הבחורה השחורה האחרת

פרולוג

דצמבר 1983
מסוף גרנד סנטר
מידטאון, מנהטן

תפסיקי להתעסק בזה, עכשיו. תניחי לזה.

אבל הציפורניים שלי מצאו את הקרקפת בכל מקרה, ועברו מהחלק הקדמי לאחורי וחזרה לקדמי. הגמול שלי היה רגע של הקלה מתוקה, ואחריה פרץ של כאב יבש וצורב.

תפסיקי. תפסיקי.

כבר גיליתי שככל שאני מגרדת יותר, כך זה נעשה דומה יותר לכווייה מסלסול גרוע — סלסול גרוע שנעקץ על ידי חמישים צרעות ואז תודלק באלכוהול. ההזדמנות הקטנה שלי להקלה תגיע רק אחרי שהרכבת תתחיל לזוז, כשאני סוף־סוף אעצום את עיניי ואתנחם במרחק ההולך וגדל ביני ובין העיר ניו יורק. ובכל זאת, המשכתי לגרד את העקצוץ בלי סוף. תשומת הלב שלי עברה לדאגה מבהילה אחרת: אנחנו עדיין לא זזים.

עיניי נדדו אל חלקת רציף הרכבת שנשקפת מבעד לדלתות הפתוחות, והמחשבות שלי נעו מהר יותר מכפי שעברתי במסוף גרנד סנטרל, כמה דקות קודם לכן. מה אם מישהו עקב אחריי לכאן?

לאט ובזהירות, התרוממתי כדי לבדוק. בצד שמאל של הקרון הייתה אם ברונטית צעירה עם התינוק שלה, שניהם לבושים במעילי חורף אדומים ומגרדים למראה, עם דשי קטיפה שחורים. בצד ימין היה איש אפור שיער ושמנוני למראה שמצחו צמוד לחלון הזכוכית, ונחר בקולניות עד שכמעט הרגשתי את קרון הרכבת רועד. היינו עדיין ארבעה, כמו כשנכנסנו לקרון חמש דקות קודם לכן.

יפה.

נשפתי ונשענתי לאחור על ידיי, מכריחה את גל ההקלה המתון שהציף את מוחי להתפשט גם בליבי. אבל הלב עדיין לא קיבל את המסר, והבזק פתאומי של צל עובר ליד הדלת הפתוחה הצית שוב את המוח שלי.

האם מישהו ראה אותי נכנסת למונית?

מה לעזאזל אני עושה?

מה לעזאזל הם עושים?

נענעתי את הראש ושיכלתי את רגליי. גרבי הניילון שלי התחככו זה בזה כמו שתי חתיכות נייר זכוכית, הבוהן העגולה של נעלי העקב הצמודות מדי שפשפה את תחתית המושב שלפניי. שנאתי את הטייטס האלה ואת הנעליים האלה ואת מעיל הצמר שלבשתי בחושך. שנאתי את הנוקשות שהרגשתי בכל גופי — קור, קהות חושים, כאילו הטבילו אותי במכל גדוש מי קרח.

אבל אוכל לתקן את כל זה אחר כך. מה שהטריד אותי יותר היו הדברים שלא יכולתי לנקוב בשמם. הדברים שגרמו לי לרחוש ולבעור ולרצות לברוח לא רק מהבית שלי, אלא מהמגבלות ההולכות וצרות של עורי.

נשמע צלצול פעמון ואחריו קול קורא. קול גברי. עבר רגע עד שהבנתי שהצל שראיתי עובר ליד הדלת היה שייך לכרטיסן. הוא היה עכשיו בירכתי הקרון והתקדם לאיטו אל קדמתו. "אדוני," אמר בניסיון מנומס להעיר את האיש הנוחר ולבקש את הכרטיס שלו. "אדוני."

גיששתי בלחץ אחרי התיק שלי. ידעתי שיש לי מספיק כסף. לפני שיצאתי בגניבה מהדירה, לקחתי את החסכונות מהתחתונים המנוקדים הקרועים שהסתרתי בשולי מגירת הגרביים שלי. אבל עכשיו הייתי כאן, עמדתי לנסוע ובכל זאת לא ידעתי לאן פניי מועדות. התכוונתי לנהל שיחת חולין עם נהג המונית השחור — לחשוף אליו שיניים במראה הפנימית, כמו שנהגתי לעשות לפני שכולם הכירו את שמי, לבדוק אם הוא מכיר אזורים בצפון מדינת ניו יורק שמסבירים פנים במיוחד לאנשים כמונו — אבל המחשבות שלי התמקדו יותר מדי במה שגרם לי לברוח מלכתחילה. מה ששמעתי אותה אומרת לו בטלפון.

