עור בעד עור

חלק א'
בריחה

1

'ברור!'

ב־רו־ר—י־ה

שמואליק המ"פ היה מצחיק בבטאו 'ברור' כזה מנושף מתוך פה חשוף־חניכיים, שהיה כל דבר רק לא ברור (מזה עשר שנים לא ברור לאיש מתי סוף־סוף יתקין לו שיניים חדשות), אך סבר פניו החביב ובוהק עיניו המישירות היו ברורים מאד, כמו לילה אפל זה שהם הולכים להחיות ולהבעיר באש. מעל לגופו הגוץ ומעל לראשי הבחורים הקשובים היה פרוש כובעו האוסטרלי רחב־השוליים כסוכה של חמימות והבנה, שהבדילה בין גוש זה של ראשים חיים ובין האפילה הגסה העבה החותרנית.

'ברור', אמר שמואליק, והיה ברור שהבחורים מחבבים אותו.

מומו, נשען על כנף המכונית כמו נבדל מן השאר, ידיו הכבדות תלויות ורפויות וקומתו הגבוהה כמו רכונה אל דמות מצחיקה וחביבה זו ששולי כובעה הענק מתלבטים בדברה אל תוך האפילה. מבטו של מומו נעוץ היה באפילה בה נערכו אות־לאות וצליל־לצליל סימניו הכתומים של השם

ב־ר—ו־ר—י־ה

והמלים עולות ויורדות על ראשי הבחורים כגלים לבנים של היענות: לדפוק אותם — לדפוק אותם — לדפוק אותם —— 'אין זו הפעם הראשונה שיש לנו עסק עם המצרים. אני לא צריך לספר לכם על מלחמת השחרור — לא צריך. נגבה — יד מרדכי — וכל זה —— ועכשיו רוצחי רועי, רוצחי ילדים, פידאינים, ולא צריך לספר לכם שהם התקיפו אותנו משלושה עברים ורוצים להטיל אותנו לים, מה? לא צריך'. הבחורים מחייכים ושמואליק מסכם: 'ובכן, הפעם נדפוק אותם כך שלא תהיה להם עוד תקומה. מישהו נגד?'

בוּלי כמובן. הוא תמיד נגד. ולעולם אין לדעת אם הוא נגד בצחוק או ברצינות. וזה מחכך את עור גבו של מומו, דווקא את עור גבו (אולי מפני שתמיד הוא שם מאחורי גבו) ויום אחד הוא —— לא ברור מה יעשה לו יום אחד, אולי פשוט ידחוף לו יום אחד את האגרוף לתוך הפה, זה הפה המתעקם בשעת דיבור דרך התנשאות ולצון. גוש הראשים השחור כבר ערך עצמו לצחוק ודבריו של בוּלי עולים נאים מן החשיכה:

'והיכן מקפלים את הזנב ומסתלקים על ארבע? מאל־עריש?' ואיש לא צחק. רק איזה שד של רוח בא ובידר שולי כובעו של שמואליק באור הקלוש שבקע מאוהל המ"פ וציחקק מול פני מומו, ומומו הביט אל השוליים המתבדרים ופתע היה ברור, שמה שלא יקרה לגולגולת שבתוך כובע זה, כובע זה יהיה שייך לו באחד הימים. היה זה אך טבעי שיבקש כובע זה לעצמו. מיכלה בנו של שמואליק עודנו קטן וברוריה מסתופפת בצלו הגדול והטוב. הבית בעין־שבים — ביתו הוא. וכן המשק בעין־שבים וקרקורי העופות ונבחוחי הכלב וגעיות הפרה החנונות. —— וחצוצרתו שבתוך הצקלון בפינת המחסן מוציאה רוחה מבושה ומביטה משתוממת על מומו שעלה לגדולה. בעל בית. ב־ית, ב־ית. משק וברוריה וברוריה ומיכלה ומשק וחשש ריחני ואדי בוקר ושעות לילה מתוקות ושעות בוקר נכספות ושעות יום מלוחות מזיעה, ושמש מיניאטורית כחיק גדול וטוב גועה־גועה על עטינים מלאים. 'יהיה יום גדול', אומר שמואליק בהשכמות הבוקר מן האורווה ועד הפרדס, מקום שם אדים לבנים מחלב מפנים מקומם ליום הגדול, לא יומך הגדול החם השלם, שמואליק. שעות של בוקר בצל שיח הקיקיון —— ברוריה, ברוריה בצל שיח הקיקיון.

'ברור?'

ברורר — בררר — צינה קלה הרעידה את שולי הכובע, ואלה מתבדרים כאברות יוניו של מיכלה הקטן, חמימים וחיים.

אולי יעניק לו למיכלה באחד הימים את החגורה הרחבה ועליה כל התגים והסמלים הזרים, נחושת מבהיקה, נחושת רחוקה, שהרוח, כל רוח, מנגנת בהם שירי מרחקים גדולים. וכובעו הגדול מחייך אליו. כובעו הגדול של כובש מדבריות המערב הפרוע, מדביר החיות ואוהב אוהב הילדים — אוהב הילדים. האוסטרלי הגדול חיבקהו — ומומו אז קטן ונעזב ונפחד — הוא חיבקהו ושולי הלבד של כובעו נשקו מצחו והתלהטו באהבה. חבוש הכובע הגדול שמואליק! אנו אוהבים את הכובע הגדול. לחיי הכובע הגדול הנאמן האוהב החם —— 'ברור!' אומר שמואליק.

ברו־ריה.

לעזאזל!

2

באור העמום שבקע מפתח האוהל היו שולי הכובע מרקידים עתה שדים קטנים על פניו של שמואליק. 'אין זו הפעם השניה שיש לנו עסק עם המצרים. זוכרים את העסק שהיה לאבותינו במצרים ——' קרה לפני הרבה זמן / לפני המון זמן / לפני המון המון זמן / ספר לנו שמואליק מה קרה לאבותינו במצרים —— כולם צוחקים. כולם כמובן זוכרים מה קרה לאבותינו במצרים, נסים, מכות, ומי היאור הופכים לדם, ובני ישראל יוצאים לדרך —— 'ובכן, אנחנו נעשה אותה דרך בכיווּן הפוך', אומר שמואליק ומאירקה שואל: 'ואנחנו נתפוס גם את הר סיני?' מאירקה תמיד שואל שאלות תמהוניות, והחברה מחבבים אותו וכועסים עליו. בטח ומה. ראית טומטום כזה, הוא לא מבין לבד. היתה שאגת התלהבות, אך שמואליק היסה אותה בהינף־יד — בלילה שומעים רחוק — ואז נע גוש הראשים כנחשול פרא, הומ־הומ־מ גדול ואדמדם. שמואליק חימם אותם. בולי לא הריע. הוא מבין יותר. הוא תמיד מבין יותר. גדליה אף הוא החריש, אך צווארו הדק כאנטנה היה קולט ומעביר ריגושים ופיקתו רעדה.

לפלא היה גדליה בעיניו של מומו. הוא היה רואה את תנועות פניו בבהירות מבעד לחשיכה. במצחו קבוע חריץ חי אלכסוני. הוא מרבה להרהר. מהרהר או הוגה או משתומם. יתכן כי גדליה לא הספיק להצטרף לשאגה הכללית פשוט משום שחריץ זה טרם גמר לתמוה. הר סיני? אתה יודע מה זה הר סיני? מסתבר שאינו יודע. כי אילו היה הר סיני קיים, כי אז לדעתו צריך היה להיות ההר הכי גבוה מכל ההרים הכי גבוהים בעולם. אך אם סיני הוא סיני והר סיני הוא סתם איזה שהוא הר בשטח סיני, אז איפה אותו הר סיני כמושג, הר סיני כהתגלות, הר סיני כתבנית שמימית, הר סיני האדם המתעלה מעל עצמו, הר סיני העם המתעלה מעל לעצמו, הר סיני שברוח? מה אתה יודע מה זה הר סיני? לא. הוא לא יודע מה זה הר סיני. מעולם גם לא העלה על דעתו שהוא הר מעפר ואבנים ויש לו כך וכך מטרים גובה והוא מסומן במפות של שמואליק. החריץ על מצחו של גדליה היה מיתמם ומעמיק עוד יותר.

ואז הרצין הכל. שמואליק דיבר לתכלית. אין זה פיקניק. מלחמה. אוגדה נגד חטיבת אויב מבוצרת ומחופרת; פלוגה א' נגד יעד מחופר, מגודר וממוקש; המחלקה של יענקלה פורצת והכיתה של בּני בראש המחלקה של יענקלה. משהו נצבט נפסק ועצר את הנשימה. סתם דבר שאין לו דמות. גל הראשים השתחרר ונפל בהמיה.

'הלילה יהיה קר. יש ללבוש סוודרים', אמר מישהו.

'אל תדאג. הלילה יהיה חם', אמר בולי. מישהו צחק. מומו הביט סביבו. תפזורת של אורות מצטנעים, מתחבאים. העיניים של האפילה. אורות קטנים ומנצנצים לסירוגין, קרוב, רחוק, יותר רחוק, ורחש מעמקים המעלה מתחתיות ריגושי הדים ושברי קולות חנוקים וריתועי מתכת, ומתחת לעיני הלילה הסקרניות נמשך הקול והולך, קול מחנה גדול הנערך להתקפה.

'הכל ברור, חברה?'

3

'מי שלא מסר עוד את תעודותיו, ימסור אותן למשרד הגדוד', עבר הקול. הם הלכו חמושים. מומו נשא רובה וחגור קל פתוח, שהיה מחליף נקישות עמומות עם קת הרובה. שמואליק המ"פ חילק לגימה לאנשי הפלוגה. מומו נתקל בו באקראי:

'איפה היית?'

'הייתי שם', השיב מומו והצביע על איזה מקום בידו הפנויה. שניהם הביטו לשם. 'שם' סתמי. לא כלום.

'לגימה, ג'ורג'', שאל שמואליק. לא לכל אחד קרא בשם ג'ורג'. קרא לו ג'ורג' מתוך חיבה. רק שמואליק קרא לו ג'ורג' ורק לו קרא כך. הבקבוק היה חם בידיו. ריח הברנדי הרטיט נחיריו. בתוכו היתה מבלחת שלהבת ירוקה, חמה, מעודדת.

'לחיים', אמר, 'לחיי הבית'.

'לחיים, ג'ורג'', אמר שמואליק. 'ואל תזכיר לי את הבית'.

'אמרת משהו על האדם הלוחם שרגליו בביתו ——'

'נכון, ג'ורג', אבל כשהאשה היא, אתה יודע —— אגלה לך סוד, ג'ורג' ——'

'כן ——'. הנה זה בא.

'ברוריה בהריון, ג'ורג'. היא לא חולה. היא מקיאה ונתקפת סחרחורת ומיחושים בגלל שהיא בהריון, ג'ורג', והיא נוטה להפיל, ג'ורג'. והיא לבד —— חשבת שהיא חולה?' הוא ציחקק.

מומו לא השיב. צריך היה להיראות מופתע. צריך היה לטפוח לו על השכם ולומר לו משהו כמו: בחייך שמואליק, שמע, זו בשורה משמחת, אל דאגה, שמואליק! ידו של מומו הזיעה על הבקבוק. האופל טישטש את ההבעה, כל הבעה, אבל הגד לא יכול דבר. לגם עוד לגימה, ולאחר שמקצת מן השלהבת הירוקה ליהטה קרביו, אמר: 'לחיי הבית'. ושמואליק אמר לו תוך שהוא מתרחק, 'טוב לדעת שאתה כאן, ג'ורג''.

משרד הגדוד היה קרוב. הלך בשביל, בין צריפי המגורים של המשק. אורות מעטים. צלליות שחוחות־קומה עמדו בשורות דלילות. צלליות אחרות חלפו על פניו ולא ידע אם אלה עצים או לוחמים. רק העצים עוברים על בהונות. האויר היה מלא אבק קמחי דק ומחניק, שנישא על גלי הסאן העמוּם. עבר על פני צריף ועוד צריף. מאחורי הצריף השני היו גוררים ארגזי תחמושת. צלליות היו עוברות מכאן ומשם. מעטות היו חוצות את דרכו. אחת מהן חלפה, התמעטה ואחר־כך ניטשטשה ונבלעה לחלוטין בתוך הצל של אחד הצריפים; אך פתע נקרע בו פתח גדול ומלבן של אור נשפך אל תוך האפילה. לצל היו עתה פנים, חיוּת, תנועה, בת־צחוק. איש משק? איש. יוצא הלילה? עתה הוא נכנס לביתו. בית. דלת הבית נסגרה וחוטי־כסף סמויים נקרעו והרטיטו. שוב צלליות. מרחוק רואים את תנועת הברכיים. היא קצובה כתיפוף אילם; היא מלומדת, כמעט מתורגלת. בהתקרבן, נמחקות הברכיים ועולה הצל. נשימה קלה תלויה על כלום. שתי צלליות נפגשו לא הרחק ממנו, נבלעו ונתמזגו זו בתוך זו, אחר כך נפרדו ודרכן ציירה X משונה על האדמה.

איש גדול ושתי אלונקות בידיו עבר על פניו — יאנק, החובש הפלוגתי. הוא הכירו לפי שהוא שווה לו בקומה ולפי שהוא יאנק החובש הפלוגתי של פלוגה א' והוא סוחב אלונקות ויש לחיות אתו בשלום. רצה לומר לו משהו. הצל חלף. חבל. כולם חולפים על פניו. למה אינם עוצרים על ידו והולכים עמו? פסיעותיו תמיד קצת ארוכות משל השאר, או קצרות משלהם.

כלבלב חלף על פניו. כשנפרד מן האפילה נראה כעכבר, אחר־כך התגלה כחולד ומשלבש פני כלבלב כבר היה על ידו. אך עד מהרה חלף על פניו. ואז התמעט ושב להיות חולד, והתמעט יותר והצטמצם לעכבר, ואז שב והגיח מן האפילה יאנק החובש הפלוגתי. זה היה כלבלבו של יאנק החובש הפלוגתי.

ואז חש לפתע שהשמיים גבוהים מאד וקרים והכוכבים גבישי קרח גלמודים ושום דבר לא איכפת להם והלילה גדול מאד, גדול מאד מאד, ואותה תחושה מוזרה שחימם קודם לכן בשתי לגימות וסבור היה שהמיסה בקרבו, רק צבטה והצטנפה מאימה: אין הלילה הזה, השעה הזאת, הרגע הזה, יודעים דבר על קיומך. הכוכבים קרים ומשוקעים בתוך עצמם, הצללים כולם סוּמים והקולות כולם תועים. ואתה מומו על כל קומתך (188 ס"מ) ומשקלך (85 ק"ג) אינך אלא יצור קטן וגלמוד ומפוחד. החיש צעדיו.

בפתח האוהל הסתופפו גדליה, מאירקה, בולי, בּני המ"כ ואחרים, ועמדה בו באוהל המולת דברים. בחורה עברה על פניו. האור שבקע מן האוהל האיר תחילה חזה גדול מוצנע בבטלדרס, אחר כך תווי־פנים עדינים, אחר כך שיער וירכיים. ראה בעיקר את החיק הגדול הבטוח, גדול ובטוח כמו חיקה של ברוריה. עצר והביט אחריה. בולי מחזיק מקטרת כבויה בפיו ומקנטר כלאחר יד: 'גדליה, מה דעתך עליה? היית שוכב אתה?' עיניו ממצמצות בפיקחות.

גדליה שותק ומאירקה אומר: 'אני חלש עליה, בחיי אני חלש עליה'. אף אחד לא צחק, כי היה ברור, שמאירקה אמר את זה ברצינות. מאירקה היה חבלן והיה אומר כל דבר ברצינות והיה גם חבלן ברצינות. אך המיוחד במאירקה היה דוביותו העליזה. פניו תמיד עליזים. גם כשהוא צוחק ושיניו הצהובות מטבק רוטטות יחד עם לסתו התחתונה והוא אומר דבריו ברצינות.

'מאירקה אומר שהוא חלש עליה. מה אתה אומר עליה?' בולי מרקיד מקטרתו בפיו הרחב ומביט בגדליה. כולם מביטים בגדליה. היה נעים להביט בגדליה. פנים נעימים, שפתיים דקות וחיוורות כמו משוכות בדקות על פתחו של עקרון מוסרי גדול. הוא הצטחק למען החברה ואמר: 'אני מת עליה'. הוא אמר כך למען החברה, והחברה נהנו. אחר כך הוסיף: 'היא חברה במשק שלי. יש לה חבר'.

'אתם נבלות', קרא מאירקה וקולו צרוד וחם. 'אתם נבלות שאתם מכריחים אותו לדבר כך על חברת משק שלו'.

'שתוק אתה!' זה היה בּני, קולו קצר ותקיף. הוא לא אוהב את גדליה. עמד קצת בצד, אך היה מונח להם על עורפם כגוש כבד וטורדני. ראשו הקרח מבהיק. עיניו ריקות וקרות, אוזניו גדולות וראשו נראה קפוא ועיקש. ראש זה היה מוכּר היטב בדרכי הנגב ובפונדקים שלצדם כשהוא נשלף מתוך חלון התא השמאלי של אוטוקאר ומגדף או דומם שם גושי וכבד. הוא לא אהב את גדליה.

'שתוק!', קרא.

מאירקה שתק ובולי שיחק במקטרת. 'מה אתה חושב, מאירקה, שאתה תחמם אותו בקרב? אחת כזאת מחממת בקרב. לא היה מזיק להתעלס קצת עם אחת כזאת לפני שיוצאים. זה מרים את המוראל'. הם צחקו, אחר כך שתקו.

אמר פתע מאירקה: 'שמע, אתה חושב שהערבּושים ההם שם יודעים שאנחנו עולים עליהם?' הוא לא דיבר אל אף אחד במיוחד.

'איפה יודעים. לא יודעים, אפתעה, ברור!' גם בני אומר 'ברור'. אבל זה הוא 'ברור' אחר, לא כמו זה של שמואליק. זה הוא 'ברור' כמו הגפת דלת.

מאירקה שאל שוב. היה ברור שישאל שוב. 'נאמר שגם הם עומדים כך פשוט ליד איזה אוהל ומדברים ביניהם ככה. היתכן שגם הם עומדים ככה, פשוט ככה על יד איזה אוהל ומדברים ככה פשוט על חתיכות?'

'חתיכות זה נושא בין־לאומי'.

'אתה שונא אותם, בולי?' שאל מאירקה בחום.

המשך הפרק בספר המלא