הדרך לוונציה

האספנית

דברים שנוגה יודעת על גאולה, דודה־רבתא שלה, אחותה של סבתה:

כששואלים אותה, את גאולה הורוביץ, כיצד הפכה לאספנית, היא נוהגת להגיד שהיו לכך שתי סיבות. נוגה שמעה את הסיפור פעמים רבות, בגרסאות מפורטות ובגרסאות מקוצרות, ישירות מפי דודתה של אמה או בעקיפין מפי בני משפחה אחרים, ואף על פי שסיפור המסגרת נשאר בעינו בכל גרסה, אף פעם אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הוא יתפתח בתוך גבולות העלילה, ואיזה נפח הוא יתפוס, ועד כמה רחוק הוא ילך. למעשה, בשנים האחרונות נוגה היא זו שמספרת כיצד הפכה דודתה של אמה לאספנית, בתוספת הערות ופרשנויות משלה, אם כי ההתחלה, ובוודאי המשפט הפותח, זהים בכל גרסה בפי כל דוברת: אבא שלה. אבא שלה הוא שהוביל את גאולה הורוביץ לאספנות.

"אבי, אליהו אפשטיין, הגיע לארץ ב-1919 באונייה רוסלאן", גאולה הורוביץ פותחת בנגינה של מספרת סיפורים, שבדרך כלל נקטעת מייד ומשנה טון. מאחר שעם השנים הפכו מאזיניה צעירים יותר ויותר, ובו־בזמן, עם השנים, איבדה אמון במערכת החינוך הישראלית, הייתה ממהרת לוודא, בטון שמלכתחילה הייתה בו מידה של ספק: "שמעת על רוסלאן, כן?". אם לא קלטה מייד זיק של אישור בעיני בן שיחה, מה שלמרבה הצער קרה לעיתים יותר ויותר קרובות, וכיוון שעם השנים גם לא מצאה לנכון להצניע את תשוקתה לחנך ולהטיף, בייחוד לדור הצעיר, בּוּר וחסר כל היכרות עם ההיסטוריה המפוארת של הציונות, הייתה מפליגה בתיאור חשיבותה של רוסלאן לראשיתה של העלייה השלישית. לעיתים, תלוי במידת ההתעניינות שזיהתה בבני שיחה, ולעיתים בדיוק להפך, דווקא לנוכח חוסר ההתעניינות שזיהתה, הייתה מתעכבת על שמות האנשים שהפליגו באונייה והפכו אחר כך לעמודי התווך של היישוב בארץ, ביניהם אדריכלים, סופרים ואמנים. מבטים אטומים או עיניים מזוגגות שפגשו בשמות זאב רכטר, פנחס ליטוינובסקי וברוך אגדתי, היו עשויים לפעול בדיוק בניגוד למצופה: הם גירו את יצר הדווקאיות שלה וגרמו לה להאריך במכוון את רשימת השמות וההסברים — יוסף קלוזנר, יהודה מגידוביץ', רוזה כהן — אמו של יצחק רבין — רחל המשוררת שחזרה לארץ. רק אחרי שהייתה מותחת עד גבול ממש קיצוני את סבלנותם של בני שיחה, שבסך הכול שאלו לתומם: איך התחלת לאסוף אמנות?, הייתה גאולה הורוביץ מניחה לעלילה הציונית הגדולה וחוזרת ומתמקדת בסיפורו של אביה. אם כי, למען הדיוק, אף פעם לא מניחה לה לגמרי — גם כשדיברה אישית וביוגרפית, סיפור־העל הלאומי תמיד היה נוכח שם ברקע, מציץ מאחורי הכתף.

אליהו אפשטיין היה רופא ילדים שרכש את השכלתו המקצועית באודסה. דבר בחינוכו הקודם לא היה קשור לאמנות. הוא היה חובב מוזיקה ואיש ספר, מעריץ גדול של טשרניחובסקי, בן עירו, אך אמנות, ועל אחת כמה וכמה אמנות מודרנית, הייתה בעבורו תחום זר ומוזר ומעורר חשד, מזוהה עם העדפות של גויים, לחלוטין לא חלק מההוויה היהודית.

