ורד אדום, ורד לבן | נעורים

שתי נשים יש לו לגֶ'ן־בָּאוֹ בחייו. לאחת הוא קורא הוורד הלבן, ולשנייה — הוורד האדום. האחת היא רעיה ללא דופי, ואילו השנייה — אשת אהבים מלאת תשוקה. מאז ומתמיד נהג האדם הממוצע להבחין בין שני סוגי הנשים הללו.

אולי לכל גבר יש בחייו שתי נשים כאלו, לפחות שתיים... אם הגבר מתחתן עם הוורד האדום, בחלוף הזמן הופך בעיניו האדום לכתם דם שהותיר יתוש שנמעך על הקיר, ואילו הוורד הלבן נותר לבן כ״אור הירח אל מול מיטתו״.¹ ואם הוא מתחתן עם הוורד הלבן, אט־אט הופך בעיניו הלבן לגרגיר אורז מעיק הנדבק לבגדו, ואילו הוורד האדום הוא כנקודת חן ארגמנית על לוח ליבו. במקרה של ג'ן־באו, בכל אופן, לא כך היו פני הדברים... ג'ן־באו הוא אדם עקבי ורציונלי, אדם שדבק בבחירותיו באדיקות. אפשר לומר שהוא מגלם במידה רבה את הגבר הסיני המודרני האידאלי. כל אימת שהוא ניצב מול מצב חסר פשר, הוא מנתח אותו בראשו, הופך בו והופך בו, עד שהוא מוצא דרך לצקת בו היגיון, ואז, הפלא ופלא — הסדר מושב על כנו!

ג'ן־באו בנה לעצמו קריירה בדרך המקובלת. הוא נסע למערב כדי ללמוד שם באחת האוניברסיטאות וקיבל הכשרה מקצועית במפעל. לא רק שהיה תלמיד מחונן, הוא גם היה בעל מוסר עבודה גבוה ומימן את לימודיו בכוחות עצמו בלבד. עם השנים הוא סלל את דרכו בחברה מערבית ותיקה לייצור טקסטיל, והתמנה שם לתפקיד מכובד. גם אשתו בוגרת אוניברסיטה, ומוצאה ממשפחה טובה. היא יפה ונעימת הליכות, אבל לעולם אינה מתרועעת עם אנשים. לזוג ילדה אחת בת תשע. היא אמנם רכה בשנים, אבל ג'ן־באו כבר החל לחסוך בשבילה כסף ללימודים באוניברסיטה.

אפשר בהחלט לומר שג'ן־באו נוהג במסירות רבה כלפי סובביו: אין איש המתחשב באמו כמותו; אין איש הדואג לעתידו של אחיו הקטן כמותו; אין איש העובד ביעילות ובקפדנות כמותו; אין איש הנוהג בחבריו בנאמנות וברוחב לב כמותו — הכול יהיה מוכן להקריב למענם. כזה הוא ג'ן־באו: בכל דבר שהוא עושה הוא משקיע את כל כולו! הוא אינו מאמין בגלגול הבא, אבל אילו היה גלגול כזה — הוא ללא ספק היה שב לעולם וחוזר בשמו החדש על אותם החיים בדיוק.

בטלנים עשירים, מהפכנים וחובבי אמנות צעירים לועגים לא אחת לאורח חייו הפשוט של ג'ן־באו, ועם זאת הם מגלים כלפיו סלחנות מה, משום שרכש אותו במערב. ג'ן־באו אינו גבוה, אבל הוא חסון וזריז בתנועותיו. לפניו גוון חום־צהבהב והוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה. בלעדי המשקפיים היו פניו של ג'ן־באו רגילות למראה, נטולות כל ייחוד. יציבתו, לעומת זאת, מרשימה בהחלט. כשהוא מדבר — ואם אינו מתבדח — הוא משיב בחדות בלי ללכת סחור־סחור. הוא מסוג האנשים שדי במבט אחד חטוף בעיניהם כדי לעמוד על יושרם ועל כוונותיהם הטובות; ועוד קודם לעיניים — אפילו מבט חטוף בדגם המשקפיים שלו עשוי לרמוז על החומר שממנו קורץ.

