לפעום איתך

פרולוג

"טאצ'דאון!" הכרוז מכריז וכל הקהל מזנק כאיש אחד בשאגות.

אני זורק את הכדור, והוא מנתר על הדשא הלח מהגשם. זה הרגע שבו ג'ייסון, חברי הטוב ביותר, מתנגש בי בכל העוצמה ואנחנו נוחתים בחבטה אדירה על הדשא. אנחנו כבר ספוגים עד לשד עצמותינו במים ובבוץ, אז זה לא באמת משנה. שום דבר לא משנה מלבד העובדה שניצחנו.

"פאקינג עשית את זה! הרווחת את הכינוי שלך, מלך!" הוא קורן מאושר.

אני מנסה להפנים את המשמעות של כך. הטאצ'דאון שהבקעתי הביא לנו את גביע האליפות בליגת התאחדות שתים־עשרה הקבוצות הגדולות ביותר בארצות הברית. כל הסקאוטרים הנחשבים במדינה נוכחים כאן הערב, מחפשים לדוג את הדג השמן הבא — אותי, מועמד פוטנציאלי להיות הנבחר הראשון בדראפט לליגה המקצועית. עכשיו החלום הזה במרחק נגיעה מלהפוך למציאות, וזה בהחלט גורם לי להרגיש כמו מלך העולם וללב שלי לרעום מרוב אקסטזה.

"עשינו את זה, ג'ייסון! אני לא מאמין!" אני עונה לו לאחר שאני מתעשת. בזכות המסירה האדירה שלו הבקעתי את השער, בלעדיו זה לא היה קורה.

"כדאי שתאמין, בייבי! כדאי שתאמין!" הוא צורח, ובמהרה אנחנו מוצאים את עצמנו בתחתית ערמה אנושית של כל חברי נבחרת הפוטבול שלנו. הם מריעים וצורחים, מכים אותי עד שכל גופי פועם מכאב, אבל אני מתעלם מזה, האיפוריה מעיפה אותי הכי גבוה שיש.

"קצת רחמים, חבורת מזדיינים! הוא בדרך לליגה המקצועית!" ג'ייסון מנסה להציל אותי מהמסורת שאימצנו לעצמנו בסיום כל משחק, כשהשחקן שהבקיע את שער הניצחון זוכה למארב 'מכות האהבה', כך הם מכנים זאת. אני זכיתי לכמות מכובדת מה'אהבה' הזאת בכל ארבע שנותיי בקולג', וכקוורטרבק וקפטן הקבוצה בשנתיים האחרונות. המאמן, מן הסתם, שונא את המסורת הזאת, ובמהרה אני שומע אותו נוזף בחבריי לקבוצה שירימו את התחת שלהם ושיתנהגו בהתאם לאלופים, לא כמו פראי אדם.

הם קמים מעלינו מייד וג'ייסון מושיט לי את ידו. אני אוחז בה והוא מושך אותי לעמידה וכורך את זרועו סביב כתפיי.

"מקסימיליאן פאקינג הרבור! בקרוב כל מזדיין במדינה יכיר את השם שלך! נקבות ירוצו אליך בסוף כל משחק כדי שתחתום על הציצים המזויפים שלהן!" הוא מכה בחזי ואני נחנק מעוצמת המכה.

"רק אתה יכול לחשוב על דבר כזה, ג'ייסון. חוץ מזה, אתה יודע שאני אוהב את הציצים שלי טבעיים." אני מחזיר לו מהלומה משלי, ובתגובה הוא משפשף את ראשי באגרופו, תמיד חייב להיות זה שאומר את המילה האחרונה, או זה שנותן את המהלומה האחרונה.

"תניח לו!"

מלאני מתנפלת על גופו העצום של ג'ייסון, כאילו יש לה בכלל סיכוי לרסן אותו.

"אם כבר דיברנו על ציצים טבעיים שמסוגלים להתחרות במזויפים!"