אימאני אומרת שזה לא אמור לצרוב.

הפרדתי את רגליי כששקלתי כמה זמן אוכל להיעדר. לפי ההכפשות וההשמצות שעברתי בעיתונים, לא היה קשה למישהו להאמין שארצה "לצאת להפסקה" מאור הזרקורים. אבל כמה זמן הם יניחו לי? כמה זמן הם יפגינו אדיבות כלפי טרייס לפני שידרשו תשובות? הם לא עמדו להניח לי בקלות כזאת. לא אחרי מה שעשיתי.

כל הקריירות הללו עמדו בסכנה. פתק הושחל תחת הדלת שלי באמצע הלילה, על ידי סופרת שחורה שהערצתי לאורך רוב שנות נעוריי: את לא יכולה פשוט להניח לעניינים כמות שהם?

עוד צריבה. עוד כאב מצמית. כשגירדתי את צווארי שוב, אסירת תודה על הסחת דעת כלשהי מהפתק, יד לפתה את כתפי. אני פולטת צווחה קטנה ומעיפה אותה מעליי, אבל אז קולטת שהיא שייכת לכרטיסן שנראה מפוחד לא פחות ממני.

מעולם לא שמחתי לראות גבר לבן זר כמו עכשיו.

"לא התכוונתי להבהיל אותך," אמר, "אבל אני אצטרך לראות את הכרטיס שלך, גברתי."

"אה," שלפתי שטר חלק של עשרים דולר מהארנק. כשהבטתי אליו, הוא נשען על המושב בשורה ממול וחיכה בסבלנות בחיוך קל. הוא נראה באמצע שנות העשרים לחייו, צעיר ממני בחמש שנים לכל היותר, ופניו היו אדיבות יחסית כששאל לאן אני נוסעת.

"שאלה טובה," אמרתי בדיוק כשהנחירות התחדשו כמה שורות מאחוריי. "מה התחנה הכי צפונית ברכבת הזאת?"

חיוכו של הכרטיסן התרחב בסקרנות כשניגש לקחת את השטר. "פוקיפסי, גברתי," אמר. "בערך שעתיים צפונה, והמחיר לשם יהיה ארבעה דולר ושבעים וחמישה סנט."

"אוקיי. בעצם, חכֵּה — אולי יש לי שבעים וחמישה..." שלחתי יד שוב לארנק כדי להוציא כמה מטבעות של רבע דולר. רק לאחר שמסר לי את הכרטיס והעודף הוא חבט באוויר לפניו ואמר, "זהו זה! אני יודע איפה ראיתי אותך פעם."

בלעתי את הרוק ונענעתי את הראש פעם אחת. לא, לא, לא.

"בדיוק הבוקר קראתי עלייך," אמר והצביע על משהו בכיס האחורי שלו. עיתון מגולגל. הניצוץ בעיניו כבה וכשדיבר שוב, המילים יצאו לאט כאילו ניסה להחליט אם אני שווה את בזבוז זמנו. "הייתי מעריץ גדול שלך. לכן הייתי ממש מופתע כשגיליתי מה את באמת מרגישה."

לא להסתכל. כך אמרתי לעיניים שלי לעשות. אבל במקום להסיט את המבט, במקום להגיד לאיש הזה, תניח לי, אין לי מושג על מה אתה מדבר, עשיתי משהו שהפתיע אותו והפתיע את עצמי עוד יותר.

הישרתי אליו מבט. וחייכתי.

"אוי, אלוהים ישמור — אתה מתכוון למכשפה הזאת מהחדשות, נכון?" צהלתי. "תקשיב, זה מה שקרה לי בדרך לכאן. נהג המונית שלקח אותי עשה בדיוק אותה טעות. היית מאמין? פעמיים ביום אחד! כנראה שטוב שאני עוזבת עכשיו את העיר, נכון?"

כשהצליל האחרון של הקול הצורמני והלא אנושי חמק משפתיי — הוא היה אמור להיות צחוק — מעט מהניצוץ שנשקף קודם בעיני הכרטיסן שב אליהן.

