חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא

הקדמה
מאת ליסה קודרו

״מה שלום מת׳יו פרי?״
לאורך השנים הרבות שבהן התראיינתי, זאת הייתה השאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה. אני מבינה למה כל כך הרבה אנשים שאלו אותה: הם אוהבים את מת׳יו ורוצים שהוא יהיה בסדר. גם אני. אבל תמיד כעסתי על השאלה הזאת מצד העיתונאים, כי לא יכולתי לומר את מה שרציתי לומר: ״זה הסיפור שלו, ואני לא מוסמכת לספר אותו, נכון?״ ורציתי להמשיך ולומר, ״זה עניין אישי ואינטימי מאוד, ואם אתם לא שומעים אותו מהאדם עצמו, אז לדעתי זו סתם רכילות, ואני לא מתכוונת לרכל איתכם על מת׳יו.״ ידעתי שאם לא אגיב בכלל, זה עלול להזיק עוד יותר, ולכן לפעמים הייתי אומרת, ״אני חושבת שהוא בסדר.״ לפחות זה לא ימשוך יותר תשומת הלב, וכך אולי הוא יוכל ליהנות מטיפת פרטיות בזמן שהוא מנסה להתמודד עם המחלה הזאת.

למען האמת, לא ידעתי בדיוק איך מת׳יו מרגיש, כי כפי שהוא יספר לכם בספר הזה, הוא שמר על הכול בסוד. הוא נזקק לזמן מה לפני שהרגיש בנוח לספר על מה שעבר עליו. לאורך השנים האלה, לא באמת ניסיתי להתערב או להתעמת איתו, משום שהמעט שידעתי על התמכרות היה שהפיכחון שלו הוא מחוץ לשליטתי. ובכל זאת, היו תקופות שבהן תהיתי אם לא טעיתי בכך שלא עשיתי יותר, עשיתי משהו, אבל גם הבנתי שהמחלה הזאת מזינה את עצמה בעקשנות והיא נחושה להמשיך ולהתקיים.

אז התמקדתי רק במת׳יו. האדם שהיה יכול לגרום לי להתגלגל מצחוק בכל יום, ופעם בשבוע גרם לי לצחוק חזק כל כך עד שבכיתי ולא יכולתי לנשום. הוא היה שם, מת׳יו פרי, חד כל כך... מקסים, מתוק, רגיש, הגיוני מאוד ומעשי. הבחור הזה, עם כל הדברים שהוא התמודד איתם, עדיין היה שם. אותו מת׳יו שמההתחלה הצליח להרים את מצב הרוח של כולנו במהלך ליל צילומים מפרך לפתיח של הסדרה.

״אני לא זוכר זמן שבו לא הייתי במזרקה!״

״מה, אנחנו רטובים?״

״אני לא זוכר זמן שבו לא הייתי רטוב...״

(מת׳יו הוא הסיבה לכך שכולנו צוחקים במזרקה בפתיחה של הסדרה).

אחרי ״חברים״ לא ראיתי את מת׳יו בכל יום, ולא יכולתי אפילו להסתכן בניחוש לגבי מצבו.

הספר הזה הוא הפעם הראשונה שבה אני שומעת על ההתנהלות האמיתית בחייו ועל ההישרדות סביב ההתמכרות שלו. מת׳יו סיפר לי כמה דברים, אבל לא פירט. כעת הוא מאפשר לנו להיכנס לראש וללב שלו בפירוט כן וחשוף, כך שסוף־סוף, אף אחד לא צריך לשאול אותי שוב מה שלום מת׳יו. הוא מספק לכם את המידע מרצונו.

הוא שרד כנגד כל הסיכויים, אבל לא היה לי מושג כמה פעמים הוא היה ממש על הקצה. אני שמחה שאתה פה, מאטי. כל הכבוד לך. אני אוהבת אותך.

—ליסה

פתח דבר

היי, קוראים לי מת׳יו, אם כי אתם אולי מכירים אותי בשם אחר. החברים שלי קוראים לי מאטי.

