סוד הקמע מדמשק

בּית משפחת נואָה
דמשק, י"ט בתמוז ה'תרע"ט, 17 ביולי 1919

“רמז אודות יקירנו יזכה אותך בקמע ניסים קבלי עתיק, בכסף ובמטבעות זהב“ — ההבטחה המפורשת נכתבה באיגרת בהולה, שעמדה לצאת מדמשק לארבע כנפות תבל. ארבעה שליחים התנדבו לשאת אותה. העתקים שלה הוצפנו אצל כל אחד מהם, מקופלים בחגורה כרוכה סביב מותניו, מוסתרת מתחת לציציותיו. בחגורה נפרדת נכרך על גופם אחד מארבעת הקמעות הקדושים שנועדו להדריכם אל האמת, ולהובילם ליעדם: מציאת האבדה החשובה עד מאוד לרבם, ובעזרת האל השבתה לו, למשפחתו ולקהילה כולה.

האבדה יקרת הערך לא הייתה חפץ אלא אדם, ואדם מיוחד: מואיז לבית נואה, שנעלם באופן מסתורי. חשיבות רבה נודעה למציאתו, בהיותו בן דודו וגיסו האהוב של רבם הנערץ, המנהיג הדגול והמורה המקובל, הרב יהודה נואה, שנודע כגאון הדור.

שעה לאחר תפילת ‘שחרית׳ בבוקרו של אותו יום גורלי, י“ט בתמוז ה׳תרע“ט – שבאותה שנה חל באמצעו של חודש יולי 1919 – התייצבו ארבעת השליחים המתנדבים בחצר ביתו הפנימית של רבם ומנהיגם, דרוכים לקבלת הוראות אחרונות שיסייעו להם במסע החיפושים המסוכן. ברכתו הקדושה להצלחת דרכם הרת החתחתים והסכנות הייתה חשובה להם לא פחות מהנחיותיו.

ביתו המפואר ורחב הידיים של הרב היה מהיפים בדמשק שוקקת החיים. הוא נודע בפי כול בכינויו “ארמון נוח“, על שם משפחת נואָה המכובדת שאִכלסה אותו מזה למעלה ממאתיים שנה. לכינוי “ארמון נוח“ נודעה משמעות מיוחדת גם בשל הקשתות שהקיפו את הבית, ואשר סימלו את ברית השם עם נוח לאחר המבול.

הבית הגדול היה מוקף בבוסתן מרהיב, שבו נטועים היו לתפארה עשרות עצי פרי רעננים ששלחו את ניחוחם למרחקים. חלקה רחבת ידיים בגן הוקדשה למגוון צמחים מקומיים ונדירים, שהובאו מכל רחבי תבל ושימשו לתיבול ולמרפא. ענפי העצים התנועעו עם כל משב של רוח, השמיעו קול המיה רכה והרנינו בזמרתם לבבות רבים, של בני הבית ואורחיהם הבאים בשעריו, כמו גם של עוברי אורח החולפים דרך קבע בסמוך לו. אלו שלא זכו להתהלך בתוך היופי הקסום הזה נאלצו להסתפק בבשומת הנפלאה של שיחי השושנים התמירים, האדומים כדם, שגידרו את הגן כחומה טבעית שובת עין ומרחיבת לב.

ראשי משפחת נואה לדורותיהם ראו זאת לחובה נעלה עבורם לחלוק מהטוב שהתברכו בו עם אחרים שגורלם שפר עליהם פחות, יהודים כגויים. אי לכך סללו דרך אבן מסותתת ונוחה לאורך גדר השושנים הארוכה, עבור אלו שנפשם נכספה למנת רוגע ושלווה שמשרה הליכה נטולת דאגה לצד עצים ופרחים. בחודשי הקיץ הגדילו בני משפחת נואה והעמידו סוכה רחבה שהציעה לעוברי אורח צל ומחסה. על שולחן בתוכה הציבו באופן קבע מגשים עמוסים בפירות הגן, וקנקני מים קרירים שאובים מבאר המים המתוקים שבמרכזו.

