דלית היתה זו שרצתה ללכת ל"סְלִיפּ נוֹ מוֹר". היא שמעה מחברות שזה מדהים. והוא, חוץ מההופעה של לני קרביץ, לא היו לו אג'נדות בחופשה הזאת בניו יורק. אז הוא אמר לה: סבבה. והיא אמרה, איזה כיף שאתה זורם איתי בחופשות. ועצרה את עצמה ברגע האחרון מלהגיד — אבל אחרי עשרים שנה ביחד הוא שמע גם את המחשבות שלה — חבל שאתה לא ככה גם בבית.
הוא אפילו לא טרח לבדוק לפני זה במה מדובר. זרק על עצמו ג'ינס וסווטשרט. נזרק לתוך המונית שהיא עצרה, עמד איתה בתור הארוך לקבל את הכרטיסים שהיא הזמינה.
מתברר שזאת הצגה שמתרחשת בתוך מלון שהיה פעם האנגר נטוש. בכניסה היו עמדת קבלה כמו במלון ופקיד קבלה כמו במלון, והם נדרשו להפקיד בקופסה קטנה ומעוצבת את כל החפצים שלהם. כן, כולל הסלולרי. דלית עוד ניסתה להתמקח בישראלית, המציאה לו איזה סיפור על זה שהיא אחות־חדר־מיון, ולכן חייבת להיות זמינה עשרים־וארבע־שבע, אבל הפקיד ענה לה באמריקאית שהוא וֵרִי סוֹרי, זאת הפוליסי שלהם.
היא ליכסנה אליו מבט מהיר, בציפייה שיהיה אבירי כמו תמיד וייחלץ לעזרתה בוויכוח עם הפקיד, שנראה יותר כמו שחקן בניסן נתיב ניו יורק מאשר כמו פקיד קבלה אמיתי של מלון. אבל הוא החריש וכבש את מבטו במגפי העור שלו ונתן לה להפסיד וחשב בינו לבין עצמו שזה יהיה דווקא מרענן לבלות איתה זמן בלי שהיא תבדוק כל רגע בטלפון הודעות ואימיילים ותצלם את עצמה ואותו ותשלח תמונות לילדים ותקבל תמונות מאימא שלה —
אבל הפרידו אותם בשלב די מוקדם.
הסבירו להם שזאת הפוליסי. בני זוג שבאים ביחד נכנסים לחוד, כדי שכל אחד יוכל להיטמע בתוך החוויה בצורה מלאה. אחר כך נתנו לכל אחד מהם מסכה מקרטון עם סנטר מחודד ועלון קטן, שבו הוסבר שבחללים השונים של המלון יוצגו הערב סצנות בהשראת "מקבת" של שייקספיר. ואז ביקשו מהם לחכות יחד בלובי שבקומה שש עד שהמספר שרשום על הקלף שקיבלו, יוקרא.
הלובי בקומה שש היה כבר מלא באנשים. חלק לבשו מסכות. וחלק עדיין לא. על במה קטנה בקדמת הבָּר עמד גבר מחופש לאישה — או להפך — ושר שיר בצרפתית.
הם התיישבו בשולחן שהיה ממש קרוב לבמה.
הזיה, הא? דלית אמרה, והוא הינהן. למרות שלא סבל את הביטוי "הזיה". ולא סבל את זה שדלית מדברת לפעמים כמו מתבגרת.
נראה לך שתשים את המסכה? היא שאלה. והוא אמר שכן, נראה לו שזה חלק מהקטע.
לא יודעת, היא אמרה. ואז הושיטה יד לכיס המעיל שלה כדי להוציא את הטלפון וגילתה שהוא לא שם והחזירה את המבט שלה לבמה ונראתה לו פתאום קטנה ואבודה אבל רחמיו לא נכמרו עליה ובמקום עלתה בו איזו שמחה לאיד שהבהילה אותו בעוצמתה אז הוא מיהר לכסות עליה בכך ששלח את כף ידו והניח אותה על כף ידה שהיתה מונחת על השולחן.
ארבע לב אדום! ארבע לב אדום!
נשמעה הכריזה, והוא ידע שזה האות שלו לקום ולהיכנס.
נחפש אחד את השני בפנים, הוא אמר לדלית.
תזהה אותי לפי זה שלא תהיה לי מסכה, היא אמרה ושלחה שוב את היד לכיס של המעיל שלה.
*המשך העלילה בסיפור המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