ואני אמור להיות מת.

אם תרצו, תוכלו להתייחס למה שאתם עומדים לקרוא כאן כמסר מהמעבר. מעבר לי.

זה היה היום השביעי של הכאב.

כשאני אומר כאב, אני לא מתכוון לכאב של בוהן שנתקעה בקצה השולחן, או לכאבים שגרם הסרט ״ללכת על הכול 2״. אני מתכוון לכאב הכי נורא שהרגשתי אי פעם — האידאל האפלטוני של כאב, הדימוי המזוקק שלו. שמעתי שאנשים טוענים שהכאב הכי גרוע הוא כאב הלידה. טוב, זה היה הכאב הכי גרוע שאפשר לדמיין, אבל בלי הסיום המאושר של רך נולד בזרועותיי.

ואומנם זה היה היום השביעי של הכאב, אבל זה גם היה היום העשירי בלי שום יציאה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לא חרבנתי כבר עשרה ימים. לזה אני מתכוון. משהו היה לא בסדר. מאוד לא בסדר. זה לא היה כאב עמום, הולם, כמו כאב ראש. זה אפילו לא היה כאב חד ודוקר, כמו דלקת הלבלב שהייתה לי כשהייתי בן שלושים. זה היה כאב מסוג אחר. כאילו הגוף שלי עמד להתפוצץ. כאילו האיברים הפנימיים שלי ניסו בכוח לצאת מתוך גופי. זה היה כאב שלא מתעסקים איתו.

והקולות. אלוהים, הקולות. בדרך כלל אני די שקט, מין בחור ששומר הכול לעצמו. אבל בלילה הזה צרחתי במלוא הריאות שלי. בלילות מסוימים, כשהרוח בדיוק בעוצמה הנכונה והתנועה בכבישים הידלדלה ללילה, אפשר לשמוע את הקולות הנוראיים של זאבי הערבות בזמן שהם קורעים לגזרים משהו שמיילל בגבעות הוליווד. בהתחלה הקולות נשמעים כמו ילדים שצוחקים איפשהו במרחק, עד שאתה מבין שזה לא זה. אלה שערי המוות. והחלק הגרוע, כמובן, הוא כשהיללה נפסקת, כי אז אתה יודע שהדבר הזה שהותקף — עכשיו הוא מת. זה גיהינום.

וכן, יש גיהינום. אל תיתנו לאף אחד לומר לכם אחרת. הייתי שם. הוא קיים. סוף הדיון.

בלילה המדובר החיה הייתה אני. עדיין צרחתי, נלחמתי בשיניים כדי לשרוד. הדממה, משמעותה הייתה הסוף. לא ידעתי עד כמה הייתי קרוב לסוף.

באותה התקופה גרתי בבית משותף לנגמלים בדרום קליפורניה. זה לא היה מפתיע — מחצית מחיי חייתי בצורה כזאת או אחרת במרכזים טיפוליים או בבתים לנגמלים. וזה בסדר כשאתה בן עשרים וארבע, אבל הרבה פחות בסדר כשאתה כבר בן ארבעים ושתיים. בגיל ארבעים ותשע עדיין נאבקתי לנער את הקוף הזה מהגב שלי.

