תוכנית השידוכים 2 - שדך אותנו

פרולוג
חמישה עשר בדצמבר

"הגעתם אל ג'וש דלטון. בבקשה, השאירו הודעה."

אני נותנת לטלפון ליפול מאוזני בדיוק ברגע שהדלת אל המשרד הפנימי נפתחת. ג'נטלמן מבוגר, שאני מניחה שהוא ד"ר דניאל סקוט, יועץ נישואים, נשען על מסגרת הדלת, סוקר את חדר ההמתנה ואז מביט בי בדאגה.

"הוא עדיין לא כאן, הא?"

הטלפון שלי עדיין בידי. "אני כל הזמן מגיעה לתיבה הקולית שלו."

"גברת דלטון, את עדיין חושבת שהוא יגיע?"

לא. אני לא.

"אני לא יודעת," אני לוחשת.

"חיכינו כמעט חצי שעה. אולי אנחנו צריכים לקבוע מועד אחר? לאחרי החגים?"

"אני מצטערת," אני אומרת, קמה מהכיסא שבחדר ההמתנה ואוספת את חפציי. דמעות צורבות את עיניי, אבל אני ממצמצת כדי לעצור אותן.

"בבקשה, שלח לי חשבון עבור אי־הנוחות, ד"ר סקוט. אנחנו... אני לא התכוונתי לבזבז את זמנך."

"לא בזבזת."

עיניו ידידותיות, אוהדות. הוא מטה את ראשו הצידה כשהוא בוחן את פניי.

"מבחינה טכנית, עדיין נשארה לך חצי שעה. את רוצה להיכנס ולשוחח איתי?"

פקידת הקבלה, שיושבת ליד שולחנה לבושה במעילה מאז שהגעתי, נאנחת בקול.

"דון מרי," אומר ד"ר סקוט, מביט לעברה מעבר לכתפי, "אני לא רואה שום סיבה שתישארי. למה שלא תלכי עכשיו? אדבר עם גברת דלטון כמה דקות, ואז אני יכול לנעול. שיהיה לך סוף שבוע – "

"תודה, דוקטור סקוט!" היא אומרת, מזנקת מכיסאה ונמצאת כבר בחצי הדרך אל הדלת עוד בטרם הוא מסיים לאחל לה סוף שבוע נעים.

"בואי, תיכנסי, גברת דלטון," אומר המטפל ופותח בשבילי את דלת משרדו. "אשתי לא מחכה לי לפני חמש. יש מספיק זמן לשיחה קצרה, הא?"

אני נכנסת אחריו אל משרדו, שהוא מקום פשוט, ומרגיע בצבעו החד־גוני.

ספה בצבע אוף וייט עם כריות חומות נמצאת מימיני, כורסה חומה מעור ממוקמת מול השטיח בצבע קרם, ושולחן קפה מזכוכית במרכז. שולחן כתיבה ניצב בפינה האחורית של המשרד, מוקף מדפי ספרים, אבל ד"ר סקוט מתיישב על הכורסה ומסמן לי לשבת על הספה.

"האם בעלך... הסכים למהלך הפעולה הזה? לטיפול, אני מתכוון?"

דמעות חמות זולגות על לחיי, ואני מושכת בכתפיי בפתטיות.

"גברת דלטון." הוא מציב את אצבעותיו כמשולש מתחת לאפו ורוכן קדימה על הכורסה. "אני יכול להיות בוטה? את נראית אומללה ואני שונא לראות כל אדם אומלל, במיוחד בתקופת חג המולד. את חושבת שאת יכולה לתת לי תקציר מהיר? אולי להקדיש חמש־עשרה דקות כדי לספר לי את ההיסטוריה של הנישואים שלכם ולומר לי מה קורה לאחרונה? אני רוצה לנסות לעזור לך להבין את זה, אם אוכל."

תקציר, אני חושבת. איך דוחסים שישה חודשים של נישואים שהם כמעט לגמרי נישואי שידוכים לתקציר של חמש־עשרה דקות? איך לוקחים את רגעי השיא והשפל, את העליות ואת הירידות, את הנפלא ואת שובר הלב ונותנים לכולם זמן שווה? איך מספרים לאיש הזה, בעל העיניים הנעימות, האוהדות, עם הכוונות הטובות, שאין לך אפילו שמץ תקווה שהוא יוכל לעזור לך?

"אולי פשוט תתחילי בהתחלה?" הוא מציע.

"היו שתי התחלות," אני אומרת בשקט, לוקחת ממחטת נייר כדי לנגב את לחיי ואחר כך פוגשת במבטו. "אחת בבר ואחת בסקוטלנד."

