אילון מאסק

גן השעשועים

כמי שגדל בדרום אפריקה, אילון מאסק ידע היטב מהו כאב ואיך להתמודד איתו.

כשהיה בן שתים־עשרה הוא נלקח באוטובוס לוֶולדסקוּל — מחנה הישרדות קשוח בטבע. "זה היה 'בעל זבוב' בסגנון צבאי", הוא נזכר כעבור שנים. הילדים קיבלו מנות קטנות של אוכל ומים והרשו להם — למעשה, עודדו אותם — להילחם זה בזה עליהן. "בריונות נחשבה מעלה מוסרית", אומר אחיו הצעיר קימבל. הילדים הגדולים למדו עד מהרה להכות את הקטנים מהם ולחטוף מהם ציוד ואוכל. אילון, שהיה קטן ומגושם מבחינה רגשית, חטף מכות פעמיים. בסופו של דבר הוא איבד 4.5 קילוגרם ממשקלו.

לקראת סופו של השבוע הראשון חילקו המדריכים את הבנים לשתי קבוצות, והורו להם לתקוף אלה את אלה. "זה היה כל כך משוגע", נזכר מאסק. מדי שנים אחדות הביאה האלימות למותו של אחד הילדים. המדריכים נהגו לספר על המקרים האלה כאזהרה. "אל תהיה מטומטם כמו האידיוט המזדיין ההוא שמת בשנה שעברה", הם היו אומרים. "אל תהיה המזדיין החלש האידיוט".

הפעם השנייה של אילון בוולדסקול היתה לפני שמלאו לו שש־עשרה. עד אז הוא כבר הספיק לצמוח לגובה של מטר שמונים ולפתח מבנה גוף כבד, וגם למד קצת ג'ודו. "בשלב הזה כבר הבנתי שאם מישהו מציק לי, אני יכול להחטיף לו אגרוף חזק מאוד באף, ואז הם לא יציקו לי יותר. הם אולי ייתנו לי מכות רצח, אבל אם החטפתי להם חזק באף, הם לא יתעסקו איתי יותר".

דרום אפריקה של שנות ה־1980 היתה מקום אלים מאוד, עם מקרים רבים של תקיפות ורציחות בנשק חם וקר. יום אחד, כשאילון וקימבל ירדו מרכבת בדרך להופעה נגד האפרטהייד, הם עברו בתוך שלולית קטנה של דם שנקוותה ליד גופה של אדם שסכין היתה עדיין תקועה בגולגולתו.

למשפחת מאסק היו כמה כלבי רועה גרמני, שאולפו לתקוף כל מי שרץ ליד הבית. כשהיה בן שש, רץ אילון בדרך הגישה אל הבית, והכלב האהוב עליו תקף אותו ונשך אותו נשיכה קשה בגבו. בחדר המיון, כשהתכוננו לתפור אותו, הוא לא הסכים שיטפלו בו עד שקיבל הבטחה שהכלב לא ייענש. "אתם לא הולכים להרוג אותו", הוא שאל, "נכון שלא?" הם נשבעו שלא. כשאילון נזכר באירוע הזה, הוא עוצר ובוהה זמן ממושך בחלל. "ואז הם ירו בכלב ועוד איך".

החוויות הצורבות ביותר התרחשו בבית הספר. זמן רב היה מאסק התלמיד הצעיר ביותר והקטן ביותר בכיתה. הוא התקשה בפענוח קודים חברתיים, לא היה אמפתי באופן טבעי, ולא היו לו לא הצורך ולא היכולת למצוא חן. כתוצאה מכך, הוא היה מטרה קבועה לבריונים, שנהגו להחטיף לו. "אם לא חטפת אף פעם אגרוף באף, אין לך מושג כמה זה משפיע על החיים שלך", הוא אומר.

בוקר אחד השתוללו כמה ילדים בבית הספר, ואחד מהם התנגש בו. אילון דחף אותו בחזרה, ועד מהרה החליפו השניים קללות. בהפסקה חיפשו הילדים את אילון. כשמצאו אותו, שקוע באכילת כריך, הם תקפו אותו מאחור, בעטו בראשו ודחפו אותו במדרגות. "הם ישבו עליו ופשוט המשיכו להחטיף לו מכות רצח ולבעוט לו בראש", אומר קימבל, שישב לצד אחיו כשההתקפה החלה. "כשהם גמרו, לא יכולתי לזהות את הפנים שלו. הן היו כל כך נפוחות, כמו כדור של בשר, שבקושי יכולת להבחין בעיניים שלו". הוא נלקח לבית חולים והפסיד שבוע של לימודים. עשורים אחר כך הוא עדיין עבר ניתוחים בניסיון לתקן את הרקמות בתוך אפו.

