סודו של וסיליו

1.

ברצלונה, 1888, פורט וול

סמוך לרציף לזרטו

לאחר שסרק את הצללים בפעם השלישית, הזקן סינן קללה מבין שיניו. השקט שאפף אותו היה מוחלט, ונשבר רק על ידי שאון מטח המים כנגד שובר הגלים. הגשם, שהרוח הצליפה בו, ניטח על הבטון והרטיב את הסוככים ואת תיבות הטבק שאוחסנו תחתם. בשעות אלה, כאשר השחר החל מסתמן, הערפל עטף את פורט וול וטישטש את הרציף, הספינות העוגנות והמבנים. כמעט לא ניתן היה להבחין בקווי המתאר של החוף ושוברי הגלים הפכו להיות מסוכנים. עם זאת, הוא כבר עשה זאת מאות פעמים קודם לכן ועוד ישוב ויעשה זאת לא פעם. לא זה מה שהטריד אותו. תחושת הוודאות שהלילה הזה יקרה משהו רע, רע באמת, הפכה את קרביו.

רוח קלה העלתה אדוות על פני המים. עיניו, מוקפות קמטוטים, סרקו ביסודיות את הסירה, את בנו הישן ואת התורן. הוא הבחין שהמפרש החל מתרופף.

הוא משך את החבל במיומנות שגורה ולאחר שהיה מרוצה בראותו את הבד מתמלא באוויר, קיבע אותו במקומו. פשט את ידיו, ואצבעותיו העטויות כפפות חרקו כמו חבלים ישנים. הלחות פשתה בעצמותיו למרות הבגדים העבים שלבש. הוא נאנח. מדי יום קשתה עליו יותר המלאכה הזאת, לא יארך הזמן והוא לא יוכל להשיט את הספינה. למען האמת, שיער שלא יחיה עד לסוף המאה, ולא יזכה לראות את הנפלאות שהכול מדברים עליהן, אם כי למי אכפת מהמכונות הארורות האלה? איזה שוטה יכול להאמין שאותם יצורים רעשניים טובים יותר מזרועותיו החסונות של בן אדם? הוא ירק מים והטה את ההגה מעט קדימה.

הם השאירו מאחוריהם את ההר של מונז'ואיק והעיר, שקודם לכן הייתה נסתרת, החלה לובשת צורה מבין הערפילים.

הזקן הוביל את הספינה עד לאמצע רציף לזרטו, שם המתינו לו לפרוק את המטען, ובכך עקף בעיות שיכלו לצוץ מהחוף ואת ספינות הקיטור שבשעות אלה החלו לחצות את המים.

הזרם סחף אותו עד הסלעים. הוא פילס נתיב בינות לצמחים כאשר תנועה על פני המים הסבה את תשומת לבו. ליד המעגן השלג היה פחות עמוק והוא יכול היה להבחין בשובר הגלים המכוסה קצף. במרחק מטרים אחדים, בינות לבולי עצים ולשאריות פסולת, צף לו צרור גדול. תוך רגע כיסה אותו הים והוא נעלם. הזקן נשך את שפתיו והמתין. לא תהא זו הפעם הראשונה שאחד הסוחרים איבד חלק ממרכולתו. מזלו של מי שמצא אותה.

משחלף הזמן החל מאמין, בכעס, שמוחו רימה אותו. הוא התכונן להשיט את הספינה אל מחוץ לזרם כששמע קול שכשוך במים. הצרור הופיע שוב, קרוב יותר, מתנודד עם הגלים.

חיוכו של הזקן התרחב וחשף את שיניו הרקובות, והוא ניסה לדוג אותו מהמים בעזרת המשוט. מששלה אותו הבין שמדובר בתיבה, גדולה כמו חבית של יין. על פי החותמות שהיו טבועות בעץ, הסיק שמקורה מצרפת. החבלים עוד היו כרוכים סביבה; משום כך הייתה סגורה הרמטית, דבר שהיה בעל חשיבות רבה: הסחורה שבתוכה לא נרטבה במים. הצרפתים האלה נהגו לייבא כלי חרסינה, אריגים איכותיים ואלכוהול. כל אחת מהסחורות הללו תביא לו רווח הגון. הוא שיחרר את המשוט ופנה לבנו.

"אפה, קום ותקע את הצלצל."

