מעולם לא חשבתי שאהיה האישה הזאת.
אחרי שנתיים תמימות, התברר שכל החיים שלי היו שקר אחד גדול. אל תבינו אותי לא נכון... השקר היה טוב, שקר שקל להאמין בו.
ראש העיר הנאה של סן פרנסיסקו
מתאהב בממונה על קרן צדקה.
הזוג המאוהב כובש את סן פרנסיסקו בסערה עם עבודת הצדקה ההומניטרית שלהם. הדירה היפה, המכוניות היקרות. אף על פי שכל זה לא היה מספק כמו המטרה שמצאתי עם הגבר שחשבתי שאני אוהבת.
האהבה לא הייתה שקר. הגבר היה.
פגשתי את סנאטור מיטש ארנל באירוע צדקה לגיוס כספים לפני שנתיים. האירוע נערך כדי לחגוג את השקת המיזם החדש שלו, 'קרן ארנל', שתיצור בתים בטוחים ברחבי העיר לנשים שזקוקות להתחלה חדשה. התקבלתי לעבודה בקרן רק שבועיים קודם לכן. כל־כך התרגשתי מהעבודה שעשינו, שפניתי אליו — הבוס וראש העיר הראוי מאוד — כדי להציע את תמיכתי וברכותיי. ואז זה קרה.
תוך רגע נוצר בינינו חיבור. שנינו היינו חדורי מוטיבציה, והוא היה מקסים להפליא.
שלושה שבועות אחר כך, הוא הציע לי לעבור לגור איתו.
משם, המשרה המלאה שלי במסגרת הבית הבטוח הראשון גדלה, עד שניהלתי למעשה את כל המבצע. תוך שנה וחצי הצלחנו לממן במלואם תריסר בתים בעיר, שאירחו חמש־עשרה דיירות על בסיס קבע וחמש־עשרה נוספות על בסיס חלקי. 'הבתים של ארנל' עזרו להן עם זהויות, עם בתי ספר, עם עבודה ועם שירותי בריאות. שנתיים הן חיו ללא הוצאות, עד לשיקום מלא.
התמלאתי סיפוק כשראיתי נשים שניסו לברוח מחיים של סמים, ממערכות יחסים פוגעניות או מכל שילוב של השניים, נרשמות לבתים. נשמתי המיוסרת התמלאה חדווה, כי אלו היו חיים שאיש מהוריי לא הצליח לברוח מהם.
דמעה בודדה השאירה שובל קר במורד לחיי.
כמובן, לא כל המקרים היו סיפורי הצלחה. היו נסיגות. היו דיירות שקמו ועזבו וחזרו לחייהן הקודמים. נשים שהיו כמו אימי... אף פעם לא הצליחו לשחרר דברים מסוימים. בהתחלה, זה הרגיז. הידיעה שיש נשים שזקוקות לעזרה — שביקשו עזרה — ואז דחו אותה באופן בלתי מוסבר. מיטש תמיד אמר, 'אתה יכול להוביל סוס לשוקת, אבל אתה לא יכול לגרום לו לשתות'.
התחלחלתי. בכל פעם שחשבתי על מה שהוא אמר, תהיתי אם משהו מזה היה אמת.
ידיי רעדו כששלפתי את הטלפון מתיק ה'שאנל' הקטן שלי. איזו בחורה שילמה בחירותה עבור המתנה היקרה הזאת? התיק נפל מידיי כאילו היה רעיל.
הקשתי על שמו של אחי התאום, הוא כל מה שהיה לי. הוא ואחותנו הצעירה, איב, אבל היא הייתה רק תלמידת תיכון.
"אדי?" זיק ענה בקול מופתע. "את לא אמורה להיות בדרך ללילה מאוד מיוחד?" הוא התגרה.
הצמדתי את כף ידי אל שפתיי, הדחף להקיא השתיק אותי לרגע.
"אדי?" הדאגה פילחה את קולו.
"זיק," השתנקתי. "משהו לא בסדר."
