לבין הצורך שלו בביטוי יצירתי. כמו ציפור שיר יפה בכלוב נחבטה נפשו בין שני העולמות, אך צימאונו לחופש הביטוי והקיום היה לבסוף על העליונה כפי שמוכיחים גם מכתביו, רשימותיו וציוריו המובאים בקובץ זה. למרות מותו השרירותי והמקרי הוא חי עדיין בלבבות קוראיו ומשמש להם דוגמה לאיש ״חופשי ברוח״ המעורר בנו פליאה ויראת כבוד עמוקה.
שולץ לא הסתפק רק בחיבור יצירות ספרותיות אלמותיות שזיכו אותו — שנים אחרי הירצחו — בהכרה בינלאומית, וגם לא הסתפק בציוריו המרהיבים, אלא גם הצטיין בתחום ביקורת הספרות. מי שמבקש להתעמק בנבכי יצירתו צריך לקרוא אפוא גם את הביקורת שכתב. רשימות אלה כונסו בספר רק לאחרונה. במהדורה העברית הנוכחית בחרנו לכנס כמה מן הרשימות הידועות ביותר שלו, ובעיקר הרשימות שיש להן זיקה ישירה למכתבים. יש והן מאירות עוד פן במכתביו.
בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על אודות היצירות המבוקרות על ידיו, אלא גם משקפות את אישיותו של הכותב אותן. בהן חושף שולץ, לרוב בלא־מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו. הרי הוא עצמו טען, באחד מן הטקסטים שלו, כי הוא כותב ״כמו צאצא של אותה ארץ הרוחות״, שבה צמחו גם הוא וגם המבוקרים על ידו. קטעים שלמים של רשימות אלה עוסקים בעיקר העיקרים, דהיינו בפילוסופיה הקיומית ובמשמעותם ״המיתולוגית״ של החיים, ובהם מתגלה שולץ גם כהוגה רוח וכפילוסוף בעל שיעור קומה.
יעקב גולומב
המכתבים
אל אוסטפ אורטווין
אוֹסְטַפּ אוֹרְטְוִוין (Ortwin, 1876-1942, שם העט של אוסקר קצנלבוגן) — מבקר תיאטרון, חוקר ספרות ועורך יהודי. נורה על ידי הנאצים בעת חיסול גטו לבוב.
[1]
ורשה, 20 באפריל 1921
אדון נכבד מאוד!
כבר כמה ימים אני שוהה בוורשה, אך רק אתמול היה סיפק בידי לשים פעמי אל מר הוֹזִ'יצָה,1 שעליו הואלת להמליץ לי לשם קבלת עצה ותמיכה בשאיפותי. הופתעתי לטובה כאשר התברר לי שאינני זר למר הוז'יצה, שהוא ידע שאבוא וקיבל אותי בחביבות רבה; אני שמח מאוד שהכרתי אדם כה מפורסם ורוחש טובות אלי.
לא התקשיתי לנחש למי אני חב את יחסו הטוב של מר הוז'יצה כלפי; הוא גם הודה בסופו של דבר, שאתה, אדוני הנכבד, אף שלא דיברנו על כך קודם, הואלת לשלוח ביוזמתך מכתב המלצה חם ובקשה שיפרוס עלי את חסותו.
אני אכן אסיר תודה לכבודך על האדיבות ועל העניין שגילית בשאיפותי האמנותיות, אף שאיני יודע במה זכיתי והייתי רוצה שלפחות עתידי יצדיק את אמונך זה.
ראיתי הרבה דברים חדשים, שדכדכו אותי נוכח פגמי וליקויי. מר הוז'יצה המליץ עלי למר סקוֹצִ'ילַס;2 אגש אליו מחר ואולי אף אעבוד אצלו. מר הוז'יצה יציג אותי גם לפני קְרַמְשְׁטִיק.3
הרשיתי לעצמי להוסיף למכתב סקיצת עיפרון אחת וכמה הדפסים (מיד עם שובי מלבוב נלחמתי ברצון זה) בתקווה שלא תמנע ממני את העונג שבקבלת שי צנוע זה ממני.
פעם נוספת מודה אני לך מכל הלב,
ברגשי כבוד עמוקים
שלך, בנאמנות כנה,
ברונו שולץ
[2]
אדון נכבד מאוד!
זה מכבר אני מחפש תואנה לפנות אליך אחרי שנים רבות כל כך.4 לשמחתי הגדולה הודיע לי האדון לילֶה ובו בזמן גם האדון ה' שטרנבך,5 שקראת את חנויות קינמון ותגובתך הייתה חיובית מאוד.
אני רוצה להביע לפניך את שמחתי הרבה. זה זמן שאלתי את עצמי בדאגה אם יעמוד ספר זה בתביעותיך הביקורתיות.
האם תזכור שלפני חמש־עשרה שנה היית האיש, אדוני הנכבד, שגילה אותי בתור צייר? זה היה אצל ד״ר רומן אלכסנדרוביץ'.6 הן הודות להמלצתך הכרתי אז את הסופר קרול איז'יקובסקי,7 שאותו רציתי להכיר כבר מזמן. אלא שלא ידעתי לנצל אחר כך את ההיכרות הזאת בשל המעצורים הפנימיים העצומים שמהם סבלתי באותה תקופה. גם היום, אחרי שנים, המעצורים האלה קמו לתחייה כאשר נתקלתי במר איז'יקובסקי ולא הייתי מסוגל לשוחח אתו כלל.