ג'ן־באו נולד למשפחה דלת אמצעים. אלמלא נאבק לעשות לעצמו שם, סביר להניח שהיה עובד מאחורי דלפק של חנות ומעביר את רוב ימיו בקרב חבורה של בורים. לא זו בלבד שלא כך קרה, אלא שמיום שחזר ג'ן־באו לסין והחל לעשות עסקים הוא ניצב בליבו השוקק של העולם. הוא היה אדם חופשי בדעותיו ונהנה מחופש רב בקרב חוג משפחתו — חופש שבשום אופן לא היה עניין של מה בכך. אבל חייו של האדם הממוצע, ואולי גם של האדם שמעל הממוצע, הם אחרי הכול כמו ״מניפת פריחת האפרסק״.² אם אתה מטיח במשהו את ראשך — דם ניתז על המניפה שלך. בתוספת כמה משיחות מכחול, כתמי הדם יכולים להידמות לפריחת אפרסקים... אמנם המניפה של ג'ן־באו עדיין הייתה חלקה, אך כבר היו לו מברשת טבולה בדיו, חלון מואר ושולחן נקי. כל שנותר לו היה להתחיל לצייר...

אף שהמניפה של ג'ן־באו הייתה כאמור חלקה, היו בה צללים עמומים — מעין חריטות קטנות של דמויות נשים, לבושות בשמלות מסורתיות בצבע סגלגל, כמו אלה המופיעות לעיתים על גבי ניירות כתיבה עתיקים. לפני שג'ן־באו הכיר את אשתו ואת האישה שהיה מאהבהּ, היו בחייו שתי נשים אחרות, חסרות חשיבות.

הראשונה הייתה זונה מפריז.

* * *

ג'ן־באו למד ייצור טקסטיל בבית ספר באדינבורו. תלמידים עניים שמתגוררים דרך קבע בארצות זרות אינם זוכים לראות הרבה ממה שסביבם. כל מה שג'ן־באו זכר מבריטניה היה הרכבת התחתית, הכרוב הלבן שהִרבה לאכול שם, הערפל האפרורי והגרגרנות המתמדת שלו. בכל אותה תקופה הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לפקוד מופעי בידור. רק בשובו לשנגחאי הוא צפה לראשונה באופרה רוסית.

למרות חסרון הכיס שלו הוא הצליח קיץ אחד לחסוך די כסף לטיול באירופה. כשהגיע לפריז כל רצונו היה, מטבע הדברים, להתוודע לסטיות ולצדדים האפלים של הפריזאים, אבל לא היה לו שום חבר מקומי שהיה מעורה בחיי הלילה, להדריכו ברזי העיר. אולם לג'ן־באו ממילא לא היה די כסף להתחבר עם אנשים מהסוג הזה, וגם עניין אמיתי בחבר כזה לא היה לו. הוא העדיף להיכנס למקומות בילוי לבדו, למרות חששו שיבזבז בהם יותר מדי כסף או ייפול קורבן לרמאים.

לילה אחד בפריז הוא הלך לאכול ארוחת ערב מוקדם מהרגיל, כי לא היה לו כל דבר אחר לעשות. בתום הארוחה הוא חזר ברגל לדירתו, ששכנה ברחוב צדדי באזור מרוחק ממרכז העיר. ״כל החברים שלי בטח חושבים שבאמת ראיתי את פריז,״ הוא חשב לעצמו במרירות.

אורות הרחוב כבר דלקו באותה שעה, אולם השמש עדיין נראתה בשמיים. מרגע לרגע היא צנחה עוד ועוד מטה, והוסיפה לצנוח עוד — נופלת על גגות בנייני הבטון, מתמידה בשקיעתה. חלקיהם המוארים של הגגות בהקו כל כך, עד שנראה היה כאילו התפוגגו באוויר. ג'ן־באו הוסיף ללכת, שקוע ברחמים עצמיים. צלילי פסנתר בקעו מאחד הבתים — יד אחת בלבד לחצה לאט ובנוקשות על הקלידים וניגנה מזמורים של חג המולד. המזמורים הללו נשמעים עליזים בתקופת החגים, אבל זו לא הייתה תקופת החגים. זו הייתה שעת אחר הצהריים ברחוב שקט ומואר ביום קיץ. התזמון היה שגוי לחלוטין! ג'ן־באו הרגיש שהוא לכוד בתוך חלום חסר פשר. מבלי שידע מדוע, אותן מלודיות עליזות שנוגנו ביד אחת הטריפו את דעתו.