הנער הביט בו בלי להבין, עד שראה את התיבה צפה. הוא קם ממקומו מתנודד וחיפש מתחת לספסל. לאחר שמשך משם את רשת הדייגים וכמה חבלים, הוציא קופסה גדולה שממנה השתרבב חוד של צלצל ברזל גדול. ממלא את ההוראות של אביו סובב את הצלצל עד שהצליח לאחוז באחד החבלים שהיו כרוכים סביב התיבה. הזקן, מצויד במוט מחודד, משך מהצד השני. הם משו אותה בזהירות לקצה הסירה והתאמצו להעלות אותה על הסיפון.

"בזהירות... אלוהים אדירים!"

יד מחרידה בעלת אצבעות חדות ננעצה בזרועו של הזקן. הוא צפה בו כלא מאמין, משותק, בעוד המפלץ מושך אותו אל המים הכהים. בטרם יוכל להגיב גל טילטל את הסירה ורוח הרפאים נעלמה כמו לא הייתה מעולם.

הנער רץ לאורך הסיפון והסיר את האריג שעטף את הפנס. האור גילה יצור צף לצד התיבה. במאמצים גדולים עלה מעל המים כשהוא נאחז בחבלים. במקום עיניים היו בפניו שני פתחים כהים. כשניסה לדבר הפכו פניו להעוויה מגוחכת ובמקום מילים בקע משפתיו מלמול בלתי מובן, מלווה באנחה. נראה היה שהוא לא יוכל לשאת עוד את מתקפת גלי הים.

לאחר רגע של היסוס, הורה הזקן לבנו:

"תייצב את התיבה."

הנער לא זז. קפוא, לא יכול להמיש את עיניו מהיצור המעוות. באותו רגע גל נוסף הפריד ביניהם.

"לכל הרוחות, בן!"

"אבא, אתה... אתה בטוח?"

התיבה החלה לשקוע.

"כולרה!"

הנער שב ולקח לידיו את הצלצל, נועץ את חודו בעץ, והצמיד את התיבה אל הסירה.

בו בזמן אביו ייצב את רגליו על הסיפון ומשך בשתי ידיו את הזרוע שהושיט לו היצור. מגעה היה קר ומצמרר. הזקן עצם את עיניו, שאף אוויר ומשך בכוח.

היצור התגלגל על הסיפון עד שנשכב על גבו. במקום זנב של דג, שהזקן ציפה לראות, היו לו רגליים. הוא היה עירום לחלוטין, נטול קשקשים, ועורו היה כה לבן שנדמה שקוף. בבטנו היו צלקות של פצע מחריד. לנער הוא הזכיר דגים שניצודו ברשת.

הזקן התקרב בזהירות, רכן וטילטל את אותו גוף, מנסה להבחין באות חיים. הוא הצטמרר משהבחין בפצעים נוספים שחצו את חזהו. הוא לחץ קלות וידו שקעה בבשר שהיה רך כחמאה. ריח מבחיל נדף ממנו. הגבר התרחק בכבדות עד שנפל בין תיבות הטבק, לא מצליח להתגבר על פחדו. בנו חש לעזרתו ושניהם התבוננו ביצור האומלל שרבץ ללא ניע.

"אבא, מה העלינו לסיפון?"

"אלוהים עדי שאין לי מושג."

לפתע, גופו של היצור הואר בהבזק של ברק, וצייר מתחת לעורו ציור שהזכיר ענפים של עץ. כהרף עין נעלם ההבזק כמות שהופיע. האב ובנו הצטלבו כאחד.

2.

"זה הכול, בחורים."

רחש שרפרפים מוסטים גבר על השקט באולם הגדול. מעל הבימה, המרצה הצעיר אסף את ניירותיו וטמן אותם בתיקו, והתבונן בטור הסטודנטים בדרכם ליציאה. הוא ניסה להיראות מכובד, אבל חיוכו הסגיר אותו. זה עתה השלים את השבוע השני שלו כמורה באוניברסיטה, אותה אוניברסיטה שבה קיבל את התואר שלו רק כמה חודשים קודם לכן.