סלח נא שכתבתי לך, אולי בלי הצדקה של ממש.
ברגשי כבוד עמוקים ביותר,
ברונו שולץ
דרוהוביץ', פלוריאנסקה 10.
15 במאי 1935
אל סטפן שומאן
סטפן שוּמאן (Szuman, 1889-1972) — פסיכולוג, מחברם של מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה ובתחומים המשיקים לפסיכולוגיה, כמו פדגוגיה ואסתטיקה. מכתביו של שולץ לשומאן הם מן התקופה שאחרי כתיבת הקובץ חנויות קינמון, ב־1934, כאשר שולץ חיפש להם מוציא לאור. השניים נפגשו בהשתלמות מורים שבה הרצה שומאן. ״שולץ ניגש ערב אחד לשולחני״, כותב שומאן, ״וביקש ממני לקרוא את כתב היד שלו״. תחילה התכוון שולץ לקרוא לאוסף הסיפורים שלו זיכרונות על אבי. שומאן התלהב מן הסיפורים והוא ששכנע את שולץ לקרוא לספר על שם אחד הסיפורים שבו, ״חנויות קינמון״. שומאן ניסה לעניין מו״לים שונים להדפיס את הספר, אך בסופו של דבר עזרה לו דווקא הסופרת הפולנייה הבולטת ביותר בין שתי מלחמות העולם, זופיה נַלְקוֹבְסְקָה (Nałkowska, 1884-1954),8 שהייתה אחת מידידותיו הקרובות והתומכות ביותר של שולץ. מכתביו של שולץ אליה מן השנים 1939-1933 נשרפו במרד הפולנים בוורשה נגד הכיבוש הגרמני. שומאן העניק לשולץ קובץ משיריו ובכך עוסקים שני מכתביו, המתארים את שירתו של שומאן, בעיקר מן הפרספקטיבה של כתיבת שולץ עצמה.
[3]
זִ'יוויֶץ,9 24 ביולי 1932
אדון פרופסור נכבד מאוד!
היה לי כבר מכתב מוכן אליך, ובו ראיתי לנכון להצדיק את תקיפתי הזאת, את פלישתי הפיראטית לתוך המרחב הפרטי שלך, בכך שכפיתי עליך את עצמי ואת עבודתי. במכתבי הצגתי את טיעוני לבקשתי להסתפח אל העולם הזה, אל האטמוספרה שחולקים אותה יוצרי עולמות הרוח. המטרה הייתה להיכלל במשפחת הנשמות היוצרות ולחוש שעולמי גובל בעולמות אחרים ומשיק להם, שבגבולות האלה מפעפעים העולמות זה אל זה ומצטלבים זה עם זה, מחליפים ביניהם מגמות וריגושים מצמררים. באותו מכתב ניסיתי להסביר מדוע לא די לי במה שהתגבש כבר, במבני הרוח האובייקטיביים לכאורה הכלולים בצורות הקיימות בספרים. מנין נובעת ההתפעלות התמוהה אל אדם חי, מנין הכישוף המוזר של שיג ושיח אתו? נראה שסביב ראשו של יחיד יצירתי מרחפות התגלמויות של מחשבה, מערבולות, סערות של אטמוספרה רוחנית, פלזמה לא מוגדרת אך יצירתית שלתוכה אנו שוקעים כמו לתוך סערת אביב, כשאנו עצמנו מלאים התפרקויות והתפוצצויות פנימיות. לכן הייתי תמיד נרגש ונסער כל כך בהקשיבי להרצאותיך.10 הנושא, הסוגיות שהועלו — לאלה נודעה רק חשיבות משנית, ומה שהיה חשוב הוא הממד הרוחני של ההתרחשות, הרובד הגבוה — סוג המחשבה הזאת ואופניה, אותם דברים בלתי נתפסים, בלתי מודעים כשהם קיימים כל אחד בנפרד, אך מתגבשים לכלל תחושה של מבנה מפואר כפי שמראיה של אשה אלמונית מחלחל לתוכנו לפתע פתאום בוודאות מהממת, וברור לנו שהיא ניחנה בכל אותן תכונות נסתרות, אלה שאנו עצמנו איננו מכירים, אך כל ישותנו עורגת אליהן בלהט.
התברר שהמכתב וההצטדקות נעשו בלתי נחוצים והתיישנו לאור מכתבך אלי. מצאתי בו תגובה, תגובה עזה ומלאה יותר מכל מה שיכולתי לחלום. ועל כך אני אסיר תודה עמוקה לך. ועוד משהו.
