מוח שליט על הלב

ב"ה

'חוויה שקרובה למיתה'

נולדתי וגדלתי בקיבוץ רוחמה. בימי נערותי, אהבתי לטייל אחר הצהריים בשדות הקיבוץ, שנפרשו על פני שטח רחב. היה לי מקום קבוע, בו ישבתי לראות את שקיעת השמש. השקיעה הייתה תמיד אירוע מרגש ובלתי צפוי. צפרים עפו בשמיים, ממהרות לפני רדת החשיכה. באוויר היה שקט פסטורלי, ומחשבתי הייתה בהירה.

נזכרתי בדברים שאמרה לי אמי, שלא משנה מה יגידו בקיבוץ, עלי לדעת כי יש בורא לעולם, הקב"ה חי וקיים. כאשר נזכרתי בדבריה, הרמתי מבטי למרום ואמרתי: "ריבונו של עולם, אם אתה קיים, אני רוצה לראות אותך"! זאת הייתה פניה מעומק הלב, והקב"ה שמע.

בערך שבע שנים אחר-כך, כשלושה חודשים אחרי מלחמת יום-כיפור, כשמלאו לי עשרים-ושתים שנה, בחודש שבט שטוף שמש, הלכתי ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. אחרי שחציתי את רחוב בוקי-בן-יוגלי לכיוון הים, חבטה אדירה נחתה לפתע על ראשי. פיגום-עץ, שאורכו כשישה מטרים, צנח מגג שלד בנין בן חמש קומות, פגע בראשי ועף אל הכביש.

באותו רגע הרגשתי את עצמי מחוץ לגופי, מרחפת בגובה של ארבעה עד חמישה מטרים מעל המדרכה, צופה במתרחש. איני יודעת כיצד יצאתי מן הגוף, ואיך עליתי למעלה, הכל התרחש בהפתעה. מלמעלה ראיתי אשה גדולה גוחנת לעברי, ומנסה לגלות סימן-חיים.

אחר-כך התרוממה, והחלה לזעוק לעזרה. עוברי-אורח אחדים נעצרו והתבוננו בגופתי, לקול זעקותיה של האשה, נחרדו האנשים והחלו לטכס עצה. האשה הרימה את ראשה והחלה לצעוק: "איפה הקבלן"? גם האנשים האחרים החלו לצעוק. מן הגג הציץ בחור צעיר ושאל מה קרה. האשה הצביעה על גופתי, ודרשה בתוקף לדבר עם הקבלן.

ראיתי את גופי שרוע על המדרכה וחשבתי: "זהו גופי שלי, ואני אינני בתוכו, אני רואה אותו מלמעלה. כיצד זה ייתכן? באילו עיניים "אני" רואה, והיכן האוזניים שלי? כיצד "אני" שומעת את הקולות ברחוב?" היה מוזר לראות מלמעלה את הגוף שהייתי בתוכו. ידעתי בוודאות שזהו גופי. כעת ראיתי אותו בצורה אחרת, שהרי כל זמן שהייתי בתוכו לא ראיתי אותו מבחוץ.

כעת ראיתי את גופי שלי, כמו שראיתי תמיד אנשים אחרים. התפלאתי מאוד: הנה "אני" "נמצאת", "קיימת", אבל לא בתוך הגוף. תמיד חשבתי שהגוף הוא "אני". לא ידעתי ש"אני" הנני מציאות שאינה רק גוף גשמי.

לא פחדתי כלל, להיפך, חשתי מצוין, ודבר לא כאב לי, הייתי נינוחה, קלילה וחסרת דאגות. הייתי יֵשׁוּת נפרדת, נשמה המתפקדת בלי תלות במציאותו ובתפקודו של הגוף. לא הייתי זקוקה לגוף כדי לראות או לשמוע, או לחשוב. גופי נותר שרוע על המדרכה ללא תנועה. הוא לא יכול היה לראות או לשמוע או לחשוב בלעדי נשמתי. כוחות הראייה, השמיעה, המחשבה, ההרגשה – כל הכוחות שהיו לי כשהייתי בגוף, היו קיימים בי גם כאשר הייתי מחוץ לגוף.

