איה מיה

פרולוג

"לא רוצה את הבובה הזאת!" אמרה איה בת הארבע ורקעה ברגליה. היא הניעה את ראשה ופיזרה את תלתלי המשי שגלשו בגלים על גבה. עיני התכלת שלה הצטמצמו לשני חריצים.

"אָיוש, תראי, הבובה מדברת, תלחצי פה על הבטן," ניסתה אימה לעורר בה סקרנות.

"לא רוצה בובה," היא כיווצה גבות ושלחה מבט ישיר אל דודה גולדי.

"מאמי, דאדי, איי לאב יו," אמרה הבובה הגבוהה.

המתבונן מרחוק יכול היה לטעות ולחשוב כי מדובר בשתי אחיות. כשזזה, זזו גם עיני הזכוכית הכחולות של הבובה, ותלתליה הבהירים דמו לתלתליה של איה. לבושה הייתה במכנסיים לבנים ובחולצה אדומה ומעליה וסט לבן בעל כפתורים אדומים רכוסים. נעלי הפלסטיק הלבנות זזו ממקומן עם כל צעד שעשתה.

"תני לה יד, איוש, היא גם יודעת ללכת."

"לא, לא ולא!" טלטלה איה את ראשה. "אני בכלל לא רציתי בובה, אני רציתי מכונית אדומה כמו של ינון."

"אבל תראי כמה הבובה יפה ואילו עיניים כחולות יש לה, בדיוק כמו שלך," אמר אביה בקול רך.

נראה היה שאיה מתרככת, אך מיד משכה בכתפיה ופלטה "לא" רפה. החום של חודש אוגוסט עודד את משפחת סנדלר לצאת אל המרפסת הרחבה. השמיים היו נקיים, רק חרמש הירח דאה בהם וכוכב זוהר אחד תלוי על בדל זנבו.

"הסתכלו כמה הם יפים יחד," אמרה הדודה מברוקלין. אחת לשנה היא נהגה לבקר את אחייניתה, מלווה בבעלה סמואל. איה וארבעת אחיה חיכו להם בהתרגשות. בשנה שעברה הביאו פאזל ענק לאיתמר, תפילין מהודרות למשה שעמד לחגוג בר מצווה, טרקטור עם כף הרמה יורדת ועולה לנדב, מנוף להרכבה לינון וחתול מפרווה לבנה לאיה. הם ניסו לנחש אילו מתנות יקבלו הפעם.

"אימא, דודה גולדי תביא לי טרקטור כמו של נדב?" שאלה איה.

"אנחנו לא יודעים, איי־איי, אבל לא מביאים טרקטור לבנות."

עתה עמדה איה והתבוננה בינון בשפתיים משורבבות. עיניה עקבו אחר המכונית האדומה שהוא הסיע מסביב לכל הנוכחים, מדמה בקולו מנוע טורבו. כשהתקרב אליה והציג לה בגאווה את מתנתו, הזדקפה ואמרה, "ינון, אתה רוצה לקחת את הבובה ותיתן לי את האוטו שלך?"

כל הנוכחים פרצו בצחוק. היחיד שלא צחק היה ינון. בארשת פנים רצינית הסביר לאחותו הקטנה, "איי־איי, את בת ואני בן. בנות משחקות בבובות, ובנים במכוניות."

לפתע אחזה בידיה את הבובה וצרחה, "אני לא רוצה משחקים של בנות ואני לא משחקת עם הבובה המעצבנת הזאת!" והטיחה את הבובה בקיר.

הבובה נפלה וסדק גדול חצה את פניה לאורכן.

"איה, איזו מין התנהגות זו?" נזף בה אביה, "ככה מתנהגים כשמקבלים מתנה? תבקשי מיד סליחה."

איה משכה בכתפיה, "אני לא אומרת סליחה לבובה הזאת, אני לא רוצה אותה בכלל."

"תבקשי סליחה מדודה גולדי, את העלבת אותה עכשיו, וגם הבובה המסכנה פצועה," אמרה אימה.

"לא נורא," אמרה גולדי, "אני מצטערת, איה, אולי הייתי צריכה להביא לך בובה קטנה יותר," אמרה וליטפה את ראשה. ולהוריה אמרה באנגלית, "נראה שהבת שלכם לא אוהבת בובות."

עייפה מכל אירועי הערב לחשה איה, "אני לא רוצה בובה קטנה, אני רוצה רק אוטו אדום כמו של ינון."