הוא התקרב ואמד אותי מעט יותר מדי זמן. אבל המשכתי להפגין חיוך גדול ואמיץ ובלתי מזיק, כמו שסבתא ג'ו עשתה מדי בוקר כשנסעה לצד השני של העיר לנקות בתים של לבנים.

"אה. אני רואה עכשיו. העיניים," החליט הכרטיסן לבסוף. "את נראית צעירה מדי. לא יכול להיות שזו את." הוא פנה ללכת. "טוב, שיהיה לך יום נעים, גברת. ואני ממש מצטער על זה."

כשפילס את דרכו לקרון הבא, שמעתי אותו מצחקק, "ממש מכשפה," מלמל.

נשפתי משב אוויר קטנטן. זה היה קל — קל מדי. אבל לא יכולתי לשקוע בזה לאורך זמן. פעמון נוסף צלצל. כעבור רגע דלתות הרכבת נפתחו.

שלחתי בהקלה מבט נוסף אל הדלת, והתנועה הפתאומית גרמה לי להתכווץ בכאב. העקצוץ לא סתם חזר — הוא כילה את כולי. בלי להרפות. שלחתי שוב יד כדי לגרד — די כבר, די כבר — אבל הגירוד פשוט עבר למקום חדש, ונאלצתי לנשוך את שפתיי כדי לא לצרוח. גירוד אחד יוביל לעוד אחד ואז לעוד אחד. אתגרד עד סוף הנסיעה. וכשאגיע ליעד, זה לא ייגמר. אני אמשיך להתגרד. וגם אמשיך לברוח, כנראה.

גנחתי והתקדמתי על המושב כדי להשעין את הראש על החלון. הוא היה חמים ומיוזע כמו העור מתחת לצווארון שלי, אבל כשהרכבת האיצה, כל חלקת מנהרה השתלבה ללא הפרעה במנהרה הבאה, ואני עצמתי את עיניי. יכולתי להעמיד פנים, לפחות בנסיעה הזאת, שהכול בסדר. שעדיין לא מאוחר מדי.

חלק א'

1

23 ביולי 2018
וגנר ספרים
מידטאון, מנהטן

הסימן הראשון היה ריח של חמאת קקאו.

כשהוא התחיל להתפשט בתא שלה, נלה הייתה שקועה בתיוק ערימת ניירות ליד השולחן שלה, ויישרה כל דף ודף כדי שכתב היד יהיה מסודר למופת. היא הייתה נחושה כל כך להשלים את המשימה — ורה פריני דרשה שהכול יהיה מסודר, תמיד — עד שהעזה להתעלם מהריח. רק כשהוא דגדג את נחיריה והתנחל עמוק במוחה, היא עצרה ממעשיה והרימה את ראשה בעניין פתאומי.

לא רק הריח גרם לה לעצור. נלה רוג'רס הייתה רגישה לכל מיני סוגים של ריחות לא רצויים שהתגנבו אל התא שלה — ריחות איומים, בדרך כלל. כיוון שהייתה בסך הכול עוזרת לעורכת בווגנר ספרים, לא היה לה משרד פרטי ולכן לא היו קירות או חלונות. היא ושאר העוזרים שישבו בחלל הפתוח של המשרד, היו נתונים לחסדיהן של כל ביצה או נפיחה כזו או אחרת. הם נאלצו לעיתים קרובות לשאת את ההשלכות למשך פרק זמן שנדמה כמו שעה שלמה לאחר הופעת הריח.

הסתגלות לקרבה כזאת הייתה קשה מאוד לנלה במהלך השבועות הראשונים שלה בווגנר, עד שהיא התחילה לנשום דרך הפה גם כשלא הייתה אמורה, כמו כאשר התלבטה בין סוגי גרנולה במכולת או כשעשתה סקס עם החבר שלה, אוון. אחרי כשלושה חודשים של אימון עצמי כושל, היא נשברה ורכשה מפיץ ריח בניחוח לוונדר עם המילים פשוט לנשום כתובות בחזיתו באותיות זהב מסולסלות. משכנו היה הפינה המרוחקת של השולחן, שם ניצב מתחת למהדורה הראשונה של ספרה של אוקטביה אי באטלר, קרובי משפחה, שאוון נתן לה זמן קצר לאחר שהתחילו לצאת.

