פייב סינדיקט 4 - דמיאנו דה־לוקה + רנאטה ויטאלי

הנובלה "רנאטה ויטאלי"

דבר הסופרת

היי, קוראים אהובים!
תמיד מפחיד אותי לכתוב את 'דבר הסופרת'. כי זה אומר שהדבר הזה — החלום שלי, להיות סופרת — הוא אמיתי. זה גם אומר שאני עומדת לשלוח עוד ספר לעולם הזה — מפוחדת, נרגשת ועוד מיליון רגשות אחרים שאני לא יכולה לנקוב בשמם.

אתחיל בדברים הפשוטים. זאת נובלה. הסוף שלה מותח והיא הקדמה לספר דמיאנו דה־לוקה. אזהרה הוגנת!

זה סיפור ההיכרות של דמיאן ורנאטה. זה גם סיפור שמלמד איך לבטוח, ובמי — בחברים, במשפחה... בעצמכם. לפעמים האנשים שאתם אמורים לבטוח בהם הם האנשים האחרונים שבהם אתם אכן יכולים לעשות זאת. לפעמים אתם מוצאים מפלט באנשים לא מתוכננים, אנשים שאתם פוחדים לתת בהם אמון, אבל שכדאי לכם במאת האחוזים כן לבטוח בהם.

כשאתם מוצאים את עצמכם בפרשת דרכים ולפניכם דרך אחת מוכרת ודרך נוספת, לא מוכרת, שרק המחשבה עליה גורמת לליבכם להאיץ את פעימותיו, תסמכו על עצמכם שתבחרו נכון, שתצעדו קדימה אל הלא נודע, מתוך אמונה, ושתהיו מאושרים.

ב'דבר הסופרת' שלי, אני אוהבת לדבר על מה שלמדתי מכל ספר ועל מה שעברתי במהלך הכתיבה והפרסום. בדרך כלל אני כותבת ספר ובסופו הוא משקף את מה שאני עוברת. אבל הפעם, אחרי שכתבתי את הסיפור של רנאטה ודמיאן, שמתי לב שהלקחים שלמדתי הוסיפו לצוץ בחיי.

אני אדם שנותן לאנשים הזדמנות שנייה. ואז שלישית. ורביעית. וכן הלאה. ואז חשבתי על הסיפור של דמיאן ורנאטה וקלטתי שאני לא חייבת לתת אמון באף אחד. אני לא חייבת לתת הזדמנויות בזו אחר זו. אני יכולה לבחור לתת אמון באנשים טובים יותר. באנשים שבאמת ראויים לזה.

אל תפחדו להיפרד ממשהו או ממישהו שאתם מכירים, רק מכיוון שנדמה לכם שאתם חייבים להישאר, או מפני שנוח לכם להישאר, או מפני שאתם פוחדים להשתנות. צאו מהתבנית. סמכו על עצמכם. בחרו בעצמכם. האנשים האמיתיים בשבילכם יהיו אלה שיבחרו בכם בחזרה.

בהמון המון אהבה,

פרקר

פרולוג

ההחלטה שלי היא לתת בך אמון. אתה יכול לבחור אם להראות לי שצדקתי.

— לא ידוע

דמיאנו דה־לוקה
אומרים שעם הזמן הכאב יפחת. הניתוק יפסיק ללפות את גרוני ויאפשר לי לנשום. אני ארגיש בסדר כשאתעורר, אטפח על המקום שלידי ולא ארגיש אותה שם. יהיה קל יותר לספר בדיחה ולהבין שהאדם היחיד שיכול להבין אותה כבר לא נמצא שם. אומרים שבבוא הזמן אמצא מישהי אחרת, והיא תעורר בי רגשות דומים.

אנשים אומרים את הדברים האלה, אבל לא עובר לילה שבו היא לא חולפת בראשי.

אני לא יודע אם היא הקללה שלי או המלאך שלי.