על סיפון רוסלאן נתקל ביעקב פֵרֵמֶן, אף הוא איש אודסה, והשיחות המעטות שניהלו מול גלי הים, בין אודסה ליפו, הותירו עליו רושם עצום. פֵרֵמֶן דיבר על אמנות. הוא סיפר לאליהו אפשטיין על אוסף הספרים והאמנות שהוא מביא איתו לארץ החדשה, ולתדהמתו של רופא הילדים, החף מכל היכרות עם עולם האמנות, גם פירט: כמאתיים ציורים של אמנים יהודים רוסים. מאתיים ציורים! זו הייתה פעם ראשונה שאליהו אפשטיין נתקל באדם שקורא לעצמו אספן, פעם ראשונה שפגש מישהו שמתפאר ברכוש שהוא ציורים. מעולם לפני כן לא שמע יהודי מדבר על ציור בתשוקה שהכיר עד כה רק בנוגע לשירה או לספרות, והדיבורים של פרמן על אמנות מודרנית ועל מקומה של אמנות בכינון תרבות עברית חדשה כבשו את ליבו והסעירו את דמיונו: ציירים ופַסלים יהודים שחיים ויוצרים בארץ ישראל! איך לא חשב על זה לפני כן? הוא נמלא צער כשנזכר כיצד היה חולף על פני המוזיאון לאמנות באודסה וממשיך בדרכו הלאה, משאיר מאחוריו את הארמון לשעבר שהפך למוזיאון. פעם אחת נכנס לחצר המעוגלת, עלה בשביל המתעקל ועבר מתחת לשורת העמודים המפוארת שלפניו — בכל זאת, אחד האתרים המפורסמים של העיר, אי אפשר להתעלם ממנו — אבל המחשבה על מה שנמצא בפנים: איקונות, צלבים וציורים נוצריים, הרתיעה אותו, ומעולם לא נכנס למוזיאון עצמו. מדוע היה צר אופק וחשדן כל כך? כיצד היה עיוור לאפשרות של ציור יהודי?

כשרוסלאן עגנה בנמל יפו בדצמבר 1919, בנר שלישי של חנוכה, בשיאה של סערת חורף, שני הגברים נפרדו זה מזה בלבביות והבטיחו לשמור על קשר. מהסירות הקטנות שהובילו את הנוסעים מהאונייה אל החוף, תחת גשם סוחף, הם נופפו בידיהם זה לזה. הברכות של אליהו אפשטיין נבלעו בצעקות הספנים הערבים ובשריקות הרוח: בהצלחה עם הציורים!

אליהו אפשטיין קיים את הבטחתו וביקר בתערוכות הראשונות שיעקב פרמֶן הציג בהן את האוסף שלו — הראשונה בגימנסיה הרצליה ב-1920 והשנייה באולם נווה שאנן בדצמבר 1921, בדיוק במלאת שנתיים להגעתם ארצה. "זאת הייתה, למעשה, פעם ראשונה שביקר בתערוכות של אמנות מודרנית" — גאולה הורוביץ אהבה להתעכב על מה שבדיעבד הפך לרגעים מכוננים — "הוא התרשם קודם כל מהיקף האוסף, וכמו שכבר סיפרתי, הוא לא הצליח להבין כיצד אדם פרטי מחזיק בכמות כזאת של ציורים. הרשימו אותו גם אירועי הפתיחה והכבוד שהורעף על פרמן, חברו לאונייה. באשר לציורים עצמם — כאן חיכתה לו אכזבה מסוימת. רוב הציורים נראו לו, אני מצטטת: 'משונים ולא עשויים כהלכה'. תבינו, המעט שידע על אמנות היה אמנות אקדמית, קלאסית. כשעמד מול הציורים של פרמן, הוא חש מבוכה, כמו שחשים רוב האנשים במפגש הראשון שלהם עם אמנות מודרנית. ושוב אני מצטטת: 'בין השאר, גם מפני שלא הייתי יכול לנסח לעצמי למה ציפיתי וממה התאכזבתי'. מה שברור: דבר מההתרגשות שאחזה בו על סיפון רוסלאן, כשהאזין לדברי פרמן, לא חזר על עצמו כשעמד בגימנסיה הרצליה בין כותלי 'התערוכה האמנותית הראשונה בארץ ישראל', כך נקראה התערוכה. בכל זאת, מפאת הכבוד שחש כלפי פרמן, קנה את קטלוג התערוכה וכעבור שנה, למרות שהתגורר אז בנס ציונה, עשה את המאמץ ונסע לתל אביב. אתם בטח יודעים — נסיעות לא היו אז עניין פשוט, אבל הוא נסע במיוחד כדי לראות את התערוכה השנייה, שנקראה 'התערוכה האמנותית התמידית בארץ ישראל'. התערוכה הוצגה הפעם בדירה שכורה, אבא זכר ששילם שני שילינג דמי כניסה. הוא הגיע לבד, בשקט, בלי ההוּ־הא של הפתיחה. ועכשיו מגיע הקטע החשוב. מה שאני מספרת לכם זה תיאור שלו, ככה הוא סיפר לנו: תוך כדי הליכה הלוך ושוב מול הציורים, אלה עם הצורות הלא־טבעיות והצבעים המשונים, אבא הרגיש שהמבוכה לאט־לאט מתפוגגת ומתחלפת בהדרגה בסקרנות, והסקרנות בתורה מעוררת בו עניין מסוג לא מוכר, ותחושה לא צפויה חלחלה בו שהוא עומד על סף תגלית, על סף מפגש מכריע בחייו. כן־כן, רגע של הארה. יש רגעים כאלה בחיי אדם", גאולה מסיימת בפאתוס את החלק הראשון של הסיפור, משתהה מעט ונותנת לבני שיחה לעכל את גודל הרגע שבו אדם נסחף, מתאהב ועיניו נפקחות לראות משהו שטרם ראה. היא עצמה נפעמת בכל פעם מחדש: הרגע שבו נדלקת תשוקה לא צפויה שהולכת לשנות מסלול חיים.

