החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו

1

כשהייתי בן שמונה, כמעט תשע, החלטתי למצוא את בור המתים. זמן מה קודם לכן למדתי בשיעור איטלקית בבית הספר את האגדה על אוֹרפאוּס שירד להחזיר את אהובתו אורידיקה, שהגיעה למעמקי האדמה בעקבות הכשת נחש. תכננתי לעשות כמוהו למען ילדה שלמרבה הצער לא הייתה אהובתי, אבל הייתה עשויה להיות, אילו הייתי מצליח להשיב אותה אל פני האדמה, בעזרת כישוף של תיקנים, בואשים, עכברים וחדפים. החוכמה הייתה לעולם לא להסתובב לאחור להביט בה, דרישה שהייתה קשה עבורי יותר משהייתה קשה לאורפאוס, שלתחושתי רב היה הדמיון בינינו. גם אני הייתי משורר, אבל בסתר, וחיברתי טורי שיר ספוגי יגון אם במקרה לא ראיתי את הילדה לפחות פעם אחת ביום; שכן היה קל לראותה, מכיוון שהיא גרה ממש מול הבית שלי, בבניין חדש מאוד בצבע תכלת יפה.

העניין התחיל בחודש מרץ, ביום ראשון אחד. חלונות ביתי היו בקומה השלישית, לילדה הייתה מרפסת גדולה עם מעקה אבן בקומה השנייה. אני הייתי אומלל מטבעי, הילדה ממש לא. השמש מעולם לא זרחה עליי, על הילדה, כך נדמָה לי, זרחה תמיד. במרפסת שלה היו שלל פרחים ססגוניים, על אדן החלון שלי לא היה דבר, לכל היותר סמרטוט אפור שסבתי תלתה על מעקה הברזל לאחר ששטפה את הרצפה. באותו יום ראשון התחלתי להסתכל על המרפסת, בפרחים ובשמחתה של הילדה, שהיה לה שיער שחור משחור כמו של לילית, אשתו האינדיאנית של טֶקס וילֶר, קאובוי מהקומיקס שהדוד שלי וגם אני אהבנו.

במשחק שלה היא הייתה — נדמה לי — בלרינה של תיבת נגינה, קפצה בזרועות פשוטות ומדי פעם בפעם חגה בפירואט. אימה צעקה אליה מתוך הבית אזהרות מלאות חיבה, בסגנון אל תזיעי, או לא יודע, לאט־לאט עם הפירואטים, שלא תתנגשי בדלת הזכוכית ותיפצעי. היא ענתה בנימוס: לא אימא'לה, אני טובה, אל תדאגי. אם ובת שדיברו כמו בספרים או כמו ברדיו, ועוררו בי כמיהה לא למשמעות המילים, שכבר מזמן שכחתי, אלא לצליל השובה בקסמו, השונה כל כך ממה שהיה אצלי בבית, שבו דיברו רק בדיאלקט.

ביליתי את הבוקר ליד החלון, מת להשליך את עצמי מבעדו ולהגר למרפסת שם למטה, להיות אדם חדש, יפה, נקי, המשתמש במילים רכות ופואטיות מהמילון, לנחות בתוך אותם קולות וצבעים, לחיות לנצח עם הילדה, ומדי פעם בפעם לשאול אותה בנימוס: אני יכול בבקשה לגעת בצמות שלך?

לא רק שזה לא קרה, אלא שבשלב מסוים היא הבחינה בי, ואני נסוגותי מייד בבושת פנים. זה כנראה לא מצא חן בעיניה. היא הפסיקה לרקוד, העיפה מבט בחלון שלי, ואז שבה לרקוד במשנה מרץ. ומכיוון שנזהרתי שלא לחזור לשדה הראייה שלה, היא עשתה משהו שעָתק את נשימתי. היא טיפסה במאמץ מסוים על המעקה, הזדקפה וחזרה לשחק בבלרינה כשהיא מתקדמת לאורך מעקה האבן הצר.

כה יפה הייתה דמותה הקטנה על רקע הזגוגיות הבורקות בשמש, זרועותיה מורמות, קפיצותיה נועזות, חשופה למוות. התכופפתי אל מחוץ לחלון כדי שתראה אותי, מוכן גם אני להשליך את עצמי אל הרִיק, אם היא תיפול.

