נפרטיטי ואוראו

במקום הקדמה

היי, האם קרה לכם פעם שיצאתם לטייל לבד, הלכתם לאיבוד ולא ידעתם היכן אתם נמצאים ואפילו לא היה את מי לשאול?

לי זה קרה כשהייתי בת שש. החלטתי לצאת לחפש נרקיסים כדי להביא זר קטן לאימא. זה כמובן היה לפני שהחליטו שאסור לקטוף פרחי בר והם הפכו מוגנים.

בכל אופן, אחר הצוהריים ירדתי לשדה. חשבתי שאני יודעת בדיוק היכן אפשר למצוא נרקיסים. ראיתי כלניות, מצאתי אפילו המון רקפות, אבל נרקיסים לא מצאתי. הלכתי וחיפשתי ופתאום נעלמה השמש מאחורי אחד העננים ואיבדתי את דרכי. די נבהלתי.

התלבטתי מה לעשות, אבל כיוון שלא סיפרתי לאיש שאני הולכת, לא הייתי בטוחה שמישהו יחפש אותי. התחיל לרדת גשם. הלכתי ובכיתי. בסוף כמובן מצאתי את דרכי, אני אפילו לא יודעת להסביר איך.

אז זה בדיוק, כלומר, כמעט בדיוק, מה שקרה לגיבורי הסיפור שלנו, ומה קרה להם אחר כך? את כל התשובות תמצאו כאן.

אחרי הקריאה אתם מוזמנים לשלוח לי מייל ולספר לי מה דעתכם:

Blue_or@yahoo.com

מקווה שתיהנו,

חנה שצמן

נא להכיר, לִיּלו

נולדתי בלילה קר בשלהי החורף, בזמן הנושק בין חורף לאביב. זה לפחות מה שסיפרה לי אימי. אימא הייתה חתולה רזה וצנומה. היה לה די קשה להסתדר ולגדל אותנו, חמישה גורים קטנים ורעבים, אבל אני חייב לציין שעשתה עבודה די טובה, כמו כל אימא אוהבת. איני יודע מדוע אימא בחרה להתגורר דווקא בגבעת הכלניות, יישוב כפרי קטן ומרוחק מכל מקום. למה דווקא כלניות אתם שואלים? כי בכל חורף פרחו על אחת הגבעות מיליוני כלניות בכל הצבעים. אפילו כלניות סגולות צמחו שם, אבל כמובן בעיקר כלניות אדומות וּורודות ולבנות. פרחו שם גם רקפות ונרקיסים, אבל הכלניות היו הבולטות והיפות ביותר.

לצערי, רוב התושבים בגבעת הכלניות לא אהבו חתולים. רובם אף לא רצו להאכיל אותנו או להניח עבורנו קערות עם מים לשתייה. היו גם כאלה שבכל פעם שהיו רואים זנב של חתול, היו צועקים, “קישטה", ועוד פעם, “קישטה".

היו בגבעה גם כמה כלבים שהיו יוצאים מדעתם כשהיינו עוברים לידם, והיו נובחים את נשמתם. בעיקר הקטנים. אני חושב שהם מאוד פחדו מאיתנו כי בהשוואה אליהם היינו כנראה ענקיים. אנחנו השתדלנו להתחמק. ידענו בדיוק היכן הם גרים — בפאתי היישוב — ולשם פשוט לא העזנו להגיע. בשביל מה? אף פעם לא חיפשנו צרות.

אבל האמת היא שרוב הכלבים בגבעת הכלניות היו כלבים נוחים ומנומסים. היו כלבים שנהגו להתעלם מאיתנו לחלוטין. ואחרים היו נובחים נביחה קצרה כדי לממש ולהצדיק את היותם כלבים. וזהו.

הכי מצחיק היה הכלב הקטן והלבן שגר ממול. מדי פעם היו רוחצים אותו, מסרקים אותו ומחליפים לו סרטים בתסרוקת. לא ברור לי למה כלב נורמלי ירצה שיקשרו סרטים על ראשו. פעם שאלתי כלב שקראו לו פִּיקוֹ, “למה אתה מסכים שיקשרו לך סרטים בראש? זה לא מעצבן אותך?"

פִּיקוֹ רק נד בראשו, משך בכתפו והגיב, “יש לי ברירה? ככה היא אוהבת. היא חושבת שאני התינוק שלה. היא גם קוראת לי ‘תינוקי מתוקי׳. היא אוהבת לרחוץ אותי, לסרק אותי, לקלוע לי צמות או קוקיות, אז מה לעשות? אין לי ברירה." ראיתי דמעות בעיניו כשסיפר, אז לא לחצתי יותר.

