כתב היד הלא גמור

הקדמה

"רק מילה אחת לפני הכול: קסיפופור."

כך מתחיל ספרו של אבי קלב טרסקמן. מצאתי את כתב היד שלו בארגז שאופסן בירכתי עליית הגג שלו, שם מימש את נטייתו המרגיזה לדחוס הכול בערימות. חבילת הדפים המשרדיים הסתתרה בתוך הבלגן הזה במשך שנה, ספונה תחת צוהר שבאותו קיץ הטיל אור צפוני יפהפה. אבי מעולם לא חשף את קיומו של כתב היד בפני איש, ודאי כתב אותו לבדו בווילה הענקית שלו, מול הים, במהלך עשרת החודשים שבמהלכם אמי גוועה לאיטה בבית החולים ממחלת האלצהיימר.

את הסיפור הזה, שבשעתו לא היה לו שם, הוא לא השלים. ובכל זאת, אני מעריך שרק כעשרה דפים מתוך כמעט חמש מאות שמרכיבים את כתב היד חסרים. לכאורה לא נורא, אבל בפועל אסון לסוגה הספרותית שאבי הפך לאחד מנציגיה המפוארים ביותר לאורך השנים. המותחנים של אבי ריגשו מאות אלפי קוראים, ואני החזקתי בידיי, ללא צל של ספק, את אחד הטובים שבספריו. רומן מפותל, מבוכי באופיו, מפחיד עד אימה. זה גם אחד האפלים שבספריו. סיפורה של אותה סופרת, ליאן, שקורצה מאותו חומר כמותו, שבה אותי והזכיר לי כמה ספריו של אביו שיקפו את הפחדים העמוקים והאובססיות האיומות שאחזו בו. אני חושב שהוא היה שלם עם עצמו רק כשתיעל את הזוועות אל הנייר. והזוועות האלה מופיעות ברומן הזה, מילה של טרסקמן.

אז אתם שואלים אותי לגבי הסוף המפורסם? הסיום שכולם היו אמורים לפענח, בשם אלוהים? למה קלב טרסקמן, מלך האינטריגות והסיומים המפוארים, לא סיפק את כל התשובות? למה לא השלים את ספרו השבעה־עשר?

רציתי לחשוב שהוא הפסיק הכול לאחר מותה של אמי, השאיר את כתב היד במבוי סתום ואולי כבר ידע שיירה לעצמו כדור בראש כעבור שלושה חודשים באקדח של שוטר. או שאולי הוא לא הצליח להשלים את הסיפור. כן, הייתי חושב כך אלמלא מרכיבים מסוימים בטקסט סיפרו לי את ההפך הגמור ולחשו באוזני שמראשית הכתיבה, אבי ידע שלא ישלים את כתב היד. כאילו אותו "היעדר סוף" עצמו היה חלק מהעלילה, חלק מ"תעלומת קלב טרסקמן". פצצה אחרונה לפני מותו.

למרות זאת, חסידי רנה דקארט שבכם יחשבו: מדוע להתמיד בכתיבת ספר שאין לו סוף? מדוע להקדיש שנה מחייך לבניית בית שאתה יודע שלעולם לא תניח עליו את הגג? ברגע הזה שבו אני כותב לכם, עדיין יש תעלומה שדורשת פתרון, אבל היא בעיקר קשורה לחייו האישיים.

כשאוולין לקונט, העורכת הוותיקה שלו, התוודעה לקיומו של כתב היד, היא בתחילה זינקה באושר. אבל כשקראה אותו וגילתה שהספר הוא למעשה טריק ללא התוצאה הסופית, היא שקעה בייאוש עמוק. לא יעלה על הדעת להוציא לאור רומן מאת קלב טרסקמן אחרי מותו ללא הסיום הסוער, אף על פי שלדעתי רבים מקוראיו היו קופצים על המציאה.