צעדיו הובילו אותו לאחד החלונות באולם. מבחוץ נשקפו עננים כהים, אולם, שלא כמו בימים הקודמים, אפרוריות המקום לא פגמה באושרו. דרך ארוכה ומפותלת הובילה אותו לאולם הזה, וארור יהיה אם לא הרוויח זאת ביושר. הוא חלף במבטו על פני המבנים של הקמפוס. כמעט פלט אנחה של שביעות רצון כאשר קול קרא מאחורי גבו:

"פרופסור אמאט!"

בדלת המתין אחד הסטודנטים.

"כן?"

"סליחה, פרופסור, סר אדוארד רוצה לראות אותך."

"אני כבר בא."

כמה יפה זה מצלצל. פרופסור. מרצה וחבר סגל במכללת מגדלן, אחת המכללות היוקרתיות ביותר באוניברסיטת אוקספורד. הוא קיבל את הקתדרה של דוקטור בראון, שלמרבה הצער חלה בשפעת, אולם זה היה חסר חשיבות. במהרה יקבל תקן משלו. ההזדמנות נקרתה לפניו והוא לא התכוון להחמיץ אותה. הוא אסף את חפציו ועזב את האולם, שבו יעביר את הסמסטר בהוראת יוונית. בפרוזדור הבחין במבטים שעקבו אחר צעדיו. התלמידים עדיין הביטו בו בסקרנות.

כשיצא החוצה הידק לגופו את הגלימה. הגשם, שלווה ברוח קרה, שטף את הקמפוס. הגם שנמצאו בשלהי אפריל, הימים עדיין היו קרים. הוא צעד במהירות בשביל העפר, מודע לרעש שעלה מתוך האולמות ופשט ברחבי המכללה. תהליך הקניית הידע התקדם אל יעדו. הוא השאיר מאחוריו בצד ימין את הקפלה, שבה נערכו חזרות המקהלה, וחצה שביל שהוביל לפטיו מוקף מבנים מכוסים בשרכים. בלי להסס כיוון את צעדיו לשביל חצץ שחילק את החצר למשולשים. הוא נשטף זיעה אולם לא נתן על כך את דעתו, הוא הרגיש כל כך טוב שהתאפק מלדלג ולקפץ.

וולטר פתח לו את הדלת ברגע שראה אותו מתקרב. הקשיש היה מוסד בפני עצמו במכללת מגדלן. הסטודנטים נהגו לומר שהוא ממלא את תפקיד השוער מיום פתיחת האוניברסיטה, מה שלא מתקבל על הדעת אם מביאים בחשבון שהמוסד קיים זה ארבע מאות שנה. מכל מקום, אותו גוף כפוף כמו סוף ואותו פרצוף חרוש קמטים לאינספור מעידים כי ייתכן ויש אמת בשמועות. הקשיש היה ידוע היטב בסחר־מכר שניהל, היה מסוגל להשיג טבק, ליקר, או כל דבר מותרות אחר במחיר סביר. מובן מאליו, סחורות אלה היו אסורות, מה שגרם לעסקאות של וולטר לשגשג.

"סניור אמאט... אה, סליחה." החיוך למחצה שעלה על פניו הסגיר אותו. "פרופסור אמאט."

דניאל הרכין את ראשו והשיב על ברכתו. הוא ידע כי אף על פי שראה בו "זר ארור", כמו שכינה אותו בפעם הראשונה שהכירו, הקשיש העריך אותו.

"סניור וולטר, איך אתה מרגיש הבוקר?"

"לא טוב כמוך, אני מניח. קור כלבים וכל העצמות שלי כואבות."

"אני מאמין שתמיסת דיו תיטיב עמך. אני יכול גם להמליץ לפניך על רופא מעולה."

פניו של הקשיש לבשו הבעה נעלבת.

"למה שאעשה דבר שכזה? אני בחיים לא אסמוך על רופא אליל."

דניאל חייך.

"סר אדוארד ממתין לי."

"כמובן, פרופסור. עלה, עלה. אל תתעכב באשמת הזקן המצומק הזה, שבכל רגע עלול לעזוב את עולם החיים."

דניאל לא הצליח למנוע צחקוק.

"תודה, סניור וולטר. מאוחר יותר אולי אצטרך אחד מהבקבוקים האלה שאתה שומר במחסן שלך."