אבל הצלקות האלה היו שוליות יחסית לצלקות הנפשיות שגרם אביו, אֶרוֹל מאסק, מהנדס, נוכל ופנטזיונר כריזמטי שעדיין רודף את מנוחתו של אילון. אחרי הקטטה בבית הספר צידד ארול בילד שחבט בבנו. "הילד בדיוק איבד את אבא שלו שהתאבד, ואילון קרא לו טיפש", אומר ארול. "לאילון היתה הנטייה הזאת לקרוא לאנשים טיפשים. איך יכולתי להאשים את הילד?"

כשאילון חזר מבית החולים, אביו נזף בו. "נאלצתי לעמוד שם שעה בזמן שהוא צעק עלי וקרא לי אידיוט ואמר לי שאני חסר ערך", נזכר אילון. קימבל, שנאלץ לצפות בנאום התוכחה, אומר שזהו הזיכרון הגרוע ביותר בחייו. "אבא פשוט איבד את זה. התחרפן לגמרי. זה לא היה נדיר. לא היתה בו חמלה".

גם אילון וגם קימבל, שאינם מדברים עוד עם אביהם, מגדירים כ"מטורפת" את הטענה של ארול שאילון היה האשם באירוע, ומציינים שהילד האחר נענש בסופו של דבר ונשלח לבית כלא לבני נוער. הם אומרים גם שאביהם הוא שקרן הפכפך, שסיפורי המעשיות שלו גדושים פנטזיות, לעיתים מחושבות ופעמים אחרות הזויות. יש לו אישיות מפוצלת, הם אומרים, מין דוקטור גֶ'קיל ומיסטר הַייד שכזה. רגע אחד הוא היה ידידותי, ורגע אחר כך פתח בהתעללות חסרת רחמים, שנמשכה שעה או יותר. כל הטפת מוסר לאילון היתה מסתיימת בהכרזה כמה בנו פתטי, ואילון היה חייב פשוט לעמוד שם, אסור היה לו ללכת. "זה היה עינוי נפשי", אילון אומר, ואז הוא עוצר ומשתנק מעט. "הוא בהחלט ידע איך להפוך כל דבר לנורא".

כשאני מתקשר לארול, הוא מדבר איתי כמעט שלוש שעות, ובשנתיים הבאות הוא שומר על קשר קבוע בשיחות טלפון ובהודעות טקסט. הוא להוט לתאר את דברים הנחמדים שנתן לילדים, לפחות בתקופות שבהן עסקי ההנדסה שלו עשו חיל, ומגבה את התיאורים בצילומים. בשלב מסוים הוא נהג ברולס־רויס, בנה מחנה בטבע עם הבנים, והיה מעורב במכרה של אבני ברקת בזמביה, עד שהעסק קרס.

אבל הוא מודה שטיפח קשיחות פיזית ורגשית. "בהשוואה לחוויות שלהם איתי, הוֶולדסקוּל היה די רגוע", הוא אומר, ומוסיף שאלימות פשוט היתה חלק מחוויית הלימוד בדרום אפריקה. "שניים החזיקו בך בזמן שמישהו אחר חבט בפרצוף שלך עם בול עץ וכדומה. ילדים נאלצו להילחם בעבריין של בית הספר ביום הראשון שלהם בבית ספר חדש". הוא מודה בגאווה שהוא הנהיג "אוטוקרטיית חוכמת רחוב קשוחה בצורה קיצונית" עם הילדים שלו. ואז הוא מוסיף בהדגשה: "כעבור זמן אילון החיל את אותה אוטוקרטיה על עצמו ועל אחרים".