בנקודה הזאת כבר ידעתי על התמכרות לסמים ולאלכוהול יותר מכל מאמני החיים ומרוב הרופאים שפגשתי בכל המוסדות האלה. לדאבוני, כל המידע הזה לא תרם לי כלום. אם כרטיס הזהב לפיכחון היה קשור לעבודה קשה ולמידע שנלמד, המפלצת הזאת בתוכי הייתה הופכת לזיכרון קלוש ולא נעים. הפכתי את עצמי למטופל מקצועי רק כדי להישאר בחיים. בואו לא נייפה את זה יותר מדי. בגיל ארבעים ותשע, עדיין פחדתי להיות לבד. כשהייתי נשאר לבד, המוח המשוגע שלי (משוגע רק בתחום הזה, דרך אגב) היה מוצא איזה תירוץ לעשות משהו שלא יעלה על הדעת: לצרוך אלכוהול וסמים. אחרי שעשורים שלמים בחיי נהרסו משום שעשיתי את זה, אני מת מפחד לעשות את זה שוב. אין לי שום חשש לדבר מול עשרים אלף איש, אבל אם תושיבו אותי לבד על הספה שלי מול הטלוויזיה למשך הלילה, אהיה מפוחד. אני חושש מהמוח שלי. מפחד ממחשבותיי. מפחד שהמוח שלי ידחוף אותי לעבר הסמים, כפי שהוא עשה כל כך הרבה פעמים בעבר. המוח שלי רוצה להרוג אותי, ואני יודע את זה. יש בתוכי בדידות שאורבת לי כל הזמן, כמיהה והיאחזות ברעיון שמשהו חיצוני יצליח לתקן אותי. אבל כבר היה לי את כל מה שה׳בחוץ׳ יכול להציע!

ג׳וליה רוברטס היא בת הזוג שלי. זה לא משנה. אתה חייב לשתות.

קניתי את בית חלומותיי וניתן להשקיף ממנו על כל העיר! אתה לא יכול ליהנות מזה בלי סוחר סמים.

אני מרוויח מיליון דולר בשבוע, אני מנצח, נכון? אתה רוצה לשתות? בטח, כן. תודה רבה.

היה לי הכול, אבל זה היה תכסיס. שום דבר לא יתקן את זה. עברו שנים רבות עד שהצלחתי בכלל לחשוב על אפשרות לפתרון כלשהו. ובבקשה, אל תבינו אותי לא נכון, כל הדברים האלה — ג׳וליה ובית החלומות ומיליון דולר בשבוע — היו מדהימים, ולעד אהיה אסיר תודה עליהם. אני אחד הגברים הכי בני מזל בעולם, ובאמת, עשיתי חיים. הם פשוט לא היו התשובה.

אילו הייתי צריך לעשות את הכול מחדש, האם הייתי הולך לאודישן של ״חברים״? אין ספק בכלל. האם הייתי שותה שוב? אין ספק בכלל. אילו לא היה לי אלכוהול כדי להרגיע את העצבים ולעזור לי ליהנות, הייתי קופץ ממגדל גבוה מתישהו בשנות העשרים שלי. סבא שלי, אלטון ל׳ פרי הנפלא, גדל עם אבא אלכוהוליסט, וכתוצאה מכך, בכל תשעים ושש שנות חייו הארוכות והמופלאות, הוא מעולם לא נגע בטיפת אלכוהול.

אני לא הסבא שלי.

אני לא כותב את כל זה כדי שמישהו ירחם עליי. אני כותב את המילים האלה כי הן אמת. אני כותב אותן משום שמישהו אחר עשוי להרגיש מבולבל בשל העובדה שהוא יודע שהוא צריך להפסיק לשתות — כמוני, יש לו את כל המידע והוא מבין את ההשלכות — כמוני, אבל עדיין לא יכול להפסיק לשתות. אתם לא לבד, אחיי ואחיותיי (מתחת למילה ״מכור״ במילון צריכה להופיע תמונה שלי מסתכל סביבי, מבולבל מאוד).

בבית לנגמלים בדרום קליפורניה היה לי חדר עם נוף למערב לוס אנג׳לס ושתי מיטות זוגיות. במיטה השנייה ישנה ארין, העוזרת/החברה הכי טובה שלי, לסבית שחברותה יקרה לי מאוד, משום שהיא מעניקה לי את ההנאה שבחברות עם אישה בלי המתח הרומנטי שכנראה הרס את החברויות שלי עם נשים סטרייטיות (חוץ מזה שאיתה אני גם יכול לדבר על נשים לוהטות). פגשתי אותה שנתיים קודם לכן, במוסד גמילה אחר שבו היא עבדה בזמנו. אומנם לא התנקיתי, אבל ראיתי עד כמה היא נפלאה בכל מובן, ומייד גנבתי אותה ממוסד הגמילה ההוא, הפכתי אותה לעוזרת שלי, ועם הזמן היא הפכה לחברה הכי טובה שלי. היא גם הבינה את הטבע של ההתמכרות ולמדה להכיר את המאבקים שלי טוב יותר מכל רופא שפגשתי אי פעם.