2

מכיוון שהמורה בֵּנָגוֹסטי אמר לאימא שלי, רק שנה קודם, שנועדתי לגדולות, נראה לי שמציאת בור המתים והרמת המכסה שלו כדי לרדת אליו תהיה משימה שאתמודד עימה בקלות. רוב המידע שהיה לי על אותו בור קבר מסוכן הגיע אליי מסבתי מצד אימי, היא ידעה המון דברים על העולם הבא הודות למכרים, לחברים ולקרובי משפחה, שכולם מתו לאחרונה בהפצצות ובקרבות בים וביבשה — בלי להביא בחשבון את השיחות שלה מאז ומעולם עם בעלה, שגורש מהעולם שנתיים אחרי שנישאו.

היתרון אצל סבתא היה שלא חשתי שום יראת כבוד כלפיה, בעיקר כי היא אהבה אותי יותר משאהבה את ילדיה — אימא שלי ודוד שלי — וגם כי לא הייתה לה שום סמכות בבית, כולם התייחסו אליה כמו אל משרתת טיפשה שצריכה רק לציית ולעבוד קשה. לכן שאלתי אותה בלי להתבייש אלפי שאלות על כל דבר שחלף במוחי. כנראה הייתי כזה נודניק שלפעמים היא כינתה אותי פטרוזיליה־בכל־המרק, כוונתה הייתה שאני כמו פטרוזיליה, פטרוזיליה קצוצה בצבע ירוק כהה כמו זבובים בקיץ שמתעופפים בין האדים שבמטבח, מסתכנים בהרטבת הכנפיים ובמציאת קיצם בסיר המרק. 'סתלק, אמרה, מה־אתה־רוצה־ממני, נדבק־כמו־פטרוזיליה, קישטה, קישט, קישט. נימתה ותנועותיה היו נרגנות, אבל היא צחקה, וגם אני צחקתי, ובכמה מקרים דגדגתי אותה במותניים עד שהיא צעקה: די, יברח לי פיפי, עוף־מפה, לך־תעשה־בפה־של־אימא־שלך. ברור שלא נתתי לה מנוחה. באותה עת הייתי אילם כמעט, שקוע תמיד בענייניי, קודר בפנים ובחוץ, בבית ובבית הספר. דיברתי ללא מעצורים רק איתה, שכן כמוני, גם היא הייתה אילמת בנוכחות כולם: היא שמרה את המילים בראשה, לכל היותר השתמשה בהן בחילופי הדברים עימי.

היא התחילה לספר לי על הבור שנה קודם, בסביבות חג המולד, ביום שהייתי עצוב ושאלתי אותה: איך־נעשים־מתים. היא בדיוק מרטה תרנגולת שזה עתה מלקה את ראשה בתנועה חדה ובהעוויה נגעלת, וענתה בהיסח דעת: איזה־מחשבות־יש־לך־לא־נושמים־בכלל. שאלתי: בכלל? היא אמרה: בכלל. אבל אחר כך היא נראתה מוטרדת, לדעתי משום שהיא ראתה שבאמת נשכבתי על הרצפה הקפואה, אמנם לא הייתה סכנה שאפסיק לנשום, אבל הייתי עלול לחטוף נזלת בסמפונות, אז היא קראה לי — בוא־הנה־יפיוף־של־סבתא — להצטרף אליה ואל התרנגולת המתה שהייתה שקועה למחצה במים רותחים. מה יש, מה קרה, מי פגע בך. אפאֶחד. אז למה 'תה־רוצה־למות. עניתי לה שאני לא רוצה למות, אני רוצה רק לשכב מת קצת ואז לקום. היא הסבירה לי שאי אפשר להיות מת רק קצת, אלא אם כן אתה ישוע, שקם לתחייה אחרי שלושה ימים. הדבר הכי טוב, הציעה לי, הוא להישאר בחיים לנצח, בלי לחשוב על משהו אחר ולהגיע בטעות מתחת לאדמה. ואז, כדי שאבין שלא נעים להיות מתחת לאדמה, היא סיפרה לי בפעם הראשונה על בור המתים.