כיון שנשמתי לא הייתה בגוף, לא יכולתי להניע את הגוף השרוע ברחוב, ריחפתי מעליו, מתבוננת בו. כאשר הייתי בתוכו, ראיתי דרך העיניים שבגוף, כעת ראיתי בלעדיהן, והן לא ראו דבר ללא נשמתי. כוח הראייה קיים, גם ללא העין הגשמית. כוח המחשבה קיים גם ללא המוח הגשמי. כל עוד הייתי בתוך הגוף, ראיתי רק באמצעות העיניים שבגוף, שמעתי רק באמצעות האוזניים שבגוף, וחשבתי רק באמצעות המוח שבגוף (מבואר ב'ליקוטי אמרים' – "תניא", פרק נ"א).

הייתי מחוברת בתוך גופי באופן כל-כך מושלם, עד שיכולתי לחשוב ש"אני" וגופי - חד הם. המצב בו הייתי נפרדת מגופי, היה פלאי ועל-טבעי. צפיתי מלמעלה לא רק באנשים אחרים, אלא גם 'בי עצמי', בגופי.

המצב של "צופה" החל להשתנות. היה לי רגע של אי-בהירות באשר למתרחש ברחוב. המאורעות ברחוב החלו להיטשטש, ונכנסתי לערפל. הערפל היה כמו בתוך ענן, כמו בטיסה, שהמטוס נכנס לענן. חשבתי לעצמי, אני מרגישה טוב בתוך הערפל, לא כואב לי שום דבר, ואני לא מרגישה שום חשש. מהערפל עברתי לאֲפֵלָה, ומתוך האֲפֵלָה התחלתי לראות אור.

זה היה כמו מנהרה חשוכה לחלוטין, שבקצה הרחוק מאוד שלה, ראיתי נקודה של אור. גם בתוך האֲפֵלָה הרגשתי טוב, חשתי שנקודת האור מושכת אותי אליה כמו מגנט, ש"אני" נעה במהירות לעברה. האור החל להתקרב ולהתגלות אלי, הלך והתעצם. האור היה נפלא ואדיר, ומקרין שפע רוחניות נשגבה (מבואר ב'ליקוטי אמרים' – תניא, פרק י"ט).

חשבתי לעצמי, שאיני יכולה להכיל את שפע האור המופלא. רציתי לעצום את העיניים, אבל לא היו לי עיניים כי לא הייתי בגוף. לא הייתה אפשרות לחמוק משפע האור הנובע מהאין-סוף (מבואר ב'ליקוטי אמרים' – "תניא", פרק מ"ח).

תוך כדי התמזגות עם שפע האור, הוא העביר לנגד עיני את מאורעות חיי. התמונות היו תלת-מימדיות, ו"אני" הייתי בתוכן. כל חיי עברו מולי – מיום הולדתי ועד אותו רגע בו נפלתי ברחוב. הסרט שנראה לי, היה חזיון תלת-מימדי, צפיתי בו ושיחקתי את התפקיד הראשי, ה"אני" שלי התגלם בגוף שחי בעולם הזה.

התבוננתי בהשתאות במהלך חייה של "אני", כי ראיתי הכול בגוף שלישי, סרט על פעולות הגוף בו הייתי. ה"אני" שלי בסרט, התגלם בגוף שחי בעולם-הזה. התמונות עברו במהירות עצומה, לא חסר בו שום פרט של חיי, זה היה מאגר המידע של התנועות, הצלילים והצבעים של חיי. הגוף שלי, חיי בעולם החומר, הצטיירו לְפָנַי בגוף שלישי. בסרט ראיתי אישה צעירה, ש"אני", כלומר "נשמתי", לא הייתי "היא", לא הייתי הגוף שחי בעולם-הזה. כל זמן שחייתי בגוף, לא ידעתי שיש לי נשמה. התחושה שעלתה בי הייתה: "חבל, היא הייתה כל-כך צעירה, ולא הספיקה לחיות חיים בעלי משמעות".