רנאטה ויטאלי
דמיאנו דה־לוקה הוא האתגר הכי קשה שאי פעם נתקלתי בו. הפעם היחידה שנתתי במישהו אמון בלי לחשוב פעמיים. האהבה הראשונה שלי, הגבר שהתאהבתי בו במהירות, שהתאהבתי בו חזק, שבגללו קודם קפצתי ואחר כך שאלתי, היחיד שיכול להחזיר אותי לעמוד על הרגליים. הוא המחשבה שמלווה אותי מדי לילה. היקיצה שלי תוך חיפוש אחריו. הפרידה שאחריה לעולם לא אחזור אחורה. האויב הכי גדול של ליבי.

ואני? אני האהבה הראשונה שלו.

אבל אני לא רוצה להיות האהבה הראשונה שלו. אני רוצה להיות האהבה האחרונה שלו.

האמת היא שהסיפור הזה הוא לא סיפור אהבה.

פרק 1

אהוב הכול, בטח במעט, ואל תחטא לאיש¹.

— ויליאם שייקספיר

רנאטה ויטאלי
אצבעותיי לופתות את ידית המושב כשהמטוס מחליק על מסלול הנחיתה בדווילס. אני משערת שרוב הערים הקטנות בטקסס לא נהנות ממותרות כמו מסלול המראה פרטי, אבל דווילס רידג' היא לא עיר קטנה טיפוסית. עם המגדלורים החמודים הפזורים לאורך חופיה, דווילס רידג' אמורה להיות ציורית ומקסימה, אבל הנוכחות המעיקה של המאפיה פגמה ביופייה. היא אחת מהערים העתיקות ביותר בטקסס, וההתיישבות בה החלה בסביבות 1700. כעבור כמה מאות שנים התיישב שטן חדש בדווילס רידג' — לודוביקו דה־לוקה, הדה־לוקה הראשון שזיהם את העיר.

בארכיונים של משפחת ויטאלי יש ספרים שתיעדו את ההידרדרות של לודוביקו לשיגעון. אחרי שאשתו של בנו ילדה תינוק, הוא שחט את שניהם וגידל את הנכד שלו להיות מטורף יותר ממנו. משפחת דה־לוקה גידלה את הדורות הבאים ללא קוד מוסרי, ואני עומדת להיכנס לגוב האריות.

אני מעבירה את אצבעותיי על שולחן העץ שלפניי. שם המשפחה שלי, ויטאלי, חרוט במרכז, יחד עם שלט האצולה המשפחתי בן מאות השנים. עלי דפנה. אריה. לפיד. שלום. אומץ. אינטליגנציה. מלוכה.

יש ארגוני מאפיה איטלקיים בכל רחבי העולם, אבל הגדולים שבהם הם חמשת הסינדיקטים האמריקאים — רומאנו, אנדרטי, דה־לוקה, קמרינו ורוסי. לפני מאות שנים פרצו ביניהם מלחמות אכזריות ברחבי העולם. משפחות נלחמו זו בזו על טריטוריה ועל כבוד. שתי משפחות באירופה נמחקו. אלפים מתו. מיליונים התבזבזו. רק אז הסכימו כל הסינדיקטים להתכנס לשיחות שלום באיטליה.

המשפחה שלי, משפחת ויטאלי, ניהלה את שיחות השלום. מאז פיקחנו על הסינדיקטים כדי לוודא שאף משפחה לא תעבור את הגבול. יש לנו צבאות משלנו, כספים משלנו והיררכיה משלנו, שבה אבא שלי, איל קונדוטיירו, הוא הבוס שמנהל את העניינים, ואני נסיכת המאפיה הבודדה.

זה נשמע זוהר, אבל במציאות אבי רודן, החינוך שקיבלתי היה יוצא דופן ואת ילדותי העברתי בפנימיות... ועכשיו אני נשלחת לטריטוריה של דה־לוקה בתור עונש.

"מיס ויטאלי?" איבו היה דייל בטיסה שלי מאיטליה לפנימייה בקונטיקט שבה למדתי לפני שבע שנים, ומאז הוא נשאר איתי. הוא יודע איך אגיב כשמבטי עובר על בגדיו. "בלי טלפונים, רן. אבא שלך נתן הוראות מפורשות."

אני שונאת כשהוא משתמש בשם החיבה שלי. הוא גורם לי לא לכעוס עליו, כמו שצפייה בנטפליקס בטלפון מרוקנת את הסוללה באייפון שלי.