הוא הגביר את קצב הליכתו. כף ידו, שהייתה תחובה בכיס מכנסיו, החלה להזיע. הוא המשיך ללכת מהר רגעים מספר, עד שהבחין באישה שצעדה מולו לאט, לבושה בשמלה שחורה. היא סובבה קלות את ראשה ושלחה בו מבט חטוף. מתחת לשמלת התחרה שלה בצבצה תחתונית אדומה. ג'ן־באו אהב תחתוניות בצבע אדום. הוא לא שיער שבאזור שומם כזה יהיו נשים מהסוג הזה — ובית מלון קטן.

בחלוף שנים, בכל פעם שג'ן־באו סיפר את הסיפור לחבריו, קולו היה עוטה גוון משועשע ועגמומי קמעה. ״לפני שהגעתי לפריז עוד הייתי בתול!״ נהג לומר, ״אני באמת חייב לחזור לשם יום אחד, לזכר הימים ההם...״ זיכרון ההתנסות המינית הראשונה אמור להיות רומנטי, אבל משום מה ג'ן־באו לא זכר מהתנסותו הראשונה שום דבר רומנטי, אלא רק את החלקים הלא נעימים... ידוע שלאנשים מהמערב יש ריח גוף חזק מזה של הסינים — והבחורה הזאת שבילה איתה פשוט לא חדלה לרגע לדאוג בעניין הריח שלה! כל כך הרבה פעמים הוא ראה אותה מרימה את זרועה בתנועה מודעת למחצה ומרחרחת שם כדי לבדוק שהכול כשורה. הדאגה שלה הייתה במקומה: בגדיה היו ספוגים לחלוטין בבושם זול באזור בית השחי... ללא ספק, בושם זול מהול בריח גוף חזק וזיעה מצחינה זה שילוב בלתי נשכח.

עם הריח שלה ג'ן־באו הצליח איכשהו להתמודד, אבל בלתי נסבלת בעליל עבורו הייתה הדאגה המתמדת שלה לגביו. הוא זכר איך אחרי שיצאה מהמקלחת, לבושה בבגדים תחתונים בלבד, היא הרימה את זרועה מעלה, השעינה אותה על הדלת והרכינה את ראשה. היא חייכה אליו, וג'ן־באו ידע שבלי משים היא הריחה שוב את בית השחי שלה. איך לעזאזל הרשה לעצמו להוציא כסף על אישה כמותה? אישה ברמה כל כך נחותה! ועוד לחשוב שהוא הוציא עליה כסף בלי שיהיה האדון שלה... מחצית השעה שבילה במחיצתה הייתה בלי ספק החוויה המשפילה ביותר בחייו.

מלבד הריח המבחיל שנדף מאותה אישה, היה בה עוד משהו שג'ן־באו מעולם לא שכח: כשהיא שבה ולבשה את בגדיה היא הרימה את שמלתה עד מעל הראש, אבל כששמלתה הייתה בקו הכתפיים היא נעצרה פתאום כאילו נזכרה בדבר מה. ג'ן־באו הביט בה באותם רגעים דרך המראה. השיער הזהוב המקורזל שלה נשאב כולו אל תוך השמלה, ורק פרצופה הכחוש היה גלוי: היו לה עיניים כחולות — או ליתר דיוק כחולות־אפרפרות, כצבע העיגולים הכהים שהקיפו את עיניה — אבל פתאום נראו לו אישוניה שקופים להחריד, כמו צמד גולות; הפרצוף שלה היה רציני וגברי והיה בו משהו מתכתי מעט, פרצוף של לוחם מזמנים קדומים... המראה שלה ערער את ג'ן־באו כליל, ונשימתו נעתקה.