אתם יודעים עד כמה פִּיקוֹ היה מצחיק? מה היה עושה כשהיה צריך להתפנות, אתם יודעים, כשלחצה לו הבטן? היה נעמד, מרים רגל אחת או כורע ומטיל את מימיו על הדשא. ממש לא מחונך. כל כך צחקתי... והוא היה מצחיק יותר כשהיה צריך לחרבן. אז היה מתחיל להסתובב במעגל, עוד פעם ועוד פעם עד שהיה כורע, ובום — מוציא את הכול על הדשא!

הסברתי לו שכך לא מתנהגים, שילמד ממני. כמו שאני למדתי מאימא שלי, כי חתולים לא מתנהגים ככה. אני תמיד עושה בור קטן באדמה, בפינה, כשאף אחד לא רואה. עושה מה שעושה ואחר כך מכסה באדמה כדי שלא יישאר לא ריח ולא זכר. ככה אף אחד לא ידע שהייתי כאן. אבל פיקו לא הבין על מה אני מדבר. מה אפשר לעשות? כלב נחמד, אבל לא חכם במיוחד.

גבעת הכלניות הייתה יישוב קטן ונחמד, ובדרך כלל שקט ורגוע. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שגם ההורים והסבים של אימא שלי גרו בה, אולי אפילו לפני שהגיעו לשם בני האדם. איני יודע כמה שנים גרו שם חתולים לבד, בלי אנשים, אבל נדמה לי שאבות אבותיי היו חתולי בר שלאט־לאט הכירו את בני האדם ולמדו לחיות לצידם. מיעוטם אף למדו לחיות עם בני האדם, לעזור להם להיפטר מעכברים ובתמורה ליהנות מארוחה טובה לפעמים וממחסה בחורף, כשקר ורטוב.

לאט ובהדרגה הצלחתי ללמוד ולהבין את שפת בני האדם שאנחנו, החתולים, מכנים אותה בינינו לבין עצמנו אנושית. אני מבין את רוב הדברים שהם אומרים זה לזה, ובעיקר את המנגינה — אם האדם נחמד ובמצב רוח טוב או עצוב וכועס, אבל לרוב מה שמעניין אותי לא כל כך מעניין אותם. הם מרבים להתווכח על מי גדול יותר, חזק יותר, מוכשר יותר, ובזה אין לי מושג. יש ביניהם כאלה שמנסים לשכנע אחרים שחתולים הם יצורים מסכנים ושצריך לדאוג להם. אחרים מעקמים את האף וצועקים, “לא ולא," ועוד פעם, “לא!" אהה, והם מרבים לדבר על כסף, שאין לי מושג מה זה אבל הוא כנראה חסר להם מאוד.

אז מה אומר, שאני מסכן? לא. אני לא מסכן ורוב הזמן אני עושה רק מה שאני רוצה. אימא שלי עשתה הכול כדי לגדל ולחנך אותנו, אף על פי שלא היה לה הרבה חלב. היא באמת השתדלה. אני נולדתי אחרון ואפילו לא היה ברור אם אצליח לשרוד כי הייתי הכי קטן. מאוד קטן ומכוסה בקרום השליה שבתוכה נולדתי. אימא עבדה מאוד קשה כדי לקרוע את הקרום, ללקק אותי ולעזור לי להתחיל לנשום.

כך לפחות סיפרה לי ברגע שהצלחתי, כעבור בערך שבוע ימים, להרגיש שייך לסביבה. אז גם פקחתי עיניים והתחלתי להתבונן ולבדוק מה קורה סביבי. אני חושב שאימא שלי קצת ריחמה עליי, כי כל האחים והאחיות שלי היו שונים ממני. הייתה לי אחות אחת ג׳ינג׳ית, אח אחד שחור לבן, אחות מקושקשת אחת שהיו לה את כל הצבעים כולם ואחות לבנה עם כתם שחור על עינה השמאלית. בכל פעם שראיתי אותה צחקתי בפנים. פעם אחת צחקתי בקול רם והיא כמעט הרגה אותי בנשיכה שלה, אז למדתי לקח ולא הוצאתי קול אפילו שהכתם שלה היה די מצחיק.

האחות שהייתה הכי נחמדה אליי הייתה הג׳ינג׳ית. היא גם הייתה הכי יפה וגם הכי חכמה. לפעמים היא אפילו השאירה לי קצת אוכל אחרי שגמרה לאכול את מה שאימא שלנו הייתה מביאה, ובאופן כללי היא התייחסה אליי יפה. אחי הגדול, השחור לבן, היה גועלי, לא רצה לשחק איתי כלל והאחות הלבנה כולה הייתה סתם גאוותנית.