"מה? מה קרה? איפה את?" כמו מתג תאורה, האיש שהיה ראש המשפחה הקטנה שלנו במשך זמן כה רב, עבר מייד למצב מגונן.
"אני בדירה. עומדת לצאת לאירוע הצדקה." התנשפתי. "היו לנו בעיות אינטרנט במשרד, אז שלחתי את הנאום שלי למייל כדי לוודא שלא אאבד אותו. אבל כשפתחתי את המחשב הנייד שלו עכשיו, מצאתי משהו... כל הבנות האלה שנעלמו מ'הבתים של ארנל'... אני חושבת..." עיניי נעצמו בחוזקה, "אני חושבת שמיטש אחראי. אני חושבת... שהוא לקח אותן ומכר אותן."
סן פרנסיסקו, כמו רוב הערים הגדולות, התמודדה עם בעיית הסחר בבני אדם, במיוחד בשל הקרבה לחוף. האירוניה הייתה שאחד העקרונות במצע הפוליטי של מיטש, כעת, כשהוא שם עין על מושב בסנאט, היה להקצות יותר משאבים לצמצום פשעים הקשורים לסמים וסחר בבני אדם. על הנייר, הוא הצליח. אפשר אפילו לומר שהוא הצליח מאוד.
אבל עכשיו הבנתי שהוא עובד בעבור 'ההצלחה' שלו מסביב לשעון.
"מה?" קולו של זיק פרץ בקצה השני של הקו, מלווה בצליל התרסקות ולא מעט קללות. "את בטוחה, אדי? אלוהים, פאק. ברור שאת בטוחה."
הייתי בטוחה.
הבור השחור בבטני היה בטוח.
לא הייתי מתקשרת לאחי דקות ספורות לפני שהייתי אמורה לצאת לאירוע הצדקה השנתי שלנו לולא הייתי בטוחה. לא הייתי מתקשרת לאחי בלילה בו ידעתי שאני עומדת להתארס אם לא הייתי פאקינג בטוחה לחלוטין.
"אני חייבת לצאת מכאן, ואני חייבת למצוא דרך לעצור אותו."
זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו, על כל הדרכים שבהן הכשלתי את הבנות האלה... אלה שנשבעתי לעזור להן. ועכשיו, מי לעזאזל ידע איפה הן? הכול בגללי. הייתי מסונוורת מדי מחיי המושלמים, עם החבר המושלם שלי, כדי להבין שהוא השתמש בקרן הצדקה שלנו, קרן הצדקה שלי, כמסווה לסחר בבני אדם.
"פאק, אדיסון, אל... אני בא אלייך. אני מגיע לאירוע. אל תעשי פאקינג שום דבר עד שאגיע אלייך, את מבינה?" הוא ציווה בקול נוקשה. הצפצוף של פתיחת מכוניתו נשמע ברקע. "אם הוא יבין שאת יודעת..."
"אני יודעת," אמרתי ברכות. "אני אהיה בסדר."
"אדיסון?"
הזדקפתי, הסתובבתי והנחתי יד על בית החזה.
"מיטש, הבהלת אותי." צחקתי בקול חלש ובהיתי בגבר שבגד בי. הגבר עם השיער הכסוף, הנאה, בחליפה המחויטת, שהאינטליגנציה שלו תמיד הייתה מוקד משיכה. עד עכשיו. עד שהעיניים האפלות והערמומיות האלה הופנו כלפיי.
סימנתי לו עם האצבע ודיברתי בשקט לטלפון, "בסדר, זיק, אני צריכה ללכת. אדבר איתך מאוחר יותר."
"תיזהרי, אדי," ענה אחי בקול נמוך. "אם הוא יפגע בך, אני פאקינג אהרוג אותו."
"אגיד לו שאיחלת לו בהצלחה," חייכתי אל מיטש חיוך מזויף והתפללתי שהוא לא מבחין באמת. "גם אני אוהבת אותך."
"את בסדר?" דרש מיטש כשהרחקתי את הטלפון מאוזני.