למרות הנוחות שבנוכחותה של ארין, עדיין ביליתי לילות רבים ללא שינה בדרום קליפורניה. שינה היא עניין מורכב בשבילי, בעיקר כשאני באחד מהמקומות האלה. עם זאת, אני חושב שמעולם לא ישנתי יותר מארבע שעות רצופות בכל חיי. כמובן, העובדה שצפינו רק בסרטי כלא דוקומנטריים לא עזרה, ובאותה התקופה התנקיתי מכל כך הרבה זנקס עד שהמוח שלי נשרף והייתי משוכנע שאני אסיר אמיתי, ושהבית הזה לנגמלים הוא בית כלא אמיתי. יש לי פסיכיאטר שהמנטרה שלו היא ״המציאות היא טעם נרכש״, טוב, איבדתי גם את הטעם וגם את הריח של המציאות באותה נקודה. הייתה לי קורונה של הבנה. שקעתי לגמרי בהזיות.

אבל לא היה שום דבר הזייתי בכאב. למעשה, זה כאב כל כך עד שהפסקתי לעשן, ואם הייתם יודעים כמה עישנתי, הייתם מבינים שזה סימן רציני מאוד לכך שמשהו לא היה בסדר. אחת העובדות במקום, שעל התג שלה אפשר היה לכתוב ״האחות פרצוף תחת״, הציעה שאטבול באמבט עם מלח אנגלי כדי להקל על ״חוסר השקט״. לא משתמשים בפלסטר כדי לטפל בפצועי תאונת דרכים, וגם לא שמים מישהו שסובל מכאב נוראי כל כך במים מלאים ברוטב שלו עצמו. אבל המציאות היא טעם נרכש, אתם זוכרים? אז באמת נכנסתי לאמבט עם מלח אנגלי.

ושם ישבתי לי, עירום, מת מכאבים, מיילל כמו כלב שנקרע לגזרים בידי זאבי ערבות. ארין שמעה אותי — לעזאזל, אנשים בסן דייגו שמעו אותי. היא הופיעה בדלת חדר האמבטיה, הביטה על דמותי העלובה והעירומה בזמן שנקרעתי מכאב, ושאלה בפשטות רבה, ״אתה רוצה ללכת לבית חולים?״

אם ארין חשבה שזה ראוי לבית חולים, זה היה ראוי לבית חולים. והיא גם שמה לב לכך שלא עישנתי.

״זה נשמע לי רעיון לא רע בכלל,״ אמרתי בין היללות.

איכשהו, ארין עזרה לי לצאת מהאמבט וניגבה אותי. התחלתי להתלבש כשאחת המדריכות — ששמעה כנראה את יללות הכלב הנשחט — הופיעה בדלת.

״אני לוקחת אותו לבית החולים,״ ארין אמרה.

קת׳רין, היועצת, הייתה במקרה בלונדינית יפהפייה, ומתברר שהצעתי לה נישואים ברגע שהגעתי למקום, כך שהיא כנראה לא הייתה מעריצה גדולה שלי (אני לא צוחק, הייתי מסטול כל כך כשהגענו שביקשתי ממנה להתחתן איתי ואז התגלגלתי במורד גרם מדרגות שלם).

״זאת התנהגות שמבקשת סמים,״ קת׳רין אמרה לארין בזמן שהמשכתי להתלבש. ״הוא יבקש סמים בבית החולים.״

טוב, הנישואים האלה מבוטלים, חשבתי לעצמי.