אביה אסף אותה אל זרועותיו והעביר יד מלטפת בשערה. איה התכרבלה בחיקו עד שנרדמה. כשנשא אותה למיטתה היא החלה למלמל, "ביקשתי מדוד סמואל שיביא לי מאמריקה מכונית אדומה, אז הוא הביא לי עגלה לבובה, ואני לא רציתי עגלה, רק מכונית אדומה, אז הוא נסע לאמריקה והביא לי מכונית גדולה בצבע אדום ויש לה כפתורים שחורים, וכשמסובבים את המפתח שלה היא נוסעת מהר מהר, ואני ישבתי בתוכה וניצחתי את כולם."

פרק
1

הדגל הירוק הונף. עשרים מכוניות זינקו מעמדותיהן. עשרים נהגים הצמידו את דוושת התאוצה לרצפת הטיל הקרקעי שבתוכו ישבו, ושיגרו את עצמם קדימה. מרוץ הגרנד פרי היוקרתי, האירוע הגדול ביותר במונזה, איטליה, יצא לדרך. גחונות המכוניות, שבשלב הזה עדיין היו מלאות בדלק עד להתפקע, השתפשפו על האספלט והתיזו ניצוצות.

עיני הצופים נישאו לעבר ארבעת המסלולים המסקרנים של המרוץ. במסלול מספר שלוש, פוקס בסקודריה פרארי האדומה, בעל שני תוארי אליפות עולם בפורמולה 1; במסלול ארבע, בוויליאמס הכחולה, כמעט במקביל לפוקס, שעט מילטון, עוד אלוף עולם לשעבר שנלחם כעת להשיב אליו את התואר. המייסדים והבעלים של קבוצת המרוצים וויליאמס, שמו את כל יהבם בנהג שלהם וקיוו שבפעם הזאת, לאחר כל האימונים המפרכים, הגביע יהיה שוב שלהם. גם הייקוק במסלול מספר שמונה, וסנדלר במסלול מספר עשר, זכו לתשומת לב מיוחדת.

מדי שנה, מאז היווסדה, התארחה תחרות הגרנד פרי פורמולה 1 בעיר מונזה, שנצבעה לכבודה בשלל צבעי הקשת. אווירת חג שררה בכל מקום, אורחים מרחבי העולם גדשו את הרחובות, רבים מהם הציגו את מכוניותיהם לראווה. התושבים שגרו בסמוך לאצטדיון קישטו את בתיהם ואת חצרותיהם בקישוטים השמורים בדרך כלל לחג המולד. מי מהם שזיהו את ההזדמנות אף הקימו דוכנים ניידים ברחבי פארקו די מונזה, במדשאות המקיפות את המסלול, ומכרו בהם מכל הבא ליד: כריכים, שתייה קלה, דגלים וצעצועים. רעש המנועים הגיח מהאוויר למרחק של קילומטרים רבים והתערבב בצעקות הרוכלים וההתרגשות הייתה בשיאה.

המכוניות חלפו ביעף והגיעו לפנייה של כמאה ושישים מעלות. טור מכוניות התעקל ימינה כנחש צבעוני, צווחני ורב מפרקים, ואז שמאלה, ושוב ימינה וניסיון להאיץ לתוך הישורת הראשונה. לפתע, בהקפה החמישית, פרצה האלפא רומיאו הלבנה וריתקה אליה את עיני הקהל. היא הגבירה את מהירותה ודחקה הצידה את יריביה בזה אחר זה.

בין המהמרים בתחרות לא רבים הצביעו על האלפא רומיאו כמנצחת, אך מנהל מכוניות הספורט של החברה והמנכ"ל האמינו שהמקום הראשון מובטח לה הפעם. אף שצברה מספר זכיות בעונת המרוצים הנוכחית, השם סנדלר לא היה מפורסם דיו, והם קיוו כי הדבר צפוי להשתנות.

שלוש הקפות נותרו לסיום התחרות. בסקודריה של פוקס, שהובילה עד עתה, השתחרר לפתע גלגל והוא החל להסתחרר. המכונאים ואנשי הצוות מיהרו לעברו וגררו את המכונית אל תוך הבוקס, האנגר. במהירות ובמיומנות הוחלף הגלגל והרכב חזר למסלול לאחר שאיבד זמן יקר. הצופים נופפו בידיהם והריעו. השם מילטון נישא בפי כול בקצב ובשירה אדירה. קולו הנרגש של הכרוז הצטרד. הוא שב וצעק במלוא גרונו:

"הניצחון יהיה של מילטון!"