"נפגשתם בבר?"

אני מהנהנת.

"ונפגשתם שוב בסקוטלנד?"

"התחתנו שם."

"אז תתחילי שם. בסקוטלנד."

אני משפילה את מבטי אל ידיי הנמצאות בחיקי ובוהה לרגע בשתי הטבעות שעל הקמיצה של ידי השמאלית. אחת מהן היא טבעת זהב עם אבן נופך בחיתוך אמרלד. השנייה היא טבעת נישואים פשוטה מזהב. המראה שלהן יחד גורם לי לרצות לבכות.

בעיני רוחי אני יכולה לראות תמונה שלי היום. תמונה קפואה של קורטני דלטון, יושבת מול יועץ נישואים עם מעט מאוד תקווה בליבה הנשבר במהירות, אבל במקום כלשהו בראשי נלחץ כפתור המחזיר את הסרט לאחור, ותוך רגע אני רואה שישה חודשים שלנו. תמונות שלי ושל ג'וש חולפות על מסך התודעה שלי כמו סרט נע. כשהוא מסתיים מופיעה תמונה אחרת לגמרי.

זו תמונה שלי ושל ג'וש לפני שישה חודשים, אוחזים ידיים מול חלון זכוכית בשדה התעופה של אינוורנס. סערה מתקרבת וירח הדבש הפראי והנפלא שלנו התנפץ הרגע אל סיומו העצוב.

האם זה בישר על כל מה שקרה אחר כך? ייתכן.

עם זאת, הידיים האלה אחוזות יחד בחוזקה, ובראשי אנחנו נראים כחזית מאוחדת נגד כל מה שעלול ליפול עלינו, כל מה שמחכה לנו כשנחזור לניו יורק.

המחשבות שלי עוברות במהירות אל אותם ימים ראשונים וליבי נצבט. העברת ארגזים. בית משותף. מיטה משותפת.

"לא הכול היה רע. בכלל לא. חלק גדול מששת החודשים האחרונים היה טוב. חלק גדול מזה היה גן עדן. זה היה מאתגר, כמובן, ועשינו טעויות, אבל למדנו הרבה. ההרגשה הייתה שבטוח נצליח בזה. היו ניסים קטנים בכל מקום, בכל פנייה. היה שם כיף. הייתה צמיחה. צמיחה אמיתית, ניתנת למדידה."

"והייתה אהבה, נכון?"

הייתי בטוחה שהייתה אהבת אמת.

אני מנסה לבלוע את הגוש הענק שתקוע בגרוני ומרימה את מבטי אל ד"ר סקוט.

"הכול התחיל ביוני," אני מתחילה, "כשבעלי ואני... השתדכנו."

1
לפני שישה חודשים

קורטני

עוד משהו שלמדתי היום על בעלי. הוא מסוגל לישון מצוין. להירדם מייד, גם באמצע משבר.

היכן שהוא מעל אירלנד, בזמן שהייתי בשירותים, ג'וש נרדם. ואני מתכוונת, באמת, לגמרי נרדם. כשאני חוזרת אל המושב הנוח שלי במחלקת העסקים, הוא נוחר קלות.

לרגע, אני בוהה בו בתדהמה, נלחמת בדחף לרוץ אל מטבח המטוס כדי להביא כוס מים קרים ולשפוך לו אותה על הפרצוף. במקום זאת אני מתיישבת במקום באנחה קצרה ובכוונה דוחפת את המרפק שלו מהמסעד המשותף שלנו. אני בודקת לראות אם זה העיר אותו ומתאכזבת לגלות שלא, ואז מחליטה בתרעומת לתת לו לישון.

אני יכולה להשתמש בזמן הזה כדי לחשוב. אלוהים יודע שיש טונות של דברים לא נעימים שצריך לברר.

ההודעה הקולית של אבא, זאת שהקשבתי לה בשדה התעופה של אינוורנס, נחקקה במוחי, ואני מפנה אליה את מחשבותיי וחוזרת בראשי על המילים.

טוב, באמת פישלת בגדול הפעם, סי־ג'יי. התחתנת? עם מישהו זר לגמרי? במדינה אחרת? זה מריח מאשמה. זה מריח מניסיון לכסות על משהו. את בהיריון? את בצרה? טוב, גברת צעירה, עד שאימא שלך ואני נקבל את הכבוד שמגיע לנו מהבת היחידה שלנו, ונקבל הסבר על משמעות העניין הזה, את בחוץ. את זרה בשבילנו. את לא הבת שגידלתי, את שומעת אותי? תפגיני קצת הגינות ותתקשרי אל אימא שלך. עכשיו!"