בינתיים, היללות שלי כבר התריעו בפני אנשים נוספים שיש כנראה קרביים של כלב מפוזרים על רצפת חדר האמבטיה, או שמישהו ממש סובל מכאבים. צ׳רלס, היועץ הראשי — דמיינו שילוב של אבא דוגמן ואימא דרת רחוב — הצטרף לקת׳רין ליד הדלת כדי לעזור לה לחסום את היציאה הקרבה שלנו.

לחסום את היציאה? מה אנחנו, ילדים בני שתים־עשרה?

״הוא המטופל שלנו,״ קת׳רין אמרה. ״אין לך שום זכות לקחת אותו.״

״אני מכירה את מאטי,״ ארין התעקשה. ״הוא לא מנסה להשיג סמים.״ לאחר מכן היא פנתה אליי, ״אתה צריך ללכת לבית החולים, מאטי?״ כשהנהנתי וצרחתי עוד קצת, היא קבעה, ״אני לוקחת אותו.״

איכשהו הצלחנו לעבור על פני קת׳רין וצ׳רלס, ויצאנו מהבניין אל מגרש החניה. אני אומר ״איכשהו״ לא משום שקת׳רין וצ׳רלס ניסו ממש לעצור אותנו, אלא משום שבכל פעם שכף הרגל שלי נגעה ברצפה, הכאב נעשה עז יותר.

אי שם גבוה בשמיים, כדור צהוב בהיר הביט עליי למטה בבוז והתעלם לגמרי מהסבל שלי.

מה זה? חשבתי מבעד לעוויתות הכאב. אה, השמש, נכון... לא יצאתי החוצה הרבה.

״יש לנו מפורסם שמגיע עם כאב בטן חריף מאוד,״ ארין אמרה למי שהיה מעבר לקו הטלפון בזמן שהיא פתחה את נעילת הרכב. מכוניות הן דבר מטופש ושגרתי עד שאסור לך לנהוג בהן. במקרה הזה הן הופכות לקופסאות קסמים של חופש ולרמזים של חיים קודמים מוצלחים. ארין הרימה אותי למושב הנוסע ואני נשכבתי לאחור. הבטן שלי התעוותה מכאב.

היא התיישבה מאחורי ההגה, פנתה אליי ואמרה, ״אתה רוצה שאגיע לשם מהר, או שאתה רוצה שאנסה לחמוק מהבורות בכבישים של אל־איי?״

״רק תגיעי לשם, אישה!״ הצלחתי לומר.

בדיוק באותו הרגע צ׳רלס וקת׳רין החליטו להגביר את המאמצים שלהם לעצור אותנו. הם עמדו מול המכונית וחסמו אותנו, וצ׳רלס הרים את ידיו מולנו כאומר ׳לא!׳ כאילו אלף וחמש מאות קילוגרמים של רכב יכולים פשוט להיעצר בכוח כפות ידיו.

וכדי להחמיר את המצב, ארין לא הצליחה להתניע את המכונית. הרכב מותנע בהוראה קולית בלבד כי, אתה יודעים, שיחקתי ב״חברים״. קת׳רין ו״כפות הידיים״ לא זזו ממקומם. ברגע שהיא הבינה איך להתניע את המכונית הארורה, נשאר רק דבר אחד לעשות: היא לחצה על דוושת הגז בכוח, העבירה להילוך ועלתה עם הרכב על המדרכה. התנועה הזאת לבדה טלטלה את כל הגוף שלי וכמעט הרגה אותי באותו הרגע. עם שני גלגלים על המדרכה, היא חלפה על פני קת׳רין וצ׳רלס ושעטה אל הרחוב. הם רק צפו בנו מתרחקים, אם כי בנקודה הזאת עם הכאב שחשתי, הייתי קרוב להפציר בה פשוט לעלות עליהם — חוסר האפשרות להפסיק לצרוח הוא מצב מפחיד מאוד.

אילו עשיתי את זה רק כדי לקבל סמים, היה מגיע לי אוסקר.

״את עולה בכוונה על כל פס האטה שאת רואה? אני לא יודע אם שמת לב, אבל אני די נאבק כרגע. תאטי בבקשה,״ התחננתי לפניה. לשנינו זלגו דמעות על הלחיים.