נלה הביטה באותיות הזהובות והמבריקות וקימטה את מצחה. האם היא מריחה את מפיץ הריח? היא שאפה שוב, שרבבה את צווארה כלפי מעלה כך שראתה אך ורק את האריחים האפורים והלבנים לאורך התקרה. לא. היא צדקה — זו הייתה חמאת קקאו, ללא ספק. ולא סתם חמאת קקאו. בראון באטה, מותג שמן השיער האהוב עליה.

נלה הביטה סביבה. לאחר שהייתה בטוחה שהשטח נקי, היא תחבה את ידה בשערה השחור והעבות ומשכה קווצה ממנו קרוב לאפה ככל האפשר. היא גידלה אפרו בגאווה במשך יותר משלוש שנים, אבל הקווצה עדיין הגיעה רק עד נקודה לא מספקת בין אפה ללחייה. ובכל זאת, היא הייתה קרובה מספיק כדי לבשר לה שריח הבראון באטה לא הגיע מהשיער שלה. מה שהריחה היה טרי, שכבה שנמרחה להערכתה בשעה האחרונה פחות או יותר.

המשמעות הייתה אחת משתיים: או שאחד מעמיתיה הלבנים התחיל להשתמש בבראון באטה או — האפשרות הסבירה יותר, כי הייתה בטוחה שאף אחד מהם לא נקלע בטעות למדפי המוצרים לטיפוח שיער טבעי — שיש עוד בחורה שחורה בקומה השלוש־עשרה.

הלב של נלה פרפר כשהרגישה משהו שהזכיר גל חום. האם זה סוף־סוף קרה? האם הקמפיין שלה להגברת הגיוון בווגנר סוף־סוף השתלם?

מחשבותיה נקטעו על ידי הצחוק הקולני והמוכר של מייזי גלנדאוור, עורכת סנאיתית למראה שהעריכה שינוי רק כשמישהו אחר יישם אותו. נלה הטתה אוזן בתוך השאון, וניסתה להקשיב לקול החרישי שהצחיק את מייזי. האם הוא שייך למישהו בעל גון עור כהה יותר?

"היוש, נלה!"

נלה הרימה בבהלה את מבטה מהשולחן. אבל זו הייתה בסך הכול סופי, שעמדה מעליה ועטפה בזרועותיה בנינוחות את צד קיר התא שלה. עיניה היו רחבות וירוקות כמו מלפפונים.

נלה גנחה בליבה וקפצה אגרוף מתחת לשולחן. "סופי," מלמלה. "היי."

"הייייי! מה המצב? מה שלומך? איך עובר עלייך יום שלישי?"

"אני בסדר," אמרה נלה והמשיכה לדבר בשקט למקרה שרמזים קוליים נוספים ירחפו אליה. סופי צמצמה מעט את עיניה, תודה לאל, ועדיין הביטה בנלה כאילו רצתה להגיד משהו, אבל לא יכלה.

לא היה כאן משהו יוצא דופן עבור פרפרית־תאים כמו סופי. והיא לא הייתה פרפרית־התאים הגרועה מכולם. היא חיבבה את כולם באותה מידה, ופירוש הדבר שהסיכוי שלך לראות אותה יותר מפעם בשבוע, היו קלושים. היא הייתה בדרך כלל עסוקה בעמידה ליד תא של עוזרת אחרת, וחיוכה העצל הזכיר לך כמה התמזל מזלך שלא זכית לו. יד המקרה הביאה לכך שסופי עבדה אצל קימברלי, עורכת בווגנר ספרים זה ארבעים ואחת שנה. קימברלי ערכה את רב־המכר הראשון והאחרון שלה ב-1986, אבל מכיוון שאותו רב־מכר לא היה סתם רב־מכר — הוא עובד לתוכנית טלוויזיה, סרט שובר קופות, רומן גרפי, סרט למבוגרים, מחזמר, פודקאסט, מיני סדרה וסרט שובר קופות נוסף (בארבעה ממדים), מחלו לה על כל לא־רב־מכר שבא אחריו. תמלוגים זה לא צחוק.

ככל שהתקרבה לסיום הקריירה הארוכה שלה, קימברלי העבירה את רוב זמנה מחוץ למשרד, ונלה חשדה שסופי ממתינה רוב הזמן שקימברלי תואיל בטובה לפרוש כבר, כדי שהיא תוכל לתפוס את מקומה. בעוד שנה, אולי פחות, סופי תקלוט שהבוסית שלה לא תלך לשום מקום אם לא יורו לה לעשות זאת, מה שלא יקרה לעולם. אבל כרגע, סופי המתינה בתמימוּת, כמו כל אחת ואחת מקודמותיה בתפקיד. "קים לא תגיע גם היום," הסבירה סופי אף על פי שנלה לא שאלה. "היא נשמעה איום ונורא בטלפון אתמול."

