לונגירביאן

פרק ראשון

כלבת ההאסקי הסיבירית הגדולה עומדת לצידה, כפותיה הקדמיות בקו אחד עם חודי המִגלָשיים של אֶייבוֹר, השומעת את נשימותיה ואת נשימות הכלבה. המגלשיים חורקים בצליל יבש על השלג הגס. השמש חזרה להאיר בראש הקרחון, אבל לא למטה, בעמק. לונגירביאן שרויה בצל, ותישאר בצל עוד כמה שבועות.

למען האמת, אייבור יצאה לגלוש ללא אישור. פין פתח את החלון בקומה השנייה כשהיא עמדה בחוץ והידקה את המגלשיים לרגליה. הזעיקו אותו לניתוח חירום, והוא ביקש ממנה להישאר לשמור על הילדות.

היא מושכת בשיניה את הכפפה מעור כלבי הים, מסירה אותה ופותחת את נרתיק המשקפת. היא מוציאה את המשקפת הכבדה והקרה, המשקפת של פין, מעבירה את קצות אצבעותיה על המתכת השחורה, המחוספסת, ופותחת את כנפות המשקפת. כשהיא מרימה אותה לעיניה, ומכוונת וממקדת, אצבעותיה כבר קרות. היא צופה בהר הגדול יוּרְתְפְיֵלֶה, ובאַדְוֶנְטוֹפֶּן שמעברו האחר של אַדְוֶנְטפְיוֹרְדֶן, ומשם מסיעה את מבטה על פני החודים השחורים של שלוחת ההר סְוֶרְדְרוּפְּהָמָרֶן. לאחר מכן היא מנמיכה את המשקפת אל העמק האפלולי. העיר משתרעת לפניה כמו קיר כחול קרוב, שעליו פזורים אורות זהובים. בינה ובין העיר מפרידה קרקעית העמק, ומשני צדדיה רכסים ארוכים נישאים כמו חומות של עיר. למען האמת, זו אינה עיר אלא אוסף עלוב של בתים שמפולת שלגים עלולה למוטט בכל רגע. כך קרה לבית החולים הקודם רק ארבע שנים קודם לכן – מפולת שלגים שעברה בעמק, וַנְלֶדְנִינְגְסְדָלֶן שמו, סחפה עימה את כל מה שנקרה בדרכה, והרגה שלושה אנשים.

הפיורד לרגליה לבן, מכוסה קרח. אף אונייה לא תוכל לעגון כאן עכשיו. להיות בחורף בסְוַלְבַּרְד פירושו להיות כלוא, עם כך וכך קופסאות שימורים, כך וכך קופסאות גפרורים, כך וכך משקאות חריפים. מי שילקה במחלה קשה בחורף, לא יוכל להגיע ליבשת. ומוטב שלא להיקבר בסְוַלְבַּרְד כי הגוף לא נרקב, וקִפְאַת העַד דוחפת את המתים מעלה אל פני השטח.

אייבור מתמקדת משמאל במִבתָר המכונה שֵׁרִינְגָה, במגרש שעליו תוקם השנה הכנסייה החדשה. בנייתה תושלם במועד כלשהו בסתיו, ואפשר יהיה להעביר אליה את התפילות מבית הקהילה השוכן רחוק יותר, בעומק הגיא. לא הייתה כאן כנסייה מאז המלחמה, אז נשרפה הכנסייה בהפצצה של הגרמנים. אייבור ראתה תמונות מלונגירביאן שלאחר המתקפה. עננים שחורים גדולים ריחפו בין ההרים אחרי שמכרה מספר 2 הוצת והועלה באש. מאגרי הפחם עדיין בוערים, אף שכמעט ארבע־עשרה שנים חלפו מאז. אייבור מדמיינת את החום העז השורר בתוככי הסלע – שחור וגעשי ובלתי ניתן לריסון.

היא מכוונת את המשקפת אל בית החולים מימין, בניין ארוך, צהוב חיוור, בצידו המזרחי של העמק. הקימו אותו בזריזות במקום מעט מוגן יותר, הרחק מזירת המפולת. פין יוצא למרפסת לעיתים קרובות, ומלווה אותה במבטו כשהיא גולשת במסלול הקבוע שלה, על פני הקרחון ששמו כשם העיר – לוֹנגיִרבְּרֵאֶן. על חלוק הרופאים הוא לובש מעיל מעור כבשים, ואוחז בידו את המשקפת התלויה עכשיו על צווארה, כאילו העובדה שהוא עומד וצופה יכולה להועיל. הרי הרובה שעל גבה הוא שמעניק לה ביטחון.