אני הייתי היחיד שנולד קטן ושחור. עד כמה שחור? שחור כל כך עד שבלילה, אם הייתי שוכב בשקט ולא זז, אפילו אימא לא הצליחה לראות אותי. בגלל זה היא קראה לי לילה. אבל אז גילתה שאני חתול בן ולא חתולה בת, אז היא תיקנה ללִיּלוֹ. יותר מאוחר גיליתי שזה היה רק שם זמני. השם שלי התחלף כל כך הרבה פעמים, כי אף פעם לא הצלחתי לומר לאחרים מה השם המדויק שלי, אז בכל פעם שפגשתי מישהו הוא קרא לי בשם אחר, אבל על זה אספר לכם מאוחר יותר.

אז כבר הבנתם. אני חתול שחור, מסוג החתולים שחלק מהאנשים קוראים להם א־שֶׁוָּאֳרֵצֵה חיה, שזה בקיצור חיה שחורה, אבל לא בקטע נחמד, אלא לעגני. אני דווקא חושב שאני חתול מאוד מיוחד. בהתחלה, כשבכיתי והתלוננתי, אימא ניחמה אותי וגילתה לי שאני לא שחור לגמרי כי שיש לי כמה שערות לבנות על הבטן. אחר כך, כשלמדתי להתלקק בעצמי, גיליתי אותן בעצמי. יש לי גם כתם לבן קטן על הרגל הימנית הקדמית. הוא כתם קטן מאוד וצריך להתאמץ כדי לראות אותו, אבל אימא הרגיעה אותי, “אתה יודע, אנשים לא אוהבים חתולים שחורים, אבל הרגל הימנית שלך תציל אותך כי היא לבנה." נו, אימא׳לה, אשרי המאמין! היא גם סיפרה לי שאין בנמצא חתול שהוא שחור לגמרי מכף רגל ועד ראש. תמיד יופיעו כמה שערות לבנות, אבל לא כולם יטרחו לחפש אותן, אז הם רואים שחור וצועקים, “הנה, זה חתול ממש, אבל ממש שחור, טפו־טפו־טפו!"

אני לא מבין למה צריך לפחד מחתול שחור. האם אתם יודעים מאיפה זה הגיע? אם אתם סקרנים אתם תמיד יכולים להיכנס לספרייה ולחפש. אתם בטח תמצאו את התשובה, אבל אני רק חתול. נכון, חתול שחור ובינינו גם חתול חכם, אבל אני עדיין לא יודע לקרוא ולכתוב אנושית, אז תבדקו לבד, טוב?

פעם אימא הבטיחה לי שכשאגדל ומישהו יחליט לאמץ אותי הוא ייתן לי שם אחר, יפה יותר. מצחיקה אימא שלי... מי בכלל ירצה לאמץ חתול שחור? את האחות הלבנה שלי לבטח ירצו לאמץ, ואולי גם את אחי השחור לבן, אבל אותי? אצטרך להסתדר לבד, והייתי אף מוכן לכך, כאילו שהייתה לי ברירה אחרת. זה מה שקורה כשנולד חתול כמוני, קטן ורעב תמיד. ושחור.

לא רק אני הייתי רעב כל הזמן. גם האחים והאחיות שלי היו רעבים כמעט כל הזמן. אימא עשתה כל מאמץ להניק אותנו, ואחרי שקצת גדלנו גם הצליחה מדי פעם לתפוס איזה עכבר קטן או אפילו נחש צעיר שהסתובב בסביבה. היא גם לימדה אותנו כיצד לעשות זאת בעצמנו. זה לא נראה פשוט ודי פחדתי לעשות זאת, כי אתם יודעים — לחלק מהנחשים יש ארס בפה והם די מסוכנים. אז על נחשים לא אהבתי להתנפל, רק כשממש לא הייתה לי ברירה.

לגלות לכם סוד? אימא תמיד השתדלה לתפוס איזה נחש צעיר ולא כל כך מסוכן או עכבר קטן ולהניח אותו בדלת הכניסה של משפחת יויו. אני לא באמת יודע איך קראו להם, אז קראתי להם יוֹיוֹ, כי בתמורה לנחש מת או עכבר על מפתן הדלת, היינו מקבלים הרבה אוכל ושמחה ו"יוֹ... איזה חתולים נהדרים! כל הכבוד!" כן, אימא שלי הייתה חתולה מאוד חכמה.