"איזה ניתוח היא עושה הפעם?"

סופי תפסה חלקת עור מתוחה בין סנטרה ועצם הבריח והזיזה אותה.

"אה. הקריטי."

סופי גלגלה עיניים. "כן. היא כנראה בזבזה עליו יותר ממה שאנחנו מרוויחות כאן בחודש. דרך אגב, ראית...?" היא הטתה את ראשה לכיוון קולה של מייזי.

"מה ראיתי?"

"אני חושבת שמייזי מראיינת עוד מועמדת פוטנציאלית." סופי הטתה את ראשה שוב, והפעם הוסיפה זקירת גבה רומזנית ותזזיתית. "ואני לא יודעת בוודאות, אבל נראה שהיא אולי... את יודעת."

נלה ניסתה להתאפק ולא לחייך. "לא, אני לא יודעת," אמרה בהיתממות. "אולי מה?"

סופי הנמיכה את קולה. "אני חושבת שהיא... שחורה."

"את לא צריכה ללחוש את המילה 'שחורה'," נזפה בה נלה, אף על פי שהבינה מדוע סופי עשתה את זה: קולות, בדומה לריחות, נישאו בין קירות התאים. "בפעם האחרונה שבדקתי, מותר חברתית להשתמש במילה הזאת. אפילו אני משתמשת בה לפעמים."

סופי התעלמה מהבדיחה או לא הרגישה בנוח לצחוק ממנה. היא רכנה ולחשה, "זה פשוט נהדר בשבילך, נכון? עוד מישהי שחורה בווגנר? את בטח ממש מתלהבת!"

נלה שמרה על קשר עין, אך ההתרגשות של סופי הוציאה לה את הרוח מהמפרשים. נכון, באמת יהיה נהדר אם עוד בחורה שחורה תעבוד בווגנר, אבל היא היססה לקפוץ משמחה כבר עכשיו. היא תאמין שהבכירים בווגנר סוף־סוף מראיינים אנשים מרקע מגוון יותר, רק כשתראה זאת במו עיניה. בשנתיים האחרונות, האנשים היחידים שרואיינו או הועסקו היו אנשים מסוימים מאוד שהיו שייכים להגדרה מסוימת מאוד.

נלה נשאה את מבטה מהמחשב אל סופי, שהייתה במקרה אחת מאותם אנשים מסוימים מאוד, והמשיכה לדבר. אף על פי שעברו דקות ספורות בלבד, סופי הצליחה לעלות על רכבת של מודעות חברתית תוך כדי השיחה, והיה ברור שאין לה שום כוונה לרדת ממנה בקרוב. "זה מזכיר לי את מאמר המערכת האנונימי ההוא בבוקסנטר ששלחתי לך בשבוע שעבר — המאמר שהייתי מוכנה להישבע שאת כתבת אותו כי הוא פשוט נשמע כל כך את — מה זה אומר להיות שחורה במקום עבודה לבן. זוכרת את המאמר?"

"כן, אני זוכרת. ובפעם העשירית, אני ממש לא כתבתי את המאמר הזה," הזכירה לה נלה, "למרות שאני כמובן מתחברת להרבה דברים שנכתבו בו."

"אולי ריצ'רד קרא אותו והחליט לעשות משהו לגבי המחסור בגיוון כאן? זאת אומרת, זה יהיה מדהים. זוכרת כמה היה קשה רק לכנס אנשים לדבר על גיוון? המפגשים האלה היו זוועה."

ההגדרה ״מפגשים״ נשמעה נדיבה, אבל נלה לא הייתה במצב רוח להידרדר במדרון החלקלק הזה. היו לה מטרות חשובות יותר. כמו להיפטר מסופי.

נלה שלחה יד אל הטלפון שלה והשמיעה גניחה שקטה כשאמרה, "וואו! כבר עשר ורבע! אני ממש חייבת לעשות שיחת טלפון נורא חשובה!"

"אוי, סליחה," סופי נראתה מאוכזבת בעליל. "בסדר."