"המצוקה עיצבה אותי"

"מישהו אמר פעם שכל גבר מנסה לעמוד בציפיות של אביו או לכפר על הטעויות של אביו", כתב ברק אובמה בזיכרונותיו, "ואני מניח שזה יכול להסביר את הכאב המסוים שלי". במקרה של אילון מאסק, ההשפעה של אביו על נפשו היתה עתידה להימשך זמן רב, למרות מאמציו לסלק אותו פיזית ופסיכולוגית. מצבי הרוח של אילון היו עתידים לחוג בין אור לחושך, קלילות וכבדות, נתק ורגשנות, עם צלילוֹת גֶ'קיל־הַיידיות מזדמנות לתוך מה שהסובבים אותו כינו בחרדה "מצב דמוני". להבדיל מאביו, הוא אכפתי כלפי ילדיו, אבל במובנים אחרים, ההתנהגות שלו העידה על סכנה שיש להתעמת איתה כל הזמן: האיום, בניסוחה של אימו, ש"הוא עלול להפוך לאביו". זהו אחד הדימויים הבולטים במיתולוגיה. באיזו מידה המסע האֶפּי של גיבור "מלחמת הכוכבים" מחייב אותו לגרש את השדים שהוריש לו דארת ויידר ולהיאבק בצד האפל של הכוח?

"עם ילדוּת כמו שלו בדרום אפריקה, אני חושבת שאדם חייב לכבות את עצמו מבחינה רגשית בצורה כזו או אחרת", אומרת ג'סטין מאסק, אשתו הראשונה של אילון ואימם של חמישה מתוך עשרת ילדיו. "אם אבא שלך כל הזמן קורא לך מפגר או אידיוט, אולי התגובה היחידה היא לכבות בתוכך כל דבר שיכול לפתוח מימד רגשי שאין לך כלים להתמודד איתו". מפסק הכיבוי הרגשי הזה אולי עשה את מאסק לאדם מחוספס, אבל הוא גם עשה אותו ליזם שלוקח סיכונים. "הוא למד לכבות את הפחד", אומרת ג'סטין. "ואם אתה מכבה את הפחד, אולי אתה חייב לכבות גם דברים אחרים, כמו שמחה או אמפתיה".

הילדוּת של מאסק הטביעה בו גם אדישות לעונג. "אני חושבת שהוא לא יודע איך להירגע וליהנות מההצלחה ולהריח את הפרחים", אומרת קלייר בּוּצֶ'ר, מוזיקאית המוכרת בשם הבמה גריימס ואימם של שלושה מילדיו של מאסק. "אני חושבת שהוא עבר התניה בילדות להאמין שהחיים הם כאב".

מאסק מסכים.

"המצוקה עיצבה אותי", הוא אומר. "סף הכאב שלי נעשה גבוה מאוד".

בשנת 2008, במהלך תקופה גיהינומית במיוחד בחייו, אחרי ששלושת השיגורים הראשונים של ספייס־אקס (SpaceX) כשלו וחברת טסלה עמדה בפני פשיטת רגל, הוא היה מתעורר בבעתה משנתו ומספר לטלולה ריילי, שהיתה עתידה להיות אשתו השנייה, על הדברים המזוויעים שאביו אמר לו בילדותו. "שמעתי אותו משתמש בביטויים האלה בעצמו", היא אומרת, "לדיבורים האלה היתה השפעה עמוקה על דרך הפעולה שלו". כאשר נזכר באירועים האלה, היה מאסק מתנתק ומפסיק להיות נוכח. "אני חושבת שהוא לא ידע כמה זה המשיך להשפיע עליו", היא אומרת, "כי הוא חשב על זה כעל משהו שהיה בילדות שלו. אבל הוא המשיך להחזיק בצד ילדותי, צד כמעט מעוכב. בתוך הגבר הוא עדיין שָם כילד, ילד שעומד מול אביו".

מתוך הקלחת הזו פיתח מאסק הילה שגרמה לו להיראות לעיתים כמו חייזר, כאילו משימת מאדים שלו היתה שאיפה לחזור הביתה, ורצונו לבנות רובוטים דמויי אדם היה חיפוש אחר קרובי משפחה. לא הייתם המומים לגמרי אם הוא היה קורע מעליו את החולצה והייתם מגלים שאין לו טבור ושהוא לא יליד הכוכב הזה. אבל הילדות שלו גם עשתה אותו אנושי מדי, ילד קשוח אך פגיע שהחליט לצאת למסעות אֶפּיים.