״אני חייבת למהר,״ ארין אמרה, ועיניה החומות והחמות הביטו אליי בדאגה ובפחד. ״אנחנו חייבים להביא אותך לשם עכשיו.״

בערך בשלב הזה איבדתי את ההכרה (עשר בסולם הכאב הוא איבוד הכרה, דרך אגב).

(שימו לב, בבקשה: לאורך הפסקאות הבאות, הספר הזה הופך לביוגרפיה יותר מאשר ספר זיכרונות, משום שלא הייתי ממש בהכרה).

בית החולים הקרוב ביותר לבית של הנגמלים היה ׳סנט ג׳ונס׳. מאחר שלארין היה שכל להתקשר לפני כן ולומר להם שאח״ם עומד להגיע, מישהו פגש אותנו במדרכה מול חדר המיון. ארין לא ידעה עד כמה הייתי חולה כשהיא התקשרה לשם, היא פשוט דאגה לפרטיות שלי, אבל העובדים של בית החולים מייד יכלו לראות שמשהו ממש לא בסדר ומיהרו להכניס אותי לחדר הטיפולים. לאחר מכן סוּפר לי שאמרתי בחדר, ״ארין, למה יש כדורי פינג־פונג על הספה?״

לא הייתה ספה ולא היו כדורי פינג־פונג — זו הייתה הזיה (לא ידעתי שכאב יכול לגרום להזיות. מתברר שכן). אחר כך הדילאודיד (הסם החביב עליי אישית בעולם כולו) הגיע למוח שלי, ושבתי להכרה לזמן קצר.

אמרו לי שאני צריך לעבור ניתוח בדחיפות, ופתאום כל האחיות של קליפורניה הגיעו לחדר שלי. אחת מהן פנתה לארין ואמרה, ״תתכונני לרוץ!״ ארין הייתה מוכנה וכולנו רצנו. טוב, הן רצו. אני התגלגלתי בעזרתן במהירות שיא לחדר הניתוח. שניות ספורות אחרי שאמרתי לארין, ״בבקשה, אל תעזבי״, היא התבקשה לעזוב.

ואז עצמתי עיניים, והן לא נפקחו שוב במשך שבועיים.

כן, בדיוק: תרדמת, גבירותיי ורבותיי! (והבני זונות האלה בבית הנגמלים ניסו לחסום את המכונית!)

הדבר הראשון שקרה אחרי שנכנסתי לתרדמת היה ששאפתי דרך קנה הנשימה היישר אל תוך הריאות שלי את הקיא שהחזקתי בבטן אחרי עשרה ימים של חרא רעיל. הריאות שלי לא אהבו את זה כל כך ומייד חטפו דלקת, ובדיוק אז המעי הגס שלי התפוצץ. תנו לי לחזור על זה לטובת היושבים מאחור: המעי הגס שלי התפוצץ! האשימו אותי בעבר שאני מלא חרא, אבל הפעם באמת הייתי מלא בו.

אני שמח שלא הייתי שם כשזה קרה.

באותו הרגע היה די ברור שאני עומד למות.

האם הייתי חסר מזל שהמעי הגס שלי התפוצץ? או שהייתי בר מזל על שזה קרה בחדר היחיד בדרום קליפורניה שבו אפשר היה לעשות עם זה משהו? בכל מקרה, הייתי צריך להתמודד עם ניתוח בן שבע שעות, שלפחות נתנו לכל היקרים לי הזדמנות להספיק להגיע לבית החולים. כשהם הגיעו, לכל אחד מהם נאמר, ״למת׳יו יש סיכוי של שני אחוזים לשרוד את הלילה.״

כולם היו נסערים מאוד, וחלקם אפילו התמוטטו על רצפת הלובי של בית החולים. איאלץ לחיות את שארית חיי בידיעה שאימא שלי ואחרים שמעו את המילים האלה.