"למרות שהקשר האישי בין אבא לבין פרמן נותק עם השנים", היא ממשיכה אחרי אתנחתא, מוודאת שמאזיניה הפנימו את גודל ההתרחשות שזה עתה תוארה, נותנת להם שהות לבחון בינם לבין עצמם אם חוו מעודם רגע נדיר כזה, "אליהו אפשטיין נדבק באהבת האמנות ובהמשך גם בחיידק האספנות".

על נוגה הדרמטיות עובדת. היא אוהבת לדמיין את סבא־רבא שלה, רופא הילדים, שלא זכתה להכיר, עומד מול ציורים שבהתחלה נראים לו משונים ומביכים ואחר כך — אחרי מה בדיוק? הארה? איך זה קורה? — אחרי הדבר הנדיר הזה שקורה לאנשים מסוימים, לה זה טרם קרה, הוא פתאום רואה אותם אחרת. ועכשיו הוא מתבונן בהם באהבה, בקבלה, לא בהכרח בהבנה, הבנה היא עניין אחר שמגיע בדרכים אחרות ואינו קשור לרגש ההתאהבות. כילדה היא דמיינה את הרגע הזה כמו קסם: סבא אליהו עומד ב"תערוכה האמנותית התמידית בארץ ישראל", בחליפה ועם הכובע והמקל שהכירה מהתמונות, ועיניו פתאום נדלקות. עכשיו, כשהיא סטודנטית לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, עם מחויבות לאמת ולעובדות, ומספרת את סיפור האוסף של המשפחה, ובעצם את סיפורי שני האוספים של המשפחה, היא מבקשת לדייק: "אני לא מאמינה שאליהו אפשטיין חווה ממש רגע של התגלות, ששינה בבת־אחת את הראייה שלו. אני מאמינה שזה היה תהליך, תהליך הדרגתי של התבוננות חוזרת ושל למידה עצמית במסגרת האפשרויות שעמדו לרשותו. אבל כן, בבסיס קיימת ההתלקחות הראשונית, התשוקה שמניעה את הסקרנות. ללא התשוקה שום דבר לא שווה, לא ראוי..."

היא שומעת את עצמה ושומעת את דודתה גאולה ברקע. מילים אחרות, ניסוח אחר, אבל הפאתוס, הפאתוס בעינו עומד.

הסיפור של אליהו אפשטיין ממשיך. מי מספרת אותו עכשיו? "השנים הראשונות להגעתו לארץ היו שנים של טלטלות. אליהו ואשתו הצעירה מרים, גננת במקצועה, נעו בין תל אביב לנס ציונה, הצפינו עד יסוד המעלה, עד שלבסוף, בתום עשור, השתקעו בירושלים ושם הקימו את ביתם. לשלוש בנותיהן, שנולדו כל אחת בעיר אחרת על מסלול הנדודים, קראו בשמות שהיו ביטוי לאנשי החזון שהיו: אמונה, גאולה ותחייה".