השמש עוד עמדה בשמיים כשהוא יצא מבית המלון, ועל מרצפות הרחוב נמתחו צלליהם העקומים של העצים. גם במראה הזה היה משהו בלתי טבעי — כמעט מעורר אימה.

בחייו הבוגרים אהב ג'ן־באו להיפגש עם זונות מטונפות. ככל שבאו ממעמד נמוך יותר, כך יכול היה לחוש טוב יותר את טעמן הארצי... לאחר שלמד כיצד להשיג מהזונות את מבוקשו, הוא היה נזכר לפעמים באותו לילה בפריז, איך נהג בטיפשות בהתנסות המינית הראשונה שלו! אך מאז אותו לילה הפך ג'ן־באו לאדון של עולמו: הוא החליט לברוא לעצמו עולם ״צודק״, ולשאת אותו איתו באשר ילך. באותו עולם מיניאטורי — הוא היה השליט המוחלט.

* * *

ג'ן־באו גר בבריטניה תקופה ארוכה. הוא קיבל משכורת חודשית עבור עבודת ההתמחות שלו במפעל, ונוסף על כך מצא לעצמו כל מיני עבודות קטנות. אחרי שהצליח להתבסס כלכלית במידת מה, היה לו קל יותר ליצור חברויות עם נשים. הוא היה אדם הגון למדי, ורצה להכיר מישהי טובה ולהפסיק להתרועע עם זונות. אלא שהוא היה עסוק מאוד ולא היה בידו די פנאי להשקיע בחיזורים. לכן העדיף להכיר מישהי ישירה ויוזמת באופייה.

הבחורות הסיניות באדינבורו היו מעטות. בכיתה של ג'ן־באו היו שתיים. ג'ן־באו לא אהב את התנהלותן, שהייתה מאופקת וחסודה מדי לטעמו. אולי בימינו הכנסיות משמשות מעין זירה חברתית מלאה אנשים מעניינים ובכללם בחורות מקסימות ויפות למדי, אבל לפני עשר שנים לא כך היו הדברים. הבחורות שביקרו אז בכנסיות היו רחוקות בהחלט מכל חביבוּת — ואולי יצאו מכלל זה הבחורות שהיגרו מסין, שניכרה בהן שמחת חיים מסוימת. ואם היו בהן סיניות ממוצא מעורב — על אחת כמה וכמה... אלו היו שובות לב ממש.

יום אחד הכיר ג'ן־באו בחורה בשם מֵי־גוּי, שפירושו ורד. היא הייתה האהבה הראשונה שלו, ועל כן לימים הוא בחר להמשיל את שתי הנשים החשובות בחייו לוורדים. אביה של מיי־גוי היה איש עסקים בריטי מכובד שהתגורר שנים רבות בדרום סין. הוא התאהב קשות בבחורה מגואנגדונג, התחתן איתה בחופזה וחזר איתה לבריטניה. אשתו קרוב לוודאי עוד חיה איתו באותו בית עד היום, אבל היא בקושי יוצאת מחדרה ואינה מתרועעת עם אנשים.

מיי־גוי למדה בבית ספר אנגלי. מכיוון שלא הייתה ממוצא בריטי לחלוטין, אלא מצד אביה בלבד, היא נטתה להתנהג כבריטית אפילו יותר מהבריטים עצמם. התלמידים הבריטים שג'ן־באו הכיר הפגינו בדרך כלל נינוחות ואדישות מסוימת, וכשסוגיה חשובה עלתה על הפרק אדישותם בלטה אף יותר. ג'ן־באו לא הצליח להבין אם מיי־גוי באמת התאהבה בו, אבל אין כל ספק שהוא נשבה בקסמה. שניהם אהבו לעשות דברים קצביים יחד: הם בילו את ערבי השבת שלהם על רחבת הריקודים, קופצים מאולם אחד למשנהו; וכשלא היו על רחבת הריקודים אלא סתם ישבו באיזה מקום ודיברו, דעתה של מיי־גוי הייתה תמיד קצת מוסחת. לפעמים, כשישבו ליד שולחן בבית קפה, היא הייתה מניחה עליו ערמת גפרורים ומנסה לייצב מעליהם כוס, ועל ג'ן־באו הוטלה המשימה לוודא שהכוס לא תיפול. כזו הייתה מיי־גוי: תמיד בארשת פנים רצינית, כשלמעשה היא משתעשעת.