כיום איני זוכרת את הפרטים, מה שנותר בזיכרוני הוא הפליאה מן הדיוק המופלא של מהלך חיי. ידעתי בוודאות, שאלה 'קורות חיי', שעברו עלי בתוך הגוף בעולם-הזה. התפלאתי, מהיכן נובע הזיכרון החזותי המופלא, המעביר אל מול עיניי, כל פרט של חיי, כיצד זכרתי את תקופת ינקותי וילדותי? שאלות אלו עלו במחשבתי תוך כדי הצפייה בסרט של מהלך חיי, כאשר "אני" הצופה, ו"אני" נמצאת בתמונות. עם סיום החיזיון, נתבקשתי על-ידי האור לאשר, שזה היה מהלך חיי, ואכן אישרתי. הדיבור עם "האור" היה באופן של טלפטיה, העברת מחשבות, "ראיה שלמעלה מהשגה". כמו מלים פורחות בחלל (הסבר ב'ליקוטי אמרים' - תניא פרק כ"א).

האור היה הוויה אין-סופית של התעלות, וחדווה בלתי ניתנת לתיאור אחזה בי. חזרתי לראות את האור, שהיה מסנוור, מבריק ורך, לבן קטיפתי ועוטף. אין-סוף נצנוצי-קסם בהירים, מתאחדים באיכות נפלאה. ניסיתי להשוות את האור הזה אל גווני האור ממקורות שונים שהכרתי בחיי, כאשר הייתי בגוף, אך גם אור-השמש היה חיוור ובעל גבולות, לעומת שפע האור שראיתי, שלא היו לו גבולות ( הסבר ב'שער היחוד והאמונה', פרק ג').

שפע האור המופלא, היה מלווה בזרימה של אהבה נשגבת, אהבה שלא ידעתי בחיי (הסבר ב'ליקוטי אמרים' – תניא, פרק מ"ד). חשבתי על האהבות שהכרתי בעולם-הזה, אהבת הורים לילדיהם, אהבת איש ואשה, אהבת ארץ-ישראל, אהבת חברים וקרובים. חשתי שכל האהבות הללו, הפרטיות, הן רק ניצוצות מאותה אהבה עמוקה, אדירה ועילאית, אהבת אור-אין-סוף. גם אם נצרף את כל ניצוצות האהבה בעולם-הזה, לא נגיע לעוצמת האהבה הטהורה שנבעה מהאור ומילאה אותי, עד-כדי-כך שהרגשתי שאני מתבטלת ומתמזגת אל תוך האור. הרגשתי שאיני מסוגלת יותר להוות "מציאות" עצמית, ו"אני" מתבטלת ומתמזגת אל תוך האור. הייתי דלה מכדי לעמוד אל מול השפע הזורם אלי ואל תוכי (הסבר ב'ליקוטי אמרים' - 'תניא', פרק ל"ו, פרק נ').

ביקשתי להתגונן, לעצום את עיניי, אך לא היו לי עיניים לעצום! לא הייתה כל אפשרות להסתתר מפני הזוהר, לא היה לי גוף, חשתי חשופה לחלוטין, ללא כל הקליפות שהגנו עלי בעולם הזה. לא הייתה שום אפשרות להתחמק או להתחבא משפע האור שעטף אותי (הסבר ב'ליקוטי אמרים' –"תניא", סוף פרק מ"ח).

אין, לא נבראו מלים המסוגלות לתאר את הקסם, את הפלא, את הטוב האין-סופי, ש"אין עוד מלבדו". באור נכללו תכונות של אהבה, רחמים, עדנה, עוצמה, עושר ויופי רוחני, במימדים אין-סופיים. לא הייתה לי אפשרות לזוז, או להתבטא, הגוף היה מוטל על המדרכה (הסבר ב'ליקוטי אמרים' –"תניא", פרק נ"א).

הרגשתי שאני הולכת ומתבטלת, נשאבת אל האור, ומתמזגת בו, שאם לא אחזור מיד אל הגוף, אהיה "אין". הבנתי שה"אני" איננו המציאות האמיתית. הבנתי שהמציאות שלי הייתה אפשרית רק מפני העובדה שכאשר הייתי בתוך הגוף, הסתתר האור מִפָּנַי (הסבר ב'ליקוטי אמרים' "תניא", פרק מ"ט).