הוא פיתח להט שהסתיר את הגמלוניות שלו, וגמלוניות שהסתירה את הלהט שלו. כמי שמרגיש מידה של חוסר נוחות בתוך עורו שלו, כמו איש גדול שמעולם לא היה אתלט, הוא היה הולך בצעדים של דוב ממוקד־מטרה ורוקד בתנועות שנראו כאילו למד אותן מרובוט. בשכנוע עצמי של נביא הוא דיבר על הצורך להזין את הלהבה של התודעה האנושית, לרדת לחקר היקום, להציל את כדור הארץ. בתחילה חשבתי שזה רק משחק תפקידים, שיחות עידוד תאגידיות ופנטזיות פודקאסט של גבר־ילד שקרא את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" פעם אחת יותר מדי. אבל ככל שנתקלתי בכך יותר, כך האמנתי יותר ויותר שתחושת הייעוד היא חלק ממה שמניע אותו. בזמן שיזמים אחרים נאבקים לפתח תפיסת עולם, אילון מאסק פיתח תפיסת יקום.

המורשת והחינוך שלו, יחד עם חיווטי מוחו, עשו אותו מחוספס ואימפולסיבי לפרקים. הם גם הובילו לעמידות גבוהה לסיכונים. הוא יכול לחשב אותם בקור רוח וגם להיאחז בהם. "אילון רוצה בסיכון לשם הסיכון", אומר פיטר תיל, מי שהיה שותפו בימים הראשונים של פייפאל. "נראה שהוא נהנה מזה, ולפעמים גם מכור לזה".

הוא היה לאחד מאותם אנשים שמרגישים הכי חיים כשהוריקן מתקרב. "נולדתי עבור הסערה, השקט לא מתאים לי", אמר פעם איש הצבא והפוליטיקאי האמריקאי אנדרו ג'קסון. כך גם מאסק. הוא פיתח משיכה (ולפעמים כמיהה) לסופה ולדרמה, בעבודה וגם ביחסים רומנטיים שניסה לתחזק וכשל. הוא שגשג בעיתות משבר, דדליינים ונחשולים פרועים של עבודה. כשהוא עמד בפני אתגרים קרה שהמאמץ הדיר שינה מעיניו וגרם לו להקיא, אבל המאמץ גם המריץ אותו. "הוא מגנט דרמה", אומר קימבל. "זה הדחף שלו, שיר הנושא של חייו".

***

לפני שנים אחדות, כאשר כתבתי על סטיב ג'ובס, אמר השותף שלו סטיב ווזניאק שהשאלה המרכזית היא האם הוא היה חייב להיות כל כך מרושע. האם הוא היה חייב להיות כל כך קשה ומחוספס. כל כך מכור לדרמה. כשסיימתי לכתוב הפניתי את השאלה בחזרה אל ווזניאק. הוא אמר שאם הוא היה המנהל של אפּל, הוא היה אדיב יותר. הוא היה מתייחס לכולם כמו למשפחה, ולא מפטר אנשים לאלתר. ואז הוא עצר והוסיף: "אבל אם הייתי מנהל את אפל, ייתכן שלא היינו עושים את מקינטוש".

לפיכך השאלה על אילון מאסק היא האם הוא היה יכול להיות נינוח ונעים יותר, ועדיין להיות האיש שמקרב אותנו למאדים ולעתיד של כלי רכב חשמליים?

בתחילת 2022 — השנה שספייס־אקס ביצעה 31 שיגורי לוויין מוצלחים, טסלה מכרה קרוב למיליון מכוניות, והוא עצמו היה לאדם העשיר ביותר בעולם — מאסק דיבר בצער על הדחף הכפייתי שלו ללבות דרמות. "אני צריך להפסיק לפעול בדפוס של מצב חירום", הוא אמר לי, "שזה המצב שאני שרוי בו בארבע־עשרה השנים האחרונות, או אולי רוב חיי".

זאת היתה הערה נוגה. לא החלטה לשנה החדשה. ואפילו בזמן שהבטיח את זה לעצמו, הוא קנה בחשאי מניות של טוויטר, גן השעשועים האולטימטיבי של העולם. באפריל של אותה השנה הוא התגנב לביתו בהוואי של לארי אליסון, מייסד אורקל, יחד עם השחקנית נטשה באסט, בת זוג מזדמנת. הציעו לו מושב במועצת המנהלים של טוויטר, אבל במהלך סוף השבוע הוא הגיע למסקנה שזה לא מספיק. אחרי הכול, מטבעו הוא חותר לשליטה מוחלטת. הוא טס אפוא לוונקובר לפגוש את גריימס, ושיחק איתה עד חמש בבוקר במשחק־מלחמה־ובניית־אימפריה חדש בשם "אלדן רינג". מיד לאחר מכן הוא פנה לממש את התוכנית שלו והלך על טוויטר.