מיי־גוי גידלה בביתה קנרית, ובכל פעם שהקנרית זימרה חשבה מיי־גוי שהיא קוראת לה. ״כן, ציפור?״ היא הייתה משיבה מיד ונעמדת על קצות אצבעותיה כשידיה שלובות מאחורי גבה. פניה החיוורות היו מוארכות, לא מעוגלות כפני ילדה, אם כי ברגעים שהסתכלה אל תוך כלוב הציפור היא נראתה ילדותית עד מאוד: עיניה היו פעורות לרווחה וחלקן הלבן התגוון לכחלחל — כאילו השתקף במבטה צבעם הכחול העמוק של השמיים.

אף על פי שמיי־גוי הייתה בחורה רגילה לחלוטין, הילדותיות שבה לא תמיד אפשרה לעמוד על כוונותיה. לא אחת, כמו הקנרית שלה, היא הייתה מרימה את קולה סתם כך, בלי לכוון אותו לאיש.

החצאית של מיי־גוי הגיעה עד קו הברכיים וחשפה רגליים דקות ושבריריות, עדינות כמו רגלי עץ של בובה בחלון ראווה. עורה גם הוא נראה כמו עץ נוצץ שהוברק בלכה. התספורת שלה הייתה קצרה מאוד וחשפה את עורפה. ללא כל שיער שהגן על העורף או שרוול שחיפה על הזרוע, מיי־גוי נראתה חשופה לחלוטין, נטולת הגנות. דיבורה היה משולח רסן, והיא אפשרה לכל אחד לנסות להתקרב אל גופה ולנצל אותה לרעה. אף בחברתו של ג'ן־באו היא התנהגה בשחרור מוחלט ולא הקפידה לשמור על מרחק נאות ביניהם. הוא תלה זאת בתמימות שלה, אבל כשראה אותה מתנהגת כך עם אחרים היא נראתה לו פתאום קצת טיפשה — ולפעמים אפילו משוגעת... במערב היו הרבה בחורות כמוה, אבל בסין בחורה שמתנהגת כך לא הייתה מתקבלת בעין יפה. אילו נשא אותה ג'ן־באו לאישה והיה חוזר איתה לסין, היה זה בפירוש בזבוז מוחלט של משאבים ואנרגיה, מעשה בלתי משתלם בעליל, גם לא לטווח רחוק.

* * *

ערב אחד הסיע ג'ן־באו את מיי־גוי בחזרה לביתה, כפי שעשה לעיתים תכופות, אבל בפעם הזאת הרגשתו הייתה שונה מבעבר, כי הוא עמד לעזוב את בריטניה: אם הוא רצה לומר לה משהו, היה עליו לעשות זאת באותו הערב. אבל בסופו של דבר הוא לא אמר לה כלום...

הבית של מיי־גוי היה מרוחק מהעיר. בעת הנסיעה, הערפל ומשב הרוח הקליל טפחו על פניהם בעדינות, כאבקה. גם שיחתם נישאה לה בקלילות בין מגוון נושאים, כדרכן של שיחות חולין בריטיות בלתי מחייבות. בעת שדיברו מיי־גוי כבר ידעה שאיבדה אותו. זמן קצר לפני שהגיעו לביתה אחזה בה סערת רגשות והיא ביקשה ממנו לעצור בשולי הדרך.

״אני לא רוצה שהמשפחה שלי תראה אותנו נפרדים,״ היא אמרה.

״גם מולם הייתי מנשק אותך,״ הוא חייך וכרך את זרועו סביב כתפה, והניח לה לטמון את פניה בבית החזה שלו.

המכונית המשיכה לנסוע, חלפה על פני הבית של מיי־גוי ונעצרה כמה מטרים אחריו. ג'ן־באו החליק את ידו מתחת למעיל הקטיפה של מיי־גוי והצמיד אותה אליו. השמלה שלה הייתה מקושטת כולה בפייטים דוקרניים ומעוטרת בפרח קטיפה. ג'ן־באו יכול היה לחוש בגוף הצעיר, הלהוט והערני כל כך, שכמעט זינק אליו בתשוקה מתוך השמלה. הוא נישק את מיי־גוי. דמעות החלו לזלוג במורד לחייה בלי הפוגה, עד אשר איש מהם לא ידע עוד של מי מהם היו הדמעות.