אני נושמת נשימה רועדת, מביטה מעבר לבעלי ואל מחוץ לחלון. הכול אפור ולבן ככל שאני רואה, ברור שאנחנו בעננים, אבל רחוקים מגן עדן.

למה לוסי סיפרה לאבא? איזו מטרה זה שירת? הם זועמים עליי, ויש להם זכות להרגיש פגועים. אחרי הכול, אני הבת היחידה שלהם, ואחרי הכול, ברחתי עם מישהו זר יחסית. הם פגשו את ג'וש רק פעם אחת, בחתונה לפני חודש, ואז הבהרתי לאבא שאין לנו עתיד.

לא היה שום חיזור, שום אירוסים, שום תכנון חתונה, שום ניסיון להרגיל אותם למציאות של הנישואים שלי. לא נתתי להם הזדמנות לחגוג את האירוסים או את הנישואים של הבת שלהם עם חבריהם. אני יכולה להבין למה הם מרגישים שזלזלו בהם. יש להם זכות לכעוס.

אני משפשפת את מצחי הכואב ומחליטה לחשוב על זה כשננחת בניו יורק. אתקשר אליהם בעוד יום-יומיים ואתכנן שג'וש ואני ניסע לגריניץ' ונסביר את הכול.

אני מקווה שהם יסכימו להקשיב, אבל המציאות העגומה היא שהם יצטרכו להשלים עם הנישואים שלי. המעשה נעשה. אמרנו את הנדרים שלנו בטקס, יצאנו לירח דבש בסקוטלנד, והאורגזמות הרבות שהיו לי השבוע מעידות על העובדה שהאיחוד בינינו התממש ביסודיות. אנחנו נשואים, בין שהם אוהבים את זה ובין שלא.

אני מרימה את הכוס ומסיימת את השמפניה. אני מפנה את עיניי אל ג'וש, מרגישה איך פניי מתרככות שאני רואה את יופיו. שפתיי נפתחות קצת באופן לא רצוני. לא יצא לי לראות אותו הרבה ככה השבוע, כשהוא ישן בשלווה.

שערו הכהה צמח במהלך השבועות שבילה באנגליה, והוא מתקרזל ברכות בקצוות, גורם לו להיראות צעיר יותר משנותיו. יש לו צל כהה של זיפים סקסיים בטירוף על קו הלסת החזק שלו. שפתיו, מלאות וורודות, רפויות משינה, וריסיו הארוכים, הכהים, מגיעים ממש עד לחייו. הוא יפה להדהים על פי כל אמת מידה, והוא שייך לי.

משהו עמוק בתוכי מגביר את הקצב, נואש לחוש את גופו נע בתוך גופי. הזיכרון גורם לדפנות איברי להתכווץ, ואני מעיפה מבט מהיר אל השירותים שנמצאים פחות משלושה מטרים מאיתנו.

כדאי להעיר אותו? האם אעז?

"מיס, את רוצה כריך או סלט עם התה שלך?"

כאילו נתפסתי עושה משהו נכלולי, אני מרגישה שלחיי מסמיקות מהפתעה וממבוכה כשהדיילת ממתינה לתשובתי. כשאני מרימה אליה את מבטי, אני נוכחת לדעת שאנחנו בערך באותו הגיל, אבל היא הרבה יותר רזה וגבוהה ממני, עם שיער בלונדיני ואיפור מושלם. ציפורניים אדומות מבריקות נוצצות נגד רשימת הנוסעים שהיא מחזיקה בידה. אני מתערבת שהיא יכולה להשיג כל גבר שהיא רואה.

"את ה... סלט, בבקשה."

העיניים שלה נחתו על מה ששלי. היא מחייכת אל ג'וש ושואלת, "מה את חושבת שהוא רוצה?"

כשהיא מביטה בבעלי הרגשות שלי מתפצלים לשניים. חצי ממני אוהב את זה שהוא חתיך כל־כך ושנשים לא מצליחות שלא לבהות בו בפה פעור. החצי השני מבוהל מהאפשרות שהתעניינות כזאת תוביל אותו יום אחד לעזוב אותי.

"הבעל שלי יעדיף כריך," אני אומרת, הטון שלי קצת חד.

"את נשואה לו?" עיניה מתרחבות בפליאה כשהיא מסיטה בחזרה את מבטה אל פניי.

"התחתנו בסוף השבוע שעבר." אני מרימה את היד עם הטבעת ומזיזה את אצבעותיי.

"ברכותיי," היא אומרת, ופניה הופכות ממתעניינות למקצועיות.