"בטח." חיוכי התרחב, נמתח על ידי אדרנלין כמו חבל מתוח בין פעימות ליבי המואצות.
"למה אמרת לאחיך שתהיי בסדר?" הוא שילב את ידיו והתקרב אליי.
ליקקתי את שפתיי. "הבטן הציקה לי היום, אבל אני חושבת שאלה רק עצבים.״
עצבים היו בהחלט המקרה. ליבי הלם כמו מקדחה בבית החזה, וכשמיטש הושיט את ידו אל זרועי, אחז בה בזמן שהוא התכופף להצמיד את שפתיו לקודקודי, נשבעתי שהרעידות עומדות לסדוק את החזות הרגועה לכאורה שלי.
"את אף פעם לא עצבנית," הוא מלמל בשקט.
פאק.
הוא הכיר אותי יותר מדי טוב. לא הייתי הטיפוס העצבני. הייתי גלוית לב, הייתי עקשנית, והוא תמיד התלוצץ שאני עסוקה מדי בניסיון להציל את העולם מכדי להתעצבן משטויות.
גם אני מעולם לא ראיתי את מיטש עצבני, אבל במקרה שלו זה משום שהוא היה מהיר תפיסה. תשומת הלב שלו לפרטים גבלה בטרדנות כפייתית. הוא תמיד ידע הכול, כך שלא נותרה לו סיבה לדאוג.
וכרגע, חששתי שהוא מבצע הערכה של כל הפרטים וצופה בראיות נערמות נגדי.
"טוב, הלילה הזה קצת יותר חשוב מלילה רגיל," השבתי בחיוך מתחנחן, הנחתי את כף ידי על חזהו והרמתי את ראשי.
ניסיתי להעמיד פנים שראיתי רק את השיער השחור המאפיר, קו הלסת החד והחיוך של גבר טוב ונדיב.
ניסיתי להדחיק מראשי כיצד הוּלַכְתִּי שולל על ידי מראית עין.
מיטש ארנל לא הצליח לנקות את העיר מסחר בבני אדם, הוא הצליח לבסס אותו.
יד אחת מרוויחה מהפעילות הבלתי חוקית, בעוד השנייה גוברת על מתחריו.
"כן, זה נכון," הוא הרהר, סורק את עיניי כמו גלאי שקר אנושי.
ידעתי שהוא מתכנן להציע לי נישואין הלילה. איש מאיתנו לא היה טיפוס של 'הפתעות'. ועם מערכת הבחירות המתקרבת, מיטש אמר במשך חודשים שתהיה לו ארוסה לקמפיין ורעיה לחגוג איתה את בחירתו מחדש.
המהמתי והתנועעתי מולו כאילו אני מנסה לדוג נשיקה.
ראשו רכן לעברי והוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. מרה עלתה בגרוני כשהרגשתי שהוא מנסה להעמיק את הנשיקה.
"אנחנו צריכים לצאת," משכתי קווצת שיער קצת מהר מדי ואמרתי בביישנות, "אני לא רוצה שנאחר."
עוד ראיה נגדי.
אגודלו שרטט מעגלים מהורהרים על זרועי לפני שהוא שחרר אותי והתכופף. "את תצטרכי את זה," הוא הושיט לי את התיק כאילו היה ראיה נוספת.
"תודה," השתנקתי והנהנתי. "ניסיתי לענות לשיחה של אחי, והפלתי אותו."
החלקתי את הרצועה על הכתף, נשכתי את פנים הלחי ותהיתי למה הסברתי את עצמי. נראה שזה רק החמיר את המצב.
מיטש הנהן ונסוג לאחור, נותן לעיניו לשוטט עליי ברכושניות, שכבר לא הרגישה מענגת. במקום זאת, הרגשתי כמו הקניין שלו.
"את נראית נפלא."
ארנק. שמלה. נעליים. הכול מתנות ממנו.