"לא ביקשתי." הוא מצקצק בלשונו ומושיט לי את ידו כדי לעזור לי לקום, עד שהעיניים שלי, עם כל המטר שישים ושבעה שלי, נמצאות בגובה הכתף שלו. שערי הצבוע לבלונד נח בפקעת על קודקודי, ועם פניי החשופות מאיפור והטרנינג שמכסה את רגליי הארוכות, אני דואגת שיקבלו את הרושם הברור שאני לא רוצה להיות כאן. ספק אם אפשר למצוא איש מאפיה נורמלי מחוץ למשפחת דה־לוקה שהיה רוצה להיות כאן.

איבו מוביל אותי במורד המדרגות של המטוס. "הדברים שלך יגיעו לאחוזת דה־לוקה מאוחר יותר הערב." הוא בוחן את מכונית היוקרה שעומדת קרוב למדרגות. החלונות כהים ומבריקים. לוחיות הרישוי מיוחדות, על אף שרוב אנשי המאפיה מעדיפים לוחיות לא מסומנות וחסרות ייחוד. "את בטוחה שאת בסדר?"

מה הוא רוצה שאעשה? שאמצמץ פעמיים אם אני זקוקה לעזרה? אני מהנהנת בראשי אבל ממצמצת פעמיים ליתר ביטחון.

הפגנות חיבה הן נדירות אצלי, אבל למרות זאת אני רוכנת קדימה וכורכת את זרועותיי הדקיקות סביב צווארו. "אני אתגעגע אליך, איבו. תתנהג יפה, בסדר?"

ואני יודעת שבאמת אתגעגע. מאז שהייתי בת תשע, איבו התלווה אליי מדי סוף שבוע לטיסה בת שלושים הדקות מהפנימייה לאימא. ראיתי אותו הרבה יותר מאשר את אבא שלי, ועכשיו אני לא יודעת מתי אראה אותו שוב.

"אני אמור להגיד לך את זה, מיס ויטאלי. אני מקווה שלא תעשי צרות, קטנטונת." הוא נושק למצחי ומחכה עד שהנהג פותח את דלת המכונית.

אל תסתכלי לאחור. אל תסתכלי לאחור. אל תסתכלי לאחור.

אני מסתכלת לאחור, ודמעה גולשת מעיני כשדלת המטוס נסגרת אחרי איבו. אני מעמידה פנים שאני מתעטשת לתוך ידי, כדי שאוכל למחות את הדמעה בלי שמישהו ישים לב. אבל כשאני נכנסת לרולס רויס, אני פוגשת פנים אל פנים את השטן הראשי של דווילס רידג' ורואה את הגיחוך הכל יודע שלו, אני מבינה שאני לא עובדת על אף אחד.

אנג'לו דה־לוקה לבוש בהידור. הוא לובש חליפת שלושה חלקים בתפירה אישית, שערו מסורק לאחור וציפורניו המטופחות לופתות סיגר שמן. "תראו, תראו. טוב לפגוש אותך, מיס ויטאלי."

עיניו הערמומיות גורמות לי לצמרמורת כשאני מתיישבת במושב האחורי, שמחה על המרחק ממנו. אף אחד מאיתנו לא מדבר כשהוא ממשיך ללטוש בי מבטים. "אז אבא שלח לכאן את הילדה הקטנה והרעה שלו בתור עונש, הא?"

לא, תפסתי את אבא אוכל צהריים בין הרגליים של המזכירה שלו, אז הוא שלח את הבת שלו לאיזה חור בטקסס לפני שהיא תוכל לספר לאשתו. זו לא אשמתי שאבא שלי לא מסוגל לא לזיין ביום היחידי בשבוע שהפתעתי אותו בביקור. אני תוהה מי היה נחשב בעיני אנג'לו לאיש הרע בתרחיש הזה. כנראה אני.

אני לא מגיבה, אלא שולחת את ידי אל הטאבלט המחובר אל גב המושב שלפניי. ידו של אנג'לו לופתת את מפרק כף ידי בחוזקה, וכך הוא מוכיח עד כמה שמו הפרטי מגוחך. אין שום דבר מלאכי באיש הזה.