מחוץ למכונית שרר ערפל לח, ללא גבול. ריקנותו של הערפל כילתה כל שביב כוח שהיה בשניים — וכל שיכלו לעשות היה להתחבק. מיי־גוי נצמדה אל ג'ן־באו בחוזקה, טמנה את ראשה בצווארו ושינתה ללא הרף את תנוחתה בניסיון להיטמע בתוך גופו, להיות חלק ממנו... הלהט שלה ערער אותו לחלוטין. בחלומותיו הפרועים ביותר לא העלה על דעתו שמיי־גוי אוהבת אותו עד כדי כך, במידה כזו שיוכל לעשות בה כל מה שירצה... אבל במחשבה שנייה... לא, הוא לא יכול לעשות זאת — מיי־גוי הייתה בחורה טובה, אחרי הכול. זה לא יהיה הוגן מצידו לנהוג בה כך.

גופה של מיי־גוי בער כולו, כמַהּ למגעו, זינק אליו מתוך בגדיה — אבל ההחלטה הייתה בידיו: הוא היה אדון למעשיו.

בקור רוח השיב ג'ן־באו את מיי־גוי לביתה, מופתע מהשליטה העצמית שגילה. לפני שנפרדו הוא חפן את פניה הלחות והרועדות מן הבכי. ריסיה המנצנצים, ספוגי הדמעות, רטטו בכף ידו כמו חרקים קטנים מעופפים. בחלוף שנים, כל אימת שחש צורך להתעודד ולשכנע את עצמו בצדקת דרכו, היה שב ונזכר בערב ההוא: ״אם אז הצלחתי לשלוט בעצמי — עכשיו לא אצליח?!״

עם זאת, הגם שהתפעל מהתנהגותו באותו ערב, בתוך תוכו חש חרטה עמוקה: מבלי שהודה בכך בפני עצמו, הוא תמיד הצטער על שלא היה עם מיי־גוי... אף שבקושי שיתף אנשים בהיכרות שלו עימה, לא היה כמעט איש במעגל חבריו שלא התוודע למוניטין של ליוֹ סיָא־הוּי שיצא לו3 — לאותו חוסן שגילה אל מול קסמן של נשים יפות.

* * *

ג'ן־באו קיבל ציונים מעולים בלימודיו באוניברסיטה, ועוד לפני שהשלים את התואר הוצעה לו משרה בסניף המפעל הבריטי Great Beneficence, המתמחה בצביעה ואריגה. הוא החל לעבוד שם מיד עם שובו לשנגחאי. מכיוון שבית משפחתו היה במחוז ג'יאַנְג וָאן — רחוק למדי מהמפעל — הוא התגורר תחילה אצל חברי משפחה ותיקים. אבל הפתרון הזה היה קצר מועד, משום שג'ן־באו תכנן להביא את אחיו הצעיר, טוֹנְג דוּ־בָּאוֹ, לגור איתו בשנגחאי בסיום חטיבת הביניים שלו. ג'ן־באו רצה שדוּ־בּאו ייגש לבחינות הקבלה לבית הספר הטכני שפעל בחסות המפעל שבו עבד. בימים הראשונים לבואו של דו־באו התגוררו השניים יחד בביתם של חברי משפחה, אבל עד מהרה היה עליהם למצוא פתרון אחר, כדי לא להכביד על מארחיהם. למרבה המזל, לג'ן־באו נודע בדיוק כי חברו מתקופת לימודיו משכיר חדר בדירתו. החבר, וָאנְג שׁה־חוֹנְג, התגורר כמה שנים בחוץ לארץ וחזר לשנגחאי שנתיים לפני ג'ן־באו. כעת הוא גר ברחוב פ'וּ־קָאי־סֵן. השניים התדיינו ביניהם על סעיפי החוזה וחתמו הסכם שכירות.