לבור, התחילה, יש מכסה. אותו מכסה — אני זוכר עד היום את כל דבריה, מילה במילה — הוא משַיש, ויש לו מנעול, שרשרת ובריח, אז אם מישהו לא סוגר אותו כמו שצריך, השלדים שיש עליהם עוד קצת בשר נדחקים כולם כדי לצאת, יחד עם העכברושים שמתרוצצים מעל ומתחת לתכריכים הצהובים מהזיעה של הפרכוסים של המוות שקרו לא מזמן. ברגע שמרימים את המכסה צריך לסגור אותו מייד מעל הראש ולרדת בסולם שלא מוביל למסדרון, לחדר מרוהט או לסלון עם מנורות בדולח ואדונים, גברות ועלמות, אלא לענן של אדמה, ברקים, חזיזים, שקי מים מסריחים מצואה, ורוח — איזה רוח בחורצ'יק — כזאת חזקה שהיא מגרדת את ההרים ועושה בשמיים ובארץ דייסה של אבק צהוב כמו טוּף. לאנחות של הרוח ולרעמים של הסערות שלא מפסיקות, סיפרה לי, צריך להוסיף פטישים ואזמלים של מתים בתכריכים מרופטים, כולם גברים, שמפקחים עליהם מלאכים ומלאכיות אדומי עיניים בגלימות סגולות, שערות ארוכות מאוד שהרוח תולשת, וכנפיים כמו של התרנגולת הזאת, אבל עם נוצות בצבע בטן־של־עורב, שנפרשות או נאספות מאחורי הגב לפי הצורך. המתים מרסקים גושים אדירים של שיש ושחם לאבנים קטנטנות שמגיעות עד הים בגלים גבוהים מאוד של בוץ עם כרבולות של קצף רקוב, כמו שיש לתפוזים שסוחטים אותם אבל הם מלאים תולעים. אוי־מדונה־שלי, איזה כמויות יש שם של מתים־גברים, המונים. בלי לדבר על המֵתות־נשים, שכל הזמן דואגות נורא, בגלל שמסביב הכול רועד ברוח החזקה — ההרים, השמיים עם ענני העפר, מים מהביוב שיורדים בגשם אלכסוני שזורם אל הים שסוער תמיד — כל הזמן משהו נהרס בנוף, ולפעמים הנוף עצמו נקרע, והעננים מתרסקים למטה ואפילו הגלים נשברים. ואז המתות־נשים, שכלואות בתוך תכריכי הייסורים שלהן, חייבות לרוץ לתפור מהר בחוט ומחט או במכונת תפירה מודרנית מאוד רצועות מעור של יעלים כדי לחבר מחדש את ההרים, את השמיים ואת הים, בזמן שהעיניים של המלאכים נעשות יותר ויותר אדומות מכעס והם צועקים: מה עשיתם, מה לעזאזל חשבתם, חארות, זונות, תעבדו.

הייתי המום ממפל העיטורים והסלסולים הזה, רעידות האדמה בים וביבשה, ובאותו רגע הקשבתי בפה פעור. אחר כך הבנתי שהיו פה ושם אי־התאמות. הדיווחים של סבתא לא הצטיינו בדייקנות, והיה צריך להכניס קצת סדר, כי היא למדה רק עד כיתה ב', ואני הייתי כבר ב־ג' והייתי יותר חכם. לכן הפצרתי בה לחזור להבהיר את הנושא, לפעמים חילצתי ממנה רק חצי משפט, לפעמים סיפורים ארוכים ומתמשכים. אחר כך התאמתי את המידע בראשי והדבקתי אותו לדמיונות שלי.