מחשבותיי החלו להסתחרר. הוא הסתנן לחיי עד לחלקים הקטנים ביותר. העצמאות שהייתה לי, ושכל־כך התגאיתי בה, הייתה לא יותר מהעמדת פנים... כזו שהוא יצר עבורי.
כף ידו המונחת על גבי התחתון החזירה אותי אל המציאות המסוכנת. "אחרייך, יקירתי." הוא הושיט את ידו אל הדלת.
***
הלימוזינה סגרה עליי מכל הכיוונים כאילו הייתה בית כלא.
למרבה המזל, כשהתרחקנו מהבניין שלנו, מיטש אמר שהוא צריך לעשות כמה שיחות של הרגע האחרון, כך שנשארתי לשבת בשקט. לשבת ולהתבשל.
כמובן, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה האימייל מאתר המכירות הפומביות שהיה פתוח על המחשב שלו. לולא הייתה ההודעה פתוחה, לא הייתי שמה לב אליה בכלל.
ישנם אנשים עשירים רבים שאוספים ומוכרים יצירות אומנות. התחביב של מיטש היה קנייה ומכירה של ריהוט עתיק. ואני ידעתי על זה זמן רב.
אבל ארון בעשרים וארבעה אלף דולר?
משפחת ארנל הייתה בעלת ממון במשך דורות רבים. על אף שאני באופן אישי עלולה להירתע מתג המחיר, לא הייתי מפקפקת בזה שעשירים שילמו סכומי כסף מטורפים על דברים שנראו קצת מגוחכים.
אבל המחיר הזה משך את תשומת ליבי, כמו תולעת שראשה מגיח מתוך תפוח. גללתי למטה את המייל, שהתריע על כך שמישהו הגיש הצעה על המפרט של מיטש. גללתי עוד למטה, אל שם הפריט.
ג'יילה.
ג'יילה היה שמה של נערה צעירה שהתקבלה לתוכנית של הקרן, והייתה אמורה להגיע למשרד הראשי ביום רביעי שעבר ולא הגיעה.
הסיבה שהשם נתקע בראשי הייתה כי אני ראיינתי אותה. אירוע יוצא דופן מאחר שג'ין, שבדרך כלל טיפלה בראיונות, נעדרה באותו היום עקב מחלה, ובמקרה הייתי בבניין והצעתי לעשות זאת.
ג'יילה הייתה בחורה מבריקה. היא הגיעה ממשפחה של מכורים לסמים שגידלו אותה ואת אחותה לתוך החיים האלה. היא עזבה כשאימה הכריחה את אחותה הצעירה לשלם לסוחר שלהם באמצעות סקס. היא רצתה להתנקות, למצוא עבודה ולקחת את אחותה איתה.
והסיפור הזה דבק בי, הסיפורים תמיד דבקו. לכן, כשראיתי את אותו שם, באופן טבעי הסתקרנתי.
מה היו הסיכויים? חשבתי לעצמי, תוך שאני גוללת את הרשימה.
ואז הממדים תפסו את עיניי.
19 x 5 x 2.
49 קילוגרם.
כתם שחור.
צחקתי וחשבתי שמיטש עשה טעות. שום רהיט לא היה בגודל 19 מטרים לשום כיוון. ואז נזכרתי שג'יילה שראיינתי הייתה רק בת תשע־עשרה.
5 x 49.2 קילוגרם.
גובה ואז משקל.
כתם שחור. אפרו־אמריקנית.
סגרתי את המחשב הנייד בטריקה, ושכחתי לגמרי מהאימייל שהתכוונתי לחפש.
לא היה פאקינג סיכוי שכל זה צירוף מקרים. לא יכול להיות שכל הבנות האלה פשוט ויתרו על ההזדמנות לחיים חדשים.
הן לא ויתרו. הן פותו להגיע אלינו ואז נלקחו. נמכרו.
נבגדו.
והכול באשמתי — כי בטחתי באופן עיוור באדם, שחשבתי שרוצה לעשות טוב כמוני.
״אדיסון.״ הפניתי את ראשי בחדות לכיוונו של מיטש, שנשען על צד הלימוזינה.