אני מושכת את ידי ממנו ומכריחה את עצמי לא לערסל את העור החבול בידי האחרת. איסור השימוש בטלפונים של אבא היה מטרד, אבל זה לא ימנע ממני למצוא טלפון ולספר לאימא מה ראיתי.

אני לא מבינה למה הוא טורח בכלל להמשיך להעמיד פנים שהנישואים שלהם מאושרים, הם לא חיים באותה מדינה. הם הרי לא עובדים על אף אחד, ובטח לא זה על זה. אבא חי באיטליה, שם ביקרתי אותו פעם בשנה, ואימא מתגוררת במרחק שלושים דקות טיסה מהפנימייה שלי בקונטיקט, וביקרתי אותה בביתה מדי סוף שבוע.

אנחנו חולפים על פני מועדון חשפנות, והמילים 'דה־לנדינג' זוהרות על השלט המואר.

"המועדון שלי." אנג'לו מתבונן בחזה שלי מתחת לחולצת הטריקו הגדולה הרפויה של בלינק־182 שאני לובשת. "את מוזמנת לבקר בו אם את רוצה. אני בטוח שתשתלבי מצוין, מותק."

אני מתעלמת ממנו ומביטה החוצה, הנהג עובר בין שורות של בתים גדולים בסגנון ויקטוריאני. נראה כאילו הזמן לא נגע בדווילס רידג', ואלמלא ישבנו במכונית מהמאה העשרים ואחת, הייתי חושבת שאנחנו באמצע המאה התשע עשרה.

כשהמכונית עוברת בין שערי ברזל גבוהים ולאורך שביל גישה מחופה עצים, אנג'לו מוסר לי מלבן שחור מפלסטיק.

אני לוקחת את הדבר מאצבעותיו ומקפידה לא לגעת בו. "מה זה?"

"פייג'ר." גיחוך עולה על שפתיו הצרות. "סניור ויטאלי אמר שאסור שתהיה לך שום גישה לטלפון, ואני צריך שתהיה לי דרך ליצור איתך קשר."

אני מכניסה את המכשיר לכיס וחשה משועשעת כשהוא בוחן את מכנסי הטרנינג שלי במבט עקום. רק טיפש מסתכל על חוזק ורואה חולשה. אימא אמרה את זה כששלב הגדילה שנראה משותף לכל בני גילי דילג עליי. היא צדקה, אבל בחטיבה כבר גבהתי ושערי היה חום, גלי וטבעי, שקיפץ כמו השיער של הדוגמניות בויקטוריה סיקרט כשהלכו לאורך המסלול. לעיניי יש גוון ענברי שאהבתי לכנות אותו מרושע, אבל אימא תמיד תיארה כמואר. הבנים בכיתה ח' אמרו שהמבטא האיטלקי הקל בקולי הוא 'אקזוטי', וברגע שאימא הרשתה לי, התחלתי לצבוע את שערי לבלונד, אימצתי מבטא אמריקאי כללי ומדי פעם הרכבתי משקפיים ללא מספר. כשעזבתי את הפנימייה של החטיבה ועברתי לפנימייה של התיכון, כבר לא נאלצתי ליצור חברויות מדומות. אנשים התעלמו ממני, בדיוק כמו שתכננתי.

ועכשיו, כשאני יושבת לצד ראש משפחת דה־לוקה, אני יודעת שגם הוא מתעלם ממני. המבטים החשדניים והמגע המחוספס של אנג'לו הם כלי שמטרתו להפחיד. אבל בכך הוא חושף מולי את הקלפים שלו. הוא חושב שאני חלשה מכדי להצדיק משהו מעבר לטקטיקות הפחדה גסות, כשלמעשה תחכום ישיג תוצאה טובה בהרבה.

הוא טיפש, ואני לא זקוקה לאנשים אחרים שיעניקו תוקף לחוזק שלי. אני אשרוד את הגלות הזאת בכך שאהיה חכמה ואוריד פרופיל. אין שום דרך אחרת.