ועכשיו זאת בוודאות גאולה. חיתוך הדיבור שלה חד, הרֵישִים שלה מתגלגלות, היא עושה הפסקות קצובות בין משפט למשפט. אפשר לדמיין אותה מקריינת את הסיפור בתוכנית רדיו: "לא סיפרתי עד עכשיו על אמא, כי אתם מתעניינים באוסף של אבא. אבל אמא ראויה לסיפור בפני עצמו. אם אתם חושבים על גננת במונחים של היום, אתם מחמיצים לחלוטין את מי שהיא הייתה: מחנכת, אשת רוח, משכמה ומעלה. היא ראתה בעבודתה שליחות, וזאת לא פְרָזָה שחוקה, פעם היה אפשר להגיד 'שליחות' בלי ציניות, ועיקרה של השליחות היה הקניית השפה העברית לילדי ארץ ישראל. הייתם צריכים לשמוע את העברית שלה, הייתם צריכים לראות את כתב היד שלה. אותיות פנינים. מנוקדות. ולא סתם קמץ פתח לפי הרגש, אלא ניקוד מדויק, שמבוסס על היכרות עמוקה עם כללי הדקדוק. וגם כשכתבה ללא ניקוד, זה היה תמיד בכתיב חסר. דורות של ילדים גדלו על העברית המשובחת שלה, ואלה שזכו להיות תלמידיה יודעים עד היום לדקלם בעל־פה שירים מהקלאסיקה העברית לילדים. משוררים היו מתקשרים אליה ומתייעצים איתה לגבי ניקוד. מגיהים בעיתונים היו פונים אליה בענייני מפיק ודגש ובדחילו מְלבנים מולה סוגיות של כתיב מלא, שהיה מוקצה בעיניה ודוגמה להשחתת השפה. כל הנכדים למדו אצלה לבגרות בלשון. ברוח זו, רוח אהבת העברית ומילותיה היפות, היא הקפידה לקרוא לנו, לבנותיה, במלרע, כיאות: אמונה, גאולה ותחייה".

נוגה, נכדתה של אמונה, שכבר לא זכתה ללמוד לשון לבגרות אצל סבתא־רבתא מרים ובינה לבין עצמה קצת כופרת בקדושה של חטף־פתח או חטף־סגול, מבקשת בכל זאת להדגיש את הפרט האחרון, שכלל אינו מובן מאליו: "ככה ממש הן נקראו כל חייהן: אמונה, גאולה ותחייה. במלרע זקוף וגאה".

בכל פעם שהזדמן לתל אביב במהלך אותו עשור ראשון של נדודים, היה ד"ר אליהו אפשטיין מבקר בחנות ספרים ברחוב אלנבי שהוצעו בה למכירה גלויות של יצירות אמנות. גלויות קטנות בשחור־לבן עם ציורים של סזאן, ון גוך, גוגן, קתה קולביץ או דייגו ריברה היו התשתית שעליה ביסס את היכרותו עם האמנות המודרנית. ב-1930 התיישב סופית בירושלים, פתח מרפאה והחל את חייו החדשים כבעל בית, איש משפחה, רופא ילדים ולימים חבר ב"ברית שלום". אחד הידידים הראשונים שרכש היה רופא העיניים ד"ר טיכו, שדרכו הכיר את אשתו, הציירת אנה טיכו, ודרכה התוודע לקהילת האמנים בירושלים. לראשונה נוצרו תנאים שאפשרו לו לפגוש אמנים, להתיידד איתם ובהמשך גם לרכוש מהם עבודות ולבנות לעצמו אוסף צנוע של אמנות.

"אמרתי 'צנוע'", גאולה ממהרת לסייג את עצמה ולהעמיד דברים על דיוקם, "אבל למעשה זאת מילה מטעה. אמרתי 'צנוע' כי אבא היה אדם צנוע, אין היום אנשים כאלה, וכי עבודות על נייר נחשבות עבודות צנועות, ויש נטייה להמעיט בערכן לעומת עבודות על בד. אבל זאת תפיסה שגויה, ואם יורשה לי, גם וולגרית. מביני דבר יודעים שעבודות על נייר אנינות ואינטימיות יותר מכל שמן על בד. מדובר באוסף ענק, יוצא דופן, מיוחד במינו. נוגה יכולה להעיד על החשיבות ההיסטורית שלו".