עד מהרה התמקד הקהל באלפא רומיאו הלבנה שאיימה, באופן מפתיע, על הוויליאמס הכחולה של מילטון. שתי המכוניות היו צמודות מאוד. הקפה אחרונה. מילטון הוביל. באלפא נסחטה דוושת הגז במאמץ אחרון, ולפתע צרח הכרוז בקול רם ובגרון ניחר:

"היא לקחה אותו! היא לקחה אותו! היא לקחה אותו!"

דגל השחמט הורד. כרוח סערה חלפה האלפא רומיאו על פני קו הגמר והותירה מאחור את הוויליאמס ואת הפרארי. הייקוק סיים במקום הרביעי. הקהל השתולל. המכונאים בסרבלים הלבנים של אלפא רומיאו רצו אל המכונית ופתחו את הדלת. הם הסירו את מגן הראש, ומשהוסרה גם הקסדה, גלש השיער הארוך של הנהגת על גבה.

איה סנדלר לא אכזבה.

המכונאים בסרבלים הלבנים נשאו אותה על כתפיהם. בתוך הים האנושי שהתנועע סביבה גלים־גלים, נראתה איה כאי קטן ובודד. היא הסבה מבטה לאחור וראתה ילדה בשמלה לבנה ארוכה, בגרביים לבנים ובנעלי לק שחורות בעלות אבזם כסף נוצץ. שערה היה אסוף על קודקודה בזנב סוס קשור בסרט משי לבן. כפה הייתה נתונה בכף ידה של אימה. כבר אז ידעה מה היא רוצה להיות.

שתי ידיים חסונות הניפו אותה עתה בסחרור אדיר והשיבו אותה למציאות. שוב באוויר? היא לא הרגישה מתי הורידו אותה המכונאים. זה היה ג'יאני, מנהל מכוניות הספורט של החברה, בן זוגה והאחראי לצירופה לאלפא רומיאו. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים, גבוה מאוד, בעל עיני שקד כהות שגרמו לה, בתחילת היכרותם, לנוע במבוכה ולהסיט את ראשה בכל פעם שנעץ בה את מבטו. עכשיו היו עיניהם עצומות ושפתיהם חתומות בנשיקה.

"ידעתי, אלופה! ידעתי שאת תזכי! ידעתי שתחזירי לנו את הגביע, מתיאו צבר מספר לא מבוטל של נקודות, אבל ברור שאת הזכייה הזאת הביאו בעיקר הנקודות שלך," אמר ג'יאני כשהחזיר אותה לקרקע. "כבר בנורבורג, כשראיתי אותך פורצת למסלול, כבר אז הצבעתי עלייך," שפתו העליונה שהתרוממה מעט בחיוך הגבירה את פעפוע האדרנלין בדמה.

כשעמדה על הפודיום וגביע המנצחים בידה, הריע הקהל ונופף בדגלים. כנהוג בכל תחרות של פורמולה 1, נשמע "שיר האיטלקים", ההמנון הלאומי של איטליה, מדינת האם של החברה הזוכה, ומיד אחריו כיבדו את הנהג המנצח, ובמקרה זה את הנהגת, בצלילי ההמנון של ארצו. "התקווה" ריחפה באוויר ומילאה את חזה של איה להתפקע. היא ידעה שארבעת אחיה הגדולים צופים בה כרגע בערוץ הספורט בישראל. היא גם ידעה שאביה אינו צופה בשידור אלא בחדשות, ושכעבור חמש דקות תישמענה נחירותיו. הוא עדיין כעס עליה והחרים אותה.

היא נשאה עיניה אל ג'יאני. כה אסירת תודה הייתה לו על שבחר בה מבין כל החניכים בקורס, האמין בה וביכולותיה והיה אמיץ דיו לתת לה הזדמנות להוכיח את עצמה. בתום הטקס הם ניסו לפלס את דרכם אל עבר המיניבוס שאמור היה להסיעם אל המלון שבו התאכסנו כל חברי הצוות של החברה. קשה היה לנוע בתוך ההמון. כולם באו לברכה, קהל מעריצים, נהגים עמיתים, צלמים חמושים במצלמות בעלות עדשות ארוכות ועיתונאים ששלפו מיקרופונים ונופפו בהם כבחרבות אל מול פניה. השאלות נורו לאוויר, כולן יחד, ואיה הסתכלה על ג'יאני במבט של "מה עושים?"