הוא מרים אותה מהאגן ביד אחת בלבד ומניח אותה על האדמה כאילו היא לא שוקלת כלום. אולי זה נכון, מלאני בקושי מכניסה לפיה משהו שראוי להיקרא אוכל. היא שומרת על גזרת המעודדת שלה, לדבריה. לנוכח הידע שלי בתזונת ספורטאים, ניסיתי להסביר לה שדווקא בשל היותה מעודדת חשוב שגופה יקבל את כל אבות המזון, אבל דבריי תמיד נופלים על אוזניים ערלות.

"לכלכת את המדים שלי, בהמה!"

היא מנסה למחות את הבוץ מעל מדי המעודדת שלה, אבל אין לה סיכוי. לא שזה משנה במיוחד, זה המשחק האחרון שלנו, בשנה האחרונה שלנו ללימודים. זו הליגה האחרונה שלנו בקולג'. בשנה הבאה נהיה כולנו מפוזרים ברחבי העולם הגדול, ונבנה לעצמנו קריירות של מבוגרים, אבל אני, לעומת כל האחרים, מתכוון להמשיך ללבוש את מדי המשחק כל עוד אני מסוגל לכך.

"זה היה בכוונה. גם ככה את נראית טוב יותר בלעדיהם." הוא מקפיץ את גבותיו בפלרטטנות מוגזמת.

"כאילו, איכס!" היא משרבבת שפתיים כאילו מצצה הרגע לימון. "ולמה אתה מדבר אליי בכלל? לא באתי בשבילך!"

אני משתחרר מאחיזתו של ג'ייסון, לא לפני שאני מכניס לו מרפק לבטן כי גם אני צריך להיות זה שנותן את המהלומה האחרונה, במיוחד לאחר הפלרטוט שלו עם הבחורה שלי. אני כורך את ידיי סביב גופה הצנום של מלאני. "אז בשביל מי באת, מלכה?"

"המלכה הזאת באה בשביל המלך שלה," היא משיבה בטון הפלרטטני שלה, זה שמשגע אותי. אני מדביק את שפתיי אל שפתיה ואנחנו חולקים את נשיקת סיום המשחק שלנו, מסורת שאני לא מוכן לוותר עליה, בניגוד למסורת המכאיבה של חבריי לקבוצה.

הטעם שלה מטריף. תות מתקתק מהליפגלוס שהיא אוהבת כל־כך, ושהפך להיות סימן ההיכר שלה. זה, בתוספת הבושם המתוק שלה שמשווקת איזו זמרת פופ שכבר סיימה את הקריירה, ואני מוכן לקבל את הפרס על הניצחון שלי, שבו אני מכסה אותה בקצפת וטורף אותה. אני כורך את ידיי תחת ישבנה ומרים אותה כך שפניה בגובה פניי. עכשיו כולה מכוסה בבוץ, רק שהפעם זה לא מזיז לה. אני יודע שהיא לא יכולה כבר לחכות לרגע שבו תחזור לחברותיה ותתרברב בעובדה שלא רק שכבשתי את שער הניצחון, כבשתי גם את הבחורה שלי.

"הרבור!"

קולו הרועם של המאמן קוטע את הרגע, ואני נאלץ להניח את מלאני ולסדר את עצמי במכנסי המדים הצמודים לפני שאני מסתובב אליו. "כן, המאמן?"

"תשמור את התענוגות שלך ללילה, יש פה כמה אנשים שמעוניינים לדבר איתך על העתיד שלך. גם איתך, פרקר."

"כן, המאמן!"

ג'ייסון מצדיע בהגזמה, ואני לא יכול שלא לצחוק. אני נפרד ממלאני לאחר שאני מבטיח להיפגש איתה מאוחר יותר, במסיבה שתיערך לכבוד סיום העונה, וכעת גם לכבוד הניצחון שלנו בליגת שתים־עשרה הגדולות, ורץ אחרי המאמן, כל גופי מעקצץ מהתרגשות.