ואז הגיעה שעתן של התיאוריות, של עימות הרעיונות בניסיון לפתור את החידה שהציג אבי. סיעור המוחין האינטנסיבי שלנו במשרדי ההוצאה בפריז נמשך שבועות רבים. בכל פגישה ישבנו כעשרה אנשים מסביב לשולחן, קראנו שוב ושוב את כתב היד, ניתחנו כל עמוד כדי להבין למה קלב הדגיש בקו תחתי פלינדרומים, למה האובססיה שלו למספרים זרחה באור יקרות בספר הזה.

במהלך אותם רגעים של אי־הבנה וספק, החלפנו מבטים בחשדנות. התעמקנו באובססיביות ובאריכות בפתיחה, "רק מילה אחת לפני הכול: קסיפופור." מדוע המשפט הזה? מה משמעותו האמיתית? האמינו לי, כל עובד בבית ההוצאה לאור יודע היום שקסיפופור הוא סייפן מצוי, דג מים מתוקים טרופי קטן שנקרא כך בשל צורת החרב של סנפירו הארוך. המידע הזה קידם אותנו מאוד, לא?

ואז יום אחד אוולין, האישה שהכירה אותו במשך יותר משלושים שנה, הציעה פתרון.

את ה־פתרון.

היא מצאה סוף־סוף את המפתח, זיהתה את המכניקה הבלתי נלאית של מוחו המפותל של אבי. בדיעבד, הסוף היה מובן מאליו וכל המרכיבים עמדו מול עינינו מהמילים הראשונות (והאחרונות). אבל כשהמובן מאליו מופקד בידיים טובות, לפעמים קשה במיוחד לעלות עליו, וזו הייתה גאונותו של קלב טרסקמן.

נשאר רק לכתוב אותו, את הסיום, ואז כל המבטים הופנו אליי. לא ניחנתי בכישרון של אבי, אבל בתור ממשיך דרכו הוצאתי לאור שני מותחנים חסרי יומרה כמה שנים קודם לכן. לקראת סוף הספר תמצאו אפוא הערה שמתעדת את הרגע שבו הרמתי את העט. תשימו לב גם לכך שהמילים המודגשות בקו תחתי ומרכיבים חשובים אחרים נותרו ללא שינוי לאורך העלילה. אתם אוחזים בידיכם את מה שהגיע לידיי בקיץ שעבר.

ישנם כמה דברים שלא הצלחנו לפתור בכתיבת הסוף הזה או שנאלצנו לדמיין. קשה לדעת בדיוק מה אבי רצה לעשות ואיך תכנן לסיים את הסיפור. נוכח הפערים שהסיפור המקורי לא אִפשר לנו למלא, נאלצנו לקבל החלטות, בחירות שהסופר אולי לא היה נוקט בעצמו. כדי לאמוד את מורכבות המשימה, תארו לעצמכם שמציגים בפניכם את המונה ליזה ללא פניה, ושאתם מתבקשים לצייר אותן, את הפנים האלה... בכל מקרה, אני מקווה שהסיום שלי יעמוד בציפיותיכם, עשיתי כמיטב יכולתי.

ועל מנת לכבד את יצירתו של קלב בצורה מוחלטת ולשמר את רוח הספר עד המילה האחרונה, נדרש לו סיום כמו זה שאתם עומדים לגלות. אם תהיו קשובים במהלך הקריאה, התשובה לשאלה שוודאי תשאלו את עצמכם נמצאת שם.

אה, ודבר אחרון. אני חושב על קוראיו האדוקים ביותר של קלב, שיהיו גם הספקנים ביותר לגבי אופיו של הפרולוג הזה. אני מעלה בדעתי את ההיגיון העומד מאחורי הטיעון שלהם: קלב טרסקמן הוא זה שחיבר את המילים האלה. אין ספק שהוא בהחלט היה מסוגל לכך. הפרולוג הוא חלק מהסיפור, ופירוש הדבר שקלב גם כתב את הסיום על ידי הסוואת סגנון הכתיבה שלו. זכותכם לחשוב כך ולעולם לא אוכל להוכיח אחרת. אבל אין זה חשוב בסופו של דבר. רומן הוא משחק אשליות, הכול בו אמת כשם שהכול בו שקר, והסיפור מתחיל להתקיים רק כשקוראים אותו.