"אני אראה מה אני יכול לעשות." הוא לבש ארשת שהתכוונה להראות דחייה. "אני לא מבטיח לך כלום." הוא הפנה לו את גבו ונעלם כשהוא רוטן בינות לצללים של ביתן השוער.

דניאל עלה במדרגות, כשהוא מהרהר בפרופסורים הנאורים שטיפסו בגרם המעלות הזה. כהרף עין הגיע לקומה הראשונה. דלת לשכתו של הרקטור, ממוקמת בקצהו של פרוזדור קצר, הייתה פתוחה למחצה. דניאל הקיש עליה בזהירות. קול הזמין אותו להיכנס.

לשכתו של הרקטור הוותיק הייתה רחוקה מנזירית. השטיח שכיסה את הרצפה ליטף כגל את רגלי שולחן הכתיבה שניצב במרכז החדר, ולמולו ספרייה מעץ אגוז שכיסתה את הקירות מצד לצד. במרכז, מצד שמאל, בין שתי כורסאות מרופטות, בערה אח בסגנון ויקטוריאני, מעליה ציור של קרב בנוקבורן.1 דניאל הכיר היטב את הלשכה הזאת. שם בילה שעות רבות, אחדות מהן המאושרות ביותר שזכר. הרקטור היה המנחה שלו באותן שנים ראשונות. עם הזמן, הרעוּת ביניהם הפכה ליחס קרוב כשל אב ובנו.

"אמאט יקירי, אל תישאר לעמוד בפתח."

אחרי שעבר את גיל חמישים, הכהויות תחת עיניו והשיער החלק הקצוץ לא מחו את ארשת טוב הלב מפניו של סר אדוארד וורן. כהיסטוריון ידוע בחוגים האינטלקטואליים הנחשבים ביותר, הוא החשיב את עצמו כבעל יוקרה מסוימת כמרצה. כמומחה לשפות מתות, אותו תחום שדניאל לימד, הוא זכה עשר שנים קודם לכן בתואר נשיא, או רקטור — כמו שהוא העדיף להיקרא — אחרי שקודמו מת.

"איך עבר עליך היום?" שאל.

דניאל ניסה להכניס סדר במחשבותיו, אם כי הן דילגו מכאן לשם. הוא הרגיש נלהב ולחוץ בעת ובעונה אחת.

"אה... מצוין, סר אדוארד."

"אני שמח מאוד. אתה יודע שאני תולה בך תקוות רבות."

"תודה, סניור. אני מקווה להיות ראוי לאמון שלך."

הרקטור סילק את הספק בתנועת ידו, ושקע בכיסאו לתנוחה נוחה יותר.

"כמה זמן עבר מאז שהגעת לאוקספורד? שש שנים?"

"כמעט שבע."

"שבע? איך שהזמן עובר, לכל הרוחות." הוא עצם למחצה את עיניו. "אני עוד זוכר אותך נכנס בדלת הזאת כשרק הגעת מברצלונה."

פניו של דניאל קדרו. הרקטור, שלא הבחין בתגובתו, הוסיף להעלות זיכרונות.

"כן... רטוב לגמרי הודות לגשם סוחף שירד אותו לילה, ועם מזוודה אחת בלבד. המילים הראשונות שבהן פנית אלי היו בלתי מובנות, ואתה נראית... אלוהים אדירים, נורא! לרגע התפתיתי לקרוא למשטרה, ידעת את זה?" שאל, פולט צחקוק.

דניאל נד בראשו לשלילה.

"תמיד שאלתי את עצמי מה הניע אותך לבוא לכאן. היית מאוד דיסקרטי בקשר לזה."

"אתה יודע שאוקספורד ידועה כאוניברסיטה הטובה ביותר בעולם. פשוט רציתי ללמוד כאן."

"כן, כן, ללא ספק," קטע אותו סר אדוארד. "למען האמת כבר זמן רב שאינך אותו צעיר... הפכת לגבר, עם עתיד מזהיר."

"זה מה שאני מקווה, אדוני."

"ובכן ברור, אמאט," הוסיף הרקטור בהתלהבות, "בשבועיים האחרונים מילאת את מקומו של פרופסור בראון באופן מאוד משביע רצון. למעשה, זו הסיבה שרציתי לראות אותך."

סר אדוארד השתהה רגע לפני שהמשיך.