מאחר שהייתי אמור לבלות את שבע השעות הקרובות בניתוח, ומתוך אמונה שבית החולים יעשה למעני את כל שביכולתו, בני משפחתי והחברים הלכו הביתה כדי לנוח מעט, בזמן שהתת־מודע שלי נלחם על חיי בין כל הסכינים והצינורות והדם.

אזהרת ספוילר: כן שרדתי את הלילה, אבל עדיין לא יצאתי מכלל סכנה. בבית החולים אמרו לבני משפחתי ולחבריי שהדבר היחיד שיכול לשמור עליי בחיים בטווח הקרוב הוא מכונת אקמו (מכשיר שמכניס חמצן לדם בהליך חוץ־גופי באמצעות ממברנה). הפעולה של האקמו שווה לתפילת ״הייל מרי״, פעולה נואשת לחלוטין, בעיקר אחרי שארבעה חולים שטופלו בבית החולים של אוניברסיטת קליפורניה בשבוע ההוא חוברו למכונת האקמו — וכולם מתו.

כדי להקשות על המצב עוד יותר, בסנט ג׳ונס לא הייתה מכונת אקמו בכלל. התקשרו לבית החולים ׳סידרס־סיני׳, אבל הם הסתכלו פעם אחת על תיק הרפואי שלי ואמרו, ״אין סיכוי שמת׳יו פרי ימות בבית החולים שלנו.״

וואו, תודה רבה, חבר׳ה.

גם בבית החולים של אוניברסיטת קליפורניה לא היו מוכנים לקבל אותי — מאותה הסיבה? מי יודע? — אבל הם לפחות היו מוכנים לעזור ולשלוח מכונת אקמו וצוות שיפעיל אותה. חיברו אותי למכונה למשך כמה שעות ונדמה היה שזה עובד! אחר כך העבירו אותי לבית החולים של אוניברסיטת קליפורניה באמבולנס גדוש ברופאים ובאחיות (אין מצב שהייתי שורד נסיעה של חמש־עשרה דקות במכונית, בוודאי לא באופן שבו ארין נהגה).

כשהגענו לשם נלקחתי למחלקת טיפול נמרץ לב וריאות, שם שהיתי במשך שישה שבועות. עדיין הייתי בתרדמת, אבל בכנות, כנראה אהבתי את זה. שכבתי לי כולי עטוף וחמים, וצוות רפואי דחף לתוכי סמים שונים — מה טוב יותר מזה?

אמרו לי שבמהלך התרדמת מעולם לא השאירו אותי לבד. אפילו לא פעם אחת. תמיד היה איתי בחדר בן משפחה או חבר. הם הדליקו נרות, התפללו, הקיפו אותי באהבה.

בסופו של דבר, בדרך קסם, העיניים שלי נפקחו.

(ועכשיו חוזרים לזיכרונות שלי).

הראשונה שראיתי הייתה אימא שלי.

״מה קורה?״ הצלחתי לפלוט בקול צרוד. ״איפה אני, לעזאזל?״

הדבר האחרון שזכרתי היה הנסיעה במכונית עם ארין.

״המעי הגס שלך התפוצץ,״ אימא אמרה.

למשמע המידע הזה, עשיתי את מה שכל שחקן קומי היה עושה: גלגלתי עיניים וחזרתי לישון.

אמרו לי שכשמישהו ממש חולה, נוצר בתוכו מעין ניתוק. משהו בסגנון של ׳אלוהים נותן לך רק את מה שאתה יכול לשאת׳ נכנס לפעולה, כך שבכל הקשור אליי, בשבועות שאחרי ההתעוררות שלי מהתרדמת, לא הסכמתי שיספרו לי בדיוק מה קרה. פחדתי יותר מדי שזאת הייתה אשמתי. שאני עשיתי את זה לעצמי. לכן, במקום לדבר על זה, עשיתי את הדבר היחיד שהרגשתי שאני יכול לעשות: לכל אורך התקופה שבה הייתי מאושפז בבית חולים, שיקעתי את עצמי בתוך המשפחה. ביליתי שעות עם האחיות היפהפיות שלי — אמילי, מריה ומדלן — שהצחיקו אותי, אהבו אותי ושמרו עליי כל היום. בלילה ארין הייתה לצידי. אף פעם לא הייתי לבד יותר.