הספר שאתם עומדים לקרוא (אבל הרי בעצם אולי כבר התחלתם אותו) נקרא "כתב היד הלא גמור". זה היה הרעיון שלי, וכל בית ההוצאה לאור תמך בי. לא הייתה אפשרות אחרת.

ג"ל טרסקמן

"רק מילה אחת לפני הכול: קסיפופור."

פרולוג

ינואר 2014

חורף. רעֵב, רגזני, בלתי נלאה. הוא ריפה את ידיהם של אצני יום ראשון וכבר סילק ברוח הקפואה שלו את כל החלטות השנה החדשה. אולם, שרה ראתה בו מוטיבציה נוספת לאימון שלה. האליפויות למרחקים בינוניים התקרבו, והיא התכוונה לככב בהן.

בשיער בלונדיני אסוף תחת כובע הצמר הכחול והירוק, עם ידיים טמונות בכפפות ריצה ופנס מהודק לזרועה, תלמידת התיכון בת השבע־עשרה ירדה בריצה במדרגות הווילה והכניסה את ראשה למשרד.

"אני זזה, אמא!"

איש לא ענה לה. אמה ודאי טיילה לאורך הדיונות או ליד הים בחיפוש אחר השראה לרומן הבא שלה. אביה, מנהל חברה לשיפוץ מבנים היסטוריים, לא שב הביתה לפני שבע בערב, וברוב המקרים בזמן האחרון, קרוב לעשר. לעיתים תכופות יותר ויותר, הוריה לא התראו, ובקושי החליפו מבטים. הם סעדו בלי לדבר וישבו זה מול זה כמו שני דגי זהב. לכן שרה לא תתחתן. שלושה חודשים היא לא הצליחה לשרוד עם בחור, אז תשע־עשרה שנה באותו אקווריום...

"מחפשת ההשראה" בלטה על פני הדיונות של מפרץ אוטי, בקצה הדרומי של ברק־סור־מר. שרה חשבה שהכינוי "מחפשת ההשראה" מטומטם, אבל הוא נֶהגה בין כותלי הווילה — חורבה שנקנתה בזול עשר שנים קודם לכן ואז קיבלה את השם "שושנת החולות" — כאשר ליאן, אמה, שהייתה מורה באותה תקופה, כתבה את הרומן המצליח הראשון שלה. כביש אספלט רב־מהמורות הוביל אל הבית, שלוש מאות מטר לאחר שעוברים את המגדלור האדום־לבן שחלש על החוף. הבית האנגלו־נורמני סימן במובן מסוים את קץ האנושות ותחילת שלטונו של הטבע. המבקרים היחידים בו היו קומץ שחפים או עופות ים שישבו גבוה על גג הרעפים שתמיד נסחף ברוחות עמוסות חול. שרה תיעבה את החול הזה, חומר דוחה שנתקע בכל סדק וחרך, צלף בחלונות ותקע את המכוניות.

היא צילמה סלפי בעיניים צוחקות, שני אגמים גדולים בכחול בהיר, שלחה את התמונה לאמה עם ההודעה "יצאתי לריצה", הניחה את הטלפון שלה על השולחן בסלון, יצאה ונעלה את הדלת מאחוריה. הספורטאית הצעירה עברה על פני חניון הסירות והתקדמה בשביל דרך הדיונות. בהמשך הוא התחבר לכביש הסלול שקישר בין מפרץ אוטי לטיילת.

בקיץ המקום המה מטיילים, בעיקר אנשים שבאו להתפעל ממושבת כלבי הים וטורפי הים שהיו שם במשך יובלות. אבל ב-23 בינואר 2014 בשעה 17:30, כשמנורות הרחוב בקושי פילחו את החשיכה, רק רוחות הרפאים החמקמקות של מוכרי הוופל ושל העפיפונים נשארו.