הרחק מעיני העוברים ושבים, ניצב בהדר גאונו מבנה בית משפחת הרב. רחב ידיים ומרווח, מורכב משישה אגפים שחוברו יחדיו לצורת מגן דוד. במרכזו פַּטְיוֹ לא מקורה בצורת משושה, חשוף לרקיע שמעליו. סביב צלעות המגן דוד התנשאו עמודי אבן מרשימים, אוחזים בגאווה בקשתות המפורסמות המעוטרות בשלל נופי טבע, צומח חי ודומם, מצוירים בידיהם עתירות הכישרון של אומנים יהודים. את רחבת הפאטיו הצלו ענפיהם הצפופים, עמוסי הפרי לעייפה, של עצים שנשתלו בפינות החצר הפנימית לפני דורות רבים. שלל הצבעים והריחות מילאו את הנוכחים במקום בהנאה עילאית, שמץ טעם גן עדן.

באופן טבעי היווה הפאטיו את מרכז הבית והמשפחה. גם חיי הקהילה נסובו סביבו והתנהלו דרכו. בימי אביב וקיץ היווה מקום מושלם לכינוסים חשובים. נכבדי הקהילה דנו שם בקידום עניינים יהודיים כלליים, ונשות הקהילה הוציאו ממנו פעילויות חסד ועזרה ליולדות, לנשים עניות חולות ולבני משפחותיהן. גדולי תורה התאספו בו לדיונים הלכתיים עֵרים, שהניבו פסקי הלכה רבים שהאירו את חייהם של יהודי הקהילה. מלב הבית התרונן לרוב קול לימוד תורה לעומקה מפיהם של גדולי חכמי דמשק וגאוניה, דמשק של שלהי האימפריה העות׳מאנית.

באותו בוקר עמד הרב נואה במדרגות החצר הפנימית, עודו עוטה את גלימת התפילה, פניו רציניים ומבטו פונה למרומים. מאחוריו הצטופפו נדחקו זו אל זו אשתו הרבנית נלי, שתיים מבנותיהם ולאה.

לאה, אשתו של מואיז. בידה השמאלית אחזה בבנה בכורה, מרדכי בן השתים עשרה, ובימנית בבנה הצעיר שמעון, בן השמונה. הצמידה אותם בחוזקה למותניה, כאילו חוששת מפני כוח נסתר שמאיים לעקור גם אותם ממנה. זה שעקר ממנה את אביהם, מואיז בעלה.

אחיזתה האיתנה, זרועותיה המתוחות כמיתר וקומתה הזקופה הציגו אצילות ועוצמה שהיוו ניגוד מוחלט לחרדת האימה שסערה בקרבה. רק חדי עין יכלו להבחין בסימני המתח והיעדר השינה בפניה המחוטבים. הסתרת רגשותיה דרשה ממנה מאמץ רב, אך היא הייתה חייבת זאת לבניה, ההלומים מהידיעה הנוראה על היעלמו המסתורי של אביהם הנערץ. למענם היה עליה לשדר שהיא חזקה, נחושה ומלאת אמונה.

מתחת לאחת הקשתות, על ספת גינה מהודרת בפתח הכניסה לאגף האורחים המפואר, ישבה סבתא ריינה האלמנה וצפתה. שישים שנותיה לא ניכרו בריינה נואה, שקרנה עדיין ביופי מיוחד במינו. כתמיד, מבטה היה מעורפל וסתום להבנה. היא התבוננה במתרחש כצופה במופע תיאטרון ממחוז אחר, שאין בינה לבין עלילתו קשר כלשהו. נדמה היה כי היא מרוכזת במתרחש מולה, אך עיניה בָּהוּ. לרגע קט ניעור מבטה וננעץ בפני הדוברים בשיחה המבצעית שהוביל חתנה, הרב יהודה נואה, שספק ביקש ספק פקד עליהם, שליחיו הנאמנים. עניינה בנאמר נגוז כהרף עין. בחלוף רגע שָׁבוּ עיניה לתהות ולבהות.

תהו על מואיז בנה, ובהו במרדכי נכדה.

מואיז היה בנה בכורה, ומרדכי בכורו.