הנהג פותח את הדלת, אני יוצאת אל משב רוח טקסנית חמה, ועולה בעקבות אנג'לו במדרגות האבן אל האחוזה הוויקטוריאנית הענקית שנבנתה כנראה בסביבות 1850, כמו רוב הבתים בדווילס רידג'.

השוליים הלבנים והמעוטרים בולטים מסביב לאבנים הכמעט שחורות. אני עוברת בין הדלתות הכפולות ששני משרתים מחזיקים פתוחות, ורואה שרצפת העץ הכהה תואמת את החיצוניות הקודרת. הבית נראה קר, כאילו איש לא גר בו.

אנג'לו מוביל אותי בגרם מדרגות לולייני אל מסדרון ארוך. הוא פותח את הדלת השנייה, אבל נשאר לעמוד בפתח. "זה החדר שלך." הוא ניגש אל הדלת שנמצאת מול החדר החדש שלי ופותח אותה. היא מובילה לבית מרחץ אמיתי, כמו במרחצאות הציבוריות. "זה חדר הרחצה של האגף המזרחי. הבית הוא פרה־ויקטוריאני, והצנרת משקפת את זה. אומנם הוא שופץ פעמיים, פעם אחת כדי להתאים לבתים האחרים בסוף התקופה הוויקטוריאנית, ופעם נוספת, לא כל כך מזמן, כדי להוסיף שירותים ואביזרים מודרניים. לא יכולנו להוסיף עוד חדרי רחצה בלי לשנות את האופי ההיסטורי של הבית." הוא אומר וקולו נשמע כנהמה.

בטח. אני אמורה להאמין שלאנג'לו דה־לוקה אכפת מ'אופי היסטורי'. אנחנו יוצאים מחדר הרחצה, והוא סוגר את הדלת. אני מחכה שהוא יגיד משהו נוסף, אבל הוא רק משעין את אגנו על הקיר, משלב את זרועותיו ונועץ בי מבט מצמית. "אני לא רוצה אותך כאן. אני לא רוצה שהמשפחה שלך תחשוב שהיא מנהלת את חמשת הסינדיקטים." אנחנו באמת מנהלים את חמשת הסינדיקטים. לכל הפחות, תפקידנו הוא לפקח עליהם. "והרעיון שתרגלי אחרינו ממש לא מוצא חן בעיניי. אין מה לראות כאן. אין מה לדווח."

אני שוקלת את האופציות שלי. אני יכולה להוריד את הראש ולשחק אותה כנועה. זו בדרך כלל הבחירה המועדפת שלי, אבל אני מרגישה שזו לא האופציה הכי טובה כאן. אם אנהג בתבוסתנות, אנג'לו ימשיך לרמוס אותי, ולא נראה שיש לו היגיון כזה שמסוגל לנווט אל החלטות טובות, כמו לא להניח עליי ידיים. לכן אני מטה את ראשי לעברו ושולחת אליו גיחוך מתנשא וקר. "זאת לא הסיבה שאני כאן." קולי החזק והיציב נטול כל רגש. "תזכור את המקום שלך, דה־לוקה. מאחורי משפחת ויטאלי. מאחורי משפחת רומאנו. מאחורי משפחת אנדרטי. מאחורי משפחת רוסי. מאחורי משפחת קמרינו. איך זה להיות האחרון מבין חמשת הסינדיקטים?"

הוא מרים את האצבע ומנופף בה מולי. "תשמרי על הפה שלך, זנזונת קטנה."

אני בוחנת את הבגדים שלי, ושפת הגוף שלי משדרת חוסר עניין וחוסר דאגה מובהקים. "אני לא חושבת שהפירוש של זנזונת הוא מה שאתה חושב שהוא, אנג'לו."

הוא פותח את פיו לדבר, נמלך בדעתו וסוגר אותו. כשהוא פותח אותו שוב, הוא עדיין לא רגוע, אבל חיוך מרוצה מתנוסס על פניו כשהוא אומר ברתיחה, "את תחלקי את חדר הרחצה עם הבן שלי, דמיאנו. החדר שלו סמוך לשלך."

רגע.

לאנג'לו דה־לוקה יש בן?!

1 "סוף טוב הכול טוב" בתרגום דורי פרנס