אבל היום הוא בחדר הניתוח. אייבור לובשת מעיל כחול עם ברדס עבה ומרופד, מכנסי פשתן בהירים מעל לבני צמר ארוכים, ומכנסי סקי עם לולאות לכפות הרגליים. בעיני רוחה היא מתמזגת עם השמיים והקרחון. איש אינו רואה אותה כאן למעלה, וגופה קליל. היא פשוט יצאה לדרכה. פין קרא אחריה, הוא אמר משהו בדבר הילדות, אבל יוֹסָה משכה ברצועה וגררה אותה בעלייה.

יוסה מתנועעת פתאום לצידה, מזיזה את כפותיה הקדמיות, מרחרחת את האוויר ומסובבת את אוזניה. זנבה מזדקר בזווית ישרה. אייבור מנמיכה את המשקפת וידה נשלחת מעצמה אל הרובה. כשהכלבה דרוכה, גם אייבור נדרכת.

היא סוקרת את השטח. הדממה דוחקת מכל עבר, ואייבור אינה רואה סביבה דבר, רק שלג והרים ושמיים, אבל יוסה נראית עדיין מתוחה. היא מתחילה לסרוק את השטח, עוקפת בקשת את חודי המגלשיים ושוב נעצרת. אייבור חשה שבטנה וירכיה מתכווצות, והיא שבה ומקרבת את המשקפת לעיניה. בתנועה איטית היא מסיטה את המשקפת 180 מעלות לכיוון אחד, ואז באותה איטיות לכיוון האחר – ועוצרת בפתאומיות כשהיא מבחינה במשהו שמתנועע במישורים, מעבר לקרחון. האימה עומדת בגרונה, וטעמה כטעם דיו. היא מבחינה במשהו בהיר, הנבלע בשלג. ידיה מתהדקות סביב המשקפת, היא כמעט אינה מעיזה לנשום. כמה מהר יכול דוב לרוץ? כמה קרוב הוא צריך להיות כדי שהיא תוכל לירות?

החיה אינה מתנועעת עכשיו, וקשה לקבוע היכן ראשה. פיה של אייבור יבש ואצבעותיה רדומות, אך היא משתדלת לחדד את התמונה. באותו רגע היא מבחינה בדבר־מה שמתנועע לצד החיה – גם הוא בהיר, אבל ממדיו קטנים יותר. אולי זה גור? רחש חולף בראשה מאחורי העיניים. דובה עם גור? הרי זה הדבר שמפניו הזהיר אותה פין. דובה עם גור היא המסוכנת מכול. היא מתאמצת להחזיק את המשקפת יציבה, כופה על אצבעותיה לציית, ומצליחה לבסוף למקד את התמונה. ואז היא רואה שם משהו – חיות נוספות מאחורי השתיים הללו.

היא נושפת באיטיות את האוויר מריאותיה. אלה איילי הצפון, לא דובי קוטב. עדר של איילי הצפון נגלה לעיניה. עכשיו היא מבחינה בגדמי הקרניים וברגליים הקצרות תחת הגופים הכבדים.

היא מנמיכה את המשקפת, חשה איך שריריה מתרפים בהדרגה. אבל יוסה שעומדת לפניה לא לגמרי רגועה עדיין – האם היא מריחה משהו נוסף לאיילי הצפון? הרי היא רגילה לאיילים, הם משוטטים לפעמים בין הבתים בעמק. אייבור מושיטה את ידה לרובה, אבל יוסה מרכינה את ראשה. היא תוחבת את חוטמה לשלג ופונה אל אייבור, ואפה השחור, הספוגי, מכוסה אבקת שלג לבנה עדינה. פיה פתוח למחצה בהבעה המזכירה חיוך. היא מתחילה לרקוע בקוצר רוח בכפתה הקדמית וממצמצת בעין אחת – לסמן שהיא רוצה להמשיך. אד עולה מלשונה הוורודה. חם לה. היא שייכת לנוף הזה. אפילו עקביה השחורים חמים.

אייבור שמה לב פתאום שאצבעות ידה החשופות עומדות להתאבן. היא שולפת את הכפפה מכיסה הקדמי וממהרת לעטות אותה. אפילו דקות ספורות בלי כפפות עלולות להיות מסוכנות. הזמן רץ בקור הקוטב. לכל החלטה יש חשיבות.