הסתבר לי, כי המציאות האמיתית היא המציאות של ה"אור", מה שמעבר לחומר. חשבתי: איך אפשר שתתהווה מציאות של "אני" בתוך הגוף בעולם הזה? איך חש אדם את עצמו כממשות? באותו רגע בו הייתי נאספת אל האור המופלא, לא הייתה עוד ל"אני" שלי ממשות. לא היו נותרים לי עצמיות, גאווה, כעס או תאווה. כל אלה היו בטלים, כיוון שה"אני" עמד להיאסף אל האור (הסבר ב'שער היחוד והאמונה', פרק ו').

חשתי התקשרות להוויה הנפלאה, בעלת עוצמה אדירה, ל'רצון העליון' האין-סופי. ה'רצון' קרא לי לבוא אל השפע הנצחי המופלא. הוא משך אותי כמו מגנט בכוח הטוב שבו, כמו שהאדמה מושכת את הגוף הגשמי בכוח המשיכה. הכוח המגנטי של האור, היה אחדות שופעת של טוב, אמונה, תענוג, התבטלות, שמחה, אהבה, חמלה, בטחון, יופי, אמת, עדנה, תקווה ורצון. האור שאב אותי אליו ולתוכו בכוח אדיר. ב'דחילו ורחימו' פניתי להוויה הנפלאה, אל "האור", וסיפרתי על כוח-המשיכה המופלא ש'אני' חשה, ועל כך ש'אני' נמשכת אל "האור", שהוא הכוח הרוצה בי, אך ביקשתי לחזור אל הגוף, ביקשתי לקבל הזדמנות נוספת.

סיפרתי ל"אור" על בעלי, על חיים, על הפרידה הממושכת בינינו בשל המלחמה, על אהבתנו, על הפגישה המתוכננת שלנו אחר הצהריים, ביקשתי שלא יפריד בינינו. סיפרתי על הספקות והחיפושים, עד שמצאתי אותו, וידעתי שהוא שלי באמת, שאנחנו ישות ומהות אחת.

התאונה אירעה ביום הולדתי, חשבתי על הצעירה שהייתה מוטלת ברחוב ללא רוח-חיים. ראיתי את חייה-חיי, שעדיין לא התגשמו. הייתה לי תחושה שהתעוררתי מחלום, שהחיים שחייתי היו חלום שנגוז (הסבר ב'ליקוטי אמרים' – "תניא", פרק י"ט).

הבנתי שלא השלמתי את תכלית חיי, שהחיים שחייתי לא היו אמיתיים. הבנתי שנשמתי ירדה לתוך הגוף כדי למלא תפקיד, לעשות שליחות. לא ידעתי מהו התפקיד, מהי השליחות, אבל החמצתי. חשתי אכזבה על כך שתכלית חיי, שלא ידעתי מה היא, לא התגשמה.

האור הפלאי, לא התערב בתחושתי ובמחשבתי, למרות שידע הכל. הוא פשוט היה שם, אמת מוחלטת, תומך, מבין ומשתתף. הוא לא פקד עלי ולא נטל אחריות ביחס לתכלית חיי, הוא היה בתוכי, שותף לתחושתי. האור לא אמר לי מה הם החיים האמיתיים, מהי תכלית הנשמה בתוך הגוף. האור לא שפט אותי על מעשים שעשיתי, אבל עצם היותי שם, מול האור ובתוכו, נטע בי את הידיעה על מהות החיים שחייתי. ידעתי שלא מילאתי את השליחות אשר לשמה התחברתי לגוף בעולם הגשמי.

הצטערתי על הזמן שקיבלתי במתנה ובזבזתי, שנגוז וברח בלי שזכיתי לתפוס בו, לעשות בו שימוש נכון, על החיים שלא חייתי. כעת, כיון שלא הייתי יותר בתוך הגוף, לא יכולתי לעשות דבר. ההתמזגות בתוך האור המופלא, לא היוותה פיצוי על התחושה שלי, שהחמצתי את חיי.