ג'יאני הפתיע אותה כשהרים את ידו וצעק לעברם, "אם לא תשאלו אחד אחד, אנחנו לא נענה ונלך מפה." הוא הצביע על בחור ממושקף, "תתחיל אתה."

"איה, איך ההרגשה להיות האישה־הנהגת הראשונה שזכתה בפורמולה 1?"

"חלום שהתגשם. אני שמחה שפרצתי את הדרך ומקווה לראות עוד נשים על המסלול," השיבה איה.

"איך את מסתדרת בעולם הזה, שכולו של גברים?" שאל העיתונאי הבא שג'יאני הצביע עליו.

"מי החליט שזה עולם של גברים? כל מה שגברים עושים, נשים יכולות לעשות," השיבה איה, "ויותר טוב," הוסיפה בחיוך רחב.

"את מישראל, נכון? נשים אצלכם משרתות בצבא," שאלה עיתונאית צעירה שמיקדה באיה עיניים נוצצות.

"כן, זו הוכחה נוספת למה שנשים מסוגלות לעשות," השיבה לה איה במבט נוצץ משלה.

"ושאלה אחרונה," הכריז ג'יאני משהבחין במבטי המצוקה שלה.

בחור גבוה ושחום בעל עיני חתול ירוקות דחף את המיקרופון לפניה ושאל, "מה גרם לך לרצות להיות נהגת מרוצים?"

"מגיל צעיר שיחקתי במכוניות ולא בבובות, וכשהייתי נערה וצפיתי בסרט 'הפרס הגדול' על נהגי פורמולה, שאלתי את עצמי, למה כולם גברים? למה נשים לא מתחרות? למה כל הנשים בסרט הן רק בנות זוג? הרי נשים בכל העולם נוהגות, אז איך זה שאין נהגת מרוצים אחת?! החלטתי שאני אשנה את זה וגם אזכה באליפות, לא פחות."

העיתונאים שאלו עוד ועוד שאלות ונכנסו זה לדבריו של זה. ג'יאני גייס את מרפקיו ופילס לאיה דרך. היא הניחה יד על כתפו ופסעה בעקבותיו כעיוורת, עקב בצד אגודל, אל עבר המיניבוס. עייפה ונגררת נכנסה ללובי המלון, ועוד לפני שפנתה לכיוון המעליות התנפלו עליה עיתונאי וצלם.

"תיתני ריאיון מיוחד לישראלים?" פנה אליה העיתונאי בעברית.

מבט מהיר בתג הזיהוי התלוי על צווארו גילה לה את מוצאם של ניר שמואלי וחברו הצלם מאיר כהן. איך תוכל לסרב להם? ובכל זאת, העייפות הכריעה אותה. "תקבלו ריאיון בלעדי, רק לכם," הבטיחה וקבעה עימם מועד אחר.

זר סחלבים היה הדבר הראשון שראתה כשנכנסה לחדרם במלון. שלושה פרחים היו שזורים בו, אחד לבן, שני סגול והשלישי בגוונים עזים של אדום ועליו נקודות לבנות. היא העבירה אצבע מלטפת על הסחלב הצבעוני, מעולם לא ראתה סחלבים בגוונים כאלה. "מזל טוב, אלופה שלי" נכתב על הפתק בשורה אחת, ללא שם. היא חייכה בפיזור נפש ותהתה אם אי פעם הזכירה בפני ג'יאני את המשיכה שלה לסחלבים.

ביום הולדתה השמונה־עשר, לפני כשבע שנים, נתן לה איתמר, אחיה הבכור, עציץ ובו סחלב לבן. איה הכריזה אז קבל עם ועדה, "מעתה זהו הפרח הרשמי שלי, של מדינת איה. במקום מתנות, הביאו לי סחלבים."

"מתי הספקת לשלוח פרחים?" הסתובבה אל ג'יאני. "הרי היינו יחד כל הזמן."

ג'יאני ליטף את ראשה וחייך, "עוד לפני התחרות."

"אבל..." היא פערה את פיה.

"בלי אבל, פשוט ידעתי. ועכשיו לכי והתמזגי עם הכר והשמיכה."

רק אחרי שהתקלחה ונכנסה למיטה היה לה פנאי לחשוב על התחרות. היא שכבה בעיניים עצומות ושחזרה את שעבר עליה, חוותה שוב את התשוקה שפשטה והשתלטה על כל איבריה עת שעטה על המסלול ולא נתנה סיכוי לאף נהג לעקוף אותה. פעימות ליבה האיצו והגיעו לגבהים כמעט בלתי נתפשים, וכל זאת במהלך מרוץ שנמשך כשעתיים. זו הסיבה לכך שהזיעה כל כך, עיקמה את אפה.