האוויר יבש ומעקצץ, כרגיל. אייבור מרגישה זאת בעורה. כל יום היא נדרשת למרוח את ידיה ושפתיה בווזלין, וכשהיא מורידה את כובע הצמר ואת הברדס, נטען שערה בחשמל סטטי. על ירכיה וזרועותיה התפשטה פריחת קור – גבשושיות קשות שמאדימות כשהעור חם, וכשהוא קר צבען אפור־סגול.

הילדות מתמודדות עם הקור טוב ממנה. הן לא מתלוננות כשהיא מורחת את לחייהן בקרם דביק, מלבישה אותן בלבני צמר דוקרניים ועוטפת אותן בסוודרים עבים, מרפדת אותן. הן מרימות את זרועותיהן ומניחות לה להלביש אותן במעילים העבים האטומים לרוח. הן עומדות בלי ניע, כל אחת בתורה, כשהיא קושרת את שרוכי הכובעים התפורים מעור כבש. הן מרימות את כפות רגליהן בצייתנות ותוחבות אותן למגפי העור הנמוכים. וכשהיא פותחת את הדלת אל הקור הכחול, המאיר, הן רצות מייד לשלג בפנים פתוחות. הן צוחקות ושוקעות בתלולית השלג שהרוח ערמה ממול. אי־אפשר לבנות בובות שלג או להכין כדורי שלג כי קר מדי, אבל הן יכולות לגלוש במזחלת ולחפור.

המחשבה על הילדות רובצת עליה כמו משקולת. מָריט שוב שומרת עליהן כי זה הפתרון שנמצא. על כל פנים זה היה הפתרון היחיד שאייבור הציגה בטרם הפנתה את גבה לפין ולבית החולים, והניחה ליוסה לגרור אותה הרחק משם. אולי הילדות יושבות עכשיו במטבח של בית החולים, שותות משקה חם מתרכיז דומדמניות שחורות, אוכלות צימוקים ומדפדפות בנוֹרְסְק בַּרְנֶבְּלָאד, עיתון הילדים הנורווגי. כך מריט מעסיקה אותן כשאין לה זמן לטפל בהן. והיום אין לה זמן. נוסף לגבר שהובהל לבית החולים עם דלקת התוספתן, מאושפזים בו כבר חמישה חולים, ומריט לבדה מתפקדת ככוח עזר.

אולי אפילו אין לה זמן לדאוג שהן יישארו בפנים. אולי הילדות משחקות בשלג, מאחורי בית החולים, ומריט משגיחה עליהן, פחות או יותר, דרך החלונות. זה מסוג הדברים שלא יעלה על הדעת לספר לאנשים בבית. שתי ילדות קטנות לבדן בחוץ, בחשכת החורף. מרבית מכריהם חושבים שהשתגעו לגמרי כשנסעו רחוק כל כך צפונה. לפין הייתה משרה קבועה בבית החולים אוּלֵבוֹל, הוא היה יכול להמשיך לעבוד שם, הם יכלו להמשיך לגור ברובע סַנְקְט הַנְסְהָאוּגֶן, אולי עם הזמן הם היו עוברים לבית פרטי משלהם, והיא הייתה יכולה להמשיך בחיים שהיו לה. אבל פין תמיד רצה להתקדם עוד ועוד. הוא תמיד רצה יותר. וכשהציעו לו לשמש כרופא של חברת הפחם סְטוּרֶה נוֹרְסְקֶה בסְפּיטסְבֶּרגֶן, הוא לא היסס לרגע. זה היה החלום שלו, ולא הייתה כל דרך לסרב לו.

ועכשיו הם כאן, בלונגירביאן, כלואים בקרח. היא הייתה מוכרחה לעלות היום אל השמש. היא כמעט לא הספיקה לגלוש מאז שהשמש נצנצה בראש ההר כי בכל פעם שרצתה, צץ משהו שמנע בעדה – משהו קרה במרפאה או שהטיפול בילדות לא אִפשר לה לצאת, והיא נדרשה להניח הכול בצד. אבל היום הכול נראה רגוע. היום היא יכלה לצאת לגלוש. בארוחת הבוקר פין אמר שהוא יודע עד כמה היא זקוקה לטיוליה בשלג. ועכשיו, כשיוסה אצלה לזמן־מה, יש לה הזדמנות מושלמת.

"אני מרגיש בטוח יותר כשאני יודע שהיא איתך," הוסיף פין וחיבק את זרועה.