"מצטערת. אבל אעדכן אותך!"

נלה לא תעדכן, אבל היא גילתה שקטיעת אינטראקציות ארוכות מדי בהבטחה, הקלה את הפרידה.

סופי חייכה. "אין בעיה. ביי, אחותי!" אמרה והסתלקה במהירות כלעומת שבאה.

נלה נאנחה והביטה סביבה ללא תכלית. עיניה סקרו את ערימת הניירות שטרם מסרה לבוסית שלה. בסופו של דבר, המהירות שבה מישהו הצליח להביא משהו מנקודה אחת לשנייה, לא השפיעה בכלום על היותו ראוי לתפקיד עוזר לעורכת — בעיקר מכיוון שעבדה אצל ורה, אחת העורכות המהוללות ביותר בווגנר, זה שנתיים. אבל המצב ביניהן לאחרונה היה, בהיעדר הגדרה אחרת, מוזר. פגישת ההערכה השנתית ביניהן לפני כמה ימים, הסתיימה בנימה לא מעודדת במיוחד. כשנלה ביקשה קידום, ורה פירטה לפחות עשר הסתייגויות שלה מתפקודה של נלה בתור העוזרת שלה, והאחרונה שבהן הייתה המטרידה מכולם: "הלוואי שהיית משקיעה במילוי דרישות הליבה של התפקיד, מחצית מהמאמץ שאת מקדישה לפעילויות ההעשרה האלה."

המילה ״העשרה״ הגיעה אל נלה בפגיעה ישירה, כמו רסיס של פגז. נבחרת הכדורסל של החברה, חוג האוריגמי — אלה היו פעילויות העשרה. המאמצים שלה להקים ועדת גיוון — לא. אבל היא חייכה ואמרה תודה לבוסית שלה שהתחילה לעבוד בווגנר שנים לפני שנלה בכלל נולדה, ותייקה את פרט המידע הזה בכיס האחורי שלה למשמרת. שם האמינה שתצטרך להשאיר גם את חלומותיה לנופף בחופשיות בדגל הבחורה השחורה.

אבל עכשיו ריח הבראון באטה עלה שוב באפה, והפעם נשמעו קולות מסגירים: ראשית, הבדיחה הנושנה של מייזי על מבנה הקומה המטופש של וגנר ("הוא הגיוני כמו המדע בבחזרה לעתיד") ואז צחוק — עמוק, מעט צרוד בשוליים, אבל עדיין חלק כמו חמאת קקאו במהותו. צחוק מלא כנות, הסיקה נלה, על אף שהיה קצרצר.

"...בלתי אפשרי, אני נשבעת. ברגע שגילית איפה מישהו יושב, בחיים לא תמצאי אותו שוב!" צחקקה מייזי שוב, וקולה הלך וגבר כשקירבה את בת לווייתה אל משרדה.

כשהבינה שהן יצטרכו לעבור ליד התא שלה כדי להגיע לשם, נלה הרימה את המבט. מבעד לסדק הצר במחיצה שלה, היא ראתה שפע ראסטות כהות והבזק יד חומה.

באמת הייתה עוד מישהי שחורה בקומה שלה. ולפי הדיבור של מייזי, אותה אישה שחורה באה לכאן לראיון עבודה.

ופירוש הדבר שבעוד כמה שבועות, ייתכן שאישה שחורה תשב בתא מול התא של נלה. תנשום אותו אוויר. תעזור לה להדוף את כל הסופיוֹת של משרדי וגנר ספרים.

נלה רצתה לנופף באגרוף ניצחון באוויר, כמו באולימפיאדת 1986. במקום זאת, היא רשמה לעצמה בראש לסמס למלייקה את העדכון הטרי על וגנר, בהזדמנות הראשונה שתתאפשר.

"אני מקווה שהנסיעה שלך לא הייתה ארוכה מדי," אמרה מייזי. "נסעת ברכבת מהארלם, נכון?"

"האמת שאני גרה עכשיו בקלינטון היל," השיבה הבחורה השחורה. "אבל נולדתי וגדלתי בפינת רחוב מאה שלושים וחמש ואֵיי־סי־פי במשך הרבה שנים."