כעת, לבדה, נשאה את ידיה מעלה כמניפה פעם נוספת את הגביע לקול תשואות הקהל. על הפודיום שמעה את עצמה צועקת, "תודה לך, אלוהים! תודה לך, ג'יאני!" ולאחר שהות קלה לחשה, "והכי חשוב, תודה לך, איה."

היא רצתה לשתף את משפחתה בהישג הזה. אלופת העולם. כמה רצתה שיהיו פה איתה. מספר הטלפון הראשון שחייגה היה של איתמר. כמו מעצמן נעו אצבעותיה על החוגה. "איתמר שלי," הגתה את שמו בעוד הטלפון מצלצל.

איתמר, המבוגר ממנה בעשר שנים, היה היחיד שמעולם לא שפט אותה על מעשיה. תמיד עמד לצידה ותמך בה, בתחילה ללא ידיעת ההורים, אך ככל שהלך והתבגר עשה זאת בגלוי. "איה ילדה גדולה, בוגרת ואחראית," אמר להם. "הזמנים השתנו. היום בנות יכולות להגיע להישגים בדיוק כמו בנים, ועל איה אפשר לסמוך, היא מוכיחה את זה כל הזמן. אתם חייבים לעודד אותה להגשים את החלומות שלה."

ההורים לא אהבו לשמוע את דבריו אלו. "היא יכולה ללמוד באולפנה ולהגשים חלומות," אמר חנוך, אביה. את רוב זמנו בילה במשרד עורכי הדין שהקים, ולא היה מעורה במתרחש בבית. האם רשמה את איה לתיכון רגיל שבו למדו יחד בנות ובנים. היא לא תיארה לעצמה שבכך עודדה את בתה להמשיך בדרך שטוותה לעצמה בחלומותיה מילדות.

כשרצתה להתגייס לצבא, הוריה שומרי התורה והמצוות התנגדו לכך נמרצות. "לא מקובל שדתייה תלך לצבא," אמרו לה. "לא תוכלי לשמור מצוות, לא תוכלי להתפלל, ובכלל יש שם הרבה פיתויים..." והיא, כבת ממושמעת, התלבטה למרות התסיסה התמידית בבטנה.

"כשאת מוצאת בתוכך להט לחיים שתמיד חלמת עליהם, את לא יכולה לסגת. אל תוותרי," אמר לה איתמר, והיא לא ויתרה.

"כל הכבוד, קטנה שלי," אמר לה עתה בטלפון. "צפיתי במרוץ בנשימה עצורה. בהקפה האחרונה כבר הייתי זקוק למנת חמצן. כל הכבוד לך, איוש אלופה שלנו, שמגשימה את החלומות של כולנו."

"איתמרוש, אני מגשימה את החלומות שלי," היא הדגישה.

כולם אמרו שהיא דומה לו, ולא היה קץ לגאוותה על כך. היא העריצה אותו, רצתה להידמות לו בכול, ובשלב מסוים אף ניסתה לחקותו. כשגדלה והתחילה להבין שאיתמר לא עושה את מה שהוא רוצה, אלא פשוט הולך בדרך שהתווה לו אביו, התעצמה נכונותה להתעקש על דרכה שלה.

"את היית צעירה ואולי לא זוכרת כמה רציתי להיות פיזיקאי. אבל לפיזיקאים אין פרנסה, ובכלל..."

"אני דווקא זוכרת, ובכל זאת סיימת משפטים בהצטיינות, כי אבא רצה שתהיה שותף במשרד שלו."

"איוש, מתי את מגיעה לביקור מולדת?" הוא שינה פתאום נושא.

"מה... הכול בסדר, איתמר?"

"אה... אימא, היא קצת חולה. היא בסדר עכשיו, אבל מתגעגעת אלייך."

"אני מקווה שאגיע בקרוב," השיבה מוטרדת.

היא הכירה את איתמר והבינה שמשהו אינו כשורה. כשהתקשרה הביתה לא זיהתה בתחילה את קולה של אימה.

"איי־איי, אני שמחה בשבילך! איזה יופי שאת מצליחה ככה," אמרה לה בקול רפה.

בטנה של איה התכווצה. לא היה זה קולה הרם והתקיף של אימה. היא נשמעה חלשה ושמחתה לא אמיתית. היא עיסתה את רקותיה בידיה כדי להתגבר על כאב הראש שתקף אותה פתאום.