גם אייבור מרגישה בטוחה יותר עם יוסה. הרובה תמיד איתה, אבל איתו אף פעם לא ממש נוח לה. משקלו על גבה זר לה, והרצועה לוחצת על חזהּ ומגבילה את תנועותיה. היא יודעת לקלוע למטרה, היא קלעית טובה – פין הופתע לראות באיזו מהירות היא למדה לירות במדויק – אבל האם היא תוכל לירות בבעל חיים? ביצור חי ונושם? פעמים רבות היא מנסה לשוות זאת בעיני רוחה. היא מדמיינת איך דוב הקוטב נועץ בה מבט כשהיא לוחצת על ההדק, ואז צונח בכבדות, שוכב ומתפתל בעוויתות עד שגופו דומם ועיניו מזדגגות. אבל היא מדמיינת גם מה יקרה אם תחטיא או רק תפצע את הדוב; איך הוא ישאג וישעט לעברה, והיא תנסה לירות שוב, ללא הצלחה, ותבין שמאוחר מדי, והרובה ייפול מידיה.

יוסה תחצוץ בינה ובין דוב הקוטב. היא תתנפל על צווארו ללא היסוס. היא כבר הפגינה יכולות כאלה בעבר – פין צפה בה בפעולה ותיאר את התקרית באוזני אייבור לא פעם ולא פעמיים. בסוף ספטמבר כשפין, המושל ושני אנשים נוספים לנו בבקתת ציידים מחוץ לעיירה נִי־אוֹלֵסוּנד, ירד דוב קוטב בודד וצעד בנחת על קו החוף. עוד לפני שהגברים הבחינו בדוב, יוסה שעטה אל החוף במהירות הבזק. היא נבחה כמו משוגעת, נהמה וחשפה שיניים. שני הכלבים הנוספים זינקו בעקבותיה ונבחו בזעם, אבל בניגוד ליוסה הם שמרו מרחק מהדוב. ואילו היא הייתה חסרת מורא – היא לא נבהלה גם כשהגברים החלו לירות יריות אזהרה באוויר בניסיון לגרש את הדוב.

ולכן, כשהשלג בא ואייבור החלה לגלוש, החליט פין שהיא צריכה הגנה נוספת במסלולים הארוכים יותר – הרי לא ייתכן שהיא תהיה שם לבד, מצוידת רק ברובה. הוא ניגש למושל והגיע איתו להסדר לפיו אייבור תיקח אליה את יוסה מפעם לפעם.

"הסידור הזה יכול להועיל גם בדרכים אחרות," הוא אמר.

יוסה מושכת ברצועה ופונה אל אייבור. מגרונה בוקע צליל המזכיר נהמה, אבל אייבור כבר יודעת לפרש את קולותיה – היא יודעת שהצליל העמוק פירושו שהיא חסרת סבלנות. יוסה לא אוהבת לעמוד במקום. היא לא מתאימה לשמש ככלבת מזחלות, ולכן נלקחה לבית המושל כחיית מחמד, אבל הדחף מקנן בה בכל זאת, ויש לה צורך לרוץ ולרוץ. לו יכלה הייתה רצה כל הדרך בלי לעצור. בכל פעם שהן יוצאות לגלוש היא מושכת את אייבור עד שהיא מתישה אותה, ואייבור חוזרת הביתה כשגופה חם וראשה משוחרר.

אייבור גולשת במסלול קבוע – היא חולפת בעלייה על פני ניבּיאֶן, ממשיכה בצידו השמאלי של העמק על פני הקרחון לוֹנגיִרבְּרֵאֶן, יורדת מעבר לו לאורך סְוֶרְדְרוּפְּבּיאֶן, עוברת את בית הקהילה, ולבסוף חוצה את העמק באלכסון לעבר בית החולים. הגלישה במדרון תמיד מהירה, וגם עכשיו היא שועטת קדימה. המגלשיים שורקים על פני השלג ומותירים בו סימנים, כמו חתכים. כבר זמן רב לא ירד שלג, והיא מתקשה לבלום. היא מכופפת את הברכיים ומצמידה את מקלות הסקי לגופה. צמרמורת חולפת בגופה, פניה מאובנים מרוב קור, והרוח מצליפה בה. היא שומרת על שיווי משקל ולא נופלת, יציבה כמו יוסה.

השמש נעלמת בבת אחת כשהמדרון נעשה פתאום תלול מעט יותר, ואייבור שוקעת שוב בעלטה הכחולה. ההבדל בטמפרטורה לא מורגש. לשמש אין עדיין כוח. יוסה רצה לצידה בדילוגים רכים וזריזים.