חשתי רחמים על הגוף, שהיה שותף נאמן לי, הגוף שהייתי צריכה לרומם. רציתי לתקן את מהלך חיי. חשתי תשוקה עזה לשוב ולחיות באמת. ביקשתי מ"האור" לחזור אל הגוף השרוע ברחוב, לחזור אל חיי. ידעתי כי רק בתוך הגוף, בעולם-הזה, שהוא 'עולם החלום', אפשר לממש את ה'רצון הרוחני'.

עוצמת האהבה וה'רצון' של "האור" משכו אותי בחזקה, חשתי שרצוני לשוב אל הגוף הולך ומתמוסס. ידעתי שאם לא אשוב כעת, לא ארצה ולא אוכל עוד לחזור, ש"אני" מאבדת את הכמיהה לחזור אל הגוף. הרצון שלי מתבטל אל מול הטוב והמופלא, אל תענוג האהבה, אל "האור", המושך אותי אליו בחיבוק עז. כמו אמא גדולה ואוהבת, העוטפת ומחבקת ומושכת אותי, את נשמתי, אל האושר המושלם, אל מהות נשגבה, אמיתית ובטוחה של תענוג אין-סופי, שכל-כך נכספתי לבוא אליה. חשתי רחמים גדולים על אהובי שנשאר בעולם הזה, על גופי, על החיים שהחמצתי.

הרחמים הציפו אותי, חשתי שכוח הרחמים מחזיר אותי אל הגוף. הרחמים מילאו אותי, רחמים ללא-קץ. נשמתי חזרה אל הגוף ופרצתי בבכי, האישה הגדולה רכנה ואחזה בידי, עוזרת לי לקום על רגליי. איני יודעת כיצד נכנסתי חזרה אל הגוף, הכול התרחש כה מהר, ו"אני" מצאתי את עצמי בתוכו.

קמתי בעזרתה של האישה הגדולה, הגוף רעד מעוצמת הזעזוע. פרצתי בבכי, ולא יכולתי לדבר, הבטתי למעלה אל השמש וחשבתי: כמה חיוורת השמש ביחס לאור-האין-סופי שנגלה אלי מעבר לעולם החומר. החום והאור שהשמש מפיצה הוא מוגבל, מתאים עצמו לעולם הגשמי, כדי שלא להחריבו (הסבר ב'שער היחוד והאמונה' פרק ד', פרק ו').

כדור-השמש נראה לפתע דל, ביחס לאור שמעבר לעולמנו. הבנתי שאם האור המופלא היה מאיר כאן, לא הייתי יכולה להיות בתוך הגוף, הייתי יוצאת מתוכו, ולא הייתי עוד. הבנתי שאור-השמש מגן עלינו כדי שנוכל להישאר בגוף, מסתיר את האור הגדול, כפי שכתוב: (בפסוקי דזמרה) "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים", (תהלים פ"ד,י"ב) "כי שמש ומגן ה' אלהים" (הסבר ב'שער היחוד והאמונה', פרק ג', פרק ד'). חשתי אושר עצום על הזכות שניתנה לי לחזור לחיי העולם-הזה, בכיתי בגלל הזעזוע העצום, אך חשתי אושר עילאי.

הבנתי שקרה לי נס. קרה, אותיות: רק (מ)-ה', נס הוא התרוממות והגבהה. הבטתי בקרש שנפל על ראשי והיה מוטל על הכביש. כמה שנים אחר-כך, בשנת תשמ"ח, נסעתי לרבי מליובאוויטש בניו-יורק.

הגעתי לרבי בערב י"ט כסליו, יום חמישי, שבו אמר הרבי שיחה בה הזכיר את שם משפחתי, נועם..... הרבי דיבר באידיש, שאלתי את עצמי: מדוע הרבי מדבר באידיש. בשיחה שהרבי אמר בשבת כ"א כסליו, הוא הסביר מדוע הוא מדבר באידיש......הרבי ענה לי על השאלה ששאלתי את עצמי יומיים לפני כן.