"אימא, מה קרה?"

"אני בסדר, איוש."

"אני יודעת שאת חולה, איתמר סיפר לי."

"איי־איי, אני מתגעגעת."

"אני אבוא, אימא, בקרוב."

ליבה ניבא לה רעות. מאז ומתמיד הייתה לה אינטואיציה חזקה. "תתחילי לקרוא בקפה," צחקו חברותיה, "כל מה שאת מנבאת קורה, לפחות תרוויחי מזה כסף." היא סמכה על תחושות מוקדמות שחוותה לפני אירועים מסוימים, ומעולם לא קיוותה לטעות כמו בפעם הזאת.

"היי, ישנונית, הגיע הזמן לחגוג," נשמע קולו העולז של ג'יאני.

איה קמה באיטיות ושפשפה את עיניה, עדיין עומדת על הפודיום, מתכופפת קמעה. אביה עונד לה את מדליית הזהב, ואימה מחייכת אליה, אך דמותה הולכת ונמוגה... היא הנידה את ראשה מצד לצד וניערה את השרידים האחרונים של חלומה. ידה נשלחה אל חזה ונגעה בכאב שהפך מוחשי. הגעגועים הכאיבו לה.

שלוש שנים לא ראתה את משפחתה. מדי פעם דיברו בטלפון, בדרך כלל שוחחה עם אימה ועם איתמר. היא ידעה שהם כועסים עליה, ובעיקר אביה, שהתקשה לקבל את אורח חייה החדש, אך ידעה כי לעולם לא תוותר על שאיפותיה. הספורט המוטורי היה רק אחת מהן.

"רד אתה, ג'יו, אני אתארגן ואצטרף אליך," לחשה והשתלטה על פיהוק שאיים לשסע את זוויות פיה.

"אחכה לך בלובי."

מספר ימים לאחר מכן, נערכה ארוחת ערב במסעדת אנטוניו, המפוארת שבמסעדות האזור. כשאיה וג'יאני הגיעו למסעדה המתין להם המנכ"ל של אלפא רומיאו, ניקולא די קפרי, בעל פני הליצן שחיוך תמידי היה מרוח עליהן. הוא נשק לאיה באריכות על כל אחת מלחייה, הניח את ידיו על כתפיה וטלטל אותה קלות. ג'יאני חילץ אותה מידיו ומשך עבורה את הכיסא. רק כשישבה הבחינה בכל מנהלי החברה שעמדו לכבודה והרכינו מעט את ראשיהם בקידה. שני נגני כינור נעמדו לצידה ופרטו על נימיה את ה"אווה מריה". הכינורות ליוו גם את "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה..." שפיזמה בליבה, שכן היה זה ערב שישי.

כאלף דבורים מזמזמות נשמעו לה גיבובי הדברים שנשא די קפרי. ליבה נישא אל משפחתה ואל החלום שחלמה. במשך כל הערב ניסה ג'יאני ללכוד את מבטה, אך היא הייתה שקועה במזמורי השבת, יודעת שבדיוק בשעה זו שרה אותם כל המשפחה בבית הוריה. קולו של אביה התגבר על כל הזמזומים וקרקוש הכלים והגיע אליה ממרחקים.

גם בלוטות הרוק שלה נטלו חלק בסעודת השבת אצל הוריה. על צלחתה הונחה המנה הקבועה, עופיון ממולא באורז ובשקדים, מנה שאימה נהגה להכין במיוחד בשבילה בכל סעודת שישי. רגע ארוך עבר עד שהבחינה שהמלצר הגיש לה מנת עוף בגריל וירקות שורש, כפי שביקש ממנו ג'יאני, מתוך כבוד למסורת שלה. כמה רחוקה היא עכשיו מפנינים, חשבה.

היא הרימה אליו את עיניה. "Grazie," לחשו שפתיה, תודה. כשסיימו את המנה העיקרית, קרא די קפרי לכולם ונופף בידו במפתח, מבקש לקיים את המסורת הנהוגה בחברה. הנוכחים קמו מיד ורצו לעבר היציאה, שם עמדה אלפא ספיידר אדומה חדשה, מקושטת בסרטים צבעוניים. הוא הושיט לאיה את המפתח והרטיב שוב את לחייה בשפתיו.

"היי, אלופה," אמר ג'יאני, "התיתני לי את הכבוד ללוותך בנסיעת המבחן הראשונה שלך בספיידר?"

"כבר טווה את הקורים, הא, ג'יאני?" קרא די קפרי וטפח על שכמו.