היא נעצרת בחצר בית החולים, והמציאות הולמת בה כמו קיר אוויר דחוס. המהירות והחדווה עוד מקננות בה, אבל היא כבר מרגישה איך התחושות מתכווצות לתוך גופה. שום דבר אינו נמשך לעד.

היא מתירה את המגלשיים מחוץ לבית החולים ונועצת אותם בתלולית השלג ליד מדרגות הכניסה, מושכת את הברדס לאחור וממהרת להסיר מראשה גם את כובע הצמר. האוויר הקר מכה במצחה הלח. היא מכניסה את הכובע לכיסה ומטיחה את מגפי הסקי זה בזה כדי לנער מהם את השלג. את פרוות הקוטב העבה של יוסה צריך להבריש.

יוסה רוקעת בכפתה וממצמצת בקוצר רוח. היא יודעת שהילדות בפנים, היא כבר מריחה אותן. אייבור רואה עקבות משחק בשלג. הילדות אוהבות להקיף את בית החולים – בשבילן זה טיול גדול, מסע ממש.

אייבור פותחת את הדלת ויוסה נדחקת לפנים, חגה פעמיים סביב עצמה בפרוזדור הכניסה הצר, ועולה בזינוק במדרגות. היא נעצרת באמצע גרם המדרגות ומכשכשת בזנבה בחוסר סבלנות, בשעה שאייבור מסירה מעליה את הרובה ומניחה אותו בירכתי המדף הקטן והגבוה שעל הקיר, שם לא יוכלו הילדות להגיע אליו. היא פושטת את המעיל מעל לראשה ומביטה על הדלת המובילה למרפאה. להרף עין היא שוקלת להיכנס אל מריט ולאסוף ממנה את אוּנִי וליסְבֶּת, אבל מייד מתחרטת. כדי להגיע למטבח של בית החולים יהיה עליה לעבור על פני המשרד של פין.

בזמן שאייבור פושטת מעליה את שכבות הבגדים העליונות ומתחילה לעלות במדרגות, יוסה קופצת הלאה ונעמדת בראש המדרגות, במישורת הכניסה של הקומה השנייה. יש שם כורסה שפין הוציא מהסלון באחד השבועות הראשונים שלהם כאן, אחרי שעברו הנה מדירה מספר 6 בהָאוּגֶן. הסלון היה עמוס מדי, ולבנות לא היה מקום לשחק בו. כורסת הקטיפה הירוקה ניצבת כאן עכשיו, מתחת לחלון, והילדות אוהבות לטפס עליה, להישען על מסעדה ולהציץ מהחלון. מכאן הן משקיפות על הָאוּגֶן, שם ניצבים מוּרבּוּליגֶן – "בית הלְבֵנים", בתי העץ והבניין המכונה פוּנקֶן, ומימין למעלה מתנשאת סוּקֶרטוֹפֶּן – "פסגת הסוכר". אוני אוהבת לנשוף על הזגוגית ולצייר עליה באצבע, ואייבור נוהגת להרימה ולהרחיקה מהחלון. אוני חזקה כמו נחש, היא מתפתלת וכמעט בלתי אפשרי להחזיק בה כשהיא מסרבת לשתף פעולה.

אייבור עוקפת את יוסה ונעמדת לפניה מול דלת הדירה. האדם חייב להיכנס ראשון – על הכלל הזה היא תמיד מקפידה עם כלבים. הדלת נפתחת אל הסלון, וברגע שאייבור פותחת אותה היא רואה את הילדות. הן יושבות על הרצפה לפני שולחן המהגוני הכהה ומשחקות בבובות הבד שלהן. אוני היא הבכורה, אבל מאחור היא וליסבת כמעט זהות. לשתיהן תספורת סיר, עורפים דקיקים וכתפיים שמוטות. הן יושבות באותה תנוחה – הישבן על הרצפה, הברכיים מצביעות קדימה, והשוקיים פונות לצדדים. ברכי הילדות שלהן רכות וגמישות עדיין. את הצבעים הן קיבלו מפין. עיניים חומות עם שמץ אפור, ושיער כהה מאוד, כמעט שחור, אשר מבהיר בקיץ מהשמש וממי המלח, ומקבל גוון חום חמים. לה עצמה יש שיער בהיר, וקשה לזהות קרבה משפחתית ביניהן.