"סתם מתוך סקרנות," אני אומרת, "למה חשבת שאנחנו לא יחד?"

"אני פשוט... לא הבנתי," היא אומרת באי־נוחות. היא מביטה בנייר שבידיה ונרגעת. "שמות המשפחה שלכם שונים." היא שולחת אליי חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אחזור עם הסלט שלך בקרוב, גברתי."

כשהיא מתרחקת כדי לקחת הזמנות מנוסעים אחרים, אני נותרת עם חוסר ביטחון. האם זו הייתה האמת? היא לא חשבה שאנחנו יחד כי שמות המשפחה שלנו שונים ברשימת הנוסעים? או שאולי זה כי ג'וש הרבה יותר מדי נאה עבורי?

אני חושדת שזו האפשרות השנייה, וזה גורם לבטני להתכווץ.

אני חושבת על הוויכוח שהיה לנו בשדה התעופה, כשאמרתי לג'וש שהוא לא צריך לחזור לעבוד ב'טיידווטרז' אם הוא לא רוצה ושאני יכולה לפרנס את שנינו. הוא היה תקיף ברצון שלו לחזור לעבוד, להביא הביתה משכורת, אפילו שהוא בוודאי יודע שמה שהוא ירוויח יהיה רק אחוז קטן מהמשכורת שלי.

אנחנו לא צריכים את הכסף שהוא מרוויח כדי לחיות בנוחות, לא עדיף שאת הזמן שלו יקדיש לעבודה על המחזות שלו?

אני מביטה מעבר לכתפי על גברת דיילת־מכנסיים־לוהטים וליבי מתכווץ. אם להיות כנה, הדאגות שלי בקשר לכך שיחזור לעבוד כברמן לא קשורות בכלל למשכורת שלי או אל הנוחות שלו. אני יודעת איך נשים מסתכלות עליו, ושהאלכוהול מעניק להן אומץ להציע לו הצעות. ראיתי את זה קורה פעמים רבות מאז שפגשתי את ג'וש לראשונה. הסיבה האמיתית לכך שאני רוצה לפרנס את שנינו היא שאני לא בוטחת בנשים סביב בעלי. או שאולי, אפילו שאין לי שום סיבה אמיתית להטיל בו ספק, אני עדיין לא בוטחת בג'וש.

המחשבה הזאת לא נוחה לי.

אני לא אוהבת אותה.

אני רוצה לבטוח בבעלי.

לפחות עד שהוא ייתן לי סיבה שלא לעשות זאת.

אבל אין לי שום היסטוריה שתנחם אותי. לא באמת יצאנו. יצאנו לכמה דייטים, אבל במסווה של ידידות. אף פעם לא היינו בני זוג. לא בילינו חודשים זה בחברת זה, כך שלא למדנו איך כל אחד מאיתנו מתמודד עם פלירטוט לא רצוי ולא למדנו איך למצוא נחמה כשאנחנו רואים איך היא נהדפת. לא בנינו בסיס של אמון המבוסס על חוויות משותפות ועל זמן שבילינו יחד. הפכנו מידידים לבני זוג ואז לנאהבים תוך חודש אחד.

עולה בדעתי שאין לי מושג איך ג'וש מתנהג כבן זוג, ובוודאי לא איך הוא מתנהג כבעל. האם הוא עדיין יפלרטט עם הלקוחות ב'טיידווטרז' אפילו שהוא נמצא בקשר מחייב?

ואם אמחה, האם הוא יכנה את הפלירטוט 'בלתי מזיק' גם אם זה יגרום לי לחוש חוסר ביטחון וקנאה?

האם אני לוקחת לעצמי צרות שעדיין לא שייכות לי?

כן.

למה?

כי יש כל־כך הרבה דברים לא ידועים בין בעלי לביני, וההמלצות של ה'מומחים' שלי טרום החתונה להיות אופטימית, לבנות חברות חזקה ולקחת את הזמן נראות לי חסרות תועלת כרגע.

כן, אני רוצה להיות אופטימית, וכן, אני רוצה לבנות חברות חזקה עם בעלי, אבל אני גם רוצה לבטוח בו. אני רוצה להרגיש ביטחון בנישואים שלנו. תקראו לזה 'תסמונת הילדה היחידה', או שתתלו את האשמה בעובדה שגדלתי כפריווילגית אך זוכה להתעלמות, אבל אני רוצה להיות האדם החשוב ביותר בחייו של ג'וש.