אני לא מאמין שכל חלומותיי עומדים להתגשם.

אני לא מאמין שסוף־סוף כל העבודה הקשה שהשקעתי מאז הייתי בן שמונה השתלמה.

זה רגע האמת.

זה הרגע שיקבע איך תיראה שארית חיי.

פרק 1
 
אני פוקחת עיניים.

ביפ.

ביפ.

ביפ.

הצפצופים מסונכרנים עם הלמות ליבי, וכל פעימה מזרימה כאב שמתפשט לכל נים בגופי, כמו מכת חשמל.

"לות'ר! היא התעוררה!" אני שומעת את אימא שלי צועקת, ואז ידה מונחת על ידי. "אייברי, מתוקה, הכול יהיה בסדר. את בסדר. אוי, אלוהים אדירים, תודה רבה! את תהיי בסדר," היא ממשיכה לומר שוב ושוב, אבל הכאב בבית החזה משתק בעוצמתו.

אני גונחת, והצליל שבוקע ממני נשמע מוזר כל־כך, שאני לא מזהה אותו כשלי. קולה של אימא עולה בכמה אוקטבות. "מה קורה, מתוקה? תגידי לי! לות'ר, בוא לפה מייד! תקרא לרופא! משהו לא בסדר איתה!"

משהו לא בסדר איתי. המשפט שלה מתנגן בראשי ללא הפסקה.

אני שומעת שמתעוררת המולה סביב המיטה בבית החולים. משהו לא בסדר איתי.

אני עוצמת עיניים. הלב שלי ממשיך לפעום —

בו־בום.

בו־בום.

בו־בום.

עד שאני מאבדת את ההכרה.

"גברת תומפסון, תוצאות הבדיקות של אייברי חזרו, והן תקינות. הניתוח היה לא פשוט וארך יותר מעשרים שעות, הרבה יותר מהמקובל, ובנסיבות האלה זה ממש לא מובן מאליו. אלה חדשות טובות, אפילו מצוינות. היא תישאר איתנו וכל העת נשגיח עליה, נוודא שהגוף שלה לא דוחה את הלב החדש," אני שומעת את קולו הרך של ד"ר רוג'רס, המומחה העולמי בקרדיולוגיה שמטפל בי.

התמזל מזלנו שהוא עובד בבית החולים לבעיות לב בעיר הולדתי. עם כל הזמן שאנחנו מבלים בבית החולים ואיתו, הוא יכול להיחשב כבר כבן משפחה.

"לא ראית את המבט שלה, דוקטור, זה היה גרוע יותר מאותו לילה. משהו לא בסדר איתה, אני פשוט יודעת את זה," היא מתעקשת.

מאותו לילה. היא מתכוונת ללילה שבו הלב שלי היה בסכנת כשל, הלילה שבו בישרו לאימי שכל רגע נתון עלול להיות הרגע שבו תצטרך להיפרד מבתה היחידה. בדיוק כשהיא ואבי התיישבו לצד מיטתי בבית החולים והחלפנו זיכרונות מהחיים המדהימים שהם העניקו לי, ד"ר רוג'רס התפרץ לחדר והודיע שלב עושה את דרכו אליי ממש באותם רגעים.

אני לא יודעת של מי הלב שנתן לי סיכוי להילחם על חיי, בני המשפחה של התורם או התורמת ביקשו להישאר אנונימיים, אבל הלוואי שהייתי יודעת. הייתי מודה להם על כך שהם הצילו את ההורים שלי.

כן, לא אותי, אלא את ההורים שלי. המוות שלי היה הורג אותם.

ראיתי את זה בכל אשפוז, בכל בדיקה, אפילו בימים הטובים שלי. אולי אז זה היה אפילו גרוע יותר, מפני שהם זכו לראות איזו בת יכולתי להיות אם לא הייתי נולדת עם מום בלב. ידעתי שהם נשאו על עצמם את האשמה. אימי חוותה הפלות רבות, והייתה בשמירת היריון איתי. פעם שמעתי אותה בסתר מקללת את עצמה על כך שהתעקשה על ההיריון; לטענתה העקשנות שלה הובילה לכך שנולדתי עם לב שאינו מתפקד כראוי.