יוסה נדחקת בין אייבור למשקוף, והילדות מפנות את ראשיהן. אוני שומטת את הבובה מידיה וקמה, מחייכת ליוסה ומושיטה את זרועה אליה. בדרך כלל הכלבה ניגשת אליהן לברכת שלום מהירה ואז מוצאת לה מקום שקט לרבוץ בו, אבל היום היא נעצרת בפתח. היא מרחרחת את האוויר, אוזניה זקורות.

"יוסה!" אומרת אוני, אבל הכלבה מתעלמת ממנה ופונה לרחרח את הרצפה. היא מתקדמת למסדרון המוביל לחדרי השינה, ושם נעצרת לרחרח לאורך המפתן, ואחר כך שוב באוויר.

באותו רגע יוצא פין מהמטבח ומנגב את ידיו במגבת משובצת.

"נהנית בטיול?" הוא שואל בקול שטוח, ומביט באייבור.

"כן," עונה אייבור ומחבקת את ליסבת, הכורכת את זרועותיה סביב רגליה ומצמידה את מצחה אל בטן אִמה. "לא חשבתי שתחזור מוקדם כל כך. הנחתי שהניתוח יארך שעות רבות."

"ובאמת יצאת לשעות רבות."

אייבור לא עונה. הוא צודק – כשגלשה על הקרחון התרחקה יותר מהרגיל, ועצרה כמה פעמים להשקיף סביב. היא מעבירה את ידה על מצחה של ליסבת, מסיטה את קווצות שערה העבותות ומניחה להן ליפול שוב. ליסבת מרפה מרגליה ומשפשפת את עיניה.

"בפעם הבאה ננהג אחרת," אומר פין. "בסדר?"

אייבור מושכת את ידה מראשה של ליסבת ומחבקת את גופה שלה. היא נמנעת מלהחזיר לו מבט ושואלת איך עבר הניתוח.

הוא זוקף את גבותיו במידה כמעט בלתי מורגשת, ושותק רגע. "זה היה ניתוח שגרתי," הוא אומר לבסוף. "בהול בהתחלה, כמובן, כי התוספתן עמד להתפוצץ כשהאיש הגיע אלינו. אבל ההליך עצמו עבר בלי בעיות."

אייבור מהנהנת ומסיבה את פניה, ולמרבה המזל פין משתתק. תיאורים מהמתרחש בחדר הניתוח מעוררים בה בחילה. זו נטייה שפיתחה לאחרונה, אחרי הלידות. עכשיו, שלא כבעבר, היא רואה לנגד עיניה הכול. פין הוא מומחה לכירורגיה של היד, והיא מדמיינת את סכין הניתוחים שלו חותך כף יד ומקלף ממנה שכבות של עור ושרירים, כמו בציור ההוא של רמברנדט, "שיעור האנטומיה של ד"ר טוּלְפּ". לנגד עיניה היא רואה חתכים עמוקים ומדויקים בבטן רכה, קווים קהים שמשורטטים בעור הלבן, ורקמות נקרעות. משהו מחליק הצידה, מחליק החוצה, משתחרר.

האסלה נשטפת בבית השימוש במסדרון. אייבור מפנה את ראשה אל מקור הקול, ויוסה בוטשת בכפותיה, נסוגה מעט לאחור. אחר כך נשמע צליל של ברזים נפתחים, של מים זורמים בכיור ושל דלת חדר השירותים הנפתחת.

יֵנְס הַייבֵּרג מופיע בעיניו הבהירות, זקנו הדליל וחיוכו המהוסס. הוא נראה כמי שחזר ממסע ציד. סוודר הצמר שלו בצבע חאקי, ולמכנסיו כמה וכמה כיסים וחפתים. מחגורתו תלוי סכין, ולצווארו כרוכה מטפחת בצבעי הסוואה. גבו זקוף אך כתפיו רפויות – יציבה של חובב טבע וטייל מושבע; גבר בגיל העמידה שבמשך עשרות שנים גמא מרחקים עצומים, אינספור קילומטרים על גבי מגלשיים בשלג. גופו החזק למראה רזה ונוקשה. הוא חולף על פני יוסה ומוחה את ידיו על ירכיו בטרם הוא מושיט את ידו לאייבור. היד לחה עדיין למגע.

"אשת הרופא," הוא אומר ומהדק את ידו סביב ידה, עד שטבעת הנישואים שלה צובטת את אצבעותיה. "סלחי לי, הייתי אצל רופא השיניים וככה הזדמן לי לקפוץ לכוס קפה."