"מצטערת, עברתי על הנאום בראש." שלפתי תירוץ מהשרוול, מאלצת את עיניי שלא להירתע ממבטו.
"זה ששלחת לי במייל?"
ניסיתי לבלוע, אבל הגוש בגרוני היה גדול מדי. "כן," עניתי, והסרתי פיסת מוך דמיונית משמלתי.
הוא המהם. "מכרתי היום רהיט," הוא שינה את הנושא בחדות. "פריט חדש."
אוי שיט. הדופק שלי הלם כמו פטיש.
"מזל טוב." קולי נשבר בסוף המילה. הרעיון שאני מברכת אותו על הצלחת הסחר שלו היה נתעב מכדי שקולי יחזיק מעמד.
לא היה נדיר שהוא הזכיר את המכירות הפומביות שלו כבדרך אגב. עכשיו הבנתי שהכול הוא חלק מהתרמית. הרכישה והמכירה של הרהיטים אף פעם לא הוסתרו ממני. השקר היה גלוי לעין.
״קיבלתי הרבה מעבר למחיר המבוקש," הוא המשיך בחיוך בלתי נלאה.
הפעם לא הגבתי.
הוא פנה לקדמת המכונית והקיש על המחיצה הסגורה לפני שהחזיר את תשומת ליבו אליי. "את רוצה לדעת איך קראו לפריט?"
נשמתי עמוק ונעצתי בו מבט.
"ג'יילה."
עורי סמר במעין עדות ביולוגית לפחד שלי. הוא ידע. הוא ידע שאני יודעת.
"נחמד," נחנקתי, בידיעה שאני פשוט צריכה לשמור על העמדת הפנים עד שנגיע לאירוע, ואז יהיו אנשים, מצלמות אבטחה ובשלב מסוים, זיק.
"נחמד?" הוא הטה את ראשו. "את לא רוצה לציין שזאת האישה שראיינת בשבוע שעבר?"
כתפיי התכווצו, זעם מילא אותי. "נערה," אמרתי בשיניים חשוקות. "היא הייתה נערה."
חיוכו נשמט. "טכנית לא, היא כבר בת תשע־עשרה."
דלת הלימוזינה נפתחה, ונשימתי השתחררה בהקלה. מיהרתי לצאת כדי לברוח מהחלל הסגור בו הייתי לכודה איתו. מרוב בהלה ופחד לא שמתי לב שאנחנו לא נמצאים מול המלון שבו התקיים האירוע, אלא במעבר מתחת לגשר חשוך ואפלולי.
ואני הייתי בצרות.
התרחקתי כמה צעדים מנהג הלימוזינה. האיש היה ללא ספק אחד מהשפוטים של מיטש, שקיבל הוראה לנסוע לכאן. דמי רעם בעורקיי בעודי צופה בחתיכת החרא החולני שעמדתי להתחתן איתו יוצא בשלווה מהלימוזינה.
"אדיסון." הוא נאנח והניד בראשו כאילו הוא מאוכזב מכך שיאחר לאירוע, ולא מפני שהבנתי שהוא פאקינג סוחר בבני אדם. הוא פשט את הז'קט והושיט אותו לנהג. "לא כך תכננתי שהדברים יתנהלו."
גיחכתי. "כן, טוב, הנבל בדרך כלל לא מתכנן להיתפס."
התכווצתי מהצחוק הקטן שלו. "אני מנסה להיות מוכן לכל תרחיש, את יודעת את זה. אבל לרוע המזל לא צפיתי את ההשתלשלות הזאת, שבה את ממלאת את מקומה של ג'ין בריאיון ההוא, ואז רואה במקרה את האימייל הפתוח שלי ברגע שבו היא נמכרה."
גופי היטלטל כשבחילה גאתה בי לנוכח שוויון הנפש בו הוא דיבר על מכירת בני אדם.