נלה הזדקפה. המילים של הבחורה, שנשמעו חמימות וצרודות יותר לעומת הצחוק שפרץ בקלילות מפיה, הקרינו תחושה של קוּליוּת נוסח הארלם שנלה תמיד ייחלה לעצמה. היא גם שמה לב — בהתפעלות וללא שמץ קנאה — כמה הבחורה נשמעה בטוחה בעצמה, בעיקר כשנלה נזכרה בחרדה שאחזה בה בשעת הריאיון שלה עם ורה.

הצעדים היו עכשיו במרחק סנטימטרים ספורים ממנה. נלה הבינה שהיא תצליח לראות מקרוב את החדשה אם תגלוש לקצה הימני של התא, ולכן עשתה כך, והעמידה פנים שהיא מעלעלת בכתב יד שוורה חיכתה לו, תוך כדי כך שנעצה עין ברצועת המסדרון שהובילה למשרד של מייזי. כמעט מייד מייזי והעוזרת המיועדת עם הראסטות הגיעו אל שולי שדה הראייה שלה, ומלוא התמונה נגלתה לעיניה.

פניה של הבחורה היו רחבות וסימטריות עם שתי עיניים בצבע שקד במרווח מושלם, בין אף כמו של הזמרת לנה הורן ומצח נדיב. עורה היה כהה בגוון אחד או שניים מצבע העור הערמוני של נלה, בין חום־אגוז לחום־אדמדם. והראסטות שלה — שכל אחת מהן הייתה עבה כמו קש רחב וארוכה יותר מזרועותיה — התחילו בצבע חום עמוק והפכו לבלונד־דבש, כשהתארכו מעבר לאוזניה. היא אספה חלק מהן וערמה אותן על ראשה בפקעת. השאר גלשו ברפיון סביב עורפה.

והבחורה לבשה חליפת מכנסיים: מכלול אופנתי שהורכב מז'קט בצבע צהוב ומכנסיים מחויטים רחבים ותואמים, שהגיעו כמה סנטימטרים מעל הקרסול. מתחתם, מגפונים מעור אדום עם עקבים גבוהים, שנלה הייתה שוברת את המפרקת אם רק הייתה מנסה לנעול אותם.

היא הייתה שילוב בין אריקה באדו לאיסה ריי, עוד פרט שנלה תייקה כדי לספר למלייקה. ואז היא שמעה את מייזי מבקשת מהבחורה להסביר לה מה זה איי־סי־פי. מזל, כי גם נלה לא ידעה.

"אוי, סליחה — שדרות אדם קלייטון פאוול ג'וניור," אמרה הבחורה, "אבל זה פשוט נורא ארוך."

"אה! כמובן. באמת ארוך. הארלם זו שכונה נפלאה. עשירה בהיסטוריה. וגנר ערכו אירוע במרכז שומבורג לתרבות שחורה בתחילת השנה — נראה לי בפברואר — לכבוד אחד הסופרים שלנו. זו הייתה הצלחה יפה מאוד."

נלה כבשה גיחוך. מייזי לא השתתפה באירוע המדובר. יתרה מזאת, נלה הייתה מוכנה להתערב על שמה השני, שהמוזיאון לתולדות הטבע היה המקום הכי צפוני במנהטן שמייזי אי־פעם הגיעה אליו. מייזי הייתה אישה חביבה — היא ידעה לנהל שיחות חולין בשירותים, כמו כל עובדת בדרגים הבכירים — אבל התודעה שלה לגבי ניו יורק ומה כלול בה הייתה מוגבלת למדי. עצם האזכור של ויליאמסבורג, למרות החנות של אפל, הולפודס והמבחר המרשים של חנויות הבוטיק של המעצבים, הרתיע את מייזי כאילו מישהו זה עתה ביקש לראות את פנים הווגינה שלה. אין ספק שהבחורה עם הראסטות קלטה שלמייזי אין שום הבנה לגבי ה"תרבות" של הארלם.

נלה הצטערה שאינה יכולה לראות את המבט על פניה של הבחורה השחורה, אבל הן כבר נכנסו למשרד של מייזי ולכן היא הסתפקה בצחקוק ששמעה. הוא היה עדין, אבל בשברירי השניות שחלפו לפני שמייזי סגרה את הדלת, נלה הרגישה צל של שעשוע בשולי הצחקוק — שעשוע מתוסכל ששאל בלי לשאול, את לא מבלה הרבה עם שחורים, מה?

נלה החזיקה אצבעות. הבחורה כנראה לא הייתה זקוקה לברכתה, אבל היא איחלה לה הצלחה בכל זאת.