"ואנחנו קיבלנו קקאו," קוראת ליסבת ומרימה אל על את ספל האמייל הריק שלה משולחן הקפה.

"בכל זאת שבת היום," אומר פין. "את לא צמאה אחרי הטיול?"

הייברג אינו פונה בדברים לאייבור בזמן שפין ניגש למטבח להביא מים. הוא נראה נבוך, מתנדנד בזהירות על עקביו, ומבטו משוטט על פני הסלון. הוא מעמיד פנים שהוא קולט כל פרט, כאילו רק הרגע נכנס לחדר. אבל הילדות מתעלמות ממנו. הוא ודאי נמצא כאן כבר זמן־מה. יוסה רובצת על הרצפה לפני התנור, ראשה מונח על כפותיה, והיא עוקבת אחר תנועותיו.

"ירדתי עכשיו מלוֹנגיִרבְּרֵאֶן," אומרת אייבור. ניכר שהייברג חש הקלה לאחר שפתחה היא בשיחה. הוא מהנהן ומחייך חיוך קלוש.

"זה מסלול יפה, בהחלט. הנה המים שלך, כן."

אייבור לוקחת את הכוס שפין מושיט לה. היא מנסה ללכוד את מבטו, לברר מה טיב יחסיו עם האורח, אבל הוא מרוכז בהייברג. הוא מניח יד קלילה בין השכמות של האורח, ומוביל אותו אל הפטפון ואל מדף תקליטי הג'אז, שמעל השידה.

הייברג גם הוא חדש בלונגירביאן. הוא הגיע לכאן רק שבועות ספורים אחרי אייבור, ומייד נכנס לתפקידו כמפקח. הוא גר במוּרבּוּליגֶן בהָאוּגֶן, בלב אזור המאוכלס בצפיפות יחסית, אבל הוא נוטה להתבודד. הפעם הראשונה שבאמת הפשיר, לדברי פין, הייתה במסיבה שנערכה בחג המולד בפוּנקֶן, בחדר האוכל של עובדי המנהלה. הוא עמד אז ליד הפסנתר בשעה שפין ניגן, תחילה שירי חג ולאחר מכן – משקהל המאזינים התפזר – אלתורים לשירים של לואי ארמסטרונג. הייברג האזין רוב קשב, ואחר כך הצטרף לשולחנם והזמין ויסקי. הוא סיפר שגילה את הג'אז בלונדון, בזמן המלחמה, ופין, שסקרנותו התעוררה מייד, דחף את כוסו הצידה, השעין את מרפקיו על השולחן, וביקש לשמוע עוד. כך ישבו השניים ודיברו על ג'אז עד שאייבור התייאשה מהניסיון להשתלב בשיחה, וקמה מהשולחן. זמן־מה הסתובבה באולם ההומה אדם, שאח מבוערת חיממה, וניסתה להיראות כאילו היא בדרך אל מישהו או משהו, או בדרך חזרה מהם, אבל לבסוף, משלא מצאה מישהו שהכירה טוב מספיק כדי להתפרץ לשיחתו, ירדה במדרגות הראשיות אל אזור המלתחות.

המבואה הייתה קרה ושקטה לעומת האולם החם, הרועש, אפוף העשן, ומייד נעשה לה קר בשמלתה חסרת השרוולים. למרות זאת היא ניגשה לדלת היציאה, הניחה את ידה על הזכוכית המחוספסת ופתחה את הדלת. הלילה בחוץ היה שחור ואדיר, והירח היה תלוי כמו ציפורן דקיקה מעל סְוֶרְדְרוּפְּהָמָרֶן – רחוק מכדי להאיר את העמק. מעל הקרחון לא נראה כל רמז לזוהר הצפוני, אבל היא הבחינה בצלליות של קרוניות הכרייה, נעות כמו בתהלוכה מעל העמק, עושות את כל הדרך ממכרה הפחם עד שפת הים. הכֶּבֶל נעלם מן העין בחושך, וקרוניות הפחם השחורות של הרַכֶּבֶל היטלטלו באוויר, מנותקות למראה.

לפתע שמעה צחוק מאחוריה. היא הסתובבה והניחה לדלת להיטרק. אור בקע מחריץ הדלת הפונה לחדר האוכל הגדול, והקולות הלכו והתקרבו עד שהדלת נפתחה. מהפתח יצאו שתיים מעובדות הקפיטריה, ואחריהן בא רופא השיניים של בית החולים, אָאוּדוּן, ואחרון חביב יצא רֶיידָר, הרופא המתמחה. הוא החזיק בידו בקבוק, והיה היחיד שהבחין באייבור. הוא חייך אליה כשעבר על פניה, והחבורה כולה נבלעה במלתחה, שם החלו כולם להתעטף במעיליהם.