אבל נותרו לי ספקות רבים. היכן היה מכסה השיש, בערוגה בחצר או בחוץ, ביציאה ימינה או שמאלה? הֵרמת את המכסה — בסדר — ירדת מי יודע כמה מדרגות, ולהפתעתך מצאת תחת האדמה מתחם רחב ידיים, עם שמיים, מים, רוח, רעמים וברקים, אבל האם יש למטה תאורת חשמל, יש מפסק? אם מישהו צריך משהו, אל מי הוא יכול לפנות? כשדחקתי בסבתא לספק לי עוד ועוד מידע, לעיתים קרובות היה נדמה שהיא שכחה את כל מה שסיפרה לי, ונאלצתי להזכיר לה הכול פרט אחרי פרט. פעם אחת היא סיפרה לי בפרוטרוט גם על מלאכים שחורי נוצות, שלדעתה היו אנשים רעים שהעבירו את הזמן בהפרחת מערבולות אבק והעלבת פועלים ופועלות שסיתתו ותפרו. מי שעובד קשה, בחורצ'יק, הוא אף פעם לא בנאדם רע, לימדה אותי, ומי שלא עובד ומשמין מעבודה של אחרים הוא חתכת־חרא, ויש מלא חתכות־חרא, הם חושבים שהם גילו את הביצים של אברהם אבינו ורק רוצים לתת פקודות: תעשה את זה, את זה, מייד. בעלה, סבא — שקפא בזמן בגיל עשרים ושתיים, צעיר ממנה בשנתיים, נשאר שם לנצח: אני הייתי הילד היחיד בעולם שהיה לו סבא בן עשרים וקצת, עם שפם גדול שחור משחור, שיער גם שחור, הוא היה בנאי במקצועו, הוא לא היה כזה שמרחף מעל פיגומי בניינים להנאתו, או שמתנדנד סתם בלי חשק לִבְנות. בעלה התחיל ללמוד את אומנות הבנייה החיונית בגיל שמונה והיה בנאי מוכשר מאוד. יום אחד אחר הצהריים הוא נפל למטה לא בגלל חוסר מקצועיות אלא בגלל עייפות, באשמת העצלנים שהעבידו אותו יותר מדי. הוא התרסק לגמרי, בעיקר הפנים היפים שהיו דומים לשלי, וירד לו המון דם מהאף ומהפה. הוא גם — היא גילתה לי בסוד בהזדמנות אחרת — דגדג אותה, הוא עשה לה את זה עד יום לפני שמת והלך לעבוד בפרך בבור המתים לנֶצח, השאיר אותה כאן לבד, עם שני ילדים — ילדה בת שנתיים וילד שעמד להיוולד, בלי גרוש, והיא נעשתה אישה בלי טיפת שקט ושלווה. אבל בוא־הנה, שקָזָמָאוּרי, בוא תתקרב לסבתא שלך שאוהבת אותך.

היא קראה לי ככה לעיתים קרובות: שקָזָמָאורִיֵיל, כמו השדון מהאגדות של קַמפַּניָה. מבחינתה הייתי שד מתיש ושוחר טוב, קוץ־בתחת ובנזונה, שמגרש את החלומות הרעים בלילה וגם את החלומות בהקיץ הלא פחות רעים. לדבריה השקזמאוריילים גרו בבור המתים, הם רצו ודילגו ברחוב פֶּטרָיוֹ, צווחים, צוחקים ומחטיפים אחד לשני. יש להם גוף קטן, אבל מוצק, הם אוספים את כדורי השיש ואת חתיכות השחם החדות בסלים גדולים. הם בוחרים בזהירות את השטוחים והחדים שבהם, מציתים אותם בנגיעה בלבד בקצות אצבעותיהם השמנות, וזורקים אותם על רוחות הרפאים, גם הגברים וגם הנשים, שנחנקים מהגוויות, מהעשן ומהאפר של רגשות רעים ישנים שלא מסכימים להישרף עד הסוף. לפעמים — לחשה לאחרונה, יום אחד אחר הצהריים, כשהייתה עצובה מאוד — הצליחו השקזמאוריילים לעבור מתחת למכסה הבור, הם עשו מעצמם קטנים ודקים, והם הסתובבו בנאפולי, נכנסו לבתי החיים. הם גירשו את רוחות הרפאים הכי תוקפניות והכניסו שמחה. הם גירשו גם את רוחות הרפאים של סבתא, במיוחד אלו שמבהילות אותה בלי שום כבוד, בלי להתחשב בכלל בכמה שהיא עייפה, בזה שהחיים שלה עברו בתפירה של אלפי כפפות עור גדי לנשים, ועכשיו היא המשרתת של כולנו, של הבת שלה, של החתן שלה ושל הנכדים, והיחיד שעוזר לה ותמיד עזר לה וממלא אותה בשמחה ענקית זה אני.