בשכונה שלנו רק בשני בתים גידלו חתולים. באחד הייתה זוֹאִי שגדלה בבית קטן בפינה. היא הייתה חתולה קטנה ומפונקת שאהבה לישון כל היום על המרפסת. על הגבעה שלמעלה, בקצה היישוב, גרה משפחה אחת שהיה לה חתול שקראו לו יוּלְיוּס, מגעיל כזה. הוא תמיד ישב על אדן החלון, הביט החוצה וצחק עלינו. אני חושב שהוא דימה את עצמו לקיסר, לא שאני יודע מה זה קיסר. כמה פעמים שמעתי את הגברת שלו קוראת לו, “יוליוס קיסר בוא הנה." והחתול השמן והמדושן היה מגיע מייד.

לא סבלתי את יוליוס הנפוח. כי כשהיה רואה אותנו, היה חושף שיניים ומתגרה, “אכלתם כבר היום?" היה לוחש ברשעות, “אני קיבלתי היום מנת בשר, ואתם? אפילו אוכל יבש אין לכם." הוא היה צוחק צחוק קצר ומוסיף, “אתם צריכים לעבוד קשה כדי לגנוב קצת לחם מיובש שהשכנים פיזרו לציפורים או לנסות לתפוס איזה עכבר עלוב... מסכנים, חתולי חצר שכמותכם."

כמה שנאתי את החתול המנופח הזה, וגם כמה קינאתי בו. ידעתי שלי אף פעם לא יהיה מזל כזה. אני לא אצליח למצוא בן אדם שיאהב אותי וילטף אותי ויאכיל אותי אוכל אמיתי, של בני אדם, ואולי אפילו אוכל של חתולים. ובכל זאת הייתי עונה לו, “ואתה יושב בחדר. לא מרשים לך לצאת החוצה, לשחק עם חתולות וחתולים כמוני. אתה בבית סוהר של זהב, ואילו אני חופשי לעשות מה שמתחשק לי, מתי שמתחשק לי. אז סתום בבקשה ואכול את האוכל המעפן שלך, טיפש אחד." זה כמובן היה סותם לו את הפה לכמה דקות, ואז הוא היה יורד מהחלון והולך כנראה לחפש ניחומים אצל הגברת שלו.

את אבא שלי לא ממש הכרתי, אבל זה טבעי. אבא של החתולים תמיד גומר את תפקידו די מהר. הוא היה איתנו זמן קצר מאוד, אבל אני זוכר שאיש מהשכנים לא אהב אותו, ורק היו צועקים עליו: “קישטה, לך מכאן שד משחת." וגם מלווים את הצעקות במטאטא או באבנים שנזרקו לעברו. עכשיו, כשאני חושב על זה, זה בטח היה מפני שבלילות הוא היה צועק ומיילל בקול רם ומעיר את כל השכונה.

את אימא שלי דווקא השכנים חיבבו, והייתה אפילו ילדה אחת שהייתה מגניבה לה פרוסת לחם מרוחה בגבינה או כמה עצמות שהצליחה להגניב לתיק שלה.

בשכונה שבה גדלנו לא היו כל כך הרבה חתולים. ומאלה שכן היו, אף אחד, אפילו לא אני, לא סבל את הפושטיים מביניהם, בצבעי אפור מפוספס עם טבעות שחורות על הזנב כי הם הזכירו לכולם שמוצאנו הוא מחתולי הבר שפעם הסתובבו באזור. הם הוציאו שם רע לכל מין החתולים.

למה שם רע? כי הם נהגו לגנוב אוכל, בעיקר ביום חמישי בערב, כשהאנשים היו מבשלים אוכל לקראת שבת ומוציאים אותו אל החלון כדי שיתקרר, ואז הצעקות בשכונה עלו עד לב השמיים ובחזרה. אני מעולם לא ניסיתי לגנוב אוכל מחלון, גם אם הייתי מאוד רעב. זה החינוך שקיבלתי בבית. כן, אימא שלי, כשהייתה מלקקת אותי ומלטפת את ראשי הייתה נאנחת, “אוי, לילו," הייתה לוחשת לי, “מה יהיה בסופך? אנשים לא אוהבים חתולים שחורים. הם מפחדים מחתולים כמוך. הם חושבים שאתם מביאים להם מזל רע, אז היזהר לך. כשאתה שומע צעדי אדם התחבא מייד, ושלא תעז לגנוב אוכל מחלונות כי סופך יהיה נורא ואיום."