בתוך תוכה ידעה ריינה שבנה לא נעלם סתם כך. משמיים לקחו אותו ממנה. הוא ניתן לה בסערה, חשבה במרירות, רק כדי להילקח ממנה בפתאומיות נוראה. בנה האהוב עליה מכול נלכד בכוחות מסתוריים, אפלים ועוצמתיים. רק אדם המכיר בכך שהוא נושא קללה איומה מסוגל לקבל גורל מר כזה בהכנעה. ריינה, בדממתה, ידעה בליבה. בנה מקולל והיא זו שהמיטה עליו את הקללה. כל חייה ניסתה להתל בכוחות האופל. חטאה לחשוב שתפילותיה נענו, שסודה יישאר גנוז לנצח בקרבה וירד עימה אלי קבר. השכם והערב נדרה כי ביום דינה תתייצב מול בורא עולם ותקבל עליה את כל הגזרות והעונשים להם היא ראויה. יהירותה, כך הבינה, גרמה לה להאמין כי עלה הדבר בידה, ועתה היא נענשת על הסתרת הסוד הנורא. הגיהינום פער תהומו לעומתה, עוד בטרם סיימה את חייה.

הייתכן שנודע למואיז פרט כלשהו מהסוד? האם בחר להסתלק כמי שאבדו עקבותיו רק כדי להעלים איתו את אשר גילה?

מכונסת בדמותה המרשימה, קפואה בדממתה, ריינה לא הסגירה לסביבתה מאומה מהמתחולל בקרבה. לשבריר שנייה, חלף בה רעד נסתר. מסכת הפלדה שעטתה על עצמה ואשר הגנה עליה במשך רוב שנותיה, המסכה שמאחוריה חיה ונשמה, שהפכה להיות כל שהכירה מעצמה, החלה להיסדק. השכבות שכיסו את סודותיה איימו להיבקע ולחשוף את פניה האמיתיים.

במשך חיים שלמים וארוכים ייחלה לרגע שבו תוכל לחדול מאחיזת העיניים השוחקת, ולמצוא לעצמה מנוחה. להתערטל מהדמות שאינה היא, הדמות השקרית שלבשה כשיריון חי כדי לאפשר את קיומה ואת קיומו של בנה, ולשוב להיות רייניטה השמחה וטובת הלב. אך ברגע זה ייחלה לדבר אחד: להיעלם לאותו מקום שנעלם בנה. להיות איתו.

ללא מואיז, אבד הטעם לחייה.

האם תזכה לראותו שוב?

עיניה בהו במרדכי הקטן וגעגוע עז פילח את רקותיה. כה עז שלהפתעתה, פניה המיומנים כל כך בהסתרה נכנעו לשפתיה והן נמתחו מאליהן בחיוך מר. והרי הוא עומד מולה כעת; מרדכי הקטן, העתק מושלם של אביו, כמו גם העתק מושלם של סבו.

הרב יהודה ניתק מבטו מן הרקיע והשפילו לעבר הנוכחים. עיניו הלחות מדמע נצצו. לרגע ניצב בשקט, נושם עמוקות וכמו מעכל ציווי אלוקי שניחת עליו.

“עליכם, תלמידיי היקרים, הוטלה המשימה הקדושה שכרוכים בה זכות וגם סכנה גדולה. לא ממצביאי ישראל אנוכי, גם לא מצאצאיהם. משפחתי אינה נמנית על גיבורינו הלוחמים. רב ומורה הינני, בן למשפחת כוהנים, נצר לשבט לוי. והנה לומד אני היום טעמם המריר של דאגה וחשש, העולה בחיכו של העומד בראש חייליו הצעירים, מביט לאש היוקדת בעיניהם העזות ונבוך לשלוח אותם ללוע האריות.

“לא תיארתי לעצמי כי יבוא יום ואיאלץ לבחור בטובים מבני קהילתנו ולשלחם למשימה מסוכנת מאין כמוה. במבחן הנורא שמעמיד בפנינו הקדוש-ברוך-הוא, בוחר אני היום לאמץ את עוזו וכוחו של הנעלה מכולם, משה רבנו עליו השלום. נינו של יעקב אבינו, גם הוא בן שבט לוי. בוחר אני לראות בכם את נשיאי הקהילה המתבקשים לתור את הארץ. לנוע במרחביה ולהפוך בה כל אבן, גם אם משמעות הדבר היא לעמוד אל מול סכנות איומות, ולשוב עם בשורות אמת.