זה לא היה נכון. אבי ניסה לומר לה זאת שוב ושוב, אך היא התעקשה על שלה. כפי שהיא רואה זאת, היא לא הייתה חזקה מספיק כדי לשאת הריונות ולכן נולדה לה בת חלשה.

לאחר שהם גילו על המום, הם הפסיקו לנסות להביא ילדים נוספים, ואבי עבר ניתוח לחיתוך צינוריות הזרע. הפכתי אותם להורים, והם מלאי תקווה גם להישאר הורים כי אני ילדה יחידה.

"עלינו לחכות קצת עד שהגוף שלה יתרגל לנוכחותו של הלב הבריא. את צריכה להבין, גברת תומפסון, כל חייה גופה היה רגיל ללב שאינו מתפקד, וכעת הוא רואה בלב החדש גורם זר. עלינו לוודא שתהיה ביניהם היכרות הדרגתית מפוקחת כדי שהגוף שלה לא יכריז מלחמה על הלב התקין. צריך לתת לזה זמן, זה הכול."

אם הלב שלי תקין, כדבריו של ד"ר רוג'רס, מדוע כל פעימת לב מורגשת כאילו אני נמצאת בהופעת רוק רועמת? לא שאני יודעת דבר על זה, כל חיי נמנעה ממני כל חוויה שעלולה הייתה לרגש אותי. חייתי את החיים הכי משעממים ביקום.

בגלל תקופות של ניכור חברתי בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון, עברתי ללמוד בבית. בגלל האיסור להשתתף בכל מה שעלול היה לעורר התרגשות כמו מסיבות וטיולים, ואפילו השתתפות בטקסים ובהצגות, תמיד ישבתי בצד. אף אחד לא רצה להתחבר אל הילדה המוזרה שישבה בצד, בעיני התלמידים היה הרבה יותר כיף להפוך אותי למטרה ללעג. בתקופות מסוימות אף התעלמו ממני לחלוטין, חלפו על פניי כאילו לא הייתי קיימת. היו רגעים שבהם הרגשתי כזאת.

הוריי פחדו שאמות משיברון לב, תרתי משמע. אני לא מאשימה אותם. היו תקופות בחיי שחשבתי שזה אכן יקרה כי הכאב שבא עם היותי מנודה חברתית היה לעיתים קשה מנשוא, אבל כפי שציינתי, באותו לילה חלקנו אין־ספור זיכרונות שגרמו לי להעריך את חיי ולהבין כמה אהובה הייתי, וכמה אושר ידעתי בזכות הוריי.

נכון, מצד אחד הייתי חסרת מזל, אך מצד שני הרגשתי הכי בת מזל שיש, רק בזכותם.

אני פוקחת את עיניי באיטיות ופוגשת בחיוך הקורן של אימי. היא יפהפייה, בעיניי האישה הכי יפה בעולם.

"בוקר טוב, נסיכה שלי," אבי אומר.

אני פונה להביט בו. החיוך על פניו מאופק, אבל אם יש בכך היגיון, אני מרגישה שהוא קורן עוד יותר מזה של אימי. אופיו המאופק של אבי גורם לאנשים שאינם מכירים אותו לחשוב שהוא אדיש, אפילו סנוב, אבל ההפך הוא הנכון. אני חושבת שאבי רגיש יותר מאימי וממני גם יחד. צריך לדעת היכן לחפש את הרגש, וכרגע העיניים שלו מתלחלחות, ומעצם המראה הזה הלב שלי מחסיר פעימה ואני משתנקת מכאב.

"לאט־לאט, הנסיכה הנמה," ד"ר רוג'רס מעיר כשאני מניחה יד על בית החזה שלי, "עברת חתיכת טראומה, אז הכי חשוב שתיקחי את הזמן. את יודעת היכן את נמצאת, אייברי?"