"היכולת שלך הינה מעבר לכל ספק. נתת לנו סיבות טובות לשביעות רצון. אתמול התאספנו חברי המחלקה האקדמית במפגש החודשי. בין עניינים אחרים הסכמנו פה אחד להציע לך קתדרה במחלקה לשפות קלאסיות עד לסוף הקורס. מה דעתך?"

התרגשות גדולה הציפה את דניאל. הוא לא ציפה להצעה כזאת כל כך מהר. חיוכו של סר אדוארד התרחב נוכח תגובתו של בן חסותו.

"טוב, מה אתה אומר? אתה מקבל או לא?"

"כ... כמובן, אדוני. ברור. זה... זה פנטסטי! אני אסיר תודה, אדוני."

"שטויות. ההצעה הזאת נובעת מן המאמצים שלך. המסירות שהראית הפתיעה את כולנו, בלי יוצא מהכלל. לעתים רחוקות רואים אדם כל כך מוכשר כמוך."

הרקטור התרומם וניגש למגש המשקאות. הוא מילא גביעים בברנדי ביד רחבה.

"אני חושב שהידיעה הזאת תשמח גם את בתי, מה דעתך?" הוסיף בהקנטה. "מוצא חן בעיני הרעיון שבקרוב תהפוך לחתני. הלילה, כמו שאתה כבר יודע, נחגוג בסעודה מיוחדת. ההכרזה על המינוי תהיה בקרוב. אלכסנדרה היא כל מה שנשאר לי. אתה תגרום לה אושר, אני בטוח בזה."

"אני אוהב את בתך."

הרקטור הינהן בשביעות רצון, הציע לו את אחד הגביעים ולחש:

"אני רוצה להזהיר אותך כדי שמאוחר יותר לא תוכיח אותי. אלכסנדרה, כמו אמה, היא יצור נהדר. יפה, מוכשרת מאוד, מיומנת בניהול משק בית, ו... בעלת טמפרמנט גאלי בלתי נסבל ובלתי צפוי." הוא קרץ בעינו. "בסופו של דבר, גאליה היא ארצם של הדרקונים!"

שניהם פרצו בצחוק. דניאל העריך בכל לבו את אותו אדם, שבקרוב מאוד יהפוך לחותנו. הוא אסף אותו לחיקו ברגע שבו נזקק לעזרה. בלי לדרוש הסברים הציע לו את הידע שלו ואת חברותו. כאשר האמין שאיבד הכול, סר אדוארד נתן לו הזדמנות חדשה. לעולם לא יוכל להחזיר כל מה שקיבל ממנו.

"נשתה לחיים, אמאט. לחיי הנכדים שתעניק לי!"

הם השיקו את הגביעים, ודניאל רק הרטיב את שפתיו בניגוד לרקטור. לאחר מכן קם, משאיר את המשקה שלו על השולחן כמעט בלי לגעת בו.

"סר אדוארד, יש לי כמה עניינים לעסוק בהם לפני הסעודה הערב. ברשותך, אפרוש."

"אין בעיה. גם לאוזני הגיעו שמועות על חגיגה מסוימת שמארגנים העמיתים הוותיקים שלך. אל דאגה, שפתי חתומות. רק שלא יעלה בדעתך לאחר לארוחה, אלכסנדרה תהרוג אותך."

סר אדוארד צחק בלבביות שעה שליווה את דניאל אל הדלת.

"אה," עצר לרגע. "כמעט שכחתי. חכה רגע."

הוא חזר לשולחן הכתיבה שלו ונבר בין הניירות שהיו מונחים על השולחן עד שבתנועה של ניצחון, הרים באוויר מעטפה בצבע חרדל.

"הבוקר הגיע מברק עבורך."

"מברק? עבורי?"

"אכן. נשלח מברצלונה."

דניאל נטל את המעטפה מידו המושטת של הרקטור; עצביו בגדו בו והוא כמעט שמט אותה מידו. הקשיש לא הבחין בסערת רוחו, ודניאל טמן את המברק בכיס מעילו בלי שהות נוספת.

"ברשותך, אקרא אותו אחר כך. יש לי... עדיין הרבה מה לעשות."

"לך לך, לך."

דניאל יצא מהדלת והתרחק, מהר ככל שאיפשר לו פיק ברכיו.

*המשך הפרק בספר המלא*