"נתתי הצעה", הוא הודיע.

לאורך השנים, בכל פעם שהיה בתקופה קשה או שהרגיש מאוים, הוא מצא את עצמו חוזר לסיוט של הצקות הבריונים בגן השעשועים. עכשיו היתה לו ההזדמנות להיות הבעלים של גן השעשועים.

ג'ושוע וויניפרד הלדמן

המשיכה של אילון מאסק לסכנה היא תכונה משפחתית. במובן הזה הוא דומה לסבו מצד אימו, ג'ושוע הלדמן, הרפתקן פזיז בעל דעות נחרצות שגדל בחווה במישורים הכמעט שוממים של מרכז קנדה. הוא למד כירופרקטיקה באייווה, ולאחר מכן חזר אל עיירת הולדתו, ליד העיר מוּס ג'וֹ, שם אילף סוסים והציע טיפולים כירופרקטיים בתמורה לאוכל ומגורים.

כעבור שנים הוא הצליח לרכוש חווה, אבל איבד אותה במהלך השפל הכלכלי של שנות ה־1930 ובשנים הבאות התפרנס משלל מקצועות. בין השאר הוא היה בוקר, פעלולן רודיאו ופועל בניין. הדבר היחיד שהוא התמיד בו היה אהבתו להרפתקאות. הוא התחתן והתגרש, עלה על רכבות מסע כנווד, ואף היה נוסע סמוי בספינה שהפליגה באוקיינוס.

אובדן החווה השפיע על השקפת עולמו. הוא נעשה פעיל ב"מפלגת האשראי החברתי" — מפלגה פופוליסטית שהבטיחה להעניק לאזרחי קנדה תווי אשראי שישמשו מטבע עובר לסוחר. למפלגה היה פן פונדמנטליסטי שמרני, ונטייה קלה לאנטישמיות. מייסדה ומנהיגה הראשון, ויליאם אברהרט, יצא נגד "עיוות האידיאלים התרבותיים" וטען שהסיבה לעיוות הזה היא "מספרם הלא פרופורציונלי של היהודים האוחזים בתפקידי מפתח". ג'ושוע הלדמן היה חסיד נאמן של המפלגה, ובסופו דבר טיפס בהיררכיה שלה והיה ליושב ראש המועצה הלאומית של המפלגה.

הוא הצטרף גם לתנועה שנקראה "טכנוקרטיה" ואשר מנהיגיה וחסידיה טענו שהממשלה צריכה להיות מנוהלת על ידי טכנוקרטים ולא על ידי פוליטיקאים. בימי מלחמת העולם השנייה הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק, משום שהתנגדה להצטרפותה של קנדה למלחמה. הלדמן התעלם מהאיסור על פעילותה של התנועה, ופרסם בעיתון מודעת תמיכה בה.

בשלב מסוים הוא למד ריקודים סלוניים, וכך פגש את ויניפרד פלטשר, שאופייה ההרפתקני תאם לשלו. כאשר היתה בת שש־עשרה התחילה ויניפרד לעבוד ב"טיימס הראלד" של מוס ג'ו, אבל חלמה להיות רקדנית ושחקנית. מכיוון שכך היא הסתלקה ממוס ג'ו, ונסעה ברכבת לשיקגו ואז לניו יורק. כשחזרה פתחה בית ספר לריקוד במוס ג'ו, ושם ג'ושוע הלדמן למד לרקוד. כשהוא הציע לה לצאת איתו לארוחת ערב, היא ענתה, "אני לא יוצאת עם הלקוחות שלי". הוא עזב אפוא את בית הספר, ואז חזר על ההצעה שלו. כעבור כמה חודשים הוא שאל אם היא תינשא לו, והיא ענתה: "מחר".