אייבור עלתה במדרגות וחזרה לאולם המחומם. היא התיישבה לשולחן ליד פין והייברג, וניסתה שוב להשתלב בשיחה. עתה הם דיברו על סקי ותכננו לצאת לסיבוב כבר למחרת.

מאז היו השניים גולשים יחד בקביעות. פין תמיד העדיף לגלוש בחברת אחרים, הוא לא הבין את הצורך של אייבור לצאת לבדה, וסבר שחֲבֵרה לטיול תיטיב איתה.

אייבור מבחינה בריח ברגע שהיא סוגרת אחריה את דלת חדר האמבטיה. הייברג אומנם יצא ממנו כבר לפני זמן־מה, אבל משהו מוסיף לרחף באוויר, ריח שאין לטעות בו מתערבב בניחוח הטלק והסבון.

היא נוטלת את קופסת הגפרורים המונחת תמיד על המדף בחדר האמבטיה, ממהרת להצית גפרור, ונעמדת להביט בלהבה הבוערת המתקרבת לאצבעותיה. היא נושפת ומכבה אותה, ומציתה עוד גפרור. אחרי הגפרור השלישי היא מריחה רק את ריח הגופרית המעקצץ, הצורב, המזכיר אבק שריפה. היא אוספת את הגפרורים המפויחים ומשליכה אותם לסל האשפה.

אייבור ממלאת את האמבט, פושטת את הלבנים המיוזעים ונכנסת למים. הם חמים מדי ואופפים את קרסוליה כטבעות לוהטות, אבל היא עומדת במקום עד שגופה מתרגל לחום. עור ברווז מכסה את זרועותיה וירכיה. היא כורעת, טובלת את ידיה במים, ונשארת בתנוחה זו עד שהאמבט מלא והאדים מכסים את פניה כקרום דק. היא מטה את גופה לאחור ומשעינה את עורפה על דופן החרסינה, נושמת עמוק דרך האף. כעת היא מבחינה בריח הקלוש, הגופריתי, של חומרי פיתוח.

חדר האמבטיה נטול חלונות, ולכן משמש את פין כחדר חושך. לפחות פעם בשבוע הוא משתלט על החדר ומפתח את הצילומים שלו. לפעמים היא מצטרפת אליו, עומדת מאחוריו בחושך המוחלט ומאזינה לצליל החיכוך החלש כשהוא מושך את סרט הצלולואיד מתוך הגליל. על פי קצב נשימותיו היא יודעת מתי הוא מתרכז בהעברתו למכל הפיתוח וסגירת המכסה. לאחר מכן הוא מדליק את האור ומוזג נוזל פיתוח למכל גלילי, שאותו הוא מקפיד לנער בתנועות קצובות. אסור לדבר איתו כשהוא שקוע במלאכה. אחרי שהוא מרוקן את הנוזל יש להשרות את הסרט בנוזל לעצירת פיתוח, שריחו מזכיר קצת ריח של חומץ. נוזל הקיבוע הוא זה שבאמת צורב באף ובפה. זהו ריח ממשי הנוחת על הלשון ומכסה אותה בשכבה מתכתית סרוחה. לעיתים קרובות תוקף את אייבור כאב גרון אחרי השהייה בחדר החושך. כשהיא עוזרת לו להדפיס את התמונות על נייר, במיוחד את אלה הגדולות מכדי לגלגלן הלוך ושוב בנוזל שבמכל, הריח נדבק לאצבעות ולא מרפה גם לאחר שהיא מקרצפת אותן במי סבון.

על חבלי הכביסה מעל האמבט תלויים תצלומים לייבוש. יש בהם תצלומים של הזוהר הצפוני מבּוֹלְטֶרְדָלֶן, תמונות נוף מאַדְוֶנְטְפְיוֹרְדֶן ותצלומים של הייברג הגולש בשלג. אחד מהם הוא דיוקן – הייברג נראה בו כשגופו נוטה הצידה, אך פניו מביטות לתוך העדשה. שפמו מכוסה כפור והבעתו נוקבת. ככל הנראה פין צילם אותו בהפתעה.

אייבור משקיעה את גופה עמוק יותר במים החמים ומסיטה את מבטה מהעיניים הבוהות מהתצלום מעל האמבט.

המשך הפרק בספר המלא