"הם כבר ביחד," לחש באוזנו אחיינו סאולינו, מכונאי מהצוות של איה.

שעות לאחר מכן, כשסיימו הציפורים את שירתן והשמש שלחה קרניים ראשונות וסילקה את צינת הלילה, הם התיישבו במכונית. איה מאחורי ההגה וג'יאני לצידה, מניח לרגליו את המצלמה המשוכללת שהביא עימו. הוא הפנה את ראשו והביט בה.

"את כל כך שונה מהבחורה שפגשתי לפני שנתיים," אמר והעביר יד בשערה מהקודקוד ועד קצה גבה.

כשראה אותה לראשונה תהה מי הבחורה הזאת בג'ינס המהוה ובחולצה הגדולה ממידותיה. גם שערה הקשור נח על עורפה ברישול. כעת לבשה חצאית קצרה לבנה, הדוקה ממותניה ומטה, שחשפה את רגליה הארוכות, וחולצת קולר אדומה שנקשרה בגבה בשני שרוכים. שערה החום־ערמוני כיסה את גבה עד לקו המותן, קו אייליינר דק צויר מעל עיניה הכחולות וסומק קל הדגיש את עצמות לחייה.

אור בהיר וחיוור שטף את היקום. גלגל השמש התרומם לאיטו, מנצנץ לסירוגין מבין העצים שחלפו על פניהם. איה נעה בין התרגשות והתרוממות רוח ובין מחשבות על הפערים ביניהם. הוא גוי, היא יהודייה מבית דתי. השמש שעלתה והעפילה מעל הצמרות גירשה ממוחה את המחשבות המציקות ופינתה אותו להתבוננות סביבה ולהתפעלות מהנופים שחלפו על פניהם.

כשהגיעו ליישוב קטן וציורי ביקש ג'יאני, "עצרי פה." הוא יצא מהמכונית ושב לאחר מספר דקות עם גבינות, יין ולחם טרי שלמראהו התעוררו כל חושיה בעוצמה. היא חמדה אותו בעיניה, בלוטות הרוק שלה כאבו. היא שמעה את הפריכות שלו וכבר חשה בלשונה את הפצפוצים. והריח... הריח הזה שגרם לה כמעט לשלוח את ידה, רק למשש... מיד הצטרף החוש השישי, זה שגורם לה להיות תמיד בשליטה ולא לעשות שטויות. איזה מזל שיש לי אותך, אמרה בליבה לחוש הזה.

לקראת קצה הכביש המהיר כיוון אותה ג'יאני לרדת בפנייה הבאה לדרך עפר שהובילה אותם לפתחו של פארק סמפיונה רחב הידיים, צפונית־מערבית למילאנו. מדשאות ענק, עצים, מזרקות, גשרים ואגם מלאכותי, תפאורה מושלמת לחלומות שלה. בתוך האגם שכשכו ברווזים וברבורים ארוכי צוואר, והיא כבר יושבת בדמיונה על ברבור, אוחזת בצווארו הלבן ושניהם יוצרים פסי קצף כמו סירת מרוץ השועטת אל האופק.

"איה," הרים ג'יאני את קולו.

"מה קרה?" השתוממה.

"לא קרה כלום, את פשוט לא עונה לי."

"סליחה, חלמתי," אמרה ולא הבינה איך עדיין לא התרגל לחולמנות שלה.

"רק שאלתי אם המקום מוצא חן בעינייך."

"ארץ חלומותיי," ענתה.

היא סובבה את ראשה, מסוחררת מהמרחבים. השקט ליטף את אוזניה והקולות היחידים שנשמעו היו פצפוצי העלים שנרמסו תחת רגליהם. מעת לעת קרעו את הדממה מספר עורבנים פטפטנים, האחד קרא "קרע", וחברו השיב לו "קרע־קרע". על ספסל מתחת לעץ ענק ישבו זוג קשישים שאחזו ידיים ופניהם מופנות אל השמש, נהנים ממזג האוויר החמים שזימן להם היום. ג'יאני נעצר וצילם אותם. על שפת האגם רדפה אם צעירה אחרי בנה הקטן שניסה לאחוז בזנבם של הברווזים. הללו קרבו אליו במתיחת צוואר, מתחרים ביניהם מי יגיע ראשון ויזכה בכמה פירורים מהכריך שבידו.

ג'יאני פרש מחצלת צבעונית על הדשא והושיט לה יד.

"התואילי לשבת, מיי ליידי?"