אני מרימה את כוסי כשדייל נוסף נעצר לידי עם בקבוק שמפניה. אני לא רוצה לחשוב על אי־שביעות הרצון של הוריי, או על כך שג'וש יחזור לעבוד ב'טיידווטרז'. אני לוגמת את השמפניה בבת אחת ומרימה שוב את הכוס, למרות הגבה המורמת של הגבר שמוזג אותה.

"את רוצה את הבקבוק?" הוא שואל בעוקצנות סקוטית.

אני שולחת בו מבט מצמית, והוא נסוג באיטיות.

הלוואי שהיה לי ספר הנחיות בשביל זה.

מדריך לנשואה הטרייה. לא, טוב יותר:

מדריך לנשואים טריים שנישאו בשידוך.

זה יהיה מושלם.

אני מוציאה את האייפד מהכיס שבגב המושב שלפניי ומדליקה אותו, מתחברת לרשת האלחוטית של המטוס. יש ספר על כל נושא תחת השמש, אולי יהיה שם גם ספר אחד בשבילי?

אני פותחת את דפדפן האינטרנט ונכנסת ל'אמזון'. כשדף הבית עולה אני מקלידה 'ספר לנשואים טריים'. מה עולה ראשון? שני ספרי בישול, שהם מקסימים, אך לא עוזרים, וספר שנראה חמוד למראה מאת קרוליין טייגר, שנקרא 'מדריך לנשואים טריים'. הוא לגמרי כובש לב ואני מייד רוכשת עותק בכריכה רכה, אבל אני בטוחה שזה לא בדיוק מה שאני מחפשת כרגע.

יש לי רעיון! אולי אחד המומחים שלנו כתב ספר על נישואים ממבט ראשון. ליבי פועם מהר יותר, בתקווה. אחרי הכול, זה מה שפרסם אותם, נכון?

אני מקלידה 'סידני מורנינגסטר, רופאה', ומרוצה כשרשימת ספרים מופיעה כעבור רגע. הספר הראשון ביניהם נקרא 'התחתנת ממבט ראשון! עכשיו מה?', והוא מדבר בדיוק על מה שמטריד אותי. אני מורידה את הספר לאייפד ומחכה רגע עד שההורדה מסתיימת.

בדיוק כשהדייל מגיע בחזרה כדי למלא שוב את כוס השמפניה שלי, הפעם בלי שום הערה או עוקצנות, הספר מופיע באפליקציית ה'קינדל', מוכן לקריאה.

אני גוללת אל תוכן העניינים ועוברת על עשרת ראשי הפרקים. עוברים לגור יחד, חותנים, ענייני כספים, חיי חברה, אקסים, אמון, חגיגות, תקשורת, סכסוך ופתרון, העתיד.

באנחת רווחה אני גוללת אל ההקדמה שנכתבה על ידי אחד מהמומחים ב'שדך אותי', הכומר קנת' הריסון, ושוקעת בקריאה.

* * *

ג'וש

כשאני מתעורר אני מביט ימינה ורואה את קורטני מנמנמת לידי. ליבי גואה מכל־כך הרבה חיבה כלפיה, עד שמדהים אותי לחשוב שאנחנו נשואים רק שבוע.

האם אני אוהב את קורטני?

המעשים שלי, כולל הטיסה לאנגליה כדי לשאת אותה לאישה לפני שמישהו אחר יוכל לעשות את זה, עשויים להעיד על העובדה שאני אוהב אותה, אבל אני עדיין לא מוכן לומר את המילים.

אכפת לי ממנה מאוד. אני רוצה לשבור את הפרצוף לכל מי שגורם לה לבכות. היא שייכת לי עכשיו, ואני שייך לה, במובן אמיתי ורשמי, אבל אהבה?

אני לא יודע. אני פשוט לא יודע עדיין.

אולי זה מפני שלא היה לי הרבה ניסיון עם אהבה. חשבתי שהייתי מאוהב בחברה שהייתה לי בתיכון, ליליאנה, אבל במבט לאחור זו הייתה אהבת נעורים, התאהבות עמוקה וחזקה, אבל קצרת מועד. היו לי כמה חברות באוניברסיטה ואחריה, אבל אף פעם לא הייתי מאוהב באף אחד מהן, וזה כולל גם את סאם.

סאם.

אני מרגיש בור בתחתית הבטן כשאני חושב על ההודעות שהיא שלחה לי בזמן שהייתי בירח הדבש.

אני בודק כדי לוודא שקורטני עדיין ישנה, רוכן קדימה ומוציא את הטלפון מכיסי האחורי ואז מסתובב בפניי אל החלון וקורא שוב את ההודעות של החברה לשעבר שלי.

המשך הפרק בספר המלא