לא הבנתי מה זה נורא ואיום, אבל שמעתי בקולה. כן, הייתי ילד, סליחה, חתול טוב וממושמע. תמיד נזהרתי. אף פעם לא יצאתי לטייל בשבילים ובמדרכות בלי לבדוק קודם אם יש אנשים בסביבה. “זהירות מונעת אסון," הייתה אימא שלי אומרת. אבל גם היא עזבה אותי כשהגעתי לגיל חודשיים, אולי קצת יותר מבוגר.

ואיך קרה הדבר? יום אחד היא כינסה את כולנו, הושיבה אותנו סביבה והסבירה בקול רציני ואפילו קצת מפחיד, “זהו, אתם כבר גדולים. מעכשיו תצטרכו להסתדר לבד. לימדתי אתכם לתפוס עכברים ואפילו נחשים, וגם להיזהר מבני אדם וממכוניות. עכשיו הכול תלוי בכם. דעו לכם שאתם חתולי רחוב ואם לא תשמרו על עצמכם, איש לא ישמור עליכם. היזהרו כשאתם חוצים כבישים, היזהרו ממכוניות דוהרות ובעיקר היזהרו מבני אדם. אל תסמכו עליהם. אל תתקרבו אליהם יתר על המידה ואל תתנו בהם אמון."

“לאן את הולכת?" שאלה אחותי הכמעט כולה לבנה.

אימא צחקה, “אני אישאר בסביבה, אבל איני יכולה לדאוג לכם יותר. מעכשיו תצטרכו להסתדר לבד. אני מציעה לכם לבחור פינה אחרת לחיות בה ולהתרחק ממני, כי זה הטבע החתולי — אני כבר לא אהיה נחמדה אליכם."

“אבל אימא, אנחנו מכירים רק את החצר שלנו," לחשה אחותי הכמעט כולה לבנה.

“נכון," הרימה אימא את קולה, “אבל זו הפינה שלי. אתם חפשו לכם פינה אחרת כי כאן אין מקום לכולם," אמרה, הרימה מעלה זנב, גבוה כמו דגל והסתלקה.

לנו לא הייתה ברירה אלא לחפש פינה חדשה. יצאתי לחפש לי בית או מקום לגדול בו. מקום נטול אנשים כדי שלא ירביצו לי או יקללו אותי. חיפשתי מקום שיש בו שיחים גבוהים ואולי עץ אחד או שניים שאוכל לטפס עליהם בעת צרה ומצאתי מקום כזה, שאפילו היו בו כמה ארגזים ריקים. את אחד מהם הפכתי למיטה נוחה. היא לא הייתה מרופדת כמו שרציתי, אבל לפחות הייתה מחסה מן הקור שבא בלילה ואולי קצת מן הגשם.

הבעיה העיקרית הייתה כמובן אוכל ומים, אבל למזלי בפינה החדשה היה ברז מטפטף. זה עזר לי מאוד כי גם כשלא מצאתי אוכל והייתי רעב, הייתי הולך לשתות קצת מים וזה הרגיע את הבטן שלי. קצת.

החיים לא היו מזהירים, אבל היו נסבלים. למדתי לשרוד. מן הסיפורים של אימא ידעתי שהחיים הם סבל מתמשך, אבל אין מה לעשות. זה מה שיש. רוב החתולים המבוגרים נעלמו מעת לעת מהחצר ורק הצעירים שבינינו נשארו. רציתי לדעת למה, אבל לא היה לי כבר את מי לשאול. זה נשאר בגדר תעלומה.

לגלות לכם סוד? כלל לא אהבתי לצוד עכברים ועוד פחות מזה נחשים. הציפורים שרות יפה כל כך, לכן לא הייתי מוכן לצוד אותן. אני יודע שיש חתולים שצדים ציפורים, אבל בעיני זה לא יפה ולא נאה.

לפעמים שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה לחיות כמו יוליוס השמן שגר בבית הגדול או כמו זוֹאִי. ואני חושב שהתשובה היא לא. לא הייתי מוכן להיות כלוא בבית בלי חופש, גם אם זה אומר שאני צריך לדאוג לעצמי לאוכל.

התענוג הגדול ביותר שלי היה לשכב בעיניים חצי עצומות, להציץ בצללים שהשמש ציירה על הדשא ולחשוב על אוכל. הייתי שוכב כך ומדמיין איך זה לחיות במקום שבו יהיה אוכל בשפע ולא אצטרך לדאוג לארוחה הבאה. הכול יהיה מוכן וימתין רק לי. ידעתי שאלה רק חלומות, אבל מה נותר לחתול שחור וקטן ועצוב? רק לחלום. וזה מה שעשיתי — חלמתי וקיוויתי.