אני מהנהנת. זה כל מה שאני מצליחה לעשות.

"מעולה, אלה חדשות טובות. את ערה הרבה זמן?"

אני מהנהנת שוב. אימא מהדקת את אחיזתה בידי ומחניקה בכי.

"היא בסדר, גברת תומפסון, הכי חשוב שכולנו נירגע כדי שגם אייברי תוכל להחלים ולחוות כמה שפחות אירועים שיעוררו את הלב שלה."

"בסדר."

היא מחניקה יפחה נוספת, נכשלת לחלוטין במילוי הוראותיו של הדוקטור. צחקוק קטן מתגנב מבין שפתיי, ואני מייד מתכווצת בכאב נוסף. אימי מכסה את פיה בידה האחרת, נחושה למלא את הוראותיו לאור תגובתי.

"אימא," אני מנסה לומר, אבל הגרון שלי יבש ואני נתקפת שיעול קל. ד"ר רוג'רס מקרב לפי כוס מים ובה קשית, כאילו היה מוכן לכך מראש. אני שותה ברצון, מנסה לשתות הכי לאט שאני יכולה. הקלה שוטפת אותי מבפנים.

"אייברי, כפי שאת יודעת, תמיד הייתי ישיר ופתוח איתך. אומנם אני איש של מדע, אבל מה שקרה איתך מוגדר ממש כנס. כבר הכנתי את עצמי לאבד את המטופלת האהובה עליי. לא רק באותו הלילה שבו מסרתי להורייך את התחזית העגומה על אודות מצבך, ולא רק בלילה שבו הלב הופיע באורח פלא, אלא גם במהלך הניתוח. הניתוח היה מורכב הרבה יותר ממה שצפינו ולכן הוא ארך הרבה יותר זמן מהמקובל. אני מודה שהתחזית להתאוששות שלך מהניתוח הייתה עגומה למדי, אבל הבדיקות שלך הן הנס האמיתי. את בריאה יותר מאדם בשיא תפארתו, כאילו את אורחת שבאה לבקר חברה בבית החולים, ולא מטופלת."

הוא נעצר כדי לנשום עמוק. גם אני עושה זאת. ד"ר רוג'רס לעולם לא משתמש במושגים מופרכים כמו ניסים ונפלאות. אלוהים עדי שמעולם לא פיללתי לאחד כזה. הודיתי על כל דבר קטן שזכיתי לו, ולא העזתי לחלום על משהו גרנדיוזי שלעולם לא אקבל.

"אבל כדי להשאיר את האופטימיות הזאת, עלייך למלא אחר כל ההוראות. זה חשוב, את מבינה?"

אני מהנהנת.

הוריי ואני מאזינים ביתר תשומת לב להנחיות שלו. רשימה אין־סופית של דברים האסורים עליי, כאשר ההנחיה המרכזית היא לא להעמיס יותר מדי על הלב. ד"ר רוג'רס אמור להכיר אותי כבר. בכל חיי לא חוויתי שום ריגוש של ממש, אז כל האיסורים האלה לא מעציבים אותי כפי שהם מעציבים את הוריי, הנאחזים במילותיו של הדוקטור, שמבטיח שאם אמלא אחר כל ההוראות, ייתכן שאוכל לחיות כמו כל אישה אחרת על כדור הלכת הזה.

אני לא מרשה לעצמי להסתכל רחוק כל־כך. אני מודה על כל רגע, על כל יום שבו אני נושמת, כל יום שאני זוכה לבלות עם הוריי, על כל יום שבו הם זוכים להישאר הורים. אני לא חושבת על שום ריגוש, על שום עתיד שנמצא אי שם באופק הרחוק.

כרגע אני לוגמת מהמים שוב, הם עושים לי טוב, ומתרכזת בפעימות הלב שלי. הלב הבריא שלי.