הרבי דיבר באותה שיחה, גם על גילוי אור-אין-סוף בעולם-הזה, שזהו תוכן הגאולה העתידה. במשך ימי החנוכה, דיבר הרבי על הנר (ראשי-תיבות נועם רחל), שתפקידו להאיר את החושך בעולם-הזה. כשחזרתי הביתה, למדתי את המאמר "באתי לגני", שם מדבר הרבי על הקרש, בהתייחסו לקרשי המשכן. 'קרש' בהחלפת אותיות הוא 'קשר' וגם 'שקר'. 'קרש' המשכן מביא ל'קשר' עם העולם-העליון, והופך את ה'שקר' של העולם-הזה לקדושה.

כיוון שגדלתי בקיבוץ רוחמה, שם לא לימדו את הילדים שום דבר שקשור עם יהדות, לא היו לי מושגים יהודיים בסיסיים. לא ראיתי בית-כנסת, לא ספר-תורה, ולא סידור-תפילה. כאשר התגלגל לידי סידור-תפילה לראשונה, קראתי אותו כמו ספר מתח. כשהגעתי ל"קריאת שמע", הרגשתי את לבי "בוער כרשפי-אש" באהבה לאין-סוף, לקב"ה, לשפע האור האין-סופי.

ב'סידור התפילה', התיאורים מאוד מדויקים, התפילות מרתקות אותי שוב ושוב, מחזירות אותי לחוויה המופלאה. במיוחד התפילה הראשונה בבוקר, שהייתה כל-כך אהובה אצל הרבי: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי ב'חמלה', רבה אמונתך". כל בוקר אני נזכרת בכוח הרחמים שמחזיר אותי לגוף.

לאחר שקראתי את סידור-התפילה פגשתי את הרה"ג, הרב נסים יגן ע"ה, שאמר לי לפרסם את החוויה שלי לכולם.

הקדמה אישית

במודעות שלי, ה"אור" נמצא אתי כל הזמן, וכך גם עם כל אדם, עם כל מי שקורא את הספר הזה. לסיפור התאונה, יש קשר ישיר לתוכן של ספר ה'תניא', והוא הגורם לכתיבת ספר זה.

לפני שהחלה מלחמת המפרץ, יצא לאור הספר שכתבתי: "חזרה לחיים", בו תיארתי את התאונה שעברתי ואת החוויה המטלטלת. אחרי המלחמה, עברנו להתגורר בכפר חב"ד.

יהודי יקר מירושלים, בשם שלמה סבג, קרא את הספר ונסע במיוחד לכפר חב"ד כדי להביא לי ספר "שאלות ותשובות" של הרב הגאון, 'הסבא קדישא', רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל, מי שהיה אחיו של סב אמי, הרב אליהו אלפאנדרי זצ"ל, רב הקהילה היהודית בעיר קריובה ברומניה.

כאשר עיינתי בספר, התברר לי כי משפחתי היא משפחת מקובלים וקדושים, נצר לבצלאל, בונה המשכן וכלי המקדש. סבם של ה'סבא קדישא', הרב שלמה אליעזר, והרב אליהו, היה הגאון רבי חיים (השני) אלפאנדרי זצ"ל, רבה של קושטא, הנקראת היום איסטנבול.

בתקופה זו, שלטה האימפריה התורכית במצרים, ורבי חיים אלפאנדרי נסע לשם. הוא מצא חן בעיני המצרים, והם פתחו עבורו את ביתו הנעול של רבי חיים ויטאל זצ"ל. השלטונות במצרים שמרו על ביתו של רבי חיים ויטאל, ולא נתנו לאף אחד להיכנס. רבי חיים אלפאנדרי מצא בביתו של רבי חיים ויטאל את ספר 'תיקוני זוהר' כתוב בכתב-ידו, כפי שקיבל מהאר"י הקדוש. רבי חיים אלפאנדרי הביא את כתבי רבי חיים ויטאל לקושטא, ובשנת ה'תע"ט (1718) הדפיס את ה'תיקוני זוהר', והפיץ את הספר בקהילות ישראל. בספר ה"תניא" שהדפיס אדמו"ר הזקן 78 שנים אחר-כך, יש הרבה ציטוטים מ'תיקוני זוהר'.

ספר 'תיקוני זוהר' הודפס לראשונה בשנת ה'שי"ח (1557) במנטובה, בצפון איטליה, אך לא התפרסם.