היו להם ארבעה ילדים; בהם זוג תאומות — מיי וקיי — שנולדו ב־1948. יום אחד, במהלך טיול משפחתי, ראה ג'ושוע שלט "למכירה" על מטוס לסקוֹמבּ חד־מנועי שחנה בשדה של איכר. לא היה לו מזומן, אבל הוא שכנע את האיכר לקבל את המכונית שלו בתמורה. זה היה מעשה פזיז למדי, משום שהלדמן לא ידע להטיס מטוס. הוא שכר אפוא אדם שיטיס אותו הביתה וילמד אותו לטוס. עד מהרה נודעה המשפחה בכינוי "ההלדמנים המעופפים" וכתב־עת כירופרקטי כינה את ג'ושוע "אולי הדמות המרשימה ביותר בתולדות הכירופרקטים המעופפים", מחמאה דחוקה גם אם מדויקת. כשמיי וקיי היו בנות שלושה חודשים רכש ג'ושוע מטוס גדול יותר, בֶּלַנקָה חד־מנועי, והתינוקות זכו לכינוי "התאומות המעופפות".

עם הזמן התבצר ג'שוע הלדמן בעמדות השמרניות־פופוליסטיות המשונות שלו, והתחיל להאמין שלממשלה הקנדית יש יותר מדי שליטה על חייהם של האנשים ושהמדינה נעשתה רכרוכית. לכן הוא החליט ב־1950 לעבור לדרום אפריקה, שנשלטה אז בידי משטר אפרטהייד לבן. הם פירקו אפוא את הבלנקה, ארזו אותה ועלו על אוניית משא לכיוון קייפטאון.

הלדמן החליט שהוא רוצה לחיות בפנים הארץ, ולפיכך הם המריאו ליוהנסבורג, שם דיברו רוב התושבים הלבנים אנגלית ולא אפריקנס. אבל כשהם טסו מעל פרטוריה השכנה, היו עצי הסיגלון במלוא פריחתם, והלדמן הכריז "כאן נישאר".

כאשר ג'ושוע וויניפרד היו צעירים, שרלטן בשם ויליאם האנט ("פאריני הגדול") הגיע למוס ג'ו וסיפר מעשיות על "עיר אבודה" שראה כשחצה את מדבר קלהרי בדרום אפריקה. "הבדאי הזה הראה לסבי תמונות שללא ספק היו מזויפות, אבל הוא בכל זאת האמין לו והחליט שהוא זה שיגלה את העיר מחדש", אומר מאסק. עתה, בהיותם באפריקה, יצאו ההלדמנים בכל שנה למסע בן חודש ימים במדבר בחיפוש אחר העיר האגדית. הם צדו את מזונם וישנו כשרוביהם לצידם, כדי להתגונן מפני אריות.

בני המשפחה אימצו את המוטו "הסתכן בזהירות". הם טסו למקומות כמו נורבגיה, התחרו על המקום הראשון במירוץ המכוניות קייפטאון־אלג'יר שאורכו יותר מ־19 אלף קילומטר, והיו הראשונים להטיס מטוס חד־מנועי מאפריקה לאוסטרליה. "הם הוציאו את המושבים האחוריים כדי לפנות מקום למכלי הדלק", נזכרת מיי. בסופו של דבר גברה ההסתכנות על הזהירות וג'ושוע הלדמן שילם את מחיר הסיכונים שלקח. הוא נהרג בתאונת מטוס, כשאדם שהוא לימד לטוס פגע בעמוד חשמל. נכדו אילון היה אז בן שלוש. "הוא ידע שהרפתקאות אמיתיות כרוכות בסיכון", הוא אומר. "הסיכון נתן לו מרץ".

ג'ושוע הוריש את החיבה להרפתקאות לאחת התאומות, מיי, לימים אימו של אילון. "אני יודעת שאני יכולה לקחת סיכון כל עוד אני מוכנה לו", היא אומרת. כשהיתה ילדה, הצטיינה מיי במדעים וחשבון. היא גם היתה יפה בצורה יוצאת דופן — גבוהה וכחולת עיניים, עם עצמות לחיים גבוהות וסנטר מסותת — ובגיל חמש־עשרה התחילה לדגמן בתצוגות אופנה בחנויות כולבו בימי שבת בבוקר.

בערך באותה העת היא גם הכירה נער מהשכונה שלה, שהיה גם הוא נאה בצורה יוצאת דופן.

*המשך הפרק בספר המלא*