“ואני? יהודה בן אהרן זכרו לברכה לבית נואה, מבקש הינני היום מהשם יתברך שייתן לי עוז לעמוד מול הוריכם הצדיקים ולבקש מהם מחילה על כי שלחתי את יקיריהם אל הלא נודע. מול עינינו ניצבת מצווה נעלה, להשיב אלינו את בננו האהוב, מואיז בן יעקב. מואיז שיצא בשליחותנו לחלות פניהם של גדולי הדור, ולפעול בענייני מסחר חשובים לעתיד קהילתנו. יצא לפני שלושה ירחים, הספיק להניח אגרות ולהחליף סחורות בקהיר, בטריפולי ובטנג׳יר, ובדרכו לקהילת פאס נעלמו עקבותיו. מאז אין איש יודע מה עלה בגורלו.

“תלמידיי היקרים, כמו בנים אתם לי. לוּ היו לי בנים משלי רוצה הייתי אותם כמוכם. מנשה בן יוסף, אפרים בן אברהם, יצחק בן עובדיה ושמואל בן זכריה, טובי בנינו הינכם. איש איש בנתיבו יצא מכאן, לכל אחד באמתחתו מפת דרכים שתסייע לו להתחקות אחר מואיז. ובעוד שישה ירחים בדיוק מהיום, בתאריך הזה ממש, ביום מילוי הלבנה בחודש טבת, עליכם לסוב על עקבותיכם באשר תהיו, באשר תִּמָּצְאוּ, ולחזור. גם אם העליתם חרס באמתחתכם. גם אם נגלה לעיניכם ברגע האחרון שבריר אור, או מצאתם קצה חוט שאתם רוצים להמשיך ללכת בעקבותיו, אני מצווה עליכם לעצור, ולעשות דרככם חזרה אלינו. ובעזרת השם השכינה הקדושה תלווה אתכם בדרככם ומלאכי שרת יהיו לצידכם, ואיתם תפילותינו לשובכם בשלום.

“ארוכות ישבנו בצוותא ושיננתם לפרטי פרטים את המקומות אליהם שם מואיז פעמיו, את שמות הסוחרים ומשפחות היהודים המכובדות אותן ביקר. ידוע לנו שהוא הגיע רק לשלוש משמונה הערים שתכנן. מכובדי דמשק עירנו יצרו קשרים עם מיודעיהם ומכריהם בערים אליהן תגיעו, ווידאנו כי כל אחד מכם יתקבל בזרועות פתוחות. מארחיכם יציידו כל אחד מכם בהנחיות מדויקות, ויעזרו לכם ליצור קשר עם אנשי שלומנו בערי מגוריהם. לעזרתם חשיבות מרובה שכן מסעכם מסוכן, ורבים הם האויבים והמרגלים שמסתובבים בדרכים במסווה. זכרו כי חייכם קודמים לכול! המלחמה הגדולה אומנם הסתיימה אשתקד, אך היא הותירה צלקות שנאה ופחד בלב רבים. אסור שייוודע שאתם בשליחות קדושה או קשורים למואיז שלנו. בני תורה הינכם, ובליבכם מקננת אהבת האל ויראתו. אך עבור כל שואל, כולל מבני עמנו, הינכם סוחרי שמן ותבלינים צעירים מדמשק, המחפשים שווקים חדשים ו...“

קולו של רבי יהודה נשנק. רגיל היה בהנהגת צעירים ומבוגרים ובנאומים בפני קהלים שונים, אך בפעם הזו התקשה. כיצד יכול הוא, שכל חייו לימד יושרה וכנות, לשדל את תלמידיו שוב ושוב לשקר אודות שליחותם ולדבוק באחיזת עיניים? עם זאת ידע כי מחובתו להיזהר זהירות יתרה, שכן מדובר בפיקוח נפש. השליחים יהיו רחוקים מבתיהם, ממשפחותיהם ומכל שראו והכירו כל חייהם. זרים יהיו בארצות נכר ואין לדעת כיצד יתקבלו על ידי תושבי אותם מקומות.