סקרנותה התעוררה וכבר הריצה בראשה סצנות מ"גאווה ודעה קדומה". כבמטה קסם נשלפו מתוך התיק צלחות, כוסות, סכו"ם ובקבוק יין.

"ומה מצפה לנו במערכה השנייה?" שאלה.

במקום תשובה קיבלה לידיה צלחת ובה פרוסת לחם כפרי, שלוש פרוסות גבינה בשלושה צבעים וביניהן זיתים שחורים וירוקים. היא חייכה משועשעת כשהגיש לה סכין ומזלג ומזג יין לשני גביעים.

"סאלוטה," אמר כשהשיקו אותם זה בזה.

"לחיים," ענתה בעברית.

היא התבוננה בציפורים הדואות מן ההר אל העמק הירוק, והוא התבונן בפניה. היא שאפה את האוויר הצח אל ריאותיה, והוא נשף עליה את תשוקתו המתעוררת. הנוף הפסטורלי דמה לציור גדול ובו שמיים כחולים, עצים ירוקים, גגות אדומים ושני צעירים שעדיין מגששים את דרכם זה אל זה.

"ספרי לי מה מעיק עלייך, אמורה מיו, את לא אמורה להיות עצובה ביום כזה," הוא הרים בידו את סנטרה והתבונן בה. "מה עובר עלייך?"

"לא עכשיו, ג'יו, אני לא רוצה לקלקל את הקסם של הרגע הזה. אספר לך בבית."

"טוב, אז אולי תספרי לי קצת על הילדות שלך, גברת מסתורית. איזו מין ילדה היית?"

בעיניים מצועפות ענתה, "מגיל צעיר הצהרתי באוזני כל מי שהייתה לו סבלנות להקשיב לי, שכשאגדל אהיה נהגת מרוצים. 'ואם לא זה?' שאלו אותי, ותמיד עניתי, 'נהגת מרוצים.' 'את לא יכולה להיות נהגת, אין בארץ מרוצי מכוניות,' אמרו לי. אני זוכרת שפעם אחת עניתי, 'אז אהיה קצינה בצבא.' נעמדתי על רגליי והרמתי יד בהצדעה, כמו שראיתי בקולנוע, ואמרתי, 'אני אהיה מפקדת צבא כמו דוֹד אבשלום.'"

היא נזכרה באבשלום דודה, אחי אביה, שהעריצה. בכל פעם שבא לבקר במדים התיישבה על ברכיו ושפשפה את הדרגות על כתפיו כמצפה לג'יני שיצא ויגשים את משאלותיה. בפורים התעקשה להתחפש לחיילת, ואת השמלות של מלכת אסתר ושלגייה הותירה מיותמות על הקולב בארון, בעוד אימה פוכרת ידיה ונושאת עיניה לשמיים. הרי כבר בחדר הלידה תפרה לה בדמיונה שמלות, חצאיות וסרטים צבעוניים.

"ויתרת מהר," אמר ג'יאני.

"ממש לא," השיבה בחיוך מנצח, "החלטתי שקודם אהיה קצינה בצבא, ואחר כך אסע לחוץ לארץ ואנהג במכונית מרוץ."

"יפה, עקבית," הוא הניד ראשו בהערכה.

"טוב, גדלתי עם ארבעה אחים שכל הזמן שיחקו בצעצועים של בנים. לי היו כמה בובות, לא הרבה, אבל אלה שהיו נשארו בארגז הצעצועים. אני שיחקתי בצעצועים שלהם, בעיקר במכוניות."

"וכשגדלת?"

"הייתי נערה מרדנית, התעקשתי ללמוד בתיכון מעורב של בנים־בנות ולא בבית ספר לבנות. גם התעקשתי לשרת בצבא למרות הפטור לבנות דתיות."

"גם עכשיו את עקשנית לא קטנה, אבל אני אוהב אותך ככה. אנדיאמו," הוא קם ואסף את כלי האוכל לתוך התיק. "בואי נראה את גשר האוהבים מקרוב."

הם עמדו על הגשר שמתחתיו זרם פלג מים. ענפיה הירוקים של הערבה הבוכייה עטפו אותם כצעיף משי גדול. צעיר שעבר במקום אמר להם שזהו רגע להנצחה וצילם אותם במצלמתו של ג'יאני. שם, לקול פכפוך מי הנחל, חפן ג'יאני את פניה בשתי ידיו, צלל אל תהומות עיניה הכחולות ואמר לה, "את אלופת עולם, אבל לפני הכול, את אלופה שלי."