יום אחד מריה — שהיא מרכז המידע הראשי של משפחת פרי (אימא שלי היא מרכז המידע הראשי של המשפחה מהצד של מוריסון) — החליטה שהגיעה העת לספר לי בדיוק מה קרה. שכבתי שם, מחובר לחמישים חוטים כמו איזה רובוט, מרותק למיטה והקשבתי בזמן שמריה עדכנה אותי בכול. כל הפחדים של אומתו: באמת עשיתי את זה. זאת הייתה אשמתי.

בכיתי. אלוהים, כמה בכיתי.

מריה עשתה כמיטב יכולתה לנחם אותי באופן נפלא, אבל לא הייתה לכך שום נחמה. כמעט הרגתי את עצמי. מעולם לא הייתי איש של מסיבות. כל הסמים האלה (ומדובר על המון סמים) היו רק ניסיון עקר להרגיש טוב יותר. תסמכו עליי שאנצל את הרצון להרגיש טוב יותר ממש עד לפתח דלתו של המוות. אבל הנה, נשארתי בחיים. למה? למה חסו עליי?

והמצב המשיך להחמיר לפני שהשתפר.

בכל בוקר, נדמה היה שאיזה רופא הגיע לחדר שלי ומסר לי חדשות לא טובות. אם משהו יכול היה להשתבש, הוא השתבש. כבר התקינו לי שקית סטומה — ואמרו לי שזה הפיך, תודה לאל — אבל מתברר שנוצרה באזור גם פיסטולה, חור במעיים. הבעיה הייתה שהם לא הצליחו למצוא את החור. כדי לעזור לי, התקינו לי שקית נוספת שמתוכה זלג מין חומר ירוק מגעיל, ומשמעות השקית החדשה הייתה שאסור לי לאכול או לשתות עד שהרופאים ימצאו את החור. הם חיפשו יום־יום אחר הפיסטולה בזמן שאני נעשיתי צמא יותר ויותר. התחננתי שיתנו לי לשתות דיאט קולה, והיו לי חלומות שפחית ענקית של דיאט ספרייט רודפת אחריי. אחרי חודש שלם — חודש! — הם סוף־סוף מצאו את הפיסטולה באיזה צינור מאחורי המעי הגס. כל מה שחשבתי לעצמי היה, היי, חבר׳ה, אם אתם מחפשים חור במעיים שלי, למה לא להתחיל לחפש מאחורי הדבר המחורבן הזה שהתפוצץ לאחרונה?

ועכשיו, כשהחור נמצא, הם יכלו לתקן אותו, ואני יכולתי ללמוד ללכת שוב.

כשהבנתי שאני נמשך לפסיכולוגית שהצמידו לי, ידעתי שאני חוזר לעצמי. אומנם הייתה לי צלקת ענקית על הבטן, אבל ממילא לא הייתי אדם שמוריד את החולצה שלו הרבה. אני לא מת׳יו מקונוהיי, וכשאני מתקלח, אני פשוט מקפיד לעצום עיניים.

כמו שאמרתי, בכל השהות שלי באותם בתי חולים, מעולם לא השאירו אותי לבד. אפילו לא פעם אחת. אז יש קצת אור בתוך החשכה. הוא שם. פשוט צריך לחפש אותו ממש טוב.

אחרי חמישה חודשים ארוכים מאוד, שוחררתי. אמרו לי שבתוך שנה כל מה שתוקן בתוכי אמור להחלים בצורה מספקת, ולאחר מכן, אוכל לעבור ניתוח נוסף כדי להיפטר משקית הסטומה. אבל לבינתיים, ארזנו את התיקים שלי — תיקים עם תכולה שנאספה במשך חמישה חודשים — ועשינו את המסע הביתה.

וגם... אני באטמן.