המשפט האחרון הוא תוספת של הזמן האחרון, והוא מביך את נוגה ומרגש אותה בעת ובעונה אחת. גאולה שולחת בה את מבטה הנוקב מבעד למשקפיים עבי המסגרת, כאילו מבקשת לבחון אותה ולראות כיצד תגיב לכפפה שנזרקה לכיוונה. מיום שנוגה התחילה ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה, גאולה רואה בה מעין סמכות לענייני אמנות ובדרכים שונות מעבירה לה את לפיד המורשת המשפחתית ומסמנת אותה כמספרת־הממשיכה של דברי ימי האוסף, אם כי בינתיים אין בכך כל צורך, גאולה יודעת יפה מאוד לתאר את האוסף ולדבר בשבחו. טון המחנכת שלה, שלפעמים מתחלף בטון קריינית, מקבל לעיתים תיבת תהודה של מיקרופון בטקס חגיגי על הר הצופים: "האוסף של אבא היה מורכב כולו מיצירות של אמנים ירושלמים, כאלה שהיו מוכרים כקבוצה היֵקית. רובם הגיעו לארץ אחרי 1933 והתיישבו בירושלים כי בצלאל היה מקור פרנסה. אבא שלי היה יושב איתם בקפה טעמון ברחוב קינג ג'ורג' ומנהל איתם שיחות בגרמנית הבסיסית שלו, שהלכה והשתבחה עם הזמן, עד שהפך לבן בית בקהילת האמנות היקית של ירושלים".

נוגה בדרך כלל מתחילה לנוע בחוסר שקט בשלב הנאום בהר הצופים. היא ממקמת את הטקס באמפיתיאטרון הפתוח שמשקיף אל הרי יהודה ומדמיינת את ותיקי ירושלים יושבים עטופים במעילים ובצעיפים, נשענים על מקלותיהם ומאזינים לגאולה, שעומדת עם הגב למדבר בנעליה האורתופדיות, באחת מחצאיות הקפלים הארוכות שלה, ושערה האפור הקלוע לצמה מתבדר ברוח, אבל כשנוגה מתחילה לחוש פיזית ממש את הרוח המדברית, היא מבינה שאיכשהו צריך לעצור את הטקס.

"היו בדיחות קבועות על הרוסיוּת שלו, נכון?" היא קוטעת את גאולה. לפעמים זה יוצא קצת מגושם, אבל גאולה בולעת את הפיתיון.

"היו בדיחות קבועות על כך שהגיע לירושלים בטעות, במקום לתל אביב. זה הפך לחלק מהווי הפגישות ביניהם, ואת זה אתם שומעים ממני מכלי ראשון, כי לא פעם ליוויתי את אבא בביקוריו אצל האמנים. 'מה רוסי כמוך עושה כאן?' הם היו שואלים כשהגיע לביקור אצל אחד מהם ורכש ממנו עוד חיתוך עץ או תחריט. 'דוקטור, אתה עדיין בירושלים? מתי כבר תיסע לרוסיה הקטנה בתל אביב? לא תרצה לקנות איזה אקוורל נחמד מזריצקי?' הוא היה דיפלומט לא קטן, אבא שלי, וידע מה לענות: 'מעדיף אקוורל של שׁטרוּק... רק לפני שבוע קניתי ממנו פסטל של נוף חיפה. מניפיק!'"

גאולה נהנית לחקות את ה"מניפיק" של אביה, וּותיקי ירושלים המדומיינים באמפיתיאטרון של הר הצופים צוחקים, כנדרש, ואז הם מתאיידים, והסצנה חוזרת לכאן ולעכשיו, בדרך כלל בסלון ביתה של גאולה, ונוגה ממשיכה בתפקיד המנחה ומוצאת לנכון להבהיר דקדוקי עניות של המתח הצרפתי־גרמני בין תל אביב לירושלים: "לכאורה ה'מניפיק' ממקם אותו בצד התל אביבי, שם האמנים נושאים עיניים לפריז. אבל בכל זאת, למרות השימוש במילה הצרפתית, התשובה שלו מתקבלת כאות לברית הסמויה בינו לבין הירושלמים היקים, מעריצי הרמן שטרוק".

על קירות ביתו של ד"ר אפשטיין, ברחוב אבן שפרוט, ולאחר מכן גם על קירות הקליניקה הצמודה לבית, היו תלויים תחריטים של שטרוק, של שטיינהרט ושל אשהיים, הדפסי עץ של בּוּדקוֹ ושל פינְס, רישומי עיפרון ופחם של הרי ירושלים של אנה טיכו ורישומי קוצים של קרקואר. האוסף של ד"ר אפשטיין הפך לשופר מובהק של האסכולה היקית הירושלמית, עם העדפה ברורה לעבודות על נייר ולהדפסים. אולי משום שהיכרותו עם האמנות הייתה דרך גלויות בשחור־לבן, ואולי משום שהשחור־לבן תאמו את טעמו, האוסף שלו היה ברובו בצבעי עיפרון, פחם, דיו וגרפיט.

המשך הפרק בספר המלא