מהרגע הראשון היא נראתה לי מוכרת, אבל לקח לי זמן עד שהבנתי מאיפה. היא דיברה עם האימהות האחרות. היה להן מין פרלמנט כזה, שישב בחדר ההמתנה של חוג הקפוארה ודן בסוגיות בוערות, כמו תחפושות לפורים או קייטנות לפסח. אני הייתי עומד בחוץ עם הסלולרי ומנסה להיראות עסוק. זה לא שלא יכולתי להשתלב בשיחות האלה. אבל אחרי שהייתי משתתף בהן, תמיד הייתי מרגיש עצוב. לא עצוב. מיואש. זאת המילה. אז העדפתי להישאר בחצר. גם כשהיה גשום. הייתי עומד בחצר עם הסלולרי, והטיפות היו נכנסות לי מתחת לבגדים. הייתי מוכן להפוך לסמרטוט ולחטוף צינון, רק לא להשתתף בשיחות האלה.
היא היתה חדשה. לא ראיתי אותה קודם בפרלמנט.
הסתכלתי עליה מדברת דרך קיר הזכוכית שהפריד בין החצר לחדר ההמתנה. היא היתה דבר נעים להסתכל עליו. הרבה תנועות ידיים. חיוך ערני. שיער פזור שמדי פעם היא העבירה מצד לצד בתנועה מלאת תנופה. היא גרמה לנשים האחרות בפרלמנט להיראות דהויות על ידה. וידעתי שהן לא יסלחו על זה. שברגע שהיא תצא מהחדר, הן ישפדו אותה.
צבא? נפאל? המוקד של ביפר? היה ברור לי שהיא ואני כבר נפגשנו. אבל לא הצלחתי לאתר את הנקודה בזמן שבה זה קרה.
ואז היא ניגשה לפינת הקפה. שלפה כוס נייר ממגדל הכוסות. ואחרי שמזגה את המים על הקפה, הושיטה את היד לקרטון החלב. הקרטון ניצב בקצה הרחוק של השולחן, אז היא היתה צריכה למתוח את כל הזרוע שלה כדי להגיע אליו. ומשהו בתנועה הזאת, שמזכירה תנועה של שחקן טניס שמותח את כל הזרוע כדי להגיע לכדור אבוד —
פתאום הבנתי איפה ראיתי אותה קודם.
*המשך העלילה בסיפור המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