תגובתך, אדוני, הייתה מספקת באמת. גדשת את סאתה בכך שאפשרת לי הצצה לתוך היצירה השירית המופלאה שלך.11 אני יודע להעריך זאת ומודה לאדוני מקרב לבי. רחוק אני מלמתוח ביקורת. השירים האלה היו לי חוויה מאושרת ומלאה, כמו הרחבה של עולמי לתוך סביבה חדשה, זרה אך גם מוכרת, כמו מציאת רחוב אבוד בעירי. אולי טעות בידי, אבל יש לי הרגשה שחיינו פעם בשכנות קרובה, שנקשנו לפעמים על אותו קיר משני צדדיו. מוזרה ושמחה נראית לי הקִרבה הזאת, אך אני חושש שמא בפזיזותי הרסתי את הריחוק המכובד בינינו. אני מתנחם בכך שלא הייתי הראשון לעשות זאת. ובכלל, בעולם הרוח אין הדיסטנס לסוגיו מחייב עוד.
אין לי השכלה בתחום הספרות, אינני מכיר שירה בת זמננו ואינני יודע לקבוע את הגנאלוגיה שלה, את מקומה. ההשוואה היחידה שעולה בדעתי היא רילקה12 האלוהי. זהו עולם שקט מאוד, סגור בתוך עצמו; יש להתרחק מרחק רב מן ההמולה ולרדת עמוק מאוד כדי לשמוע את השירה הזאת. נרקיסיזם, בדידות, היסגרות בתוך כלוב זכוכית.
קללת בדידותך שלך, הניתוק מן החיים, מן הפעילות, ההנאה והטרגיות של זה (ריקוד עם עצמך בלבד)13 מזכירים לי את החלום המהותי ביותר והעמוק ביותר, שחלמתי בהיותי בן שבע, חלום שהטרים את גורלי. חלמתי שאני ביער: לילה, חושך, ובעזרת סכין אני כורת את הפין שלי, חופר גומה באדמה וקובר אותו שם.14 זהו מעין מבוא, חלק החלום ללא צבע רגשי. אחר כך בא החלום הממשי: אני מתעשת ומבין את הזוועה, את נוראוּת החטא שחטאתי.15 איני רוצה להאמין שאכן חטאתי, ושוב ושוב אני מבין מתוך ייאוש גדול שככה זה, שמה שעשיתי אין להשיבו. אני נמצא כמו מחוץ לזמן, נוכח הנצח שלא יהיה בעבורי אלא מודעות נוראית של אשמה, של תחושת אובדן שאין לו כפרה לנצח נצחים. אני מקולל לדורי דורות, וזה נראה כאילו סגרו אותי לדיראון עולם בתוך צנצנת זכוכית שממנה לא אצא לעולם. לעולם לא אשכח את תחושת ייסורי הנצח שאין להם סוף. איך להסביר בגיל הזה את המטען הסמלי, את פוטנציאל המשמעות של החלום הזה שלא מיציתי עד היום? אני רואה כאן נקודת מגע עם בית הזכוכית ״דגם מעוצב״.16
בשיר ״מוות וחלום״ נפלא בעיני הבית השלישי: ״אבד העולם כמו כפית של כסף. את מלוא שיקוי השינה לתוכי הערתה וזמן רב שמרה עלי, אמא״.
איור לסיפור ״ליל העונה הגדולה״, מתוך חנויות קינמון, 1933
אדוני נוגע בתמונות קדם־טבוּריות, במעמקים האלה שבהם היינו בקרבה הגדולה ביותר להוויה, בתמונות של לילות החורף הארוכים, החולים, חשוכי המרפא, כאשר קונַנּו בלי סוף, בטרחנות גחמנית, מעל קצהו הקרוע של חבל הטבור.17
את השיר הזה, וכן את ״ריקוד עם עצמך בלבד״, לא הבנתי עדיין כל צורכם. ״השיחה״18 הוא שיר מופלא ומזכיר את הטובים שבשירי רילקה. כמוהו אתה נוקט חרוז אמצע הפסוק ולייטמוטיב של חרוז אחד, צליל אחד, לאורך בתים מספר. זוהי שיטה יעילה ויצירתית מאוד, המעבירה את המילה לממד חדש ומוליכה אותה לממד חדש של צליל־משמעות.
אותה שיטה בשיר ״דיאנה״ יצרה גוֹבְּלֵן מרהיב וישן, מלא חיים נסתרים, נחשיים, סבך וצמחייה העולה ומכסה תקופות מיתולוגיות של חיי הסוג וחיי הפרט. השילוב הזה של מיתולוגיה פנתאיסטית19 עם מיתולוגיה אינדיווידואלית ילדית, של גובּלנים ורהיטים, נראה לי חוקי, קולע מאוד ונכון, כיוון ששתי המיתולוגיות האלה מתפרשות ומתמלאות אהדדי. בשיר הזה יש מלאוּת קסומה, עושר ושלמות של ״ההיסטוריות״ המיתולוגיות של רילקה. אפשר לקרוא אותו מן הסוף להתחלה ומן ההתחלה לסוף ובכל הכיוונים הוא עשוי כולו מן התוך העסיסי של הסבַך החי. לכל שיר קסם מיוחד משלו, למשל ״עורבים״ שאיני יכול לקרוא בו ללא התרגשות מוזרה (אלמנטים דומים, עוּבריים, במבוא שלי ל״ציפורים״20).
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