גם אם הקור לא הטריד אותה, שרה שנאה את העונה המתה והשתוקקה לעזוב את חוף אופאל. הערים האלה בקצה העולם, שהיו כה נטולות חיים במשך מחצית השנה, נראו כמו בתי קברות ימיים. המסעדות והברים הצטנפו מאחורי תריסי מתכת, אנשי העיר נשארו ספונים בבתיהם, שותים או רובצים ליד האח, נאחזים בגלימתו השחורה של החורף... המקום שאליו הולכים כדי למות. הוריה — בעיקר אמה, בזכות התמלוגים המשמעותיים שקיבלה — התכוונו לקנות דירה בלב פריז. להחליף וילה בגודל שלוש מאות מטרים רבועים בלב הדיונות תמורת דירת שלושה חדרים בקומה חמישית עם נוף למגדל אייפל התאים לה מאוד. והעניין העיקרי לא היה מכירת "מעוררת ההשראה" אלא קבלת דריסת רגל בעיר הבירה. אבל אמה מעולם לא הייתה מצליחה לכתוב את סיפורי הרציחות והחטיפות שלה במקום אחר מלבד מול הים הצפוני. היא שמרה על מערכת יחסים מיוחדת עם ביתה כמו מלח זקן עם סירתו. היא השתכנעה שהווילה הביאה לה מזל.

אמונות מחורבנות של סופרים.

לאחר חצי שעה שרה חלפה אך ורק על פני כמה צללים שנגררו על ידי צלליות הכלבים שלהם. הגלים היגעים בקושי הלבינו תחת שובר הגלים. בֶּרק שקעה כמו שלווייתן מת שוקע בתהום. כשערפל הכפור הפך את פניה לקוביית קרח, האישה הצעירה החליטה להסתובב: היא בהחלט הייתה חדורת מוטיבציה, אבל לא יצאה מדעתה.

היא חלפה על פני בית החולים הימי — תפאורה מושלמת לסרט אימה — על פני המגדלור ועינו הקיקלופית. בחניית הקרוואנים עדיין היו עשרה כלי רכב תחובים בין בתי סירה וסוללות חול. הבלחות של אור מבפנים העידו על נוכחותם של המעריצים הכבדים שבאו לחוף, למרות הטמפרטורות הקפואות. היא ראתה אותם בעיני רוחה, קבורים בפיג'מות שלהם, נסערים מתוכניות טלוויזיה או משתכרים מאינספור משחקי קלפים סביב בקבוק יין אדום.

היא הסתמכה על האור הכחלחל של מנורות הרחוב כדי לחזור לשולי מפרץ אוטי. אחרי מאה מטרים קשים בחול הרטוב, בהנחיית המנורה היחידה שמחוברת לזרועה, היא סוף־סוף הצליחה לראות בתוך הערפל את האורות הרכים של הווילה, פעימות חיים בגיהינום החול. למרות שכבות הבגדים, הרוח המערבית המעקצצת צרבה את עצמותיה. היא כבר ערגה לעונג שבאמבט חם, לרבוץ בו עם אוזניות ולשמוע את השיר Happy של פארל ויליאמס.

היא הרימה את המפתח מהמקום שבו הניחה אותו, הכניסה למנעול, אבל הדלת לא הייתה נעולה.

"אמא, חזרתי."

היא לא שמה לב לצל שמאחוריה שהרים את ידו לגובה כדי להכות בה.

הכאב בגולגולת.

ואז אפלה.

כעבור שישה חודשים, סבך שכלל 512 שערות — לא יותר ולא פחות — הגיע לתיבת המכתבים של "מעוררת ההשראה". המשטרה זיהתה שמדובר בשערה של שרה וקישרה בין האירוע לדפוס הפעולה של אדם שעדיין הסתובב חופשי והיה אחראי עד אז לארבע חטיפות. חותמת הדואר על המעטפה הגיעה מוואלנס שבמחוז דְרוֹם, במרחק שמונה מאות קילומטרים משם. ליאן וז'וליאן מורגן לא ראו שוב את בתם.