"וכמובן, את חכמה מדי כדי שלא להבין את זה." הוא נאנח ופתח את חפתי שרווליו. "חכמה מדי ויפה מדי. בגלל זה בחרתי בך," הוא אמר בקריצה שגרמה לי להתכווץ. אני טיפחתי את האגו שלו. חכמה מדי, אבל לא חכמה מספיק כדי לתפוס אותו. עד עכשיו. "חבל שזה נגמר ככה." הוא הביט בנהג הלימוזינה. "תחזיק אותה."
אינסטינקט טהור דחף אותי לרוץ, אבל לא היה כל סיכוי שאצליח להתחמק מגבר בגובה מטר שמונים פלוס, בזמן שאני לכודה בשמלה הדוקה ונעלי עקב גבוהות להחריד.
תוך שניות ספורות זרועותיי כופפו לאחור ונקשרו. נשימתי נפלטה בשריקה כשמיטש התקרב אליי.
"אני אתגעגע אלייך, אדיסון. אתגעגע להתלהבות שלך. אתגעגע לאש שלך," הוא גיחך. "אתגעגע לדרך שבה אהבת שיזיינו אותך חזק."
בטני התהפכה שוב.
"אתה לא תתחמק מזה." זה היה כנראה המשפט הכי נדוש שנאמר אי פעם מפי אדם שבוי, אבל זה כל מה שהיה לי, זה כל מה שייחלתי לו.
חבטה מחליאה של בשר בבשר נשמעה לפני שכאב חד וצורב התפרץ בפניי, ראשי הטלטל הצידה מעוצמת אגרופו.
"כבר התחמקתי, יקירתי," הוא הודיע לי, מעביר את פרקי אצבעותיו לאורך לחיי הפגועה, כאילו לא הוא האחראי לכך. "את איתי כמעט שנתיים, עמדת להתחתן איתי, ורק סדרה של נסיבות אומללות ולא מתוכננות גרמו לך להיות מודעת."
בהתחלה חשבתי שדמעות נוטפות מסנטרי, אבל כשאחת הטיפות הכתימה את שמלתי בפרח אדום־כהה, הבנתי שזה דם.
"ואיך הולך להיראות הקמפיין שלך אחרי שרצחת את ארוסתך?" נאלצתי לקוות שלפחות השיחה לזיק לא הייתה לשווא, ושלכל הפחות הוא יוכל להדריך את המשטרה לכיוון של האיש שעומד להרוג אותי.
הפעם גופי נהדף קדימה. המכה הבאה שלו שקעה כל־כך עמוק לתוך בטני, עד שיכולתי להישבע שהיא חדרה את עמוד השדרה.
"את צוחקת איתי, אדי?" הוא גיחך. "הדבר היחיד שהציבור אוהב יותר ממועמד שהתארס הוא מועמד שהתאלמן לאחרונה."
עיניי התרחבו. הפנים הנאות, העיניים הבהירות והחיוך החולני הם הזיכרון השלם האחרון שהיה לי לפני שהכאב והחשכה הגיעו בגלים.
אגרופיו החלו להלום בקצב הולך ומתגבר, נחבטים בגופי עד שהכאב הוביל לקהות חושים. הזעקות התמזגו עם צלילים של סדקים ושברים עד שנפלתי כמו בובת סמרטוטים על האדמה המאובקת, נאחזת בשולי הכרתי.
"תחזיר אותה למכונית ותביא את הבנזין."
נחנקתי מהדם של עצמי. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד כאב מסנוור. לא יכולתי לראות דבר מלבד חושך. שמעתי נוזל נשפך. ויכוחים. ואז ירייה אחת. בהתחלה חשבתי שזיק הגיע, שהוא מצא אותי והרג את מיטש.
אבל כמה שניות אחר כך, ריח העשן האפיל על הניחוח המתכתי הכבד של דם ומוות.
זיק לא הגיע ומיטש שרף את הלימוזינה כשאני בתוכה.
גססתי.
עמדתי למות כשאני נושאת באחריות לכל אותן נשים נעדרות.
הכול קרה כי הסתנוורתי מרגשותיי.
ונבגדתי בידי ליבי.
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