שוב בחן ארוכות את פניהם הדרוכים והמתוחים. ארבעה בנים טובים, חסונים, ישרי-לב, אמיצים ורבי תושייה בחר למשימה, והמה ששו אליה בהודיה כפי שבני חיל צעירים שעדיין לא הקימו משפחה רצים בחדווה אלי הרפתקה. הוא נזכר בהתרגשותם מלפני חודש, כשקרא להם לחדרו, לפגישה בארבע עיניים. כל אחד בתורו חש שזוהי זכות עבורו להיבחר, ובמיוחד כשהושבע לשמור את העניין בסוד גם מבני משפחתו.

יחד עם רבי משה פינטו ואיש העסקים המצליח עמנואל הלוי, חבריו הקרובים, החל בהכשרת הבחורים למשימתם. הם למדו כיצד לעטות דמות כיסוי, ולהתנהל בה כבעלי ניסיון. הותאמו להם מלבושים זרים והוצגו בפניהם תרחישים שונים ומצבים שאליהם הם עלולים להיקלע. הם למדו כיצד להתנהג ואיך להגיב ולפעול כדי להיחלץ בשלום, תוך שהם ממשיכים במשחק הסתרת זהותם האמיתית. וכל העת הדגישו באוזניהם והבהירו להם עד כמה קשה המשימה שנטלו על עצמם, לתור את העולם כבלשים במסווה; כמרגלים.

הבחורים חזרו ושיננו בפניו את המילים שהורה להם לומר: “נבחרתי על ידי הרב הראשי לדמשק לצאת בשליחותו, שליחות של תורה, אל בתי מדרש ידועים ואל מנהיגיהם הרבנים גדולי התורה ובעלי השם, בשל עיסוקי במסחר. רבי הורה לי שתוך כדי שאני מציע למכירה את סחורות השמנים, הבשמים והתבלינים שהבאתי עימי, עליי לגמוע מהם דברי חוכמה. כמו כן מתפקידי לסייע בהחלפת איגרות בין גדולי התורה ברחבי העולם לדייני ופוסקי דמשק. כל זאת במטרה לחזק את עבודת הבורא ישתבח שמו, להגדיל תורה ולהאדירה.“

ארבעתם למדו את הנוסח בעל פה ודקלמו אותו בחיוניות רבה. מוכנותם הנלהבת לא הניחה את דעתו של הרב. בליבו ידע כי הוא שולח אותם למשימה שעלולה חלילה לגבות מהם את היקר מכול, את חייהם. מן ההתחלה הציג בפניהם את השליחות כמסוכנת להחריד, לא הסתיר ולא הסווה. רק משנוכח כי נחושים הם באומץ ליבם, החל בהכשרתם למסע החתחתים.

כשהרגיש שהם מוכנים דיים, צייד את ארבעתם בכרטיסים הדרושים להם להפלגתם באונייה ולנסיעה ברכבות השונות, שיובילו כל אחד מהם לארץ היעד שנבחרה עבורו, תוך חציית יבשות וימים. בנוסף קיבל כל אחד מהם סכום כסף נכבד לקניית מזון ולהוצאות מתבקשות נוספות. האיגרות החתומות היו בידיהם, כמו גם רשימות הנוגעות למילוי שליחותם הנסתרת. ארבעתם לקחו איתם כמובן סחורות, שהשלימו את תוכנית התחזותם ואימתוּ אותה.

“עולמנו כיום מתקדם מאוד,“ המשיך הרב ואמר. “בעזר השם יתברך שמו, נוכל להיות בקשר רציף באמצעות טלגרפים. שננו את מילות הקוד שסוכמו בינינו למצבי חירום, למקרה שתידרשו להעביר מסרים חריגים. כידוע לכם הותקן בביתי מכשיר אליו תוכלו לשדר כל אימת שתגיעו לתחנת דואר. אצפה כל יום לאות חיים מכם. אנא השתדלו והקפידו, עד כמה שניתן, לדווח לי מדי יום, כדי שנוכל לעקוב מכאן אחר כל צעד מצעדיכם. זו אינה בקשה! זוהי הוראה.

“אם לא אקבל ממי מכם דוח, מכתב או אות חיים כלשהו במשך עשרה ימים רצופים, אוציא משלחת לחפש אחריו. כך החלטתי ואיני חוזר בי. לא אסבול היעלמות של אפילו אחד מכם!“

*המשך הפרק בספר המלא*