הבחורים האפלים 1 - אכזריות יפהפייה + משחקים אסורים

פרק 1

היילי

מיטשל ויקסון הוא בן זונה מזדיין.

לא, ברצינות. הוא הבן זונה בהא הידיעה שמתחרה בכל הבני זונות המזדיינים — ופה באיסטפוינט, יש הרבה מהם. פגשתי לא מעט חלאות, אבל יש בו משהו שפשוט מתעלה מעל כל השאר. אולי זה האגו העצום בגודל כוכב לכת שהוא מסתובב איתו. אולי זו העובדה שיש לו קשרים במקומות הנמוכים כמו בגבוהים, והוא יודע בדיוק איך להשתמש בהם. לא משנה מה, הוא מעל כל שאר החלאות האלה. הוא האחד שממש מעלה לי את הסעיף.

"שולחן שבעים וחמש, היילז," ורוניקה, הברמנית הראשית של מועדון אאוטסיידר, אומרת כשהיא חולפת על פניי כדי להביא עוד סבב משקאות לילדים העשירים, המעצבנים והשיכורים לחלוטין שעומדים סביב הבר. "הוא מבקש אותך שוב."

ברור שהוא מבקש. אני מקללת את המזל המזדיין שלי. כי הוא יודע עד כמה אני לא מסוגלת פאקינג לסבול אותו. אני חורקת שיניים כשאני מושיטה את ידי מעל הבר, מרימה מגש חדש ועוקפת את קצה הדלפק, לעבר המסדרון האחורי שמוביל לקומות השנייה והשלישית.

באמצע הדרך למסדרון, אני מרגישה שמישהו נשען עליי ויד חופנת לי את הישבן. אני נלחצת ונושכת את השפה התחתונה שלי חזק כל כך עד שאני טועמת דם, אבל זה חסר טעם. היד נעלמת באותה מהירות שבה היא נחתה. זה היה יכול להיות קל יותר אם ויקס היה שיכור ממש. כי אז לפחות, הייתי יכולה להתעלם ממנו כמו מילד עשיר ומפונק שחושב שמגיע לו הכול, כמו שאר הלקוחות הקבועים. גם אם ויקס היה המטריד המיני הטיפוסי, לא הייתי יכולה אפילו להגיש נגדו תלונה. כי מכל האנשים שאפשר לשנוא במקום הזה, אני שונאת את הגרוע ביותר שבהם. את יד ימינו של הבוס.

אני עולה שתי מדרגות בכל צעד לקומה הבאה, בתקווה שככל שאסיים עם זה מהר יותר, כך אוכל להחתים שעון מהר יותר ולגמור עם זה. אני עוצרת בדיוק לפני שאני עולה לטרקלין בקומה השנייה, ולוקחת נשימה עמוקה. אני מעלה על פניי חיוך מזויף לגמרי — התאמנתי עליו מול המראה — וזוקפת את הגב.

שולחן שבעים וחמש, כס המלכות המועדף של ויקס, אינו שולחן אמיתי בכלל, אלא ספת טרקלין ארוכה שמשני צידיה ישנם שולחנות עגולים וקטנים כדי להניח עליהם את המשקאות. הספה צמודה למעקה שמשקיף על שאר המועדון, ואני יודעת ללא כל צל של ספק, שהוא תמיד בוחר את המקום הזה כי זה המקום הכי טוב בלהשקיף על כל מי שלמטה. הוא כמו נץ שיושב למעלה בקן שלו וצופה בפועלים שמתחתיו.

כשאני נכנסת, תשומת ליבו עוברת אליי, והחיוך המזויף שלי הופך לחוץ יותר. יש גבול למראית העין שאני מסוגלת להפגין מבחינת שירות לקוחות, והוא מגיע אל הגבול הזה בתוך שניות. ניצוצות חשמל חולפים בגופי. אני מתעלמת מהם.

"ערב טוב, רבותיי," אני אומרת כשאני מניחה מפיות על השולחנות שמולם יושבים הגברים בטרקלין. "מה אוכל להביא לכם לשתות הערב?"

"את מופיעה בתפריט?" גבר אחד שואל בחיוך.

אני מחשבת בראשי, נראה לי שזו... הפעם השלישית שמישהו שאל אותי בדיוק את אותה שאלה הלילה. לא? אולי הרביעית. אני מקשקשת על הקיר הדמיוני שבראשי ומוסיפה עוד וי. אני בספק אם זו תהיה הפעם האחרונה.

"יש לנו כמה בירות מקומיות מהחבית הלילה," אני אומרת במקום לענות לשאלה המעצבנת. "ויש הקוקטיילים הרגילים והמיוחדים."

"קפטן." קולו הרועם והעמוק של ויקס עולה לי על העצבים, מצית מחדש את אותם ניצוצות חשמל שחשבתי שהדחקתי. אני יורה לעברו מבט, וכל החיוך נמחק לי מהפנים כשאני רואה אותו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש עם חיוך על פניו. בן זונה.

"באד."

"ויסקי עם קרח."

"מים."

אני רושמת את שאר ההזמנה ומהנהנת לפני שאני מסתובבת ויורדת חזרה לקומה הראשונה. וכל הדרך, הלהט מעיניו האפורות כמתכת צורב לי את הישבן. זה פשוט לא הוגן לעזאזל, המשיכה הזו שיש לי לגבר הזה. משהו במוח הלטאה המטומטם והילדותי שלי רואה אותו ומייד יודע... הוא יהרוס אותי לגמרי. מינית, זה מחרמן.

אבל מכל בחינה אחרת... יש לי דברים טובים יותר לעשות מאשר להסתבך עם גנגסטרים חוקיים. ולמרות החליפות והעבודה שלו, זה בדיוק מה שהוא. גנגסטר מודרני שכל העסקים שלו נראים חוקיים למראית עין, אבל אין לי ספק שאם מישהו יחפור קצת, הוא יוכל לחשוף הרבה יותר לכלוך בעבר שלו ובעסקים שלו.

אני יורדת במדרגות בסערה וחוזרת לבר. אני מקלידה את ההזמנה במחשב לפני שאני מסתובבת סביב הדלפק ומתחילה להכין אותה בעצמי, כשאני קולטת את ורוניקה בצד השני, ממלאת את מה שנראה כמו עוד הזמנה גדולה של שוטים מבנות האחווה שמצחקקות מול ברזי הבירה. אני מגלגלת את עיניי כשאני מטה את בקבוק הוויסקי ומוזגת אותו לכוס עם קרח ונותנת למחשבותיי לנדוד.

הוא מעולם לא אמר את זה, אבל ויקס אוהב לענות אותי. הוא בטח יודע עד כמה אני לא מחבבת אותו. זה לא שאני מסתירה את זה יותר מדי. הסלידה הקיצונית שלי ממנו קשורה ללא ספק למשיכה המטורפת שאני חשה אליו, ושאני לא רוצה להרגיש. הוא בדיוק כמו כל שאר החלאות שנמצאות פה הערב, עשיר, חושב שהכול מגיע לו, רעב לכוח. הוא מעצבן אותי והוא מודע לכך היטב, מספיק כדי לגרום לו לבקש אותי תמיד כמלצרית שלו.

אולי אם מיטשל ויקסון היה כל אחד אחר, הייתי נכנעת פעם אחת. זיון אחד וטוב יוציא לי אותו מהמערכת. נכון? אני כמעט בטוחה. גברים חתיכים תמיד מאבדים קצת מהברק שלהם כשאת מזיינת אותם. או שהם טובים כל כך במיטה, והם יודעים את זה, ואומרים לך בלי משחקים שכל מה שהם מחפשים זה גוף חם לחלוק את זה איתו, או שהסקס איתם כל כך מחורבן ו... טוב, זה מדבר בעד עצמו.

משהו אומר לי שוויקס לא יהיה זיון מחורבן.

למעשה, אם הייתי צריכה לנחש, הוא כנראה היה מטלטל את עולמי. וגם זה מסוכן, זה משהו שאני לא אמורה לגלות בכלל.

למרות הלסת המסותתת שלו ובגדיו היקרים, הוא נראה שייך יותר למועדון אופנוענים מאשר לסגל העובדים של מיליארדר ידוע לשמצה.

אני מסיימת להכין את ההזמנה, מניחה את המשקאות על המגש שלי, ועולה במדרגות לקומה השנייה. הקולות הגבריים משתתקים כשאני מתקרבת. שפתיי מתהדקות. אני לא סקרנית לדעת על מה הם דיברו. למעשה, זה אומר משהו, העובדה שהם לא רואים אותי כקישוט על הקיר אלא כבן אדם אמיתי עם עיניים ואוזניים, לפחות במידה מספקת כדי שיסתמו את הפיות שלהם כשאני נכנסת. ועדיין, מלחיץ אותי להגיש משקאות בדממה מחרישת אוזניים כמעט — אם לא יותר — מהבסים העמוקים של המוזיקה שבוקעת מהקומה הראשונה.

"תודה, היילי." צמרמורת חולפת בגבי כשוויקס אומר את שמי. אני מרימה את מבטי ופוגשת את עיניו בלי למצמץ.

שנים של שירות לא מאכזבות אותי, תודה לאל. "יש עוד משהו שאוכל להביא לכם?" אני אומרת כמו על טייס אוטומטי.

שפתיו מתעקלות בחצי חיוך והוא מניד בראשו. "אלא אם כן את מציעה את עצמך הלילה, מתוקה," הוא מוסיף, "זה הכול."

בן זונה מוצץ זין! חום לוהט בלחיי כשהגברים האחרים צוחקים. את לא יכולה להרביץ לו, היילי, אני מזכירה לעצמי. את צריכה את העבודה המזדיינת הזו. המלגה מכסה רק חלק מהסכום.

"אחזור לראות מה שלומכם מאוחר יותר," אני אומרת בחריקת שיניים ומניחה על השולחן את המשקה שלו ביותר כוח ממה שנחוץ. ולפני שאני יכולה לעצור את עצמי, שפתיי נפערות ואני פולטת, "ורק שתדע, אין סיכוי בעולם שאי פעם אציע לך את עצמי, מר ויקסון. שיהיה לך ערב טוב."

ואז אני מסתובבת